לעיל כתבתי "חיפשתי בכל התנ"ך, והביטוי "סליחה" בכל הטיותיו מופיע רק ביחס להקב"ה. אפשר לפרש את המשמעות של זה שסליחה באה ממקום של עוצמה וגבורה, לא ממקום של חולשה וכניעה. מי שיכול להלחם ולא לסלוח הוא יכול גם לסלוח, מי שהברירה היחידה שלו היא לסלוח אז הוא לא באמת סולח".

אתם כולכם, והדיבורים היפים שלכם, מעוררים את קנאתי.
לא מצליחה להעמיק בכל הדיון הנערך כאן, לקרוא את המחשבות, ובטח שלא להוסיף משהו משלי...
לא יודעת איך לסיים, בצער? יאוש? תקווה? או נחמה על ההצלחות הקטנות בחיי ההישרדות?
...אבל תמשיכו, לפחות אתם יכולים...

שלום וברכה ושבוע טוב

שלום
אני מאד מאד מסכים עם מה שכתבת "אדם גם לא יכול להתחבא מאחורי מאמרי חז"ל בגלל הפחד האישי שלו להתייצב נגד...".
באמת למי שגדל על ערכים של "בין אדם לחבירו" ותיקון המדות זה מבלבל. תקופה ארוכה מאד בחיי בחרתי (עם עידוד מסויים מהסביבה) בכאב "המרומם" של תחושת "הקדוש המעונה", תליתי את הפחדים הכניעה והויתור שלי ב"מדותי הטובות", קידשתי את חוסר האונים שלי ועטפתי אותו בתחפושת של חסיד העושה לפנים משורת הדין, את הפסיביות פירשתי כצניעות של אדם שאינו תופס הרבה מקום בעולם, שיקרתי לעצמי ונשארתי תקוע עם הכאב, בתוכי לא באמת יכולתי למחול, והכעס נשאר בשלו מתעורר שוב ושוב, ואז גם הייתי מלקה את עצמי לאן נעלמה "חסידותי", ואם אני כזה צדיק מדוע איני יכול לשמוח בתורה ובמצוות, להודות לה', לאהוב? ואם אמונתי חזקה מדוע אני מיואש ופסימי?
במשך הזמן עם הרבה עזרה לאט לאט התחוור ומתחוור לי שזו פשוט טעות. ההבחנה והמבחן לחשיפת המניעים האמיתיים של ההתנהגות היא אם אני עושה את הדבר מתוך בחירה אמיתית, עם רצון, האם לכשארצה אני אוכל לבחור ההיפך, או לא? "איזהו גבור הכובש את יצרו", "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", אז למה אני מרגיש כל כך חלש שקוף וחסר אונים? אם גבור אני איה גבורתי? האם אני כובש את יצרי או שאחרים כבשו את יצרי, כבשו את כוחותי, ואני רועד מפחד מהכוחות הרדומים שלי, אני מרגיש כבול ולא יכול להוציא אותם לפועל לא בצורה חיובית ולא בצורה שלילית? זו הכונה שסליחה אמיתית באה ממקום של כוח ועוצמה ולא של חולשה, הבחירה תמיד היא תוצאה מעמדה של כח ולא משנה מה החלטת לבחור. ואנחנו יודעים שביסוד כל התורה והמצוות וכל מאמרי חז"ל עומדת הבחירה, מה שנעשה כתוצאה מבחירתי אפשר לייחס אותו אלי, ומה שלא לא. וזה ממש מובן וקרוב ללב. לכן מי שכפו אותו גוים לעשות עבירה המעשה אינו נחשב לעבירה ואונס רחמנא פטריה, ורחמנא לבא בעי, וההכרח לא יגונה ולא ישובח, וכו' וכו'. מסתבר שעם אמונה מאד עמוקה אדם יכול לומר "גם זו לטובה" ולהתכוון לכך, לא לומר כך מן השפה ולחוץ בגלל שגדלנו על זה שכך צריך לומר ואסור לומר משהו אחר ויש פחד מלכעוס על ה', לומר כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד ולהיות מלא בכעס זה כמו להגיד "אברקדברה" והקסם לא קורה (חוץ ממה שיכולה להיות השפעה סגולית כשאדם אומר "גם זו לטובה", או מצד זה שאחר הפעולות נמשכות הלבבות).
אמונה עמוקה יכולה לסייע להרגיש חזק וחסון, להתגבר על פגיעה ולראות אותה ביחס ובאור אחר. כיום התפיסה שלי את האמונה לא מסכימה לקבל שהמסקנה המתבקשת מאמונה בה' הכל יכול הגדול והנורא הופכת אותי לסמרטוט לאין ולאפס, אדרבה, ברגעים הספורים שאני מצליח לחיות ולהחיות את האמונה, האמונה בו מספרת לי על מי אוחז בידי (וביד כל מי שמסתכל עליו כך), מי שמחזיק בלי שום מאמץ צבירי צבירים של גלקסיות אינסופיות (לשבר את האוזן), בעל הכוחות כולם, עצם עצמותם של החיים והאהבה, סיבת הסיבות, הוא בחר בי באופן הכי אישי ואינטימי שיכול להיות, נותן לי יד חמימה, טפיחה על השכם, הוא מכיר את כל כולי את כוחותי ואת חולשותי ואוהב אותי ככזה כי הוא יצר אותי כזה, לא מסיר ממני עין לרגע ומצפה להצלחתי ולהתקדמותי. האמונה בו טומנת בחובה את האמון והאמונה העצומה שלו בנו ובכוחנו, הוא מוצא בנו ראויים להיות אחראיים להחזיק בכח האדיר שהוא היחיד בכל העולמות שאוחז בו - כח הבחירה, כח שיכול לבנות את העולם ולהחריב אותו, הוא רואה בנו ראויים להיות נבראים כדמותו ובצלמו, ולהיות קרואים בשמו. הוא ניצב לידנו דרוך כמו אבא שעומד ליד ילדו הקטן שרק עכשיו התחיל ללכת ועושה את פסיעותיו הראשונות, אבא היודע שמאד קשה ללכת לבד, אבל הוא גם יודע כמה טוב ללכת בכוחות עצמך, להיות "חי הנושא את עצמו" ולא להיות מובל בעגלה, הוא מאד משתוקק שניקח אחריות ונעשה את ההחלטות הטובות עבורנו, וכשטעינו ונפלנו הוא מושיט יד תומכת ומעודד אני יודע שאתה כואב ושבור אבל אני איתך "קרוב ה' לנשברי לב", אל תרים ידים, תנסה שוב, אני מעריך אותך אתה מסוגל להצליח, יש לך כוח עצום שבא ממני שאני נתתי לך במתנה כי אני אוהב אותך. אל תקשיב לשקרים של היצר הרע הוא מלאך המוות (יצר המוות?) שרוצה בכשלונך שנהנה לראות אותך סובל מיוסר כועס מואשם מאשים ומוחמץ, שמבקש שתחיה חיים מרים של מוות עד שתמות, תשתמש בכוח שנתתי לך באופן אישי ותתמלא ממנו בכוח. באותו רגע שאני מרגיש כך פתאום אובד העוקץ של הפגיעה והעוול, הסיכה ננעצת בבלון הנפוח, משמעות הפגיעה והאמירה שלה עלי מתבררת כחסרת משמעות, כלא אמיתית, אני מגובה בכח העצום ביותר בעולם שכן אוהב אותי וכן מקבל אותי ומתייחס לטעויות ולחסרונות שלי כהזדמנות לתיקון ולשיפור, ומבקש ממני לקבל את עצמי כשם שהוא מקבל ואוהב אותי ורוצה בי, אני יכול באותו רגע לבחור ולומר בחיוך להקב"ה עכשיו אני מסוגל לסלוח, אני אוהב אותך ואת בניך, אני מתקרב אליך, אני מתמלא סיפוק ושמחה. ולא שהיצר הרע חלילה.. הלך לנוח, אבל יש לי ולבוראי רגע של ניצחון. כמובן שזה תיאור מאד אידיאלי שלא מתמיד מעצמו, אבל אני משוכנע שכל אחד ואחת טעם רגעים כאלו בימי חייו, ואולי זה מה שהצדיקים מרגישים בחלק ניכר מהזמן.

שבוע טוב
"כי בצלם אלקים עשה את האדם". חשבתי קצת על כך מהו הצלם אלקים, זה משהו שחייב להיות משותף לכל בני האדם בעולם, ולכן גם הכי פחות נדיר בין בני אדם, ולכן גם לכאורה קל מאד למצוא אותו אצלי ואצל כל אדם אחר. אנו רגילים לחשוב שמה שהוא יותר נדיר הוא יותר מיוחד וערכו יותר גדול, אבל לענ"ד זה שצלם האלקים משותף לכולנו אינו מוריד מערכו של האדם אלא מעלה את ערכו. ידוע שבהתבוננות פשוטה בטבע רואים שכל מה שמצוי יותר ופחות נדיר כך הוא הוא יותר נצרך וחשוב ויותר קריטי להתאפשרות מציאות החיים בעולם, כמו החמצן והמים ואור השמש וכו'. זהב ויהלומים הם נדירים ובהתאמה הצורך בהם מועט. כנראה הקב"ה ראה שבריאת האדם בצלמו, הוא מוכרח להתקיימות האדם כאדם, ולכן זה אמור להיות הדבר המהותי ביותר באדם ומה שעושה את האדם לאדם, כל מאפיין אחר של האנושי שהוא בגדר האפשר ולא המוכרח גם אם הוא יקר וחשוב הוא לא מה שעושה את האדם לאדם, אלא הוא תוספת ערך וחשיבות. כל שכן אנו שיש בנו את כל המעלות "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".