חיים בן
יש כאן כמה קבוצות.
א. אלו שהם תלמידיו. זה יכול להיות בגלל שבחרו בפועל ללמוד ממנו.
ב. אלו שמחשיבים אותו כרבם.
שוב, זה נעשה על ידי בחירה מודעת בדרך כלל.
ג. אלו שמכירים בגדולתו התורנית.
זה כמעט כל אחד שלומד בכתביו, מן הסתם.
ד. אלו שמעיינים בדבריו ומחליטים לעצמם.
זה למעשה כל אחד עושה, אלא שהשאלה אם הוא מודע לכך שההחלטה היא שלו ולא של הרב אלישיב.
בתוך קבוצה ד ניתן למצוא קבוצות בינים שונות מאד. יש ביניהן כמוני, שחושבים שהוא תלמיד חכם, אבל שאין חובה לציית לתלמיד חכם באופן אוטומטי אלא ללמוד ולהכריע לבד.
כמובן, לשם כך צריך להיות מסוגל לדבר. ויש רבים שמסוגלים ומאמינים שהם לא. ויש כאלו שאינם מסוגלים ומאמינים שכן.
זה עדיין לא הכל.
יש שעושים בו שימוש למטרות לאו דווקא הלכתיות במישרין. למשל להשתמש בו כחותם על הוראות לרבים שלא ברור אם יש להן תוקף הלכתי. המטרה היא גם הלכתית. למשל לשמור על צביון העולם התורני והחרדי. אי אפשר להתכחש שהמטרה הזו גם כן מניעה את המחתימים וגם חלק מן התוקפים. אבל האם זה המניע היחיד שלהם?
אחרי כל זאת יש לשאול ולחזור ולהציג את השאלה שהצגת: האם דבריו מחייבים?
עיון בתולדות ההלכה ובהלכה עצמה יראה שלא. מצד שני, ודאי שיש נסיון בניה, מודע פחות יותר, ליצור שלשלת של "גדולים" בעלי סמכות מקבילה לסנהדרין בשעתו, שדבריהם מחייבים את הכל, גם פוסקים אחרים, שאין לחלוק עליהם גם בראיות, ושהחלטותיהם חלות גם בתחומים שאינם הלכתיים במובן המדוייק והדקדקני של המילה (ישיבה נפרדת באוטובוס, לימוד באוניברסיטה, רכישת מקצוע).
מה יוצא מכל הנ"ל?
למי שהוא בר דעת: חירות ואחריות. חירות לא לחוש מחוייב לדבריו גם אם הוא אדם גדול וטוב. אחריות: לא לנהוג במרדנות או בהתעלמות לשמן אלא לחפש מה ה' דורש מאיתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|