"... אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא טז, ב).

יש איזו הקבלה בין ימי הספירה והאבלות שאנו נוהגים בימים אלו על פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא, ובין פרשת השבוע הפותחת ב"אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" ביום חנוכת המשכן. במשנה שנינו: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" – זה מתן תורה, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן. והנה, תלמידי ר' עקיבא מתו בימי ההכנה למתן תורה, ונדב ואביהוא ביום חנוכת המשכן, הלוא דבר הוא! שני אסונות נוראים – "יָקָר, בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה, לַחֲסִידָיו" (תהלים קטז, טו) – וארעו "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) עירבבו השמחה! מדוע? והרי אמרו שנדב ואביהוא והזקנים ראויים היו למות במעמד הר סיני אלא שהאריך הקב"ה אפו כדי שלא לערבב את השמחה. ומדוע כאן השבית את השמחה?

‏למגיד מדובנא זצ"ל היה לכך הסבר במשל כדרכו;

מעשה במלך שהחליט לבנות עיר בירה מהמסד עד הטפחות, מטרופולין לשם ולתהילה. סלל דרכים והיתווה שכונות, נטע שדדות ושתל גנים, הקים ארמון מלוכה וקריית ‏ממשלה. קרא לחכמיו ושאלם: "כלום חסר בעיר דבר?"

אמרו לו: "אם רצונך להוציא מוניטין לעיר, הקם בה גם בית חולים מפואר והעמד בראשו את גדול הרופאים בעולם!"

‏מיד ניתנה הפקודה, ובית החולים הוקם. גם הרופא המפורסם אותר, והוצע לו שכר עתק. כלי התקשורת סיקרו את בואו, דיווחו על החולה הראשון שהגיע ועל הטיפול המסור שקיבל בבית החולים המשוכלל. יום יום סיפרו על הדדדרות המחלה, עד שהודיעו על פטירתו ...

היתה זו מכה ליוקרתו של הרופא, ומכה ליוקרת המטרופולין. המלך קרא לרופא וביקש הסבר: מדוע התחיל טיפולו בחולה חשוך מרפא, נטע תקוות ואיכזב?

קד רופא ואמר: "הנני ואסביר! שכרוני בכסף מלא, שמי הטוב הולך לפני, ובצדק. אבל כשראיתי את קבלת הפנים שנערכה לי, ואת הסיקור בתקשורת, נחרדתי. ולא משום שדאגתי למוניטין שלי.  

לא נשקפת לו סכנה. אבל חששתי שההמונים יאמרו: 'יש לנו בית חולים משוכלל ורופא נודע לתהילה ששמו הולך לפניו', וירשו לעצמם לזלזל בהוראות הרופאים ובשמירת גדרי הבריאות. יאכלו כל דבר אסור ומזיק, ויסמכו עלי שאחלצם מכל פגע וארפא כל מדווה. ומי כמוני יודע שכח הרפואה מוגבל, ואין ביד הטוב שברופאים להביא מזור לכל מחלה וארוכה לכל מכה!

‏לפיכך שמחתי כשראיתי, שהחולה הראשון שהגיע נגוע במחלה אנושה וחשוכת מרפא. בכווכה תחילה נטעתי אשליות ואישפזתיו בבית החולים, וטיפלתי בו במסירות למרות שידעתי שגורלו חרוץ. כי ביקשתי לזעזע את הבוטחים בי בלא סייג, ולהודיעם שאם לא יתנו יד וישמרו בעצמם על בריאותם, עלולים הם להגיע לאותו מצב. ולפיכך ישמרו על עצמם שלא יגיעו למצב דומה, ולא יחשפו עצמם בקלות ראש לסכנה!"

קיבל המלך דבריו, ושיבחו על תבונתו.

והנמשל, מובן. הקדוש ברוך הוא נתן לעמו את התורה, אוצר כל כלי חמדה, ותבלין ליצר הרע‏. אבל דוקא כאן רובצת הסכנה, שיחשוב הלומד כי די בלימודו ואינו חייב לעמול על מידותיו. מה עשה הבורא יתברך, דוקא בימי ההכנה למתן תורה החיל את מידת הדין בעשרים וארבעה אלף התלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה. לומר לך, שכשם שאם אין תורה אין דרך ארץ אמיתית, כך אם אין דרך ארץ אין תורה.

ועוד: "בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו", והיה מקום לחשוש שעלולה להתגנב המחשבה שהנה הותרה הרצועה, שיכול האדם לחשוף עצמו לעוונות ופשעים ולסמוך על כפרת המשכן וקרבנותיו, וכפרת הקטורת ובגרי הכהונה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, החיל את מידת הדין על שני בני אהרן בגיזן חטאם, ונוכחו הכל לדעת שעליהם להשמר ולהזהר מעבירות ואל להם לסמוך על כפרת עבודת הקודש במשכן, אלא לפקח על מעשיהם ולירוא מבוראם!

‏זה לקח הפרשה ולקח התקופה: "כֹּה אָמַר, ה' צְבָאוֹת: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, עַל-דַּרְכֵיכֶם" (חגי א, ז): אם בארזים נפלה שלהבת, אם בנדב ואביהוא ובתלמידי רבי עקיבא פגעה מידת הדין, כמה עלינו להשמר ולהזהר, ולהעתיר לרחמים!

(מתוך "מעיין השבוע").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

v               מצוות קידוש ה'

כתב החינוך נצטוינו לקדש את השם שנאמר "וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר שנמסור נפשינו למות על קיום מצוות הדת.

מצוה יקרה וחשובה זו אינה מתאפשרת בכל זמן ועת, דלא תמיד ניתן למות על קידוש השם, וכידוע שמרן ה"בית יוסף" היה מתפלל כל ימיו שיזכה למות על קידוש ה'. ומספרים על הגראף פאטצקי הנקרא אברהם בן אברהם, שהתגייר ועזב את דת הנצרות, כשנתפס ניסו הכומרים לשכנעו בכל מני דרכים שיחזור בו, והוא סירב ולא שמע אליהם, חרצו עליו משפט מות בשריפה, כששמע הגר"א זצ"ל מהפסק דין הנורא שלח אליו שליח ואמר לו שבידו להצילו ולהוציאו ממאסרו על ידי שיזכיר שם, שלח אליו הגראף ואמר זכות גדולה נזדמנה על ידי - למות על קידוש ה' - ואיני מוותר עליה...

אמנם למדונו רבותינו ז"ל שביכולת כל אחד ואחד לקיים מצוה עצומה זו בכל יום ויום, כתב ה"משנה ברורה" צריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את ה' יתברך ובזכות זה ישרה עליו ה' ית' קדושה מלמעלה, ויכון לקיים הפסוק "וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והאר"י הקדוש זצ"ל היה מזהיר מאד על זה. ושנה דבריו בספרו "תורת הבית" שלדעת הזוהר מקיימים כשאומרים קדיש וקדושה מצוות עשה של "וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכן מובא בספר "בן איש חי" וב"כף החיים" לכוון קודם שאומרים קדושה לקיים מצוות "וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ויכוון האדם באומרו "מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ" לכלול עצמו תוך המלכות, וע"י שימשך הקדושה אליו ית', תמשך עליו גם.

v               מעלת הקדושה

כתוב בספר "היכלות" כמה חביבות גדולה יש לקב"ה באמירת קדושה. וזה לשונו: ברוכים אתם לה' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ", ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפילתם ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר וממהר גאולתם.

עוד כתוב בספר "היכלות" מובא בספר "אור זרוע": תקנו לומר קדושה בנעימות ובקול רם, דאמר רבי ישמעאל שמעתי נעימת קול מפי הגבורה שאומרת, משביע אני עליכם יורדי מרכבה שתאמרו לבני שישיאו עיניהם למרום בשעה שאומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" ואין לי הנאה בעולמי אלא אותה שעה, בשעה שעיניהם נושאות לעיני והבל מפיהם טורד ועולה לפני כריח ניחוח, ותגידו לבני חיבה שאני מראה ליעקב אביהם בשעה שאומרים ג' פעמים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" אני נופל ג' פעמים על דמות פני יעקב היושב בחיקי ומנשקו ג' ‏פעמים כנגד ג' פעמים שאומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וכו'.

וצריך לומר נמי "יִמְלֹךְ ה', לְעוֹלָם- אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן, לְדֹר וָדֹר: הַלְלוּ-יָהּ" בכוונת הלב, שזה השיר שמשבח בו דוד המלך לפני הקב"ה, כדאמר ר' ישמעאל אמרתי לזגגזא"ל שר הפנים הראני כבודו של דוד המלך, אמר לי ידידי המתן לי שלש שעות עד שיבוא לכאן ותראה גדולתו, ותפסני והשיבני בחיקו אמר לי מה אתה רואה אמרתי לו ז' ברקים רצין כאחד, אמר לי כבוש עיניך שלא תראה ותזדעזע, הללו שיצאו לקראת דוד, מיד רגשו כל האופנים ושרפים ואצרות ברד וענני כבוד ומזלות וכוכבים ומלאכי השרת ולוהטי הזבול אומרים למנצח מזמור לדוד, ושמעתי קול רעש גדול שבא מגן עדן ואומר "יִמְלֹךְ ה', לְעוֹלָם" וגו'.

והנה דוד בא, וראיתי כל מלכי דוד אחריו, וכל אחד כתרו בראשו וכתרו של דוד מובהק ומשונה מכל הכתרים וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכיון שעלה דוד לבית המדרש הגדול שברקיע הוכן לו כסא של אש שהוא ארבע פרסאות גבהו, כפלים ארכו, וכפלים רחבו, וכיון שבא דוד וישב לו על כסא שמוכן לו כנגד אותו כסא של אש המוכן לקונו וכל מלכי בית דוד יושבין לפניו, וכל מלכי בית ישראל עומדין מאחוריו, מיד עמד ואמר שירות ותישבחות שלא שמעתן אוזן מעולם, כיון שפתח ואמר "יִמְלֹךְ ה', לְעוֹלָם- אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן, לְדֹר וָדֹר: הַלְלוּ-יָהּ", מיד פתח מטטרון שר הפנים וכל פמליא של מעלה והיו אומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ", וחיות משבחין ואומרים "בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה', מִמְּקוֹמוֹ", ורקיעים אומרים "יִמְלֹךְ ה', לְעוֹלָם", והארץ אומרת "ה' מֶלֶך ה' מָלָך ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", וכל מלכי בית דוד אומרים "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה ה' אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד".

הא למדת שבזה השבח משבחין צדיקים בגן עדן ודוד ברקיע לפני הקב"ה, וחיות הקודש אומרים "בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה', מִמְּקוֹמוֹ". על כן עלינו חובה לומר הקדושה בכוונת הלב ובנעימות הקול. ואמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ואוקימנא בפסוקי דזמרה! ואני שמעתי מפי רבי יהודה החסיד זצ"ל שהיה רב גדול ומובהק לרבים, והיה גוער בבית הכנסת שהיו מאריכים בברכות, שהיה בדעתו למהר ללימוד, ונענש על ככה באותו עולם. וגם שמעתי בשם ר' יהודה חסיד זצ"ל שאמר כגון בימות החורף שהיה קור גדול, מוטב שילכו לבית אותם שאינם מלובשים היטב, ואל יקָצרו בשבחו של הקב"ה בעבורם.

ואני הכרתי יהודי אחד מוורמש והיו קוראין אותו ר' בונים והיה זקן וקובר מתים, ושמעתי אל נכון ואל אמת שפעם אחת השכים לביה"כ וראה אדם יושב לפני ביה"‏כ ובראשו כתר של עשבים ויצץ ונפחד כסבור שהוא שד, וקראו ואמר לו וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיו, ואמר לו הן, וא"ל היאך אתה באותו עולם, ואמר לו היטב עד מאוד. וא"ל מה זכיות יש לך והלא אתה היית אדם כל דהו, וא"ל רק באותו זכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בביה"כ, בזכות זה הביאוני בגן עדן ומכבדין אותי, וזה לך הסימן שאני הוא המדבר אליך כי תראה בית יד חילוקי שקרוע שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין. ושאל לו מה זה שבראשך, וענהו הם עשבים שבג"ע ששמתי בראשי כדי לבטל מעלי ריח רע של זה העולם. כתבתי אני המחבר אלו המעשים כדי שיראה ירא שמים וישים אל לבו ויאמר שבחותיו של הקב"ה בקול נעים ובכוונה ויזכה לגן עדן.

סיפר רבי חיים ויטאל זצ"ל, שהיו לו כאבי עינים זמן רב ולא ידע פשר הדבר, בא אל רבו האר"י הקדוש וסיפר על מכאוביו, אמר לו רבו כאבים אלו הם מחמת שאתה מסתכל עלי בשעה שאני אומר קריאת שמע קדושה ומודים דרבנן, ואם תפסיק להביט בי הכאבים יחלפו לך, עשה רבי חיים כעצת רבו, וחלפו לו הכאבים...

כך היתה נראית אמירת קדושה אצל האר"י ז"ל, כולו אומר קדוש, שרפים עומדים ממעל לו, וכל המביט בו עיניו ניזוקים...

v               מעלת הקדיש

ואם זו מעלתה של הקדושה מה נאמר על מעלת הקדיש שהיא בדרגה גבוהה יותר מהקדושה, (שגם בו מקיימים מצוות 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' כנ"ל).

‏אמרו בגמרא אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעים לו גזר דינו. רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלים לו. וכן אמרו מעשה ברבי יוסי שאמר לו אליהו הנביא בשעה שישראל נכנסין לבי"כ ובימ"ד ועונין יהא שמו הגדול מבורך - הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. הרי שגורמים על ידי זה קירוב הגאולה.

‏וכתוב בזוהר הקדוש: ...היכל השני, היכל זה נמצא עמוק יותר מההיכל הראשון, והפתח שלו סמוך למערה של האבות, ואותו היכל מאיר יותר מהראשון, ויש בו כל אבנים יקרות המקיפים אותו, ובתוך ההיכל יש בו אור אחד כלול מכל הגוונים והוא מאיר מלמעלה למטה, ובהיכל הזה נמצאים אלו שסבלו יסורים ורעות בעולם הזה כדי לתקן עצמם, והיו מודים ומשבחים לקב"ה כל היום ולא היו מבטלים תפילתם לעולם. לפנים מאותו היכל נמצאים כל אלה שמקדשים בכל כחם שמו של הקב"ה, ואומרים אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחם, ואלה הם שנמצאים בתוך אותו היכל, ואותו האור שכלול מכל הגוונים מאיר להם, מההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין דאתאחדן ולא אתאחדן בגוייהו, ולמעלה מהם משיח שהוא בא ונמצא ביניהם ונחית לון, מהאי היכלא.

בספר "שומר אמונים" כותב ענין נורא המובא בספר מרכבה שלמה לרבי ישמעאל כהן גדול: אמר רבי ישמעאל סח לי ססגיאל שר הפנים, ידידי שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל, ישבתי בחיקו והיה בוכה והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות עלי, אמרתי לו הדר זיוי מפני אתה בוכה, אמר לי ידידי בוא ואכניסך ואראך מה גנוז לישראל עם הקדוש, תפסני בידו והכנסני לחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות ונטל את הפנקסים והראני אגדות כתובות צרות משונות זו מזו, אמרתי לו הללו למי הן, אמר לי לישראל, אמרתי לו יכולים ישראל לעמוד בהם, אמר לי בוא למחר ואודיעך צרות משונות מאלו. למחר הכניסני לבית גנזי גנזים ולחדרי חדרים והראני צרות משונות מן הראשונות וקשות, אשר למוות למוות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, אמרתי לו הדר זיוי כל כך חטאו ישראל, אמר לי בכל יום מתחדשות גזירות קשות מאלו, וכיוון שנכנסים ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמיה רבא, אין אנו מניחים אותם לצאת מחדרי חדרים.

הרי תראה אחי אהובי שאפילו נגזר על ישראל כמה גזירות, על ידי עניית יהא שמיה רבא מתעכבים הגזירות שלא לצאת לחוץ.

כתב ה"חפץ חיים": מה מאוד צריך האדם להתחזק לשמור שלא לבטל אמירת הקדושה ואמן יהא שמיה רבה, דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל דלמעלה יש כמה אלפי רבבות מלאכי השרת שאומרים קדושה בכל יום תמיד באימה וביראה, ואיתא בתנא דבי אליהו: יש ארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות מלאכי השרת שעומדין לפניו ומקדשין שמו הגדול בכל יום תמיד מיציאת החמה עד שקיעתה אומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" ומשקיעת החמה עד יציאתה אומרין "בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה', מִמְּקוֹמוֹ".

וכמה יתבייש האדם בבואו לעולם העליון ויראה את כל הרעש הגדול היוצא מאלפי רבבות מלאכים קדושים שמקדשים ומשבחים שמו של הקב"ה שיצרם ובראם בחדוה ובשמחה, כשיזכור דכשהיה בעולם העשיה נתן לו הקב"ה גם כן את המעלה הזאת לפאר ולהקדיש את שמו הגדול תמיד בכל עת כצבא המרום במרום, והוא התעצל וביטל זאת בחפץ נפשו. והעיקר שיתבונן בימי חייו, שיבוא עת שיחפוץ בכל נפשו לפאר ולקדש את שם ה', אבל לא תהיה לו רשות על זה, דאדם אין לו רשות לעסוק בתורה וכן לקדש את שם ה', כי אם בעודו בחייו בעולם הזה כידוע.

(מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה, לז).

ה'כלי יקר' מסביר טעם חדש באיסור ריבית, והוא, דהנה בכל המלאכות שהאדם עוסק בהן בעולם הזה, הוא מרגיש שההצלחה או אי-ההצלחה במלאכה זו איננה תלויה בו, ועליו לבטוח באלוקיו. מי שמתפרנס למשל ממקוצע הסבלות, לוקח בחשבון שיתכן שלא תהיה לו עבודה כלל; וגם אם מאן דהוא יזדקק לשירותיו, אולי יארע לו וישבור כמה מן הכלים, ולא די שלא ירוויח מאומה אלא עוד יצטרך להוציא כסף מכיסו, כדי לפצות את בעל הבית... וכך בכל יתר המלאכות, אף אחד אינו בטוח בפרנסתו בהן, וממילא הוא צריך להתפלל להקב"ה שיזון ויכלכל אותו, ואל יצריכנו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם.

המלאכה היחידה שבעליה מרגיש עצמו 'מסודר' בה מבחינה כלכלית, היא הריבית ומכיוון שכך, הוא בוטח בעצמו ומאבד את הקשר עם הקב"ה, וזה הדבר המסוכן ביותר. כי רק מי שמחובר לאלוקים – יש לו תקוה.

ותקוה זו תבוא לו גם לאחר שלכאורה כלו כל הקיצין. יהודי היודע להיישיר מבטו כלפי אלוקיו, ולהשים בו מבטחו, ילך לבטח בעולמו, ולא ירא ולא יפחד משום דבר. על כך יוכיח לנו הסיפור הבא שהתרחש בטבריה;

זקני-זקניה של העיר טבריה יזכרו עדיין את ר' מט'ס שמוענצכ'ס, כך קראו לו ליהודי הסלונימאי הזה שהיה מוותיקי העיר. ר' מט'ס זה התעסק ביצור יי"ש, ובימי השלטון התורכי בארץ, לא היה זה העיסוק ה'כשר' ביותר.

ויהיה היום, כך סיפר האדמו"ר מסלונים בעל ה'ברכת אברהם' זצ"ל, התקבלה הלשנה על ר' מט'ס ועל עיסוקו הבלתי-ליגאלי. סיפור שכזה באותם ימים היה נחשב כהסתבכות של ממש, שגם עורך הדין המוכשר ביותר לא היה מצליח לשחרר את האיש מהעונש הקשה שהיה צפוי לו.

למרות הכל, ניסה מיודענו להפעיל כמה גורמים, שיפעילו השפעתם בקרב השלטון, אבל גם הוא לא הצליח במקרה זה יותר מאחרים, ועד מהרה הבחין שכל הדלתות נעולות בפניו, לכאורה.

ידע ר' מט'ס שאין לו הרבה מה לעשות לבד מאשר לשטוח תפילה ובקשה לפני קונו. עוד לפני הארוע הנוכחי, ידוע-ידעה כל טבריה את כוח תפילתו של ר' מט'ס. פעמים עשה זאת בהשתפכות הנפש, רק שפתיו נעות, וקולו כמעט ולא נשמע, ופעמים שהקירות היו רועדים מקולו האימתני, הגבוה, שהיה מצטלצל והולך בבית הכנסת הטברייני העתיק שבו התפלל.

עכשיו, משהתרגשה עליו צרה שכזו, ידעו הכל שר' מט'ס ינצל את כוח התפילה שלו עד תום.

וכך היה. נכנס חסיד זה לביה"כ ופתח בתפילה נרגשת לבוראו שיצילהו מכל צרה ומצוקה. במשך שעות ישב ואמר פרקי תהלים ותפילות אישיות משלו, ובשלב מסויים – כך סיפר הרבי מסלונים זצ"ל – כאשר הגיע לפסוק "צָמְאָה לְךָ, נַפְשִׁי-- כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי", חזר על מילים אלו פעמים רבות, ללא הפוגה, עד שגם החסידים האחרים שהיו באותה שעה בביה"כ הסילו דמעות כמים. "צָמְאָה לְךָ, נַפְשִׁי-- כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי".

כך ישב ר' מט'ס והתפלל והתפלל, והטיל את כל ה'שק' שלו על ריבונו של עולם. ניכר היה עליו, על רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, שאין לו עתה בעולמו מאומה אלא בטחונו המלא באלוקים חיים, אחד יחיד ומיוחד, שבכוחו, ורק בכוחו להצילו מהעונש הכבד הצפוי לו.

לא היתה דוגמא יותר טובה, לחסידים שעמדו מהצד, להמחשת דברי הגמרא המספרת שרבנן לא ידעו את פירושה של המילה 'יהבך' בפסוק "הַשְׁלֵךְ עַל-ה' יְהָבְךָ", עד שבא רבה בר בר חנה וסיפר להם, שכאשר הלך פעם אחרי סוחר ישמעאלי והיה על גבו (של רבה בר בר חנה) משא כבד, אמר לו הסוחר "שקול יהביך ושדי אגמלאי", היינו – קח את המשא שלך והשלך אותו על הגמל שלי. הרי שפירושה של המילה 'יהבך' הוא 'המשא שלך'.

ממש כמו שמקובל לומר היום 'לכל אחד יש את הפקלע'ך שלו', את השק שלו, את המשא שלו; כך פירש רבה בר בר חנה את הפסוק.

ואמר הר' מסלונים, אלמלא למדנו מר' מט'ס רק את הנקודה הזו, כיצד משליכים את המשא על הקב"ה, דיינו, גם אם לא נדע כיצד הסתיים הסיפור.

אבל מתוך הסיום נוכל ללמוד שאכן מי שזוכה להגיע למצב שבו הוא משליך את הבעיות שלו על הקב"ה, זוכה גם להיוושע בישועה גדולה.

במהלך אמירת התהילים הנרגשת שלו בביה"כ, התקבלה החלטה בלשכת השליט הטברייני לשלוח שוטרים לביתו של היהודי כדי לבדוק באופן נמרץ יותר את דברי ההלשנה.

לא היה בכך כל הגיון טבעי, שכן השלטונות התורכיים נהגו בדרך כלל שכאשר הגיעה אליהם הלשנה על יהודים, הם ערכו בירור מינימלי, וכששמעו שאכן הדברים 'אינם רחוקים מהמציאות', מיהרו להטיל את הנחשד לכלא. אבל הפעם שיגרו שוטרים מיוחדים שיבדקו את הנושא.

והנה דקות ספורות לפני שהגיעו השוטרים אל הבית, התגלגלו כמה חבילות של תבן (קש) אל פתחו של המרתף שבו נמצא היי"ש. אשתו של ר' מט'ס ביקשה להחזירן למקומן אבל לא הצליחה, והחבילות נותרו על פתח המרתף.

השוטרים שהכיעו לבית, ידעו מראש היכן נמצא המרתף, הם עודכנו בכך ע"י המלשינים שביקשו 'לקצר את הדרך' למאסרו של היהודי, וגילו לשלטון היכן בדיוק ממוקם המרתף בדירה כדי שאיש לא יוכל להכחיש זאת.

עכשיו התרחש הנס הגדול. מפקד החוליה הגיע אל המקום המיועד וראה לנפיו את חבילות התבן ופנה אל חבריו השוטרים ואמר להם: 'מי שאומר שבמקום זה יש מרתף של יי"ש, אינו יודע פרק בהלכות איחבון יין שרף'...

'לא יתכן שהיהודי מחזיק כאן חביות של יי"ש... אין לי אפילו מה לבדוק... התבן מטיבעו כ"כ מזיק ליי"ש, שאין כל אפשרות בעולם שבמקום זה נמצא המרתף שבאנו לבדוק'...

המפקד הורה לשוטריו לעזוב את ביתו של ר' מט'ס, וכשדיווח על כך לממונים עליו, הסכימו גם אלה איתו, ולבסוף הענישו את המלשין בעצמו על שהעז לדבר סרה ולהלשין על יהודי חף משפע.

השלך על ה' יהבך...

(מתוך "עלינו לשבח").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

התוכחה הנוראה אינה נוחתת בבת-אחת, אינה מטביעה בשטף צרות. היא באה גלים גלים. בא הגל הראשון, חלילה, "וְאִם-עַד-אֵלֶּה--לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי:  וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יח). בא הגל השני, "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" ותרגומו: מלשון – קושי, שמקשים ליבם להמנע מלהתקרב אלי, "וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי--וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה". בא הגל השלישי, "וְאִם-בְּאֵלֶּה--לֹא תִוָּסְרוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, קֶרִי", ובא הגל הרביעי. "וְאִם-בְּזֹאת--לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי" – האין לדבר סוף? לכמה מכות נצרכים, כדי לפצח את אוטם הלב!

נספר סיפור, ממקור נאמן: סח הרב הומינר שליט'א מבני ברק, בשם בנו של הרבי מזוטשקא שליט'א;  פעם פגש בנו של הרבי בחילוני קשיש, נכה. משותק ל"ע בפלג גופו התחתון, מתנהל על כסא גלגלים. בראותו את בן הרבי, נזכר בשורשיו: אל תראה אותי כך, אני יודע יהדות מה היא. וסיפר את סיפורו;

בבית חרדי גדל, ונסחף באווירת התקופה. כשראה אביו שהוא עומד לאבדו, ביקש בקשה אחת: "בוא איתי אל הרבי מבלז". למרות שנחרצת היתה דעתו לשנות את אורחותיו, לא יכול היה לסרב.

עמדו בתור, שהתקדם לאיטו. לפניהם קירטע נכה על קביים. בהגיעו אל הרבי, נשבר קולו מבכי. ברכו הרבי, ולנגד עיניהם אירע הנס: הנכה הזדקף, שמט את קביו, הניחם ליד הקיר ויצא קוממיות על רגליו!

הגיע תורם. הרבי לא נזקק להסברים. מבט אחד הבהיר לו את המצב. "אני מבקש ממך דבר אחד", אמר, "שתשמור שבת".

דבר אחד, לכך הסכים.

"אבל", הוסיף הרבי. "דע לך, שאם לא תשמור את השבת, הקביים האלו מחכות לך!"

האיום היה מיותר. הוא הבטיח, והתכונן לקיים.

ואכן, פרק עול מצוות והסתאב בכל העבירות, פרט לאחת: שבת שמר. בסערת מלחמת העולם שפרצה, בערבות סיביר אליה הוגלה, וכשעלה לארץ הקודש. הקים משפחה וחינכה על אדני החילוניות, אך כשלעצמו שמר שבת. לא פסח ולא כיפור, שבת.

מלחמת ששת הימים פרצה, חבלי הארץ שוחררו, החלה נהירה לסיני. הבנים באו ובישרו: "יש הרשמה לטיול מאורגן בן עשרה ימים!" והוא "שבת!" – סעו אתם, אני נשאר.

אמרו: "אבא, באמת! לא כשרות, לא חג ולא מועד. שבת?! כולם נוסעים, ואתה תשאר בבית?!"

ובאמת, מה יכול היה לומר? אישר את הצטרפותו. טיילו במרחבי סיני, ועשו שבתם חול. מעד ונפל מצוק, ונקע את חוט השידרה. שותק ממותניו ולמטה, בשבת הראשונה שחילל.

כיצד אמר לו הרבי: "אם לא תשמור את השבת, הקביים מחכות לך!" מאותה שבת, רתוק הוא לכסיא הגלגלים.

"אז אתה לא צריך לספר לי מהי יהדות, ומיהו הרבי מבלז", אמר...

ובנו של הרבי הביט בקרחתו של המספר גלוי הראש: "ואתה עדיין חילוני?!"...

מהיכן שאב הרבי את כוחו, הלוא ממצוותיו ותורתו, קדושתו ופרישותו, מכוח בוראו! ומה כוחה של השבת, הלוא מהמצווה עליה! חווית אמונה, חווית תוכחה, ונותרת בחילוניותך?

"הלב טרף", היתה תשובתו. כנה כל כך.

הלב אטום, נוקשה...

ומה, כסבור הוא שיעזבוהו? - "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עימי בקרי", קשיות הלב, "והלכתי עימכם בחמת קרי". אין אגוז שאינו בר פיצוח, השאלה כמה כוח יאלצו להפעיל עליו!

ליבנו הוא כדלת נעולה, והמפתח בפנים. אם יבקשו לפרצה מבחוץ, יטיחו בה בעיטות, יפעילו כוח, וישברו לבסוף. אבל אפשר לחסוך כל זאת, אם יסובבו מבפנים את המפתח...

"טובה מרדות אחת (מחשבת מוסר) בליבו של אדם, ממאה מלקויות". נסובב את המפתח, ונפתח ליבנו אל האור!

(מתוך "מעיין השבוע").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

התורה מאריכה בויכוח זה שבין משה רבינו ע"ה לחותנו; ובכל זאת יש דבר שאינו מובן לכאורה; מה הוסיף משה רבינו ע"ה בטענתו השניה, שלא אמר כבר בתחילה? במה שונה הטובה שהבטיח לו בפעם השניה, מזו שהתכוון אליה בפעם הראשונה?

ונראה, שבתחילה באמת התכוון משה להטבה אחרת מזו שהבטיח אח"כ. "כִּי ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל", כלומר: ה' הבטיח לנו ארץ טובה, זבת חלב ודבש, בוא עמנו ונשפיע גם עליך מטובה זו.

על זה, היתה בפי יתרו תשובה ניצחת: אם אמנם ברצוני לגור אתכם בארץ ישראל, מדוע צריך אני לשם כך להטלטל בכל המסעות המסוכנים דרך המדבר? עדיף שאשוב הביתה, לארץ מדין, לשבת בבטחה בביתי ובמולדתי, ואחרי שתבואו אתם אל המנוחה ואל הנחלה, אצטרף גם אני אליכם, ואהנה מהטובה שתיטיבו עימי!

לכן הבהיר לו משה רבינו ע"ה, שכלל לא התכוון לכך. הוא התכוון לטובה הטמונה במסעות המדבר עצמם!

הניסים והנפלאות שהקב"ה עושה עימם על כל צעד ושעל, גילוי השכינה, אכילת המן, כל אלה הם דברים שרק עכשיו, באמצע המדבר, אפשר להשיג אותם. "כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"! כבר הספקת להכיר את הרכוש הרוחני העצום, שניתן לרכוש כאן יום-יום, ואיך תעזוב אותנו ותשוב למדין?

ואם תאמר, גם במדין תוכל לשמוע על כל אלה, גם שם תוכל להפיק את הלקח מפי השמועה... על זה השיב לו משה –  "וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם". אינה דומה שמיעה לראיה. אינה דומה דרגתו של מי שראה בעיניו, לדרגתו של מי שחי מפי השמועה בלבד. דבר זה מפורש בפסוק: "כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו... כי עיניכם הרואות!"

מדוע ראה משה רבינו ע"ה לנכון, להתחנן כ"כ אל יתרו? מדוע אמר: "אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ", אין נא אלא לשון בקשה, כלומר שלטובת עם ישראל הוא מבקש ממנו להשאר. הלוא אין זה אלא טובתו של יתרו, ואם אינו רוצה, מה איכפת לנו?

אך טעות היא בידינו.

תכלית הטובה שמשפיע הקב"ה על עם ישראל אינה כדי שישבו הם ויתענגו עליה, אלא תכליתה היא – שיתחלקו בטובה זו עם אחרים, שישפיעו מאור התורה לאלה שלא זכו אליה. טובה שאין עימה אפשרות להיטיב ולהשפיע ממנה לאחרים, אין זו טובה מושלמת.

ויותר מזה – גם דרגתו של בעל הטובה, תלויה היא בדרגתו של מי שהוא משפיע עליו ממנה. ככל שההשפעה תהיה מושלמת יוצר, ככל שיצליח יותר במשימה של "הטבה לאחרים", כל תגדל גם דרגתו הוא.

השפע הרוחני המושפע על הכלל ועל הפרט, קונה שביתה אצלו באותה מידה ובאותה דרגה, שהוא משתמש בו כדי להעבירו ולהפיצו לזולתו.

ולכן אמר משה רבינו ע"ה ליתרו: "וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנו" – מהי טובה זו? וְהֵטַבְנוּ לָךְ"! ההטבה היא חלק מהטובה, אין הטובה מטרה בפני עצמה, אלא עיקר תכליתה – שנוכל בעזרתה להיטיב לאחרים.

נמצא, שע"י קבלת הטובה תיטיב אתה עימנו, בכל שתעזור לנו להגיע אל תכליתה.

ואם תאמר, הלוא במדין גם נוכל להשפיע עליך, לא היא; שם במדין, לא תהיה ההשפעה אלא בגדר "ידיעה" ואילו אנחנו שואפים לזכות לדרגה נעלה יותר, לדרגה של "ראיה", לקנין התורה באופן מוחשי, ועל כן אנו מבקשים ממך: והיית לנו לעיניים", תשאר כאן, תראה את הניסים בעיניך, תושפע על ידיהם במובן של ראיה מוחשית, כדי שגם אנו – נזכה לדרגה זו...

(מתוך "מזקנים אתבונן").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 31/05/2009 21:45:45

..."בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ". (במדבר יג, כז)

כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו. (רש"י)

הקושיה היא מפורסמת: האם דיברו המרגלים שקר? וכי לא העבירו תיאור מדויק ממה שראו עיניהם? וכי לא היו הערים בצורות? וכי לא היו שם ענקים? מה היה עליהם לעשות, וכי לא נצטוו לתאר את המצב כמו שהוא?

בספר "קול שמחה" מבוארים הדברים בצורה נפלאה: יתכן אמנם שהמרגלים לא אמרו שקר מוחלט אבל עלינו לדעת כי לא כל דבר שאינו שקר הוא אמת! כיצד?

‏מי שמחפש את האמת, אסור לו להסתפק בראיית העובדות בצורה שטחית. חיפוש האמת פירושו: להתייגע בכל הכוחות, כדי להגיע אל עומק הדברים, כדי לראות את האירועים כמשמעותם הנכונה, ביחס ובמשקל האמיתי שלהם.

‏נבין זאת בעזרת הדוגמא הבאה:

‏ראובן היה עובד בכיר בחברה שבבעלותו של שמעון, שהיה אדם קפדני במקצת. יום אחד גילה שמעון, שראובן נוהג להתקשר לביתו כל יום באמצע העבודה. הוא העיר לראובן על כך והשתמש בביטויים קשים כמו "גזל". עיתונאי היה נוכח במקרה באותו מעמד, בלי לדעת במה מדובר. הוא חשב, איפוא, שהצליח לעלות על "פרשה", ולמחרת הופיעה הידיעה הבאה בעיתון: "ראובן נתפס במעילה במשרדו של שמעון" ...

במבט שיטחי ניתן לומר, שאין אף שמץ של שקר בידיעה זו. מי שלוקח לעצמו פרוטה שלא כדין, עובר על הלאו של "לא תגנוב". ובכל זאת, כמה היא רחוקה מן האמת ... מדוע? עצם הופעת הידיעה בעיתון, נותנת למעשה זה, שבעצם הוא אירוע יומיומי, מימד של "עבירה פלילית". נוצר הרושם, כאילו אותו פקיד עשה מעשה, המעמיד אותו בשורה אחת עם אותם פושעים, שעליהם מדובר בעיתון באותו מדור ...

זה היה חטאם של המרגלים. הכל היה נכון, מבחינה חיצונית ושיטחית ­הענקים והנפילים, החומות הבצורות וההלוויות המרובות. אבל מבחינת היחס, שייחסו לעובדות אלה, מבחינת המשקל שנתנו להן, היה כאן מימד של שקר.

אילו היו מספרים בהרחבה על אווירתה הנפלאה של הארץ ועל שאר מעלותיה, והיו מוסיפים שאמנם יש שם נפילים וחומות בצורות, היו ממלאים את שליחותם בנאמנות. אבל כשהבליטו דווקא את השלילה, הפכו את הסיפור, שהוא כשלעצמו אמת לאמיתה, לשקר, לדיבת הארץ ...

‏הדברים באים ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר בכל מיני אמירות שלעיתים נאמרות בלא מתכוון, אר פירוש הדברים גרם להרס וחורבן אצל האחרים.

‏ראיית האמת צריכה להיעשות וגם להיראות, וכאשר האמת ניתנת לפירוש בכמה מובנים שלא תמיד תואמים למציאות, אזי יכולים להגיע עד כדי דברים חמורים.

(מתוך "אור דניאל")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

'כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ' (אבות פ''ה).

הכלל הוא: 'לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בָּא לִשְׁמָהּ' (פסחים נ:). אבל במחלוקת אפילו במקום מצוה, כגון: לחלוק על הרשעים והכופרים, או לחלוק בהלכות התורה, מצותה היא רק 'לִשְׁמָהּ'. ו'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' אסורה היא איסור גמור. מפני שבמחלוקת אין הכלל 'שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בָּא לִשְׁמָהּ'. אלא, 'שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' תתגבר אש המחלוקת ותחריב את העולם.

וזהו שמסיימת המשנה: כי רק 'מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם' שמביאה לדברים רצויים ושני הצדדים חיים על ידה. מה שאין כן במחלוקת 'שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם' בסופה, אין תקוה שיבואו ל'לִשְׁמָהּ' ויהיה ממנה קיום, שממנה אין באין לידי 'לִשְׁמָהּ' לעולם וממילא לא יצא מזה קיום אלא חרבן והרס ולפיכך אסורה היא המחלוק 'שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם' באיסור גמור.

אלא שיש לשאול: מה ראתה המשנה להעמיד זה לעומת זה, את 'מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי' ו'מַחֲלוֹקֶת קֹרַח', תנאים גדולים לעומת רשעים גדולים וכי רק מעלת 'לִשְׁמָהּ' היתה חסרה להם לקרח ועדתו? והלא מרדו במשה רבנו וניאצו את ה´ ונהיו לרשעים גמורים. ואיך אפשר ללמוד ממחלוקתם את הגריעותא של 'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' במחלוקת?!

אכן נראה, שהתורה ירדה לסוף דעתם של ''קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ'' מה היתה תחילת מחלוקתם? וכשאלת חז''ל: 'קרח שפקח היה, מה ראה לעשות שטות כזה'? (דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר טז ז). גם התורה העידה שהיו אנשים גדולים: ''נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם'' (במדבר טז) ואיך ירדו למדרגה שפלה כזו?

וגילתה לנו המשנה סודו של דבר: כי ה'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' הוא שהיה בעוכריהם, כי מחלוקתם לא היתה בתחילה מחלוקת בעלמא של בקשת שררה וכבוד, כי אם מחלוקת של בקשת המעלה, על שנשללה מהם מעלת כהונה גדולה ולא זכו אליה כמו שזכה לה אהרן ובניו אחריו.

וכן איתא בגמרא: '''וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ'' (דברים ג). א''ר לוי: ב''רַב'' בישר ב''רַב'' בישרוהו. ב''רַב'' בישר: ''רַב לָכֶם''. (במדבר טז) ב''רַב'' בישרוהו: ''רַב לָךְ''' (סוטה יג:). הרי שנתבע משה רבינו על מה שאמר לקרח ועדתו: ''רַב לָכֶם'' ואם היתה כונתם מתחילה ועד סוף רק שררה וכבוד, איך יתכן שיתבע משה רבנו על מה שאמר להם: ''רַב לָכֶם'' והלא בקשת משה רבנו היתה רק רדיפה אחרי המצוות ובקשת המעלה ואיך יתכן לומר לו: ''רַב לָךְ'' כגמול על מה שאמר: ''רַב לָכֶם'' שלא יבקשו שררה?

על כרחך לומר: שגם הם בתחילה בקשו מעלה רוחנית ועל זה אמר להם משה רבינו שאין להם לבקש גדולה יתרה רוחנית שלא ניתנה להם ויש להם להסתפק במעלתם שזכו אליה ולכן נתבע משה רבנו על שהוכיחם בלשון ''רַב לָכֶם'', מפני שלא יתכן לומר לשום אדם מישראל שרב לו במעלתו שזכה אליה עד היום ואין לו להגביה לבו בדרכי ה´ לבקש מעלה יותר גדולה.

כל שכן לאנשים גדולים ויחידי סגולה בישראל, כי אין גבולות בזה וכל אדם מישראל חייב שיהיו 'עינוהי מטייפין למעלה למעלה' וכאמרם: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו כה).

אולי בכ''ז תעלה בידו. וכזו היתה התביעה על מרע''ה שאמר לבני לוי: ''רַב לָכֶם'' ועל זה נענה במדה כנגד מדה, שאמר הקב''ה גם לו: ''רַב לָךְ'', כלומר: אל תבקש מעלה כזו שכבר נגזר שלא תגיע אליה.

הרי, שגם במחלוקת קרח ועדתו, היה ענין של בקשת המעלה ורדיפה אחריה ולא עוד, אלא, שאנו למדים בפרשה שם שהיה משה רבנו מתירא שלא תעמוד להם גדולתם ולא אך מפני קרח לבד היה מתירא, אלא גם מפני דתן ואבירם בעלי מחלוקתו עוד במצרים, גם עליהם נאמר: ''וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם'' (במדבר טז).

וכתב הראב''ע ז''ל: 'דתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם: ''אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם'' ופנה אלי'.

הרי שנתירא משה רבינו שתתקבל מנחתם ותדחה בקשתו. ולכאורה: איך עלה על דעתו כן והרי: ''זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה'' (משלי כא) ואיך תתקבל מנחתם? ועל כרחך, שעד גמר המעשה לא חרץ משה רבנו את דינם לרשעים, אלא לטועים וחזר אחריהם להחזירם בתשובה ולכן היה חושש אולי תתקבל מנחתם כי היו אנשים גדולים ועם היותם בעלי מחלוקת היו להם גם זכויות גדולות, עד כדי כך שמשה רבנו היה מתירא והתפלל שלא תעמוד להם זכותם ולא תצא תקלה לישראל.

נמצא, שאין כאן ענין של מחלוקת רגילה של אנשים פשוטים, שהרי התורה העידה בפירוש, שאנשים אשר קמו לפני משה היו ''נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם''. ופירשו ז''ל: '''נְשִׂיאֵי עֵדָה'' - מיוחדים שבעדה. ''קְרִאֵי מוֹעֵד'' - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. ''אַנְשֵׁי שֵׁם'' - שהיו מהיושבים בסנהדרין ושמם היה הולך לפניהם בכל העולם' (סנהדרין קי.). ולא לחנם עלה בידם להקהיל את כל העדה לפני משה להתריס כנגדו, כי גדול היה קרח ודבריו היו נשמעים כדברי הלכה מפי השמועה.

וכבר הביא החסיד בעל השל''ה בסדורו רמז האר''י הקדוש ז''ל: '''צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח'' (תהילים צב) סופי תיבות: קרח. ומה נשגבים הדברים!

על פי הדברים האלה תתישב השאלה: איך העמידה המשנה מחלוקתו של קרח בהשוואה למחלוקתם של הלל ושמאי? כי כל האסון במחלוקתם בתחילתם היה רק בהשלא 'לְשֵׁם שָׁמַיִם'. שירדה תורה לסוף דעתם הטועה, כי עם כל רדיפתם אחרי המעלה, לא היה הכל 'לְשֵׁם שָׁמַיִם'. כי לא היתה כאן מחלוקת מופשטת בהלכה, איך ובאיזה צורה תהיה מעלת הכהונה גדולה?! אלא שהדיון היה; מי ראוי להיות כהן גדול, אם רק אהרן הכהן שבחרו ה´, או גם אחרים בכלל, שהרי ''כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה''' והשכינה שורה בתוך כולם ולפיכך כולם ראויים לשרת בכהונה גדולה ולמה נבחר אהרן דוקא? כאן היה המקום שיתגנב ללבם ה'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' וכמשז''ל: (במ''ר), ש'ראה שושלת גדולה..', היינו: עינו הטעתו שלא ראה שהוא דן בכבוד עצמו וגדולתו ודימה בנפשו, שהוא דן שאלה מופשטת במשפטי הכהונה בישראל. ומחלוקתו עם משה רבנו דומה היא למחלוקתם של הלל ושמאי ו'סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם' ולהביא קיום וברכה לעולם כמו המחלוקת של הלל ושמאי. אך טעה בזה ולא ראה את לבו באספקלריא המאירה שראוי לגדולי עולם שיסתכלו בה ולא ירד לעמקי לבבו על דרך: ''אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת'' (ירמיה יז) ולא ראה את לבו כמו שראו אותו בשמים.

וכבר אמרו ז''ל: '''וַיִּקַּח קֹרַח'' לשון פליגה שלבו לקחו' (ילקוט שמעוני טז), כלומר: שלא היה בזה לבו ברשותו כדרכם של הצדיקים, אלא הוא היה ברשות לבו והטעהו לבו לחשוב כי דינו דין אמת ואין לו במחלוקתו שום ענין אחר, אלא להעמיד האמת על תילה. אבל לא כן היה, אלא היה ברשות לבו ובלבו היתה כונה טמירה ונעלמה של תשוקה להיות כהן גדול ולרשת שררה וגדולה בישראל. ואם הוא עצמו מעורב בדבר, כבר אין זה לשם שמים אלא לשם עצמו.

ואומרים בשם הגרי''ס זצוק''ל: כי על האדם להזהר מאד שלא יתחלף לו קידוש שם שמים בקידוש עצמו. וכל מחלוקת שאינה לשם שמים אין לה קיום ותקוה ועלולה להביא חרבן נורא. וכאשר היה באמת, שמחלוקת קרח ועדתו הביאה חרבן לכולם עד שנהיו לבלועים ושרופים, ''וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה'' ונדונים בכל מיני דינים ולחד מאן דאמר; 'נאבדו גם מעולם הבא'.

וזהו הלמוד שלמדה לנו המשנה מה היא 'מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם'. כי גם מחלוקת כזו של קרח ועדתו שלא קמו בדורות שאחריהם גדולים כמותם בגדולתם, שהיו ''נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם'' בדורו של משה ושהיתה ראייתם ראיית רוח הקדש כאמרם ז''ל, גם הם, כיון שנתגנבה בהם מתחילה מחשבה פסולה של שלא לשם שמים, מה עלתה להם ומה מר היה סופם. וזהו למוד נשגב לכל באי עולם, ש''אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ'' (ירמיה ט) ולא צדיק בצדקתו ולא בעל רוח הקדש ברוח קדשו, לדמות בנפשו כי ראוי הוא להחזיק במחלוקת כפי שתעלה על דעתו, כי כל המעלות היו אצל קרח ועדתו – וראה מה היה בסופם.

ואין ראוי להחזיק במחלוקת, אלא זה שבדק וחקר את לבבו חקירה, אחרי חקירה ובדיקה אחרי בדיקה, מאה פעמים ואחד ואז אם יעמוד על כנות לבבו ויושרו וימצא את מחשבתו טהורה ונקיה מכל שמץ פסול ונגיעה כל שהיא ויהיה בטוח בתכלית הבטחון בלי שום ספק כל שהוא וכמו שהיה אצל קרח ש'ראה שושלת..', אין לו שום נגיעה וחשש נגיעה, אלא כולו טהור ונקי ומכוין אל האמת ולכבוד שמים ולא לכבוד עצמו כלל, אז יוכל להכניס עצמו במחלוקת. ומחלוקת כזו 'סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם', כי סופה קיום וחיים לעולם.

עלינו לקחת מזה מוסר השכל גם לנו, כי כשם שחייב האדם לירא שלא יסיתהו לבו לעשות הרע, יתר על כן צריך לירא שלא יטעהו לבו ולא יקחהו לבקש את הטוב יתר על המדה. ולא יעבור את התחומים שקבעה לו התורה ולא יסיג גבולי עולם שהציבה התורה. וישמור נפשו שלא יפול בפח לבו הטועה והמטעה אותו בכל מיני טעות, כמו שאירע לקרח שראה ברוה''ק 'שושלת גדולה..' ועינו הטעתו, עד שפקח זה נכנס לשטות זו, ליפול 'מאיגרא רמא, אל בירא עמיקתא'.

הלא יחרד לב האדם בזוכרו מה עלול הוא לעשות לנפשו, שעלול הוא להיות כאויב הגדול ביותר בעולם. וידיעה זו עלינו לשנן בלבנו שנזכרה תמיד ולא נסיח דעתנו ממנה אף לרגע, כי רק היא דרך ההצלה להשמר מן הסכנה. ולזה הרחיבה התורה וחז''ל בפירוש הפרשה לכל צדדיה רוחבה ועומקה, למען העמיד את האדם על האמת במצב לבבו והרשת הטמונה לרגליו, גם לגדול שבגדולים והקדוש שבקדושים, כדי שהתורה תהיה נר לרגליו. ולאורה יפסע וילך בכל ימי חייו, עד שיבוא בשלום למחוז חפצו ''לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים'' עד העולם.

(מאתר שופר)

_________________

    אין יום שאין בו טוב