ילדה מת, יש לה טומאה ואין לה דם טוהר.

יש לה טומאה, כלומר אסורה לבעלה ולטהרות במשך שבוע או שבועיים, לפי מין הולד.

אין לה דם טוהר כלומר אינה נכללת בזכות להישאר טהורה גם אם הדם שותת מאותו מקום במשך תקופה לפי מין הולד.

ומדוע?

נסקור את הדיון במקורות, ולשם כך נפנה לא רק לפסוקים אלא גם למקור שרובנו, וגם אני למרבה בושתי, איננו רגילים להשתמש בו, מדרש ההלכה.

אביא את הפסוקים, את המדרש, הסבר על טיבו של הדיון, שהינו פשוט למדי. ובסוף אנסה לדון בשאלות פחות מקובלות בבית המדרש הישיבתי האופייני, אך עדיין ראויות מאד לעיון, לגבי היחס בין מדרש מקיים ליוצר, בשאלה מתי הוחל הדיון בנושא, ומה זה מלמד על המסורת שלנו והתפתחותה.

***

הפסוקים

פרשת תזריע

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:

(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:

(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:

(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

יש לשים לב שבפשט הפסוק לא כתוב אם הולד צריך להיות חי או מת. השאלה מתפרטת לגבי טומאת לידה ולגבי דם טוהר.

במבט מנקודת הזמן שלנו, כאשר אנו יודעים שאפילו נפל מטמא, קל וחומר לולד השלם בכל אבריו ורק נולד מת. אבל מתברר ששאלה זו חדשה יחסית, והיא עולה בימי רבי יהודה.

נסביר את המו"מ. נכון שהמבנה קל מבחינה לוגית אבל המונחים אינם מוכרים לכל. יש כאן עקרונות גדולים שראוי לעמוד עליהם.

במיוחד נעמוד על המשתמע לגבי ההיסטוריה של טומאת הולד.

הפסוק אינו מבדיל בין עובר חי למת, אבל בהמשך נזכר דין מילה, ואין מלים את המת (דלא כמנהג המאוחר...). לפיכך יש לומר שגילה חיוב המילה על התיאור דלעיל שהוא עוסק רק בולד חי שהינו בר מילה.

איני מרוצה כל כך מן התיאור הזה. האם באמת הסתפקו חכמים בדבר, או שהיתה להם דעה מוקדמת? לפי התיאור שלי הדעה המוקדמת, כלומר הנטיה לחפש תשובה, היתה צריכה להוביל לטהרת אשה שילדה מת (ואיני יודע מה יהיה הדין לגבי שאר דיני היולדת, כולל קרבן, אבל זו רק הווה אמינא שתידחה, אז אין לנו להרבות יותר מדי בעיסוק בה).

עוד יש לשים לב כי חכמים לא ניסו לפי המדרש לענות מסברה. למשל, איך שייך לדבר על יולדת חי ויולדת מת באותו מונח? או שמא זה בדיוק הפוך, ו"יולדת" כל שילדה משמע?

תשובתו של רבי יהודה מתבססת על קל וחומר. ולד מת, כיון שיש לו צורת אדם, הריהו מטמא טומאת מת חמורה, ונקרא מת גמור. לקמן תדון הגמרא אם מדובר גם בולד שמת קודם לידתו.

למעשה, חייבים לומר שהולד מת קודם לידתו. שהרי לידה מוגדרת כיציאת חלק מספיק מפדחתו של התינוק מתוך הרחם החוצה, ולפי זה אם נשלם חלק זה והתינוק חי לפנינו יולדת חי. אלא שמילה מתבצעת רק על הולד החי. ולכן יתכן שהמדרש מחלק בין שלושה או ארבעה מצבים, ונדרג מהסוף להתחלה: תינוק שחי עד המילה, תינוק שיצא ראשו חי ומת קודם מילה, תינוק שמת קודם שיצא ראשו.

לפי פשטות הלשון השאלה היתה לגבי תינוק שמת קודם המילה אם כי היה מקום להסביר שהספק הוא רק לגבי תינוק שמת קודם יציאת ראשו, ומה שנאמר חיוב מילה אינו לומר שדיני יולדת, כולל דם טוהר, נאמרו רק בתינוק שהגיע להימול אלא כל הראוי למילה, וכך יש להעמיד את הפסוק. וכן מסתבר וכן זה להלכה. הא ראיה, שאם לא נימול התינוק, כגון באונס שמתו אחיו מחמת מילה, וכי אין דיני יולדת נוהגים בו?

יש מקום ללומד שאינו מורגל בכך לתמוה על ראייתו של רבי יהודה. אבל זו שאלה על האופן בו עובד קל וחומר, ובוודאי לחברנו מיכי יש מה להוסיף בזה הרבה. ואיני דוחף עצמי להביע השערות במקום יש כבר הסברים מוכנים.

ההוכחה של חכמים

ההוכחה של חכמים מתבססת על השימוש במילה "זכר", שפירושה גורף, חי ומת. שאין המונח מבדיל בין החי למת.

אמנם מבנה הדיון מוקשה במקצת. וכי לא ידענו זאת מעיקרא? הרי כך פתחנו את הציטוט, ב"אשה כי תזריע וילדה זכר" ושאלנו אם מילתו או אפשרות מילתו מפקיעה את החלות או לא. ומה ענינו? שהמונח הגורף חשוב מן הסעיף דלקמן?

האם היה כאן שינוי בסברות? האם יש כאן דיון פורמלי בעדיפות של מונח גורף על פני תנאי בהמשך, האם התנאי מעכב את עצם חלות הנושא או שהנושא חל (יולדת וטומאתה) אבל לא פרטים שבהמשך לאחר התנאי?

על התפתחות ההלכה

לא שמתי לב לכך עד לאחרונה, אבל השאלה לגבי ולד מת עולה בדיון בין רבי יהודה לחכמים.

כאן יש לשים לב לנקודות הבאות שעולות מן הדיון.

1. השאלה מוצגת לא כמדרש מקיים (מדרש שבא להצדיק הלכה שבאה במסורת) אלא מדרש יוצר. למצוא תשובה לשאלה. אמנם מי שיאמר כי התשובה היתה ידועה ורק חיפשו את הוכחתה, והא ראיה שגם רבי יהודה וגם חכמים הסכימו שזה, האיסור, יהיה היעד של הדיון ורק חיפשו איך להשיגו. ובכל זאת, הרושם הוא שזו שאלה אמיתית.

2. אם נאמר שזו היתה שאלה אמיתית, עדיין נצטרך לומר שהשאלה לא נשאלה בבית המדרש מחמת שבאה אשה יולדת שילדה מת וביקשה לדעת מה הדין. השאלה התעוררה מתוך דיון תיאורטי בפרשנות הכתובים.

לפנינו אם כן דוגמא למתרחש בבית המדרש של חכמים. כמו היום, חלק מן הדיון עסק באפשרויות תיאורטיות שמרחיבות את הדיון לאפשרויות שטרם עלו למעשה.

יש להודות שהדיון בסעיפים הבאים מרחיב את חיובי היולדת גם למי שילדה ולד מת בשלבים שונים של יצירתו. אבל עדיין ניתן לטעון, וכך אני מעלה את ההשערה, כי דיון זה נולד רק לאחר שהוכרע הדין העקרוני של ולד מת בימי רבי יהודה וחכמים. ולכן המשך הדיון נולד רק לאחר מכן, בין בימי רבי יהודה, בין מאוחר יותר.

זה לא אומר שמשה לא קיבל זאת, כפי שקיבל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בבית המדרש. אבל גם אם קיבל זאת, זה לא עבר במסורת ליהושע ובוודאי שלא הגיע לתלמידי ר"ע, שנדרשו להמציא את הגלגל מחדש ולפתור את השאלה, בחינת "אם ריק הוא, מכם הוא".