מיום "עומדי על דעתי" אני זוכר את עצמי מתלבט בשאלה: באיזה ספר אעיין בשעות הארוכות וה"מתות" בתפילות הימים הנוראים? מימין ומשאל נשמע שצרת רבים היא. נדרש ספר מעניין, מפרה מחשבות, מעשיר ומספק לשעות ארוכות, שעם זאת לא יהיה חריג במראהו בנוף הקונפורמי של בית הכנסת. יש שהגדילו עשות ושידכו בין הספר המועדף עליהם לבין כריכתו של ספר סטנדרטי, שידוך כפוי לפרק זמן מוגבל של "ימי התשובה". במקרים רבים מצאתי את עצמי דולה רעיונות מחכמתם של חז"ל בתלמוד, הספר שלא נס ליחו וניתן ללמוד בו בכל מקום ולהפיק ממנו כל מבוקש. אולם השנה נפתרה הבעיה בדרך אחרת, בקריאת הספר החדש "לרגעים תבחננו", שעל תוכנו אבקש לעמוד בשורות הבאות, וכריכתו הסולידית משתלבת יפה בכל בית כנסת. הרהורי אודות התשובה וראש השנה השתא, נפרסו איפוא כהערות שוליים לספר זה.

את מאמרו הקרדינלי "היהדות וזמננו" (חירות קשה, עמ' 283) פותח לוינס בהתייחסות לבעיה אקוטית: במקרים רבים, כאשר מאפיינים קהילה על פי האידיאלים המנחים אותה, מתגלה פער בין התיאור לבין העובדות, פער הגורם להתייחס לתיאור כמיתוס רצוי אך חסר משמעות וקיום. השיגרה מסאבת את בני הקהילה, והם נתפסים כעסוקים בטרדות היומיום במקרה הטוב, ובתככים פוליטיים בדבר המדרג הקהילתי במקרה הפחות טוב. על כך כותב לוינס:

בתוך קטנוניות היומיום, קהילה אנושית איננה דומה למיתוס שצמח סביבה. היא מעמידה עצמה עם זאת לרשות ייעוד נעלה על ידי האינטלקטואלים שלה (זקניה) הקשובים לשאלות הצדקת הקיום, ובאמצעות צעיריה, הנכונים להקריב עצמם למען אידיאלים, כלומר מסוגלים לפעול לאור רעיונות קיצוניים.

נדירים הם הספרים המשלבים אינטלקט מעמיק ורחב עם רוח צעירה, מתמסרת וחתרנית. ספר זה, שסגנונו הבוסרי מעט והלהט שבין שורותיו מעידים על רוחו הצעירה, משלב גם כשרון גדול, הקשבה רבה ואף התחלה של פילוסופיה.

בספר משולבים שלושה סגנונות הגותיים. הראשון, המהווה את המסגרת לכל אחד מפרקי הספר, הוא דרושי-למדני: פותח במספר קושיות בתלמוד וברמב"ם בסוגיה הנידונה, מציע מהלכים פשטניים ודוחה אותם, ומסיים במהלך משלו, מחודש פחות או יותר, המתיר את כל הקשיים. סגנון קלאסי זה יש בו כדי להטעות: הוא חוטא לפעמים בחטא בו חוטאים דרושים ומהלכים למדניים אחרים, כאשר הקונסטרוקציה מחייבת הצגה כאילו המהלך המבוקש הוא הפותר את כל הקשיים במידה הטובה ביותר, בעוד שלפעמים חלק מהקושיות טובות יותר מהתירוץ, או שהתירוץ על אחת מהן יכול לעמוד בזכות עצמו, בלי קשר ל"מהלך" המרכזי. נראה שיש כאן השפעה של בית-מדרש ממנו ינק המחבר ואליו נשאר כבול, או שמא רצון להצביע על השתייכות לאותו בית מדרש ישן, לעוגן היציב של הלמדנות התלמודית. הצורך בעדות זו מובן לאור היעדרן של "הסכמות" מכאן ושל "בית הוצאה לאור" מאידך.

אך גם אם הקורא מוצא את עצמו מפקפק לפעמים על נחיצותם של חלקים כאלו ואחרים מתוך סגנון זה, הרי הוא מוצא את עצמו לפעמים ממשיך בקו של המחבר, ומוסיף על פי דבריו רעיונות "דרושיים" אחרים. כאלו הם ההרהורים שעלו בי לראיה לדבריו אודות התשובה כדרך חיים קבועה, חידוש היכול לפעמים להישמע כבן הדורות האחרונים, והמחבר מוצא לו מקורות בדברי הרמב"ם, אך חבל שלא הביא מדברי הרמב"ם בספר המצוות (סיום מצוות עשה), בו הוא מונה בין המצוות ההכרחיות את המצוה הע"ג, הלא היא מצוות התשובה; ודוגמה נוספת – בפרק העוסק בדברי הרמב"ם (תשובה ג, ד) על ה"רמז" שבשופר: "עורו עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", מתבקש לבאר על פי דברי המחבר את כפל לשונו של הרמב"ם, "עורו עורו", על ההתעוררות וההתעוררות מן ההתעוררות, שכן התעוררות יכולה אף היא להתקבע ולהסתאב אם לא חוזרים ומתעוררים ממנה גופא ללא הרף.

אך לא נחוצה חדות עין מיוחדת כדי להבחין מבעד ל"קנקן" זה ביין המשובח שבתוכו, וכאן אנו באים לשני הסגנונות הבאים. האחד מבצע ניתוחים פנומנולוגיים מרתקים לתמות שעל חלקן כבר נכתב בספרות הפילוסופיה הקונטיננטלית ועל חלקן האחר כמעט ולא נכתב מאומה. התמות פותחות בנושא הספר: תשובה וימים נוראים, אך מהרה חורגות ועוסקות במגוון רחב של נושאים "יהודיים". לא רק תשובה, וידוי, שיח עם האל, חרטה שאינה חיטוט מזוכיסטי והתמסרות, אלא גם החתירה למידה הטובה, אתיקה חסרת אידיאל, נבואה ועוד ועוד. התיאורים הללו קולחים וזורמים, משובבי לב ומעניקי השראה. כל אלו מהווים תרגום אוניברסאלי למושגים יהודיים פרטיקולריים, תרגום המאפשר לנו, כקוראים מודרניים ופוסט מ', לחזור ולהתחבר למעיינות החכמה היהודית העתיקה.

במסגרת זו חסרה לי ההתייחסות ל"זכרונות" בפן האלוהי שלה, כפי שמתחדד מהפטרת היום הראשון, פרשת חנה (שמואל א א, יא). "וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים" – המדוכא בצרתו מרגיש שה' שכח אותו והוא מבקש ממנו לזכרו. ניתוח פנומנולוגי היה מוצא בזכירה זו את תפיסת הייחוד של הסובייקט, חשיבותו הבלתי ניתנת להחלפה, הבאה לידי ביטוי אצל לוינס באחריותו לאחר באופן בלתי ניתן להעברה, התחמקות והחלפה; אך המחבר לא עמד בכך.

הסגנון ההגותי השלישי, ואולי המרתק ביותר, הוא ההגות הפילוסופית אותה המחבר פורס בספר. כמו היה נושא התשובה תירוץ לפריסת הגות פילוסופית כללית. שורשיה ברמב"ם, כאשר הספר מנפק, בלי צרמוניה, פתרון מעניין ל"סודו של מורה הנבוכים". התיאולוגיה השלילית של הרמב"ם חוברת לאתיקה האריסטוטלית של "דרך האמצע", ומהווים הטרמה להגותו המפותחת של לוינס, בפניה המתפלמסות עם דרידה והמתעשרות על ידי פולמוס זה. בהערות שוליים, המתייחדות בכך שהן מוצבות בתוך סוגריים מרובעות, מתפלמס המחבר עם שורה ארוכה של פילוסופים מהעת העתיקה, המודרנית והחדשה, ומגלה בקיאות לצד הבנה מעמיקה של שיטותיהם, כאשר דרכו הפילוסופית מוצבת מתוך הנגדה להם.

הספר הצליח להעשיר, לעורר מחשבה ולמלא את הזמנים שבין התפילות. נחוצים לנו ספרים נוספים כמותו, מי יתן.