איש ההלכה • על דמותו ההלכתית של הגרי"ש

הגרי"ש אלישיב

דרכו הציבורית של הגרי"ש אלישיב החלה דוקא בכהונת רבנות העיר רמלה.

היה זה בראשית ימי מדינת ישראל. כהונה זו היתה קצרה מאוד, שכן הרב הראשי דאז, הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הכירו וצירפו כדיין בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בח' בכסלו תשי"א (1950). זמן קצר לאחר מכן, עוד באותה שנה, קודם הגרי"ש אלישיב למשרת דיין בבית הדין הרבני הגדול, בחברת הגר"י קאפח זצ"ל, ויבלחט"א הגר"ע יוסף שליט"א.

הגר"יש שהה בבית הדין הגדול כעשרים שנה, עד שנת 1974, למרות התנגדות הרב מבריסק ועוד רבנים למוסדות הרבנות הראשית. הגרי"ש אלישיב היה הדיין הותיק והמוערך ביותר בבית הדין, ונחשב לבכיר בו מבחינה הלכתית וחברתית.

הפרשה הראשונה בה היה מעורב הגרי"ש באופן ציבורי, הייתה גיורה של הלן זיידמן בתחילת שנות ה-70.

זיידמן, נוצרייה שגדלה במרילנד והתקרבה לקהילה היהודית, התגיירה בגיור רפורמי. עלתה לישראל וביקשה להירשם במשרד הפנים כיהודייה, אך נתקלה בסירוב מצד פקידי המשרד שנשלט אז בידי המפד"ל, והיא עתרה לבג"ץ. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, המליץ בחוות דעת שכתב כי על המדינה להכיר בגיור הרפורמי, ויצר משבר קואליציוני.

הרב גורן נחלץ לטובת ראש הממשלה גולדה מאיר וכינס בית דין מיוחד שגייר את זיידמן. גורן ביקש להגן גם על מוסד הרבנות ולא להוביל את בג"ץ לקביעת תקדים שיכשיר למעשה את הרפורמים. עיקר הויכוח התקשורתי התנהל בין הרב שלמה גורן לרב עובדיה יוסף, אך דייני בית הדין הגדול סיפרו כי מי שעסק בבעיה הנפיצה היה הגרי"ש - וכי הם קיבלו ממנו הנחיות מדויקות מה אפשר לפרסם ובאילו דרכים לנקוט כדי לפסול את הליך הגיור.

למרות זאת, נושא רגיש במיוחד מבחינת הרב אלישיב הוא היחס לציונות. הרב דב הלברטל, טוען בראיון כי "אין לרב מילה טובה לומר על הערכים הציוניים, אבל הוא מקבל את המושג של 'דינא דמלכותא דינא' בכל הקשור לסדר הטוב של המדינה, כמו במיסוי, מקרקעין וכדומה. הוא מתנגד לכל דבר שעלול להביא למידה של ירידה ביראת שמיים, וחושש שערבוב עם העולם החילוני יכול לגרום לזה. זה נשמע אגרסיבי, וצריך להבהיר שהוא מכבד כל אדם כאדם ונוהג כך באישים שמגיעים אליו, שבהם הנשיא שמעון פרס, אבל מתנגד לחלוטין לרעיון של יצירת קשר בין חילונים לדתיים". תפנית זאת ביחסו לציונות, החלה בעקבות "פרשת הממזרים".

אין אחד שלא שמע על "פרשת הממזרים". אולם מעטים יודעים כי היתה זאת תחילתה של ידידות מופלאה, בין הגרי"ש אלישיב לגרא"מ שך זצ"ל.

מהי פרשת הממזרים?

בשנת 1923, נישאו הזוג בולק בורקובסקי וחווה גינצבורג בכנסייה שבעיירה הפולנית לוקוב.

לבקשתם של הוריה של חוה, שהיו יהודים, הוא עבר גיור אצל רבה של העיר ליקווה בפולין. כעבור כמה שנים, משעלו הורי חווה לארץ, באו אחריהם גם בורקובסקי ואשתו, שבינתיים נולד להם ילד. כעבור שנים נפרדה חוה מבעלה הראשון ללא גט והכירה גבר אחר, יהושע לנגר, שאיתו התחתנה בטקס יהודי דתי, ונולדו להם שני ילדים, חנוך ומרים, שנחשבו על פי ההלכה לממזרים, שאסורים להנשא לשום יהודי כשר.

ב-1956 הגיע המקרה לידיעתו של בית הדין הרבני בתל אביב, שפסל את הילדים לנישואים, כממזרים, על סמך פרטים אלו. בשנות השישים שב המקרה לבית הדין בפתח תקווה שבפניו הופיעו עדים. בולק בורקובסקי, שהיה ידוע כגר, טען בתוקף שהוא יהודי כשר, ושגיורו התבצע כהלכה. מאחר שלא היו עדים לגיור, השאלה הייתה האם הוא מוחזק וידוע כיהודי, ובנוסף, האם הוא מנהל אורח חיים יהודי שכשלעצמו יכול להעמידו בחזקת גר.

בורקובסקי טען שהוא מניח תפילין מדי יום ושומר שבת. בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. בורוקובסקי ידע לומר שמניחים תפילין בבוקר, ולא בשבת, אך לא ידע כיצד בדיוק מניחים תפילין, וטעה בהשלמת הפסוק שמע ישראל. בית הדין בירר האם הוא ידוע בציבור כיהודי, ואכן מכריו העידו שנחשב בקהילה ליהודי כשר. בית הדין פסק מספק, שמכיוון שבורוקובסקי ידוע ומוחזק בציבור כגר, אין אפשרות לשנות זאת עד שתובא ראיה סותרת, והשאיר את ממזרות הילדים בתוקף.

הדיון הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הרב שאול ישראלי, סבר שיש מקום להקל, גם בעקבות חוסר יכולתו של בורקובסקי להשלים את קריאת "שמע ישראל", אך הרב אלישיב פסק שאף אם הגר עובר על דברי חז"ל, אין בכך סתירה לכך שהוא רואה את עצמו כיהודי, מאחר שבקהילה היהודית שהוא חי בה מקובל לעשות כן ולהקפיד רק על דברים יסודיים כמו הליכה לבית כנסת בשבתות ומנוחה מעבודה בשבת: "בזמננו יש לדון שהתנהגות בדרכי יהדות שעל ידה נקבעת גרות לובשת קצת צורה אחרת".

התיק חזר לבית הדין הרבני בפתח תקווה, ששמע עדים נוספים, בין השאר את עדותו של גבאי שסיפר כי תקופה ארוכה היה בורקובסקי מבקר בבית הכנסת בשבתות, ומצד שני עדויות אחרות לפיהן נצפה בתפילה עומד חסר מעש כמו "ניצב", ולבסוף הכריע שבורקובסקי יהודי וקביעת הממזרות תקפה. התיק הושב לדיון נוסף בערכאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול. אל הרבנים אלישיב וישראלי הצטרף הרב עובדיה יוסף. בניגוד לפסק דין הביניים, התקבלה הפעם פה אחד החלטה קצרה ולא מנומקת - לא לשנות את פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה.

הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נתקל בהתנגדות הדיינים שטענו שאין מקום לפסול את בית הדין הרבני הגדול מלדון בנושא על פי ההלכה שאסור לבית דין לערער אחרי פסיקותיו של בית דין אחר כי אסור להחזיקם כטועים. בספטמבר 1971 הודיעו שבעת דייני בית הדין הרבני הגדול שהם מוכנים לשוב ולדון בתיק‏.

בעודו הרב הצבאי הראשי, כתב הרב גורן פסק שבו מנה יסודות הלכתיים שלדעתו מאפשרים הקלה בבעיה ההלכתית. עם התמשכות הפרשה לאורך שנים ניסה שר הביטחון משה דיין להתערב לטובת השניים. גם ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה ללבה. בעקבות הפרשה העלתה סיעת הליברלים העצמאיים הצעת חוק שנועדה להתיר נישואים אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם משבר קואליציוני. מצה"ל עבר הרב גורן לרבנות הראשית בתל אביב, ולאחר מכן התמודד על כס הרב הראשי האשכנזי. מעל מערכת הבחירות לרב הראשי ריחפה הפרשה כעננה. גורן הבטיח למשה דיין שאם יבחר הוא יתיר את הממזרים לבוא בקהל. בסופו של דבר הרב גורן אכן נבחר לרב ראשי כמחליפו של הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה בעל השקפה מחמירה בעניין האח והאחות. לצד הרב גורן נבחר הרב עובדיה יוסף כראשון לציון וכמחליפו של הרב ניסים.

הרב גורן החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", לפי טענתו של הרב גורן. בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים, בעיקר בשל ערעור על עצם קיומה של הגירות.

מיד עם פרסום ההכרעה השיא הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון, את חנוך לנגר ואת חברתו, ובאותו ערב התקיימה גם חתונתה של מרים לנגר עם בחיר לבה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת". הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל.

פסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר שנודע על מתן פסק הדין. הוא הסתמך על צרור טיעונים, שכולם נועדו להוכיח כביכול כי לא קיימת חזקת גירות על גר זה. כדי לבסס טענתו זו הוא צירף צרור טענות משונות: הוא טען שמכיוון שלא ידוע בבירור פרטים אודות מעמד הגירות נחשבת זו כ"חזקה שאין עימה טענה", למרות שכמובן שהדין "חזקה שאין עימה טענה" קשור לחזקות משפטיות כמו חזקת שלוש שנים וחזקת ממון ולא לחזקות באיסורים שאינן קשורים לדיני טענות כלל, הוא הסתמך על עדויות של פסולי עדות שלא שמרו על אורח חיים יהודי, ובנוסף הביא הרב גורן דעה יחידה בראשונים שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה. הוא צירף טענות שגויות ודיעות יחידאות של ראשונים ועל סמך "פסק" זה "התיר" את שני הממזרים לבוא בקהל.

מהלך זה גרם למחאה אדירה, שסחפה את כל שדרות הציבור החרדי, החל מהרבי מחב"ד, וכלה בגרי"ש, שיצא בחרב וחנית כנגד פסקו של הרב שלמה גורן.

הגרי"ש התבטא כי הפסק "לכדי ליצנות לא הגיע", והיה הדומיננטי שהוביל את המערכה כנגד הפסק. לאחר שלא הצליח לשכנע את ראשי הישיבות הירושלמים לפרסם מכתב חריף דיו, הוא עלה לבני ברק, וחבר לרב שך, וכמו שאומרים, "הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה", שבעקבותיה התפרסם מכתב חריף, מטעם הרבנים שך, קנייבסקי, והגרי"ש.

לאחר פטירת הרב שך, היה הגרי"ש למנהיג הבולט של הציבור הליטאי בישראל ולסמכות העליונה של מפלגת דגל התורה. לאחר מכן עזב בטריקת דלת את מוסד הדיינות, ומאז גם גובשו עמדותיו בכל הקשור לנושאי דת ומדינה, תחת המוטו "כבדהו וחשדהו, בדגש על ה'חשדהו'".

עשרות שנים מאז אותו המקרה, התהפכו היוצרות. היה זה כאשר הגר"ע יוסף סמך את ידיו על פסיקה המכשירה את גיורי צה"ל, והדבר גרם להתנגדות חריפה של גדולי ישראל, ובראשם הגרי"ש.

במכתב שהתפרסם ב'יתד', כשעליו חתומים עשרות רבנים, ובהם הגרי"ש אלישיב, הביעו הרבנים מחאה וכאב על "פירצת גדרות כרם בית ישראל 'להכשיר' גיורים שאינם כהלכה, ולהכניס גוים לכרם בית ישראל".

במכתב לא היתה התייחסות ישירה לפסק המכשיר ולרב עובדיה יוסף שעומד מאחוריו, אולם עיתוי פרסום המכתב לא הותיר כל ספק למי הדברים מכוונים.

הרבנים ציינו במכתבם כי "הכל יודעים שלא היתה בכוונת הגוים הללו לקבל על עממם שום עיקר מעיקרי הדת, לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה".

המכתב נחתם בפנייה לכל "מי שבידו למנוע חילול ה´ הנורא הזה, ולגדור מחיצת הגיור שנפרצה, והשי"ת יתן בלב התועים בינה".

על המכתב, כאמור, חתמו עשרות רבנים. לצידם של הגר"ש והגרי"ש, התנוססו שמותיהם של הגר"ח קנייבסקי, הגראי"ל שטיינמן, הגרמ"י לפקוביץ, הגר"ג אדלשטיין, הגר"י שיינר, הגאון הרב יהודה עדס, הגאון הרב ניסים טולדנו, ועוד.

מה גרם לגרי"ש לשנות את דעתו? לא ברור.

באתר 'צעירי ש"ס' התפרסמה כתבה, בכותרת '4 שאלות לרב יוסף אלישיב', הכתב מקשה: "זכורה לכל פרשת הממזרים שהסעירה בזמנו את העולם החרדי, ומדובר היה בגר אברהם ברקובסקי, שלא התכוון לקבל עול תורה ומצוות באמת, והצהיר שאכל בשר אחר ביוה"כ, ושלא התגייר אלא לרצות את חמיו היהודי, וממילא ביקשו להפקיע את הנישואין שלו לאשתו חוה, ועל כן ילדיה מהבעל השני אינם ממזרים. אך הגרי"ש אלישיב עורר סערה רבתי באומרו כיון שהצהיר בביה"ד שהוא מקבל עליו עול תורה ומצוות, אין לנו אחר כוונתיו כלום! ודינו כישראל וממילא אשתו חוה אשת איש וילדיה ממזרים ומה נשתנה אלו מאלו?"

הגרי"ש נחשב לאחד הרבנים המחמירים. שיטת ה'חומרא' ההלכתית שהוא נוקט עוררה לא אחת תרעומת קשה נגדו, ובמקרים רבים אף טירפדה מהלכים וחוקים חשובים ומצילי חיים.

מי שחש מקרוב את השפעתו היה ח"כ עתניאל שנלר (קדימה), שיזם הצעת חוק לעידוד תרומת איברים בציבור החרדי, אך נתקל בהתנגדותו הנחרצת של הגרי"ש. שנלר ביקש לקבוע כי מוות מוחי ייחשב למוות סופי ואף קיבל את אישורם של הרב עובדיה והרב הראשי הספרדי שלמה עמאר, אולם הרב אלישיב יצא נגדם בחריפות וגרם להם להבהיר מחדש את עמדתם.

"המגזר החרדי עבר שינוי גדול בנושא", אמר שנלר בראיון ליהודה שלזינגר מ'ישראל היום', וניכר כי הוא בורר את מילותיו. "אם הגרי"ש היה נותן את ברכתו לחוק, לציבור החרדי היה קל יותר לתרום איברים והם היו מבינים שזו מצווה. יש לו כוח עצום, הוא אחד מגדולי הפוסקים, וגם אני מאוד מחשיב את דעתו".

הרב מנחם בורשטיין, יו"ר מכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה), יודע לספר כי רק הרב אלישיב מסוגל לקחת על עצמו פסיקות קשות במיוחד. "הוא 'גיבור' מבחינה הלכתית, אדם חזק שאין אצלו עיקופים או הקלות. ההלכה זה עד הסוף. הדברים חתוכים. הוא שומע את כל הפרטים, רוצה לדעת הכל. לא פעם הוא הציל חיים.

"היה לי חבר בארה"ב שאחת מבנות הקהילה שלו, אשת כהן, 'הסתבכה' עם גבר" סיפר, "היא היתה צריכה להתגרש מבעלה, למרות שלשניים היו שבעה ילדים והם לא רצו לפרק את התא המשפחתי. האישה טענה כי היתה מסוממת בעת המעשה. הרב אלישיב התעקש לקבל חוות דעת שונות על מצבה והצליח להוכיח ולקבוע שהיא לא היתה שפויה באופן זמני, ולכן היא מותרת לבעלה. רק אנשים בסדר גודל שלו יכולים לקחת על עצמם פסיקות הלכתיות כאלה".

אך יש גם מקרים שבהם נקט הרב החמרה הלכתית עד כדי מבוי סתום. "יש לו קרירות ירושלמית אופיינית לגבי הפסקים", מסביר בורשטיין, "הלכה היא הלכה, גם אם לפעמים זה כואב. לפונדקאות הוא אמר 'לא' חד-משמעי. הוא טען שזו לא הדרך ללדת, אבל לא התנגד שנלך לפוסקים אחרים".