"שנהיה לראש ולא לזנב".
לכאו' יש להבין איזו מן בקשה היא זו, שהרי אם כל אחד מבקש שהוא יהיה ראש, איך ייראה עולם שכולם ראשים? ועוד, שהרי במשנה (אבות ד', כ') נאמר "והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", וא"כ נראה שלהיות ראש אי"ז טוב?
ולפי פשוטו י"ל, שהבקשה היא לא פרטית, אלא כללית ובייחס לכל עם ישראל, שכל כלל ישראל יהיו ראש בייחס לשאר האומות. (שמעתי).
ובטעמי המנהגים מצאתי שכתב, ש'לראש' הוא ר"ת ל'עשות ר'צון א'ביך ש'בשמים, וזו הכוונה בבקשנו בקשה זו.

תוקן על ידי נועם_ושלום ב- 16/09/2012 01:22:38

יום הכיפורים - לידה מחודשת.
בנצי"ב מובא שבכל יו"כ הוא יום לידה מחדש של כל עם ישראל, בכלל ובפרט, לרבים וליחיד. שלאחר כל העוונות שעשו במשך השנה, אין זה בטוח אם יחיו לשנה הבאה, אך לאחר ימי הדין, ביו"כ, כשנחתמים, הרי זה כאילוו נולדו מחדש.
ומוסיף הנצי"ב, הרי כל יצור חי יש לו את משך זמן העיבור קודם ללידתו, כמובא בגמ' בבכורות (ח' ע"א) שנחש עיבורו לשבע שנים, בהמה דקה לחמשה חדשים, גסה לתשע חדשים, וא"כ כמה הוא זמן העיבור קודם ללידה של יו"כ? מבאר הנצי"ב שהוא מעין "ארבעים קודם יצירת הוולד", והיינו, ארבעים ימי האלול ועשי"ת, זהו זמן העיבור.
אך מוסיף הנצי"ב דבר נפלא. לו יצויר הייתה באה אשה לרופא ואומרת לו שהיא לא מרגישה את עוברה, אין לה בחילות וכו', הלא לכאורה היינו יכולים לומר שזה נפלא. גם עיבור וגם בלא צער. אך אנו יודעים שאי"ז כך, שאם היא לא מרגישה עכשיו צער, זה אומר שאח"כ יהיה צער הרבה יותר גדול, לא תהיה לידה כלל. כך גם בענינינו אומר הנצי"ב, אם יש צער העיבור, אם אדם יש לו חרטה על לשעבר, וקבלה על העתיד, והוא מצטער על עוונותיו, אח"כ תהיה שמחה גדולה, תהיה לידה מחודשת לאחר הימים הנוראים. אבל אם ח"ו אין צער, אין חרטה, תשובה ומעש"ט, אח"כ ח"ו יכול להיות צער הרבה יותר גדול...

'אגוז' - בגי' 'חטא'???!!!
יש שנהגו (רמ"א סי' תקפ"ג ס"ב) לא לאכול אגוזים בר"ה כיון שהוא בגי' 'חטא' (עם הכולל), אך יש לזכור שגם חטא הוא בגי' 'חטא'. (קוצק'ר)
הגם שהוא בגי' לא מדוייקת, ועוד, שהרי בגי' מדוייקת הוא בגי' 'טוב', בכ"א אינו נאכל בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
ועי' בבן יהוידע שביאר את דברי הגמ' (נדה ל"א ע"א) "ואמר רבי אלעזר למה וולד דומה במעי אמו, לאגוז מונח בספל של מים...", ולמה נמשל דווקא לאגוז? כיוון, שלכאורה 'אגוז' הוא בגי' גם 'חט' (כדברי הרמ"א) וגם בגי' 'טוב', ולפי"ז, לכן נמשל דווקא לאגוז שיש בו את שני הבחינות של הטוב והרע, ולרמוז לעובר שיש באפשרותו לבחור להמשך חייו לילך בדרך זו או בזו.
ואולי גם כאן, המנהג שלא לאכול, הוא לרמוז שיקלו מעלינו לבחירה ביצה"ט.

"כבקרת רועה עדרו"
לפעמים אנשים לא יודעים את מצבם ואת הגזירות שנגזרו עליהם, בר"ה הקב"ה מעביר אותנו כרועה את עדרו, שסופר ומסמן באדום את העשירי, שהוא כידוע הולך לשחיטה, ע"פ המשל, אותו כבש אם היה יודע מה אומר הסימן האדום, היה הולך לנהר ושוטף את הסימן במים, כך אנחנו אם היינו יודעים את מצבינו ח"ו, היינו הולכים ועושים תשובה ושוטפים את גזרותינו במי הנהר.... ואין מים אלא תורה...

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול...".
בר"ה אנו אומרים "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול...", לכאו' נראה שאין הפיוט כתוב כסדרו, שהרי לאחר שאומרים "יסודו מעפר" היה צריך לכתוב את מהלך חייו ש"בנפשו יביא לחמו" ושהוא "כחרס הנשבר" וכו', אח"כ הוא נפטר, ורק אחרי הכל "סופו לעפר" כשנרקב וחוזר להיות עפר, ולמה לכאורה הקדימו את המאוחר?
וביאר הרעק"א ע"פ 'חקירה', אדם שהשקיע 5,000 ₪ ובסוף השנה יש לו 10,000 וודאי שזהו רווח, ואם פחת מ-5,000 זה וודאי הפסד, מה קורה אם נשאר 5,000 כמו שהיה, האיך יקראו לזה, זה רווח (שלפחות לא הפסיד יותר) או הפסד (שהרי יכל להרוויח)? וכתב הרעק"א, שוודאי שזהו הפסד, שאמנם הכסף נשאר כמות שהוא, אבל הטרחה, המאמץ, הפרסום, הרי אלו הם דברים שלא קיבל בעדם כלום, ולכן זהו וודאי הפסד.
כמו"כ כאן הפייט שרוצה להראות את אפסיותו של האדם, הוא אומר "יסודו מעפר וסופו לעפר" – א"כ השקיע ונשאר אותו הדבר, האם זהו רווח או הפסד? הפסד! ולמה? כי "בנפשו יביא לחמו" – הרי כל חייו עמל ועבד ואם לא עסק ברוחניות הרי לא נשאר לו דבר ולא קיבל תמורה על עמלו ולכן זה הפסד גמור. (הגרעק"א)

מעין זה כתב החידושי הרי"ם, הרבה מוזילים דמעות כשהם מגיעים למשפט הזה ב"ונתנה תוקף", ולכאורה מדוע? מילא אם אדם יסודו מזהב, וסופו עפר, ניחא שהוא בוכה, שמזהב נעשה עפר, אך אם היה עפר וסופו עפר, מה לו כי יבכה? וביאר, שבמשך חייו של האדם יכל להגיע לדרגות גבוהות, אך אם יסודו מעפר, ובסופו נשאר באותו מצב – סופו לעפר, אז באמת יש להוריד דמעות על כך. (חידושי הרי"ם)

היום ראש השנה – ולמחרת כלא היה.
למה באמת ואיך זה קורה לנו?
את התשובה לכך ביאר רבי שמשון פינקוס זצ"ל ע"פ משל:
בישיבת פוניבז' מותקנת דלת בעלת ציר כפול המאפשרת לדלת תזוזה של מאה ושמונים מעלות. בכל פעם שהיא נפתחת או נסגרת היא זזה למרחק של שני מטרים.
הבה נחשב: לתפילת שחרית בישיבה נכנסו אלף בחורים, והדלת נעה למרחק של שני קילומטרים. לאחר התפילה יצאו אלף בחורים בדרכם לארוחת בוקר, והדלת הספיקה לצבור מרחק של ארבע קילומטרים. כעבור שעה קלה נכנסו אלף בחורים בעדה, כדי ללמוד – והדלת צברה מרחק נכבד בן ששה קילומטרים.
כל אחד מהבחורים נכנס ויצא לפחות פעם אחת באמצע הסדר. עד שעת הצהרים, זזה הדלת מרחק בן עשרה קילומטרים לפחות.
לפני תפילת מנחה יצאו כל הבחורים לקחת את הכובע והחליפה התלויים במסדרון בחוץ, ושבו לבית המדרש. המרחק שעשתה הדלת עלה לכדי ארבעה עשר קילומטרים, וכאשר יצאו כל הבחורים מבית המדרש לארוחת הצהרים, היא הגיעה עד ששה עשר קילומטרים. על זו הדרך ניתן לחשב כי עד שעות הערב תגיע בוודאי הדלת למרחק של שלושים קילומטרים לפחות. ובקצב הזה היא אמורה להגיע באותו היום לשער הגיא, ולמחרת להגיע עד ירושלים.
ואילו היא, במשך חמישים / שבעים שנה, עדיין תקועה בדיוק באותו המקום שקבעו אותה. כיצד ייתכן באמת הדבר?
פשוט מאד. משום שהדלת אינה צועדת שני מטרים ועוד שני מטרים, אלא תמיד היא חוזרת על אותם שני מטרים קבועים. היא תמיד מתקדמת מעט וחוזרת אחורה. תמיד הדלת עומדת באותו המקום. אמנם היא צעדה כבר אלפי קילומטרים במשך שנות קיומה הרבות, אבל בציר שאליו היא מחוברת עומד בעוכריה ואינו נותן לה להתקדם.
זה הפשט בדברי שלמה המלך במשלי (כ"ו, י"ד,) "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו", כאשר מגיע ראש השנה, עולה העצל ומתקדם ברוחניות, מקבל על עצמו תשובה וקבלות טובות. אך היצה"ר מזכיר לו.. וכי שכחת שאינך צדיק?... והעצל שומע לו, מוריד את ראשו ושב למקומו. וכך גם בר"ה הבא, וחוזר חלילה במשך עשרות שנים. עושה את דרכו מחובר אל הציר. וכך בגיל תשעים שנה הוא נמצא בדיוק באותו המקום שבו היה ביום הבר מצווה שלו. ומצבו מעורר רחמים.

"...וצדקה מעבירין את רוע הגזרה"
ומדוע באמת הצדקה עניינה כ"כ גדול?
בספר לקט יושר לתלמיד התרוה"ד (דרשת שבת שובה – עמ' 122) הביא לבאר ע"פ משא"מ חז"ל שבבי"ד הולכין אחר הנתבע (סנהדרין לא ע"ב) ונלמד מהפסוק "עבד לווה לאיש מלווה" (משלי כ"ב, ז',), וכמו"כ איתא בחז"ל (ב"ב י', ע"א) "א"ר יוחנן, מאי דכתי' 'מלווה ד' חונן דל', אלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו, כביכול עבד לווה לאיש מלווה", והיינו' שכביכול אדם שנותן צדקה הוא נעשה כביכול כמלווה להקב"ה, והקב"ה נעשה כביכול בגלל זה עבד לאותו אחד.
ולפי"ז, שכביכול הקב"ה חייב לו מדין "עבד לווה...", א"כ הולכין אחר הנתבע, וכשהאדם נתבע על מעשיו הרי שהולכין אחר הנתבע, ויכול האדם לדרוש בי"ד מסויים, והרי הוא מבקש בי"ד של רחמים ולא בי"ד של דין. זה הזכות של צדקה. נורא!

"אחת שאלתי... אותה אבקש..." (תהלים כ"ז, ד',)
דוד המלך ע"ה מדבר פה על העבר ועל העתיד, ויש לראות פה את גדלותו העצומה.
שהרי כל אדם רגיל, דרישותיו משתנות לפי מצבו החמרי, ככל שמצבו החמרי יהיה יותר טוב כך לצערנו יעלו דרישותיו הגשמיות וירדו דרישותיו הרוחניות, אך דוד המלך מעיד כאן על עצמו, שאף שבתחילה היה מצבו החמרי בכי רע – שהיה רועה צאן וכו' וכו', ואח"כ עלה ונהיה מלך ישראל, בכ"א לא השתנו דרישותיו ותמיד הם היו רוחניות – "אחת שאלתי... (וזו היא ש...) אותה אבקש"!