close
הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
 
לרשימת המאורסים המלאה >>
יעקב רבלין - דין וחשבון
אבי בלום - בית ספר לפוליטיקה
לכל המבזקים
חדשות אחרונות חדשות אחרונות

פשוט: כך תוכלו להפוך את העולם בעצמכם

בין סעודת פורים באשדוד לנערים עם הסמרטפונים בבורו פארק: המשפיע הרב מענדל ראטה משתף אתכם במפגשים עם בני נוער שהתרחשו במגוון מקומות, ומכולם יוצאת מסקנה אחת - מילה אחת טובה פועלת הרבה יותר מדברי תוכחה • 'הבלוג של המשפיע' בא בטוב

24
הדפס

אז זהו, שפורים כבר מאחורינו ועכשיו מתחילים כבר בהכנות לפסח. נגמרו החגיגות. ואני, אינני יודע בדיוק מה יצא לי מכל הפורים. אם לדבר 'דוגרי', כל מה שתכננתי לפורים הזה, הכל יצא אחרת לגמרי, ואולי אפילו בדיוק הפוך. כל שנה אני עולה אל ה׳טיש׳ של אבא שלי ומככב עם המיקרופון: שר, מנגן, מציג. השנה, בדיוק יום לפני פורים הפכתי לצרוד נורא. אין, ולא היה שום קול. הצטננתי לגמרי. טוב, אמרתי שגם עם קול צרוד אפשר לעשות משהו. בסוף שתיתי וישנתי כל כך טוב, והגעתי לטיש בדיוק רגע לפני ברכת המזון. טוב. לא יכולתי שלא לעלות על השולחן כלל. בדיוק היום שכולם כבר יודעים שאני מנגן ועושה קומזיצים. לפחות פורים זה יכול כן להתאים טוב עם כל המערכת האדמורי״ת... זה הזמן שהכול מתאים להכול. אז כן עליתי, עם ראש מסתובב ימינה ושמאלה, אבל היה כבר מאוד מאוחר והייתה לי תחושה שאני דורך על העצבים של אנשים. טוב, למה להצטנע ככה, פשוט אמרו לי את זה דוגרי, שכבר מאוחר. אז ירדתי ואמרתי אולי מחר יהיה משהו טוב, בירושלים. נו שוין. למחרת נסעתי לירושלים ותכננו איזה קומזיץ. מה ששכחתי הוא שבדרך הקאתי את כל האוכל ואסור לשתות אלכוהול על מעיים ריקים. נו שוין, אז גם שם באיזשהו שלב איבדתי את הראש לגמרי, והוכנסתי אל תוך רכב כשאני חצי בעולם העליון. אה, ושכחתי עוד משהו. שהשנה לצערי פספסתי גם מצוות משלוח מנות וגם מתנות לאביונים. איזה מין פורים. פורים של פדיחות. וכמו להשלים את ההצגה השארתי איכשהו בירושלים גם את המשקפיים והצעיף והכיפה וכל הכסף שהיה לי בכיס, והסתובבתי למחרת בבית כמו גולם קצוץ אוזניים. אבל באמצע הפורים נזכרתי בסיפור שקרה לי שנה שעברה.

וזה מה שהיה בפורים שעבר. קודם כל זה התחיל בדיוק כמו השנה, שיום לפני פורים משום מה נהרס לי הקול לגמרי. זה סיפור אמיתי. מזמן אמרו לי שאני צריך לעשות פיתוח קול, אבל התזמון הזה שזה יקרה פעמיים לפני פורים, נראה לי משהו משמים. סוג של שיעורי לימוד. ואז גם הייתה מתוכננת הצגה שלמה על ה׳טיש׳ כשאני אמור להיות שחקן ראשי שם, עם הגיטרה. אוקיי, אמרתי, אולי תוך כדי הסעודה זה יעבור, והעיקר שאהיה כבר מבושם. טוב, התחלנו את הסעודה בבית ואני שותה ושותה. אבל שום משקה לא השפיע עלי כלום. לא יודע איך זה. אולי זה היה בגלל מצב הרוח הירוד שהיה לי בגלל איבוד הקול. הרגשתי נורא מתוסכל. שום דבר לא עובד. ואז קורה עוד משהו. הגיטרה שלי, שעמדה בצד, אחד הילדים עבר שם, ו...אופס, הגיטרה נפלה ונשברה לשניים. הצגה מושלמת. עכשיו כבר היה לי רק דבר אחד לעשות. עליתי למעלה אל חדר השינה, התכרבלתי במיטה ואמרתי: "ריבונו של עולם, תרדים אותי מהר, אני רוצה לגמור כמה שיותר מהר עם ה׳פורים׳ הזה". הייתי כל כך שבור ועצוב. כל כך בודד ומדוכא. זה היום היחיד שכל העולם שמח, ולי, תמיד דווקא לי, קורים הדברים הכי עצובים בעולם.

לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לעצמי, בוא ננסה ניסיון אחרון. אלך לטיש, אולי אנסה לשתות שם משהו, יילך - יילך, לא יילך - נחזור. אז הלכתי לטיש. ושם איזה יהודי הביא יין ישן מלפני אולי 40 שנה. לקחתי כמה כוסות, ומשהו התחיל לזוז בראש שלי. אוקיי, זו עדיין לא סיבה לשמחה כל כך מהר. אבל פתאום, ועכשיו תקשיבו טוב, פתאום אני מבחין בשלושה נערים חילונים, שבאו ונעמדו מול פתח בית המדרש והציצו לראות מה הולך שם. האחד בן 17 בערך, השני כנראה בן 14, ועוד ילד חמוד, כנראה בן 9. אשדוד זוהי עיר חילונית ברובה. אז בפורים הם יודעים שיש שמח אצל החרדים וכנראה באו לראות מה בדיוק קורה. באותו רגע נפתח לי הלב כמו פתיחת ארון קודש. רצתי אליהם, חיבקתי אותם בחום ואמרתי בקול: "פורים שמח!", ואז התחלתי לדבר איתם שתי דקות. אמרתי להם: "דעו לכם שאתם כל כך מאירים את כל העולם עם האור שלכם, וזה בכלל לא חילוק בעיניי זה שאתם הולכים כעת בלי כיפה, כי התחנכתם במקום אחר, אבל אני כל כך מרגיש את הקדושה המאירה שלכם!" ואז הם אמרו לי שאני כל כך צודק וכל הלבוש זה רק חיצוני, ומבפנים הכל בכלל אחרת לגמרי. כולנו בסך הכל בני אדם עם רצונות טובים. ואז פונה אלי הילד הקטן החמוד ואומר לי בשקט: "אין הרבה כמוך". זהו. זה כבר הספיק לי. חיבקתי אותו בחום ונישקתי לו על מצחו, והוא, לא תאמינו, ילד קטן, החזיר לי נשיקה. רציתי לבכות כמו ילד. רצתי חזרה לבית המדרש, לקחתי את המיקרופון והתחלתי לשיר כמו משוגע. מבחינתי עשיתי כבר את כל הפורים. שרתי כל עוד נשמתי בי בלי מיתרי קול, חזרתי הביתה ונזרקתי למיטה, עם הרגשה של קדושה. שבוע אחר כך הלחנתי אפילו שיר מיוחד על הסיפור הזה.

אז השנה, כשיצאתי מבית המדרש בסוף הטיש, אמרתי לעצמי - לפחות אעשה משהו טוב על לב של מישהו אחר. אולי יקרה לי שוב סיפור מעניין. בדרך כלל כשאתה רוצה שמשהו יקרה, אז שום דבר לא קורה. אבל האמת היא שלתת מילים טובות זה משהו שלא עולה כסף, ואפשר ממש להחיות נפשות ברגע אחד. אז הלכתי ברחוב עם הגיטרה, ואז עצרו אותי שני בחורים שכנראה יהיו כאלה שיקראו להם נוער שוליים, והם מבקשים ממני: "תנגן לנו משהו"... אבל מה יכולתי לנגן להם, משהו שהם יתחברו לזה. אז שרתי להם את ׳ילד של אבא׳. שרתי, והם ליוו אותי קלות. ואחרי זה איחלתי להם מעומק הלב שה׳ יעזור להם שהם יזכו לגלות כמה שהם קדושים ומאירים, למרות שאולי חלק ממשפחתם או ממחנכיהם לא מבינים את זה. שיזכו לדעת להחזיק מעצמם ולאהוב את עצמם ולהיות גאים בטוב האינסופי שיש בהם. הם היו כל כך צמאים לשמוע את המילים הללו, וזה היה נראה ששנתיים לא אמרו להם מילים כאלו. ריבונו של עולם, איך זה קורה דבר כזה? איך אנחנו שוכחים לומר להם את זה, להחזיר להם את הנשמה, שמתייסרת ונדחקת מגלי גלים של ביקורת החברה שלא מתחילה להבין לרוחם בכלל? בסוף הם אמרו לי תודה, והתחבקנו באהבה גדולה, ואני הלכתי הביתה וכתבתי פוסט לחברים שלי, שמבחינתי - זה מה שנשאר לי מכל הפורים. מי יודע מה עשיתי לנשמות שלהם.

חברים יקרים, האם אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לפעול בכוחן של מילים? הבעל שם טוב אמר פעם: "לפעמים יורדת נשמה לעולם הזה וחיה שבעים שנה, רק בשביל לעשות טובה אחת לאדם אחר". ברגע אחד אנחנו יכולים להחזיר את החיות לבן אדם, רק עם מילה אחת כמו: "וואו, אתה נראה כל כך טוב". באותו רגע שאדם שומע מילה כזו, יש לו פתאום סיבה להמשיך לחיות. זה יכול לקחת בן אדם, להוציא אותו מעמקי שאול ולהגביה אותו מעלה מעלה. מילה אחת. לא יכול לשכוח את הסיפור שקראתי פעם על אחד מהגדולים שהוציא איזה ספר, לא זוכר את שמו, אבל גדול ידוע. כשקרבו ימיו להיפטר מן העולם התחיל לחפש בגנזי הבית את כל חפציו שהשאיר בעולם למשפחתו. ואז פתאום הוא מוצא מכתב שאף פעם לא פתח עוד. גדול אחד בדורו שלח לו את זה לפני ארבעים שנה, מכתב עם מילים טובות ומחמיאות על הספר שהוציא בזמנו. התחיל אותו גאון לבכות בכי מר מטלטל נפש. שאלוהו בני משפחתו: "למה הנך בוכה?", אמר להם הגאון: "לו רק הייתי רואה את המכתב לפני ארבעים שנה, והרי נבעו בליבי חידושים כמו מעיינות רבות, רק שאחרי שהוצאתי את הספר לא היה אף אחד שטרח לומר לי מילה טובה, אמרתי לעצמי שכנראה אין לי הרבה מה לחדש ולא כתבתי עוד כלום. אבל לו רק הייתי רואה אז מכתב זה, הרי יכולתי להוציא עשרות ספרים גדושים בחידושים נפלאים". זה סיפור מרגש שטלטל את נפשי כשקראתי עליו לראשונה, כי סיפור זה מפגיש אותנו שוב עם המאחד והמשותף בין כל בני האדם , מגדולים ועד קטנים. כולנו זקוקים למילה טובה, לכולנו זהו אויר לנשימה, ואנחנו מפספסים אלפי הזדמנויות להציל נשמות.

רק לפני כמה שעות התקשר אלי אדם אחד עם סיפור בידו. יש לו בן שעזב את הישיבות בגלל כך וכך, וכיום הוא נמצא היכן שהוא בחו״ל והוא עובד לפרנסתו במשרה מסוימת. לא משנה כרגע כל תוכן השיחה. שאלתי אותו אם יש לבחור מסגרת מסוימת, של שעה קבועה של יהדות ביום, עם חברים וכו׳. אז הוא מספר לי שפעם הציעו לו ללכת לאיזה שטיב׳ל ששם הוא ימצא קצת חברה מתאימה וזה בית מדרש שמתאים לו וכו׳. אז הוא הלך לשם, אבל בדיוק כשהוא הלך לשם היו שם כמה אנשים חסרי ניסיון ותבונה רבה, והם שאלוהו מי הוא. ואז כשנודע להם כל רקע משפחתו, מיד 'חפרו' לו על הראש: "אז למה אתה ככה וככה, ואיך אתה נראה". כמובן שהוא ברח משם, ולא חזר לשם. והילד שואל את אבא שלו: "אני לא מבין, הם לא שאלו אותי בכלל אם יש לי היכן לאכול או לישון, לא שאלו בשלומי בכלל, רק הסתכלו על גודל הכיפה וצבע המשקפיים. זו נקראת יהדות? אם זה יהדות, אז מה יש לי איתה?". והאבא אומר לי: "תקשיב, הבן שלי צודק, מה הם בכלל יודעים כמה הוא עבר עד שהוא לא מצא את עצמו מתאים למסגרות הרגילות, ומה הם יודעים כמה הוא מוסר את עצמו ומתאמץ מהמקום שלו. לפעמים אנחנו מפספסים הזדמנויות, ובמקום להציל נשמות אנחנו עושים טעויות חמורות. וכי מה אנחנו יודעים משהו על מישהו?

אני רוצה לסיים עם סיפור. זה סיפור קצת דומה לסיפורים הקודמים שסיפרתי. זה היה לפני חצי שנה בבורו פארק. התארחתי שם בשבת אצל המארח הקבוע שלי, בין הרחובות 14-15, בין ביהמ״ד טאהש לביהמ״ד מונקאטש, בתוך המרכז החסידי. ופתאום, בסוף הסעודה, אני רואה שכל האורחים מסתכלים בתדהמה בחלון. הלכתי גם אני להסתכל ואז אני רואה מחזה כזה: יושבים להם כ-7 או 8 בחורים צעירים על הכביש, אולי בני 14, לא יותר, ממש צעירים, כולם דוברי יידיש מבתים חסידיים, אך ללא כיפה ופאות, והם מחזיקים סמרטפונים בידיהם בשבת. כל האנשים שברחוב צועקים עליהם "שבת, שבת", אבל הם, בכל פעם שמישהו צועק עליהם "שבת", הם מוציאים את הסמרטפונים ומצלמים אותם, עושים קליפים, תמונות. ס׳לעבעדיג. ככה הם יושבים להם על הכביש. ליבי נקרע לשניים - איך זה יכול להיות שהם כל כך צעירים וכבר הגיעו למצב שיעזבו את המשפחה, את הישיבה, את השכונה, את היהדות. כל כך הרבה דברים לעזוב בגיל צעיר, מה הם כבר עברו, ריבונו של עולם, בשנים הכה מעטות שעברו עליהם בעולם זה? אז לקחתי משקה מיץ תפוזים טבעי הנקרא שם אורנגזא׳ס, משקה החביב על האמריקאים, והאמת שגם עלי. (לאחרונה זה יובא לארץ, אך שם זה עולה שלוש דולר לבקבוק ופה שלושים שקל. אבל באמריקה זה הולך חזק). ירדתי והבטחתי לעצמי שאני נותן להם לשתות משהו. דרך ארוכה הם הלכו, בטח הם צמאים ואין להם פה מישהו שיתן להם. אז ירדתי למטה, ואחריי האורחים. עמדתי מולם, אבל התביישתי לגשת. לפעמים אני ביישן. האורחים מסתכלים על הנערים ואומרים: "אתה רואה? הם עושים את זה דווקא, מחפשים להרגיז". אמרתי להם: "השתגעתם? ילדים צעירים שיושבים על הכביש ואפשר לשמוע את זעקת הנשמה שלהם - 'למה נטשתם אותנו', למה אינכם נותנים לנו הזדמנות מתאימה לצמוח? ילדים שעוד לא יודעים מה זה בכלל החיים, ובטח עברו את מה שאתם לא עברתם ב-40 שנה, שהרי אתם לא הגעתם למצב כזה. אז מה בדיוק הם עושים ב'דווקא'? מה אתם חושבים?".

בסוף שברתי את הבושה וניגשתי אליהם. שאלתי אותם: "אכלתם היום כבר?", והם אמרו לי: "כן, אכלנו אצל מישהו". אחרי זה שאלתי אותם אם יש להם היכן לישון. ופתאום אני רואה ניצוץ בעיניים שלהם. הם עונים לי: "כן, עוד מעט מישהו בא עם רכב לקחת אותנו". זה היה בשבת, אבל אמרתי להם: "או, געוואלדיג". ואז הם הוציאו את הסמרטפונים והתחילו לצלם אותי. אז כל הרחוב צעק להם "שבת", אבל אני שרתי להם "גוט שבת, יידעלעך", אל תוך הקליפ. "אחים מתוקים, אני כל כך אוהב אתכם, כמה שאתם מאירים את כל העולם". ואז התחלתי לדבר איתם קצת. לא זוכר כל מה שאמרתי להם. אבל בגלל שקצת היה להם לא נעים שמישהו עם מראה חסידי כאילו מקרב אותם, אז הם שיחקו אותה כאילו לא כל-כך מקשיבים, והאחד גרגר לגרון חברו בקבוק אלכוהול וכדומה. בסוף אמרתי לעצמי: "אולי אני סתם מטריד ומשגע אותם". אז אמרתי להם: "גוט שבעס, יידעלעך", ובירכתי אותם, בדיוק את אותה הברכה שבירכתי את הנערים שפגשתי בפורים: "שתזכו לדעת כמה שאתם קדושים ומאירים, וכמה שהעולם זקוק לאור שלכם, למרות שלא כולם מסוגלים להבין לנפשותיכם. גוט שבעס, אחים מתוקים שלי", והלכתי. ואז אמרתי לעצמי, לא נראה לי שפעלתי משהו על מישהו. אבל בדיוק אז אני רואה שמישהו מהחבר׳ה שם, הוא היה אולי המנהיג שלהם, בחור ממש מאיר עיניים, הוא בא אחריי. באמצע הרחוב הוא עוצר, מסתובב לעברי, נותן לי חיבוק ואומר לי "יישר כח". הייתי המום. הלכתי הביתה, ובכיתי כל הלילה, כי באותו רגע הבנתי שכל מה שהיה חסר להם זה בדיוק אותה מילה טובה - "אתה מאיר", "אתה מתוק", "אתה אהוב", "אתה קדוש" .

זהו. אני לא רוצה להוסיף עוד מילה. רק דבר אחד, חברים יקרים. קיבלנו מתנה משמים - פה לדבר. וקיבלנו עוד מתנה - לב להרגיש. בואו ונפתח את הלב, להרגיש את הזולת. זה לא חייב להיות נער שמחפש את דרכו אלא יכול גם להיות חבר מהכולל או מבית המדרש, אבל יש את אלו שאיכשהו כולם שוכחים מהם ואף אחד לא באמת יודע מה עובר עליהם בכלל. בואו ונפתח להם את הלב שלנו. בואו ונפתח להם את ההזדמנות מחדש. לקרב זה לא נקרא לומר כמה חשוב זה ללמוד או להתפלל, מה פתאום. הם יודעים את זה יותר טוב מאתנו. לקרב זה אומר להתקרב ולאהוב, לנסות להבין לליבם ולתת להם את החום ואת האהבה לו הם זקוקים. בואו ונפתח את הלב. לפעמים זה כל מה שנשאר לנו מכל מסע החיים.

אולי יעניין אותך גם
פתח את כל התגובות   הוסף תגובה
תגובות    
הלוואי כולם היו כמוך  
ג. 08:56 16/03/2017
1
 
חזק!  
 10:24 16/03/2017

הרבה פעמים אני חולק על הרעיונות שלך, הפעם מגיע לך כל הכבוד!
כל מילה פנינה!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
2
 
הפעם כתבת יפה  
מוטי 11:25 16/03/2017

אני קורא את מאמריך ויש לי הרבה ביקורת על ההקצנה והפוביה שלך לכל מה שמריח מסגרת חרדית אבל הפעם כל מילה פנינה
אשריך אוהבים אותך תמשיך

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
3
 
טוב מאוד מנדל!!  
כיפה אדומה 12:30 16/03/2017

נראה שהפעם מצאת את הייעוד שלך. יש בך כל כך הרבה אהבה, חבל שתעביר את החיים שלך בביקורת על הממסד. אדרבה, תקרב את אלה שרק לך יש גישה אליהם.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
4
 
אשריך!  
 13:09 16/03/2017

כשאתה מרוסק יוצא ממך דברים טובים.
הכבוד שאתה לא נופל מהירידה שלך בפורים אלא עושה עם זה את הדבר הנכון!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
5
 
יפה לא חידש מאומה דברים ידועים (ל”ת)
משה 13:13 16/03/2017
6
 
חזק  
 13:30 16/03/2017
7
 
התייהדות עכשיו  
צורר כל המתייהדים 13:43 16/03/2017

מנדל אתה כותב כאן ת'אמת שבסך-הכל אתה שבר-כלי-מר אז בבקשה. אל תעשה אותנו שברי חרסים כמוך.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
8
 
הפעם דבריך אינם פסולים מעיקרם(כפי שהיה עד כה). רק שאלה קטנה - מדוע רק בנשמות הטועות אתה רואה את האור? ואלו שמאירים מעצם? הם חשוכים? מימי הביניים או מה (ל”ת)
 16:50 16/03/2017
9
 
יש מספיק מהאנשים שמסתובבים ביננינו שצריכים חיבוק ומיה חמה, לא צריך להרחיק לכת (ל”ת)
מישהי 17:07 16/03/2017
10
 
בחור טוב אך מרוסק נפשית חבל (ל”ת)
יוסי 20:14 16/03/2017
11
 
יישר כח גדול הא איזה מתיקות איזה חיבוק איזה אהבה איזה קדושה האא מתוק מדבש אתה רוצה מענדל אנחנו כל שבורים הלב ונפש שולחים לך נשיקה וח (ל”ת)
ןןן 20:28 16/03/2017
12
 
אמת כל מילה שלך והכי בכיתי בסוף בלי סוווף  
נשואה באושר 21:24 16/03/2017

קראתי את כל המאמר שלך כרגיל בשקיקה
אבל.. הסיפור עם הקבוצת ילדים בחול בשבת
ב הטוב של הסיפור שלך...פשוט נשנקתי מבכי
א בוכה ובוכההה ופורקן כמה שזה אמיתי
שאני אפילו צריכה את זה..את המילה הטובה
הרבה מבעלי...כמ וכמובן ילדים כאלה אנוסים
כל השאר זה בורא עולם יחליט...כי זה ודאי כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
13
 
     ילדים אנוסים? (ל”ת)
יוסי 23:33 16/03/2017
 
     כן ילדים אנוסים  
אני 10:12 17/03/2017

ילד שנולד לבית חרדי כביכול אנוס לכך ולא מתוך בחירה
אוהבים את הילד רק בגלל שהוא שם כיפה או מתפלל וכו....אהב לילד צריכה להיות אהבה אחרת לגמרי כמעט כמו שאבא בשמיים אוהב אותך על אף הנפילות הרבות שלך...אנחנ לפעמים אנוסים לעצת היצר הרע
וכ ילדים קטנים שלפעמים לא מבינים מה זאת הדרך הזאת של התורה דרך אהבת תורה עם תנאים כאלה ואחרים?! ילד רוצה שתאהב אותו בזכות עצמו בזכות הנשמה הטהורה שלו לבד אחכ כל השאר יבוא ממילא ורואים שדרך החסידות מושכת אליה רבים רק בגלל האהבה העצומה שנותנת להם הרגשה שהשם אוהב אותם על אף שחטאו ותמיד יש להם מקום לחזור אליו ולאט לאט בסבלנות ה מחבק ועוטף כל אחד כפי מעלתו וכוחותיו אף אחד שהוא לא משה רבינו לא ישאל בבית דין של מעלה למה הוא לא משה רבינו כי הוא לא!! כל אחד והכלים שיש לו צריך להיות מה שהוא מסוגל.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
 
     וואי.... את חייבת לומר את זה לבעלך!!!  
 03:13 19/03/2017

אם הוא לא שם לב אז בבקשה תעשי טובה עצומה לשניכם ותאמרי לו! בע"ה בל"נ אתפלל עליכם.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
 
לא בטח....  
ברסלבית גאה 23:54 16/03/2017

בטח אתה הכי מושלם בעולם...בל סגי נאור כמובן...

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
14
 
התגובה  
ברסלבית 10:13 17/03/2017

תגובה מס 14 הייתה עבור תגובה 11
רק שיהיה ברור

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
15
 
ר' מענדל מקווה שתקרא  
מתפעל 14:10 17/03/2017

ר' שלוימלה היה היחיד שגילה אצלי שיש לי לב, והוא הדמות שליוותה והשפיעה עלי ביותר...אבל אם הייתה לך היכולת הנפשית לגשת כך לנוער בבורו פארק, ולפעול עליהם כך
את היא מבחינתי, שאתה לא רק מדבר/מתרגש יש לך את היכולת להיות במקום העצום הזה ולפעול משם
ר' מענדל - עלה והצלח, חזק ואמץ!
שלנו היא מאנשים כמוך!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
16
 
געוואלד, רבי מענדל, אתה מתוק מדבש!!! אתה רבי של הגאולה!!!  
 03:14 19/03/2017

וכל האנשים שכל-כך מתנגדים אליך- הם הסיבה העיקרית שבגללה את החייב להמשיך להפיץ ולכתוב ולתת ולאהוב!!! אל תירא ואל תחת!!! יה"ר יפוצו מעיינותיך חוצה בשמחה!!!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
17
 
     חזק ביותר  
אהבתי 10:13 20/03/2017

זה ממש ככה ..
איפ שיש הרבה קדושה ככה סלע המחלוקת קשה מנשוא
הר הבית...אבל ממש ככה
אי שיש מתנגדים שמה כנראה יש משו יש משו .
ויש לבדוק אותו לעומק....י כח

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
 
אבל אני שרתי להם "גוט שבת, יידעלעך&qu אל תוך הקליפ  
 14:51 22/03/2017

אסור לשיר בשבת בכוונה שיצלמו את זה

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
18
 
רק מילים חיוביות! לשים את כל הביקורת בצד!!  
 14:54 22/03/2017

מענדל אתה מתחיל נכון, רק שזה נכון לא רק לנערים עזובים ונושרים אלא גם בנוגע לכל הממסד והציבור החרדי המפואר. תמיד למצוא את החיובי זה בריא לנפש!!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
19
 
ר' מענדל מתוק המתוקים קלט שהדור היום צריך דבר אחד חיבוק עעעעעענק!!!! וזה מה מיחבר אותו לאלוקים ולשעבעס ואלוואי שדביך יטפטפו אל כל המוחות המוצמצומים  (ל”ת)
איציק  15:57 01/10/2017
20