בית · פורומים · הרשם · התחברות · כניסה למנהלים
בית · פורומים · בחדרי חרדים חוק ומשפט ·

יתד נאמן חוייב ב70,000 ש"ח פיצויי לה"ר לרב רוזן

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-23/3/2009 12:40 לינק ישיר 
יתד נאמן חוייב ב70,000 ש"ח פיצויי לה"ר לרב רוזן

כתב בחדרי חרדים

 

   

בתי המשפט

<><> <><> <><> <><> <><>

 

בית משפט השלום ירושלים

א  006931/05

 

בפני:

כב' השופטת שירלי רנר

 

12/11/2008

 

 

 

 

 

 

<><> <><> <><> <><> <><> <><> <><>

בעניין:

ישראל רוזן

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד לאופר יקי-יעקב

התובע

 

נ  ג  ד

 

 

1 . יתד נאמן- יתדות הוצאה לאור ופרסומים

2 . ישראל וורצל

3 . נתן זאבי

4 . יצחק רוט

5 . נתן גרוסמן

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד אמסטר יעקב

הנתבעים

 

 

החלטה

 

כתבי הטענות

1. התביעה עניינה פיצוי ופרסום התנצלות בגין הוצאת לשון הרע.

 

על פי כתב התביעה התובע הוא דמות ציבורית מוכרת בעולם הדתי-לאומי ועומד בין היתר בראש מוסד מדעי-תורני המייעץ בענייני הלכה וטכנולוגיה לגופי ציבוריים שונים. המכון גם יסד והפעיל את מנהל הגיור והתובע עמד בראשו מספר שנים. התובע גם חבר בפורומים ציבוריים שונים לרבות נשיאות מרכז המפד"ל. התובע מוכר לא רק בצבור הדתי-לאומי אלא גם בצבור החרדי. על פי כתב התביעה הנתבע 1 הינו אחד משני העיתונים היומיים המרכזיים הפונים למגזר החרדי, הנתבעים 4-5 הינם עורכי העיתון והנתבעים 2-3 מפרסמים בו כתבות. ביום 11.2.05 פרסמו והפיצו הנתבעים מאמר בעיתון שכותרתו "הוכיח סופו על תחילתו" בו נכתבו דברי לשון הרע חמורים על התובע לרבות שימוש בביטויים כגון "עכברוש עלוב", "שוטה", טיפש", ו"עם הארץ". התובע הוצג כמי שעוסק באופן שיטתי בכיפוף ההלכה לצרכי ממון וכמי שפסיקותיו מושפעות משיקולי רווח אישי. נכתב על התובע כי "תאוות הממון" מעבירה אותו על דעתו ושהפעיל "פס ייצור לגיורים המוניים" תוך יצירת רושם שהפך את תהליך הגיור לחוכא ואיטלולא כדי להתעשר באופן אישי. ביום 17.2.05 פרסמו והפיצו הנתבעים מאמר נוסף בו התהדר הנתבע 3 בפרסום המאמר הראשון בהסבירו כי אמונות התובע הן "אמונות כזב לאומיות" וכי התובע הוא "כסיל" שיש "לענותו דרך בזיון" וכי המאמר הראשון הפך את התובע "לדמות נלעגת ולבדיחה מהלכת". על פי כתב התביעה בשני המאמרים אין המדובר בהבעת דעה לגיטימית ומקובלת אלא במאמרים שהתפרסמו בכוונה לפגוע בתובע, להוציא דיבתו רעה ולפגוע בפרנסתו. עוד נטען בכתב התביעה כי פרסום הכתבות גרם לתובע נזק אדיר. הוא הובך והושפל קשות בפני בני משפחתו. על פי כתב התביעה המוסד שהתובע עומד בראשו הוא מוסד ללא כוונת רווח והצגת התובע כמי שפסיקותיו ההלכתיות משרתות רווח פרטי שלו היא בגדר הוצאת דיבה. גם בעניין הגיור מדובר בבתי דין שהינם חלק ממוסד הרבנות הראשית והתובע לא קיבל מהמתגיירים כל שכר במישרין או בעקיפין. הצגת התובע כמי שהצלחת הגיורים על ידו הייתה פונקציה של ביצוע התשלום היא בגדר הוצאת דיבה. המאמרים פורסמו בעקבות מאמר של התובע בעלון המחולק בבתי כנסת ובו הבעת דעה פוליטית כנגד הצטרפות יהדות התורה לממשלה. הפרסומים נועדו לבזות את התובע, לשימו למטרה ללעג ולשנאה וזאת אף לדבריהם של הנתבעים עצמם. על פי הפסיקה גידופים וקללות עלולים להשפיל ולבזות לא פחות מפרסומי לשון הרע אחרים. על פי כתב התביעה אם בצבור הכללי מדובר בהוצאת דיבה, בקרב הצבור בו חי התובע וזה הנמנה על קוראי העיתון הדברים חמורים שבעתיים. על פי כתב התביעה הפרסומים מהווים עוולה של הוצאת לשון הרע ולנתבעים לא עומדת הגנה מהחוק. כן מהווים הפרסומים עוולה של רשלנות בגין פרסום שקרים והתעלמות מדרישה להתנצלות והכחשה. התובע דורש פיצויים כמו גם את חיוב הנתבעים לפרסם על חשבונם מודעת התנצלות.

 

על פי כתב ההגנה התובע הינו דמות שנויה במחלוקת בעולם הדתי הקורא תיגר על ערכים, עקרונות ואסורים מפורשים. הטור בו פורסמו הדברים הינו טור הומוריסטי. התובע העמיד עצמו מול גדולי הדור בהלכה והכתבה בדרך הומוריסטית ביקשה להעמידו במקומו. המאמר השני בא להבהיר את תוכנו וסגנונו של המאמר הראשון תוך הפנייה למקורות הלכתיים הקובעים כיצד יש לנהוג כלפי בני סוגו ומינו של התובע. על פי כתב ההגנה חופש הביטוי כולל חופש הבעת דעה בדרך זו. בקורת המלווה במשלים והאנשה היא ביקורת מקובלת, מוכחת ושגורה. גיור כהלכה אינו גיור כהלכת התובע. על פי כתב ההגנה הפרסומים הם בגדר הבעת דעה. הנתבעים מודים בפרסום ומאמינים בתכנו. הפרסומים נעשו בתום-לב ומתוך חובה עיתונאית. לטענת הנתבעים מי שנוטל חלק בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון שעלול לעמוד בחזית קרבות.

 

2. לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעים פוצל הדיון כך שתחילה תידון שאלת האחריות. בעקבות זאת ולנוכח האמור בסעיפים 24 ו-29 לכתב ההגנה לפיהם מודים הנתבעים בפרסומים נשוא התביעה, ויתר התובע על זכותו להגיש תצהירי עדות מטעמו בשאלת האחריות (ר' הודעה מיום 14.3.06). מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 2 ו-5. ב"כ התובע ויתר על חקירתם של המצהירים מטעם הנתבעים (ר' פרוטוקול מיום 2.7.06) וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

 

הטענות בסיכומים

3. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו על תובע בתיק לשון הרע להוכיח את יסוד ה"פרסום" ואת יסוד "לשון הרע". מאחר ומרכיב ה"פרסום" אינו מוכחש, לא היה על התובע להביא ראיות בעניין זה. גם לגבי מרכיב "לשון הרע" אין על התובע להביא ראיות כלשהן שכן המבחן הוא אובייקטיבי והשופט שיושב בדין הוא שיעיין בפרסום ויקבע מה המשמעות שהקורא הסביר היה מייחס למילים. לטענת התובע שני המאמרים במאמר הראשון שפורסם ביום 11.2.05 הוצג התובע כמי שעוסק באופן שיטתי בכיפוף ההלכה לצרכי ממון וכמי שפסיקותיו ההלכתיות מושפעות משקולי רווח אישי. המאמר גם כולל אמירות שהן בגדר קללות וגידופים. לטענת התובע לנוכח האמור ברור כי המאמר כולל לשון הרע מן הסוג החמור ביותר. במאמר השני אשר פורסם ביום 17.2.05 הסבירו הנתבעים כי את המאמר הראשון הם פרסמו בדעה צלולה, ביודעין, בכוונת מכוון והכל כדי להשפיל את התובע ולבזותו. גם מאמר זה מהווה לטענת התובע לשון הרע כמשמעות המונח בחוק. לטענת ב"כ התובע מעיון בכתב ההגנה ובתצהירי הנתבעים לא ניתן להבין בבירור לאילו הגנות הם טוענים, למעט טענה סתמית בכתב ההגנה המפנה ל"הגנות המפורטות בסעיפים 13, 14, ו-15" לחוק. ההגנות על פי סעיף 13 לחוק אינן רלוונטיות לענייננו ואילו את ההגנה לפי סעיף 14 של "אמת דיברתי" לא ניסו הנתבעים כלל להוכיח בתצהיריהם. אשר להגנת "תום הלב". זו טעונה הן הוכחתו של תום לב בפרסום והן כי הפרסום בוצע באחת הנסיבות המפורטות בפסקאות המשנה של סעיף 15.  התנאי הראשון לא התקיים בענייננו הן מאחר ואין חולק כי הנתבעים יזמו את ביצוע הפרסום בכוונת תחילה, מתוך החלטה מודעת ללעוג לתובע, לבזותו ולהשפילו והן משום שמתקיימות בנסיבות העניין החזקות הקבועות בסעיפים 16(ב)(2), 16(ב)(3) ו-17 לחוק. לטענת התובע אפילו היו הנתבעים מוכיחים כי הפרסום בוצע בתום לב, הרי ברור כי הפרסום לא בוצע באחת הנסיבות המפורטות בפסקאות המשנה של סעיף 15.

 

לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו יש לבחון את הפרסום בהקשר בו נאמר וכן לנוכח מעמדם של ברי הפלוגתא. הפרסום הראשון נעשה במדור הלכתי סאטירי וכך יש לקוראו. הבטוי
"עכברוש עלוב" אשר נכתב שם, כשלעצמו אינו מהווה לשון הרע, נכתב כמשל ויש לקוראו באותו הקשר בו נכתב – תאור פערי המעמדות והחשיבות שבין התובע לבין מנהיגי הצבור החרדי. גם בנוגע לביטוי "שוחד" אשר כנגדו מתקומם התובע, הוא שהחל להשתמש בו כלפי פוסק הדור, הרב אלישיב, באותו מאמר שפרסם הוא עצמו ושקדם לפרסומים נשוא התביעה. לטענת הנתבעים הביטויים במאמר הם לגיטימיים כמקובל במאמרים פובליסטיים מעין אלה, המדובר באלגוריה ויש לפרש את הכתוב תוך מתן הגנה מקסימאלית לחופש הביטוי. עוד נטען בסיכומים כי מי שבחר לעסוק בענייני צבור ולהביע דעתו בצבור מעמיד עצמו במצב בו הצבור לא יחסוך בקורתו ממנו. לטענת ב"כ הנתבעים עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע וזאת לנוכח הפרסום שפרסם התובע בעצמו מחד ולנוכח תפקידו של עיתון יתד נאמן ושל הכותבים בו, מאידך. די אם הוכיח נתבע כי עומדת לזכותו אחת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק על מנת שתחול הוראת סעיף 16(א) לחוק בדבר חזקת תום הלב, אלא אם הצליח תובע להוכיח את אחת הסיבות המנויות בסעיף 16(ב). הנתבעים בתצהיריהם אשר לא נסתרו הוכיחו כי חלה עליהם החובה המוסרית וההלכתית לפרסם את הפרסום. עוד טוענים הנתבעים יש לבחון את הפרסום בהתאם לצבור אליו הופנה הפרסום, הנסיבות בהן נכתבו הדברים, ברי הפלוגתא והלשון המקובלת ביניהם. לאור אלו אין לראות באמירות משום לשון הרע. לטענת הנתבעים עומדת להם גם ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק שכן שני הפרסומים הם בגדר הבעת דעה בתום לב על התנהגותו של התובע, בקשר ישיר עם פעולותיו במסגרת הפעילות הציבורית. הרקע לפרסום שפרסם התובע עצמו הוא ויכוח פוליטי ציבורי, ובמקרים אחרים בהם השתמשו בביטויים חריפים לעין שעור דחו בתי המשפט תביעות לשון הרע אשר נסובו סביב עניינם ציבוריים, פוליטיים. לטענת ב"כ הנתבעים מי שמעמיד עצמו לתפקיד ציבורי מקבל על עצמו חשיפה לביקורת, וביקורת איננה עדינה ואיננה מתחשבת. לבסוף טוענים הנתבעים כי הניחו תשתית ראייתית ראויה לטענות ההגנה שלהם בתצהיריהם, ומשלא נחקרו והתובע בחר שלא להגיש תצהירים מטעמו, הרי שראיות אלו לא נסתרו.

 

בסיכומי התגובה שהוגשו מטעם התובע נטען כי הנתבעים התעלמו בסיכומיהם הן מכך שהפרסומים כללו ביטויים מבזים אחרים של התובע מעבר ל"עכברוש עלוב" והן מכך שהפרסומים כללו טענות עובדתיות כלפי התובע, לא הומוריסטיות, ולפיהן הוא פוסק הלכות משיקולים של תאוות בצע. דווקא התייחסות למעמד ברי הפלוגתא מחזקת את טענת התובע כי הפרסומים מהווים לשון הרע. לטענת התובע בכל מקרה בו נטען כלפי פלוני כי הוא נגוע באי סדרים כספיים, נקבע כי הדברים מהווים לשון הרע. עוד טוען ב"כ התובע כי גם אם יקבע כי המאמר פורסם במדור סאטירי ובסגנון הומוריסטי, אין בכך כדי למנוע דיון במחלוקת בדבר תוכן ואמיתות הנכתב. אשר להגנת "החובה המוסרית לפרסם" – זו עומדת כאשר הדבר נחוץ לשם אזהרת הצבור מפני פגיעה בחייו או ברכושו.  יתר על כן. המפרסם דברים שאין בהם אמת ויודע או חזקה עליו לדעת כי אין בדברים אמת, לא יוכל לטעון להגנת "החובה המוסרית לפרסם". הגנת החובה המוסרית גם אינה מתקבלת מקום בו הפגיעה מהמעשים שפורסמו הינה בצבור הקוראים כולו ולא באזרחים כפרטים. אפילו נסיבות הפרסום היו כאלו שהוא נעשה מתוך חובה מוסרית לפרסם, תכנו של הפרסום ודאי חרג מתחום הסביר כנדרש על פי סעיף 16 לחוק. אשר לטענה כי סביבת ההתייחסות היא כזו המכילה דרך קבע ביטויים דומים, אין לכך כל ראייה. אשר להגנה לפי סעיף 15(4) לחוק זו אינה עומדת לנתבעים שכן המבקש לחסות בצילה של הגנת הבעת דעה חייב להפריד בין עובדות לדעות, מה שלא נעשה בפרסומים נשוא התביעה. בנוסף, הגנה זו עומדת רק במקרה בו הדעות הובעו ביחס לעובדות שיש בהן אמת. לטענת התובע הפסיקה מכירה בכך כי האיזון בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב נעשה בראש ובראשונה במסגרת החוק עצמו. מתצהיריהם של הנתבעים עולה כי כוונתם אחת – נקמה, ולא עולה מהם כי הנתבעים האמינו בכנות באמיתות הפרסום.

 

דיון

רקע

4. הרקע לפרסום המאמרים נשוא התביעה היה מאמר שכתב התובע (נספח לתצהירו של הנתבע 2) ובו הוא מוחה על החלטתה של אגודת ישראל להצטרף לקואליציה לאחר שהמפד"ל פרשה ממנה על רקע ההחלטה בדבר ההתנתקות (ר' סעיפים 5-14 לתצהירו של הנתבע 2; סעיפים 2,1  לתצהירו של הנתבע 5). המאמר שכתב התובע חולק בעשרות אלפי עותקים בבתי כנסת ברחבי הארץ (ר' סעיף 14 לתצהירו של הנתבע 2). במאמר נכתב בין היתר "ואומר מיד, עם נציג הפלג החסידי אין לי כלל דין ודברים, "כי השוחד יעוור..ויסלף דברי צדיקים", כולל 'צדיקים' (=אדמו"רים). ומה לנו שוחד יותר מקופת המדינה כולה, הממושכנת כערובה אצל יו"ר ועדת הכספים...".

 

בעקבות מאמר זה התפרסם בעיתון יתד נאמן ביום 11.2.05 המאמר הראשון נשוא התביעה אשר כותרתו "הוכיח סופו על תחילתו" (ר' נספח א' לכתב התביעה). המאמר שנכתב על ידי הנתבע 2 (ר' סעיף 3 לתצהירו) נפתח כך "לפני שנים, התפרסם יהודי בעל נטייה להמציא פטנטים, המכונה בשם הרב ישראל רוזן, כמהנדס מומחה לכל מיני סוגיות הלכתיות. במסגרת עבודתו ההנדסית-רבנית, המציא מגוון מרתק של פטנטים טכנולוגיים מקוריים, שהתכונה המייחדת אותם היא מה שקרוי בפי עמי הארצות והפחות : 'התחשבות במגבלות ההלכה'". בהמשך, בחלק המאמר שבו ממקד התובע את טענותיו כך נאמר:

"אם כבר מזכירים גיור המוני, מן הראוי לציין, כי את תחילת דרכו המקורית עשה הרב רוזן בהפעלת פס ייצור לגיורים המוניים, באמצעות שיטת הוקוס- פוקוס. השיטה היתה פשוטה בתכלית: נרשמים, משלמים במזומן, שומעים כל מיני הרצאות בנושאי יהדות-בדרכי-נועם, לומדים תפריטים נבחרים מהמטבח היהודי, עוברים עוד אי-אילו עניינים פרוצדוראליים, קופצים למים, ו...הוקוס-פוקוס: אתה יהודי חילוני כשר. ברוכים הבאים לעם הנצח.

באותם ימים, לא היה קשה ללמד עליו זכות. מה אתם רוצים ממנו? הפטירו מאחורי גבו. הוא לא להכעיס'ניק. הוא בסך הכל עם הארץ. זה הכל. מה הוא מבין? מה הוא יודע? אולי הוא מתכוון לטובה.

אחרי שהתחיל להתפרנס מהמצאת פטנטים לעקיפת הלכות, ועשה שטויות שאינן מתאימות גם לעם הארץ, ניסו ללמד עליו זכות אחרת. מסתמא, הוא לא מתכוון במודע להחטיא את הרבים, אמרו. כנראה הוא מרוויח על זה הרבה כסף ותאוות הממון מעבירה אותו על דעתו. זה הכל. אחרי שיתעשר, אולי יחפש לעצמו עיסוק אחר.

והנה לפני כמה ימים התברר למפרע, שכל הנסיון ללמד עליו זכות, היה בטעות. באחד מגיליונות השבת המחולקים לקהל היעד הצרכני בבתי הכנסת, פרסם הנ"ל "מאמר הילכתי" ובו מבחר "פירכות" על פסק הלכה שפורסם מפי גדולי הדור שליט"א.

כמובן, אי-אפשר לצטט מתוך הדברים החצופים האלה אפילו פסיק אחד, אבל לולי היה מדובר בהשתלחות פרועה ועזת-מצח, אפשר היה להכתיר את גיבובי המילים הללו כבדיחה המנוסחת בסגנון הלכתי, המצחיקה ביותר שנכתבה אי-פעם. לא רק עצם העובדה שעכברוש עלוב מנסה לקרוא תיגר על מלכותו של האריה מעוררת גיחוך. כמעט אי אפשר להתאפק מלצחוק, למקרא הנימוקים והסברות ההלכתיות שהברנש החצוף הצליח לשלוף מתוך "הידע התורני" שצבר וכאילו לא די בהגיון האבסורדי המבצבץ מכל מילה, עוד הוסיף לתבל את הדברים בלשון ארמית – כאילו רצה לומר: אם התוכן אווילי, לפחות שהמילים יראו דומות למשהוא מהמקורות.

לאחר שאיגלאי מילתא למפרע כי מדובר בשוטה, אין כבר טעם לכל הנסיונות הקודמים ללמד עליו זכות. לא ללימוד זכות זקוק הטיפש, כי אם לרחמים רבים בתוך שאר שוטי ישראל".

 

המאמר השני שנכתב על ידי הנתבע 3 (ר' סעיף 2 לתצהירו) פורסם ביום 17.2.05 וכותרתו "היכי דמי ליצנותא דעבודה זרה". מאמר זה מסביר מדוע נכתב המאמר הראשון באופן שנכתב. בין היתר נאמר במאמר זה "..ואכן ביום שישי האחרון פורסם במדור "אדרבא" טור שבו תיאר פ. חובב בצורה הומוריסטית עוקצנית את דמותו של הנ"ל, כשהוא מציגו בדמותו הנלעגת, כראוי וכיאות לו". עוד נאמר במאמר כי "עם הכסיל לא מתווכחים ולא נכנסים עימו להתדיינות ולמו"מ ענייני..." ובסיומו "כך אירע עם הכותב הנ"ל, שהחליט להשתלח בגדולי ישראל בסגנון משכילי. הוא חלם להעמיד עצמו כ"בר פלוגתא", אך סגנון התגובה שבו בחר "יתד נאמן" הפך אותו לדמות נלעגת ולבדיחה מהלכת".

 

לשון הרע

5. האם האמור בפרסומים נשוא התביעה הוא בבחינת לשון הרע? ההלכה היא כי בחינת הטקסט שפורסם נעשית על פי מבחן אובייקטיבי. "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337; א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1977), בעמ' 109 ואילך).  "בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים , אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק" (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ. הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, בעמ' 568). בהקשר זה קיימת הבחנה בין הצגת עובדות והבעת דעה. ככל שמדובר בהבעת דעה, ניתן משקל יתר לעקרון חופש הביטוי מאחר ו"הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה" (שם, בעמ' 568). עוד נאמר כי "מבחינה פרשנית המשקל של חופש הבטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית" (שם, בעמ' 568). כמו כן "שקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. במשפט האמריקני זהו שיקול מכריע, ובמקרים אלה ניתן משקל מקסימלי לחופש הבטוי" (שם, בעמ' 570; ר' גם ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ. שפירא ואח' פ"ד מג(3) 840, בעמ' 863; רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ. אמנון דנקנר תק-על 2006(4) 1410, פיסקאות 19-20).

 

6. עיון בפרסום הראשון מיום 11.2.05 מעלה כי ניתן להבחין במסגרתו בשני סוגי אמירות. הראשונה מצג עובדתי ולפיו משקולי ממון אישיים מספק הרב התובע הכשרים לעקיפת ההלכה. "השיטה היתה פשוטה בתכלית: נרשמים, משלמים במזומן... ו...הוקוס-פוקוס: אתה יהודי חילוני כשר. ברוכים הבאים לעם הנצח". "אחרי שהתחיל להתפרנס מהמצאת פטנטים לעקיפת הלכות...כנראה הוא מרוויח על זה הרבה כסף ותאוות הממון מעבירה אותו על דעתו. זה הכל. אחרי שיתעשר, אולי יחפש לעצמו עיסוק אחר".

 

הצגת התובע, שהינו רב, כמי שמספק הכשרים לעקיפת ההלכה תמורת בצע כסף נועדה להשפיל ולבזות את התובע. הנתבעים בתצהיריהם לא הניחו כל תשתית ראייתית ולפיה מצג עובדתי זה הוא בגדר אמת. מדובר אפוא בפרסום שאין כל ראייה לאמיתותו ולפיו מספק הרב הכשרים הילכתיים בשל תאוות ממון. סבורה אני כי אמירות אלו הן בגדר לשון הרע.

 

לטענת הנתבעים יש ליתן משקל מכריע לכך שהפרסום נעשה במסגרת טור הומוריסטי וסאטירי. אין בידי לקבל טענה זו. נכון אמנם כי במסגרת סאטירה יש ליתן משקל רב יותר לחופש הביטוי, אך כאשר מדובר במצגים עובדתיים שפרשנותם האובייקטיבית אינה מעלה כי נעשו על דרך הלצון, העובדה שנעשו במסגרת סאטירה, אין בה כדי להכשירם. בענייננו מייחס הפרסום לתובע שהינו רב קבלת כסף תמורת עקיפת ההלכה. האדם הסביר הקורא את המאמר מבין זאת כעובדות. בנסיבות אלו העובדה כי הפרסום נעשה במסגרת טור הומוריסטי אינה גורעת מהיותו בגדר לשון הרע.

 

עוד טוענים הנתבעים כי העובדה שהתובע עצמו במאמר שקדם לפרסום האמור נקט לשון שוחד, מכשירה התבטאויות אלו גם מצידם. בעניין זה מפנים הנתבעים לפסק הדין בעניין רשת שוקן בע"מ נ. הרציקוביץ' שם תואר התובע כ"עכבר ענק שעיר וחום" ולעניין זה אמר כב' הנשיא ברק את הדברים הבאים: "לאחר שהרציקוביץ' טבע בעצמו את מוטיב ה"עכבר", מוטיב קשה וחמור לכל הדעות, לא יוכל להלין על השימוש במוטיב" (ר' לעיל, בעמ' 571). התובע באותו מקרה תיאר את אנשי התקשורת קודם לכן כמי ש"...יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושטנה לכל עבר..." (ר' עמ' 563 לפסק הדין. גם בפרשת איתמר בן גביר נ. אמנון דנקנר לעיל, סבר כב' השופט ריבלין, כי מתן לגיטימציה לביטוי "נאצי" על ידי התובע עשויה "להכשיר" את השימוש בבטוי זה גם כלפיו. ר' פיסקאות 38-39 לפסק הדין).

 

סבורה אני כי יש להבחין בין התבטאות חריפה שהיא בגדר הבעת דעה כבמקרה הרציקוביץ, לבין מצג עובדתי כבענייננו. בעד שהתבטאות חריפה המהווה הבעת דעה על ידי פלוני שומטת את הלגיטימיות של הטענה מצידו כי אין מקום להתבטאויות מעין אלו מצד אחרים כלפיו, הלגיטימיות של מצג עובדתי תלויה בין היתר באמיתותו ובאמונתו של הדובר בדבר אמיתותו. הבעת דעה היא סובייקטיבית, ואף גידופים עשויים להעיד יותר על אומרם מאשר על הנמען. מצג עובדתי לעומת זאת הוא אובייקטיבי. מידת השפעתו על הקורא הסביר וציפיותיו היא שונה לחלוטין.

 

יתר על כן. עיון במאמר שכתב התובע עצמו מעלה כי השוחד המיוחס הוא קבלת כספים במסגרת הסדר קואליציוני. על אף חומרתם של דברים אלו, אין הדבר דומה למי שמייחסים לו טובת הנאה אישית כנגד פסיקות הלכתיות. סבורה אני איפוא שיש לראות באותו חלק של הפרסום המייחס לתובע טובת הנאה ממונית בעמדותיו ההלכתיות, כלשון הרע.

 

6. הסוג השני של אמירות במאמר עניינו בטויים חריפים נגד התובע המכונה "עכברוש עלוב", "עם הארץ", "שוטה" ו"טיפש". בטויים אלו הם בגדר הבעת דעה של כותב המאמר על התובע. ההגנה שיש ליתן לעקרון חופש הבטוי הינה כאמור גדולה יותר כשמדובר בהבעת דעה מבמצגים עובדתיים. אכן מדובר בבטויים חריפים. בפרט הראשון שבהם. עם זאת, ברור כי אמירות אלו הן בבחינת הבעת דעה, בוטה וחריפה ככל שתהא, המשקפת עמדה סובייקטיבית של הכותב ככל הנוגע לעמדותיו ההלכתיות של התובע ומעמדן.

 

אמירות אלו נאמרו בעקבות מאמר שפרסם התובע. הנתבע 2 מציין בתצהירו עליו לא נחקר כי "אני מעיד במלוא הכנות והאחריות שדברים כל כך משפילים וגסים כנגד המנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית לא קראתי מעולם. כאדם חרדי חשתי זעזוע עמוק ופגיעה קורעת לב למקרא הדברים הנוראים. את חברי מועצת גדולי התורה האשים הרב רוזן כי החליטו את אשר החליטו משום שהשוחד סימא את עינם. את הרב אלישיב ביזה בצורה נוראה. הוא מתפלמס עם הפסק ההלכתי של הרב אלישיב בסגנון משפיל כאילו הוא מחנך בכתה נמוכה המסביר לתלמיד קשה הבנה דברים יסודיים. דברים איומים שאין לי מילים לבטא את עוצמת הכאב שהם גורמים לחרדי המצוי"  (סעיף 15 לתצהיר). ובהמשך "הדברים הללו, שאין להם ולא היה להם אח ורע בשיח הציבורי, זעזעו לא רק אותי אישית. הם גרמו לזעזוע ולסערה בכל הצבור החרדי. אין יהודי חרדי שלא מזדעזע מפגיעה כל כך ברוטאלית באוטוריטה ההלכתית הגבוהה ביותר ועוד על ידי רב בדרג זוטר כמו הרב רוזן, שאין לו שום מעמד בקהילה החרדית" (סעיף 16 לתצהיר. ר' גם סעיפים 2-3 לתצהירו של הנתבע 5).

 

כעולה מהתצהיר המאמר נשוא התביעה פורסם כתגובה לפגיעה קשה שחשו הנתבעים כחלק מהצבור אליו היפנה התובע את מאמרו שלו. במקרים שבהם נאמרים דברי גידוף במסגרת ויכוח, יש לראות את הביטוי כחלק מההקשר, המקהה מחומרתו (ר' שנהר, לעיל, בעמ' 132). בענייננו יש לראות את תגובת הנתבעים במאמר שפורסם כחלק מדין ודברים, כתוב, שגרם להתלהטות גדולה של הרגשות. ההקשר הזה נוטל מהביטויים שנאמרו, חריפים ככל שיהיו, במידה מסויימת, את עוקצם. 

 

שאלת מעמדם של ביטויי גנאי כלשון הרע אינה נקייה מספקות, ומעוררת את שאלת גבולותיו של חופש הבטוי (ר' פרשת איתמר בן גביר נ. אמנון דנקנר לעיל, פסיקה 26; שנהר לעיל, בעמ' 131). לעיתים ראתה הפסיקה בבטויי עלבון חריפים כלשון הרע (ר' למשל ע"א 534/65 דיאב נ. דיאב פ"ד כ(2) 269) ולעיתים לא (ר' פסק הדין בעניין רשת שוקן בע"מ נ. הרציקוביץ', לעיל). בסופו של יום ההקשר ונסיבות העניין הם שיכריעו האם יש לראות בביטוי כזה או אחר כלשון הרע.  התובע הוא איש ציבור, ובחר לשים עצמו במרכז פולמוס ציבורי בעקבות הפרסום אותו פרסם הוא ואשר פגע פגיעה חריפה ברגשות הצבור אליו היפנו הנתבעים את דבריהם. בנסיבות אלו לנוכח משקלם המצטבר של הטעמים שפורטו לעיל, סבורה אני כי אין לראות בהתבטאויות האמורות בבחינת לשון הרע.

 

7. אשר למאמר השני. במאמר זה מסביר הנתבע 3 את הסיבות לפרסומו של המאמר הראשון ומצדיקן. מדובר בטור עיתונאי בו מביע הכותב את עמדתו לגבי פרסומו של מאמר אחר. אין במאמר זה חזרה על המצגים העובדתיים שבמאמר הראשון בהם ראיתי לשון הרע. על אף שגם במסגרת מאמר זה נעשה שימוש בבטוי "כסיל", תוך הסתמכות על המקורות, מהטעמים שפורטו קודם לכן (סעיף 6 לעיל), אין מקום לראות גם בפרסום זה משום לשון הרע.

 

שאלת ההגנות

8. האם עומדת לנתבעים אחת ההגנות הקבועות בחוק ככל הנוגע לאמירות במאמר הראשון המציגות את התובע כמי שמספק הכשרים לעקיפת ההלכה תמורת בצע כסף? הנתבעים העלו כאמור שתי הגנות. זו הקבועה בסעיף 15(2) לחוק וזו הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. על פי הוראות אלו "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

.

 (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

.

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

 

9. אשר להגנת סעיף 15(2). טענת הנתבעים היא כי לנוכח מאמרו של התובע, תפקידו של העיתון יתד נאמן בצבור החרדי, ואופן קבלת ההחלטות בדבר פירסום בעיתון, מוטלת היתה עליהם החובה לפרסם את אשר פרסמו. על פי תצהירו של הנתבע 5:

"מעמד העורכים ב"יתד נאמן" אינו כמעמד המקובל של עורכים בכל עיתון או כלי תקשורת אחר. ב"יתד נאמן" תפקיד העורכים מתמקד בתחום העיתונאי-מקצועי גרידא, אך לא במובן הסמכותי של קבלת ההחלטות העקרוניות, והם אינם מכווני דרכו ותוכנו של העתון. תפקיד זה בסמכותה הבלעדית והמלאה של ועדת הרבנים, שכל עובדי המערכת, כולל העורכים כפופים לה ומחוייבים לפעול ע"פ הנחיותיה. היא זו שמכתיבה ומכוונת את דרכו של העיתון, מה ייכתב בו ומה לא ייכתב – וגם כיצד ייכתב" (סעיף 3 לתצהיר).  ובהמשך: "לאחר פרסום הדברים (מאמרו של התובע – ש.ר.) הודיע הרב יהודה יברוב, מזכיר ועדת הרבנים של "יתד נאמן" לחברי המערכת, כי ועדת הרבנים החליטה והורתה, כי חובה להגיב ולמחות על הפירסום המביש. ההנחיה היתה, כי הדבר לא ייעשה באחד מטורי הפובליציסטיקה של העיתון, אלא דווקא במדור הסאטירי-הומוריסטי". (סעיף 6 לתצהיר).

 

בלא לבחון את השאלה האם בנסיבות האמורות עשויה עקרונית לעמוד לנתבעים הגנת סעיף 15(2) (לנסיבות שבהן הכירו בקיומה של ההגנה, ר' שנהר, בעמ' 283 והאסמכתאות הנזכרות שם), סבורה אני כי  לא די באמור בתצהירים על מנת להקים קיומה של הגנה בנסיבות העניין. אפילו מחוייבים היו הנתבעים לפרסם מאמר תגובה חריף במדור סאטירי בעקבות מאמרו של התובע, לא היו הנתבעים מחוייבים לייחס לתובע מתן הכשרים הילכתיים תמורת בצע כסף. הנתבעים גם אינם טוענים זאת בתצהיריהם. זוהי לשון הרע המיוחסת להם ובעניין זה לא הונחה התשתית הראייתית הדרושה אף לשיטתם, להגנת סעיף 15(2) לחוק.

 

לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין לי צורך לדון בטענות הצדדים ככל הנוגע לסוגיית תום הלב שבפרסום.

 

10. אשר להגנת סעיף 15(4) לחוק. לנוכח עמדתי ולפיה רק האמירות המייחסות לתובע הכשרים לעקיפת ההלכה תמורת בצע כסף מהוות לשון הרע, אין הגנת סעיף 15(4) עומדת לנתבעים. כקבוע בהוראת סעיף 15(4) תנאי לתחולת ההגנה הוא שמדובר בהבעת דעה. בענייננו אין המדובר בהבעת דעה, כי אם בהצגת עובדות. גם הגנה זו אינה עומדת איפוא לנתבעים.

 

 

 

סוף דבר

11. על פי סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת". הנתבעים 1-2, 4-5 נושאים באחריות בגין הפרסום נשוא התביעה לנוכח ההוראה האמורה (ר' סעיפים 15-16, 18-19 לכתב התביעה ולכתב ההגנה).

 

12. ב"כ התובע לא חזר בסיכומיו על הטענה שהועלתה בכתב התביעה ולפיה מצמיחה התנהגות הנתבעים גם את עוולת הרשלנות ונראה כי טענה זו נזנחה. ממילא ככל שמהווים הפרסומים לשון הרע הדיון בטענה מתייתר, וככל שלא – אין גם לראותם בגדר התרשלות, ומאותם הטעמים.

 

13. התיק נקבע לקדם משפט ליום 19.1.09 בשעה 08.40 לשם קביעת הדרך להמשך ניהול התיק.

 

ניתנה היום י"ד בחשון, תשס"ט (12 בנובמבר 2008) בהיעדר הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

שירלי רנר, שופטת

 

 

 

 

 



תוקן על ידי י_רוזנבלום ב- 23/03/2009 12:36:33




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/3/2009 22:43 לינק ישיר 

והנה פסק הדין:

 

 

   

בתי המשפט

<> <> <> <> <> <> <> <>

 

א  006931/05

בית משפט השלום ירושלים

 

20/03/2009

 

כב' השופטת שירלי רנר

בפני:

 

 

<> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <> <>

 

ישראל רוזן

בעניין:

התובע

עו"ד לאופר יקי-יעקב

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

נ  ג  ד

 

 

1 . יתד נאמן- יתדות הוצאה לאור ופרסומים

2 . ישראל וורצל

3 . נתן זאבי

4 . יצחק רוט

5 . נתן גרוסמן

 

הנתבעים

עו"ד אמסטר יעקב

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

פסק דין

 

ביום 12.11.08 ניתנה החלטתי ולפיה מוטלת על הנתבעים 1-2, 4-5 אחריות בגין הוצאת לשון הרע.

 

בעקבות אותה החלטה הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ולפיה יוסמך בית המשפט ליתן פסק דין על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 על יסוד כל החומר המצוי בתיק בית המשפט בתוספת סיכומים בעלפה, כאשר הסכום שיפסק לא יפחת מ-30,000₪ ולא יעלה על 100,000₪. בהמשך לאותה הסכמה סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בעלפה.

 

לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי בתיק בית המשפט ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם כמו גם את הפסיקה הרלוונטית, אני מחייבת את הנתבעים 1-2, 4-5 יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 70,000₪.

 

התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית.

 

אין צו להוצאות.

 

ניתן היום כ"ג באדר, תשס"ט (19 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

שירלי רנר, שופטת

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > חוק ומשפט > בחדרי חרדים חוק ומשפט > יתד נאמן חוייב ב70,000 ש"ח פיצויי לה"ר לרב רוזן
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר