י"א ניסן התשפ"ד
19.04.2024
האבל של תשעה באב

הבכי של הקצין בצבאו של נפוליאון

מישל דה פראיה מפקד בכיר בצבאו של נפוליאון בגד והוטל עליו עונש קשה. איך זה קשור לתשעה באב? טורו של יוסי הלפרין

הבכי של הקצין בצבאו של נפוליאון

בשנת 1812, לאחר נסיונות רבים של קואליציה גדולה שמנתה את בריטניה רוסיה פרוסיה ושוודיה להשיג ניצחונות מרשימים כלשהם על נפוליאון וצבא צרפת, סופסוף זה קרה.

קרב אחר קרב הצרפתים נחלו תבוסה עד לאותו 'קרב לייפציג' מפורסם בו הוכרעה המערכה לרעתם של הצרפתים. הקיסר נפוליאון רתח מזעם ולא הבין היכן כשל, מדוע כל תחבולותיו הנודעות לא צלחו פעם אחר פעם.

רק מחשבה אחת נראתה לו הגיונית. מישהו בגד. אחד משורות מחנהו, שכמובן היה בדרג בכיר שיוכל בכלל לדעת על תכסיסי המלחמה, הדליף החוצה סודות ותחבולות. הוא מינה את נאמנו המקורב אליו ביותר לחקור את העניין, האם הייתה איזו שהיא דליפה לאוזניי האויב מהקבינט הבכיר המצומצם. לאחר בדיקה מאומצת וחקירה של כמה בכירים בצבא הצרפתי, הגיע אותו נאמן לנפוליאון ולחש לו את שמו של הבוגד! הקיסר שמע את שמו והזדעזע, היה זה מישל דה פראיה סגנו של מפקד כוח 'לה רויאל'-חיל הים הצרפתי!

הקיסר הורה להביא אליו מיד את האיש. המפקד הגיע מצוחצח במדיו ועם ארשת פנים תמימה. בהתקרבו אל נפוליאון כרע ברך וחיכה להוראה לזקוף קומתו. 'קום!' התיז נפוליאון לחלל. האיש הזדקף ולהפתעתו גילה שהקיסר נמצא במרחק מילימטרים ספורים מפניו.

נפוליאון הרים את ידו הימנית והנחית אותה בכל כוחו על לחיו של האיש. מישל הודף אחורנית מעוצמת המכה ודמעות עילבון הופיעו בעיניו. אך הקיסר לא ויתר,, הוא התקדם אליו וצעק "אתה לא מתבייש לבגוד בי? שנים שאנחנו מכירים, שנים שאנו נלחמים זה לצד זה וכך אתה מתנהג".

האיש האומלל החל להתחנן שזה לא נכון וזוהי עלילת שווא, אך החוקרים שנכנסו לחדר, לפקודת הקיסר, החלו לחקרו ועם קצת לחץ ועינויים הודה מישל דה פראיה שאכן העביר מידע לצבא האדום של רוסיה תמורת בצע כסף. הקיסר לא חשב להרוג את האיש, שכן לדעתו הוא לא יסבול מספיק, אלא הורה להביא את כל משפחתו המורחבת שכללה את אשתו וילדיו, הוריו והורי אשתו, אחים, דודים, וצאצאים, ואת כולם הורה להגלות לאי מון-סאן-מישל הצמוד לחופי ברטאן הצרפתית, שם יחיו בבידוד ובדלות כל המשפחה עד יום מותם, עקב בגידתו הבלתי נסלחת של ראש המשפחה.

מס' ימים לאחר מכן יצאה ספינה גדולה מנמל ברטאן לעבר האי, שעל סיפונה נמצאים כל משפחתו של האיש כמאה איש במספר, ששטו אל עבר אפיק חדש ולא סימפטי כלל, אל גלות נצחית ולא מתפשרת.

האנשים הגיעו לאי, סקרו את שטחו הרחב אך החסר מכל, ולאט לאט התעשתו והתחילו לחשוב על צעדיהם בקשר לחייהם במקום. מישל קיבץ את כל משפחתו סביבו והחל לחלק תפקידים. הגברים יפשטו על היער ויביאו עצים טובים וחזקים, הנשים יכינו מכמורות פשתן בכדי לדוג דגים, ואילו הילדים יכינו מדורות לארוחת הערב. צעד אחר צעד הם בנו את חייהם באי, בנו בתים, הרכיבו סירות לדיג, וחיו את חייהם בשלווה וניתוק, אט אט הם אף התרבו וילדו צאצאים נוספים לשבט וכך הם חיו במשך שנים על האי. דבר אחד התרחש כל שנה פעם אחת, ביום בו גלו בני המשפחה למקום, התיישב מישל דה פראיה עם בני משפחתו הרבים על שפת הים, בהה אל עבר מקומה המשוער של פריז הבירה ומירר בבכי.

בשביל מה העצב?

שנים חלפו והמשפחה עדיין היתה באי ללא כל קשר לעולם החיצון, וללא כל אמצעי מודרניזציה כלשהי. הם התקיימו בעיקר מפירות ודגי הים, מידי פעם צדו עופות. החכמים שבהם לימדו את הצעירים את החוכמה שהם רכשו עם השנים, רוב היום הילדים שיחקו ביער או שחו בים, וכך התנהלו להם החיים בצורה תקינה יחסית, אם כי פעם בשנה הכל נעצר והסבא אסף את כולם לחוף הים, ונזכרו הכל בימים שלפני אותה הגלייה לאי, ימים של עושר לצד כבוד. אחד הנכדים הצעירים לא הבין מדוע ביום הזה סבא בוכה כ"כ, ומכנס את כולם ומדכא אותם! הרי כרגע טוב להם פה, יש להם דגים טריים מידי יום, פירות עסיסיים, וחיים בכיף וברוגע, אז למה כל העצב הזה והדיכאון? לא הצליח להבין. את תמיהתו לא השאיר רק בליבו ולעצמו אלא שיתף את בני דודיו בעניין, וקבל בפניהם על הסבא שכך מתנהג.

שאלותיו ותלונותיו התגלגלו עד לאוזני הסבא, והוא שלח לקרוא אליו את נכדו. כשהגיע אליו הנער הצעיר, שאל אותו הסבא בחביבות מה יש בליבו. אזר הצעיר עוז בליבו ואמר "סבי היקר, אני מבין שהקיסר כעס עליך והגלה אותך עם כולנו לכאן, אבל מה לך להיזכר בעבר? כעת טוב לנו פה, החיים כתיקנם, נהנים, אוכלים טוב ולא חסר לנו מאומה!! אז מדוע הנהי והבכי על מה שחלף?" הסתכל עליו הסבא בעיניים חודרות ואמר לו "נכדי התמים, אתה נולדת כאן וחושב שפסגת העולם זה כמה פירות יפים ושחייה ממושכת בים בשעות הצהריים, אתה לא היית בפריז, שם היו לנו חיים מלאי כבוד, ארמונות וכרכרות יוקרה, נשפים בהם היו כל שועי ארץ ונכבדיה, אתה לא יודע בכלל איזה הפסד נחלנו בכך שהקיסר הגלה אותנו לכאן, ולכן לא תבין את צערי הרב על העבר".

אלפי שנים חלפו להם מאז שגלינו מנחלתנו. ובגלל הנתק והמרחק מאותם שנים יפות בהם ישבנו ברגיעות על אדמתנו סביב מעוז העולם בית המקדש, לא נצליח לעולם להבין בחוש איזה הפסד אנו נוחלים כל יום שאין לנו קרבנות, כוהנים, אורים ותומים, כ"כ הרבה קדושה והתעלות עם קרבת אלוקים, עם הרבה פחות רוע בעולם, חטאים שמתכפרים בכל יום, וקשיים שנפתרים בזמן מועט. אין לנו בזה הבנה אמיתית, כיון שלא חווינו את כל זאת, אבל החכם שייתן את ליבו להפסד אותו הוא מפסיד מידי רגע, אזי ייתן את ליבו להתאבל לבכות ולהצטער באמת על החורבן והשפעותיו!! ו'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'.

להארות הערות ותגובות [email protected]

תשעה באב אבל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד