דייר

כמדומה שיש כאן שנים או שלושה נושאים.

א. אי אמינותם של פוליטיקאים.

ב. מהיכן למדו בני אדם ופוליטיקאים במיוחד לא לכבד את דברי עצמם.

ג. האם דיני נדרים ופתחים והיתרים אינם מרגילים את האדם לשקר.

ואלו התשובות הסבירות בעיני.

א. הנושא הראשון ראוי שלא להידון כאן כלל. הוא פוליטי והוא מדרון חלקלק. אילו הייתי עדיין בניהול הייתי מוחק כל איזכור שלו וכל התייחסות לאיזכור זה.

ב. האם פוליטיקאי צריך היתר כדי לא לדייק? יתכן כך: אם יש מקצוע כדוגמת פוליטיקאי, אפשר שהוא סומך על כך שהכל יודעים שהוא לא תמיד יאמר את האמת הלא נעימה אלא רק מה שירצו שומעיו לשמוע.

כמדומה שאדם אינו צריך שום דוגמא לשקר כדי לשקר. זו שאלה מעניינת בפסיכולוגיה של התפתחות הילד מתי הילד לומד לא לומר אמת בכוונה תחילה. האם זה קורה לו בלי משים מתוך אי דיוק ואז הוא רואה שזה עבד וזה יעיל? האם יש לו השגה פנימית, אולי "יצר הרע", לעשות זאת? בכל אופן, עובדה שכולנו בנויים עם היכולת לשקר ואנו משתמשים בה (ולפעמים, רק לעתים נדירות, מצוה לשקר).

ג. גם במשנה מצאנו "ארבעה נדרים התירו חכמים" (כלומר: לא חייבו את האומרים לקיים דיני נדר. מעצם הלשון והענין האומרים לא היו חייבים גם אם השתמשו בלשון נדר). זאת כאשר הדובר אמר את הדברים בלשון גוזמא. כגון סוחרים בשוק שמאיימים בנדר עצמי מזיק אם לא יקיימו את דבריהם בויכוח כספי. כיון שהכל יודעים שזו רק לשון גוזמא, לא חייבו את הדוברים לעמוד מאחוריה.

ראוי לשאול: מדוע באמת לא חייבו חכמים את המגזימים לעמוד מאחורי המילים שלהם כדי לחנכם? ובכן, כנראה הם ראו שזו דרישה קשה מדי. חכמים לימדונו שראוי לאדם שיתייחס לכל מילה שלו כאל נדר. "שיהיה הן שלך הן ולאו שלך לאו". אבל זו דרישה שמובן מראש שרק חכמים עצמם יכולים לעמוד בה.

בישיבות אומרים: מזה שהתורה הפרישה סוג מסויים של דיבורים שיחייבו למדנו שכל השאר אינם מחייבים. האם זה פתח לשקר או הכרת המציאות וחוסר היכולת האנושית לטפס גבוה מדי בבת אחת?

התורה אינה דורשת  מהאדם יותר ממה שהאדם מסוגל. אפשר לראות בכך קביעה מטא הלכתית.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");