חמש שנים ברציפות צועדת אינטל בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים בישראל. בחמש השנים האלה חווה ההיי-טק העולמי זעזועים לא מעטים, ניסה להתאושש מן הבועה ולהרים ראש, אבל את אינטל זה לא הטריד. החברה, שהמטה שלה ממוקם במרכז המחקר והפיתוח (מו"פ) הגדול ביותר במתחם ההיי-טק מת"ם בחיפה, מעסיקה בארץ באופן ישיר 7,800 עובדים, ובאופן עקיף - כ-23 אלף. בשנה שעברה היא גייסה 540 עובדים למפעל הייצור בקריית גת ועוד 800 עובדים למרכזי הפיתוח השונים; עד סוף 2012 תגייס יותר מ-600 עובדים נוספים למפעליה בחיפה, בקריית גת ובקיבוץ יקום. אינטל היא החברה הזרה הגדולה ביותר בישראל.

ביטוח שיניים לכל המשפחה

מטה החברה בחיפה תופס היום כמה בניינים במתחם מת"ם. בבניין הירוק עובדים אנשי התוכנה והפיתוח. כל העובדים, מהזוטר ועד המנכ"ל, יושבים באשקוביות אחידות בגודלן. אחד שם בובות בקיוביקל שלו, אחר תולה תמונות של המשפחה. בחלק מהקומות הקיוביקלס בוהקים יותר, ובאחרות הם אפורים יותר. בפינות הקפה, על ספות וליד מסך פלזמה ענק, דנים העובדים בבעיות טכנולוגיות מורכבות.

מרכז המו"פ בחיפה אחראי לכמה מהפיתוחים החשובים של אינטל העולמית. כאן פותח מעבד הסנטרינו, הראשון שהכיל קישור אלחוטי לאינטרנט (Wi-Fi). כאן, בשיתוף עם ארה"ב, פותח מעבד סנדי ברידג', שאחראי ל-40 אחוזים ממכירות החברה אשתקד, וכבר שוקדים על הדור הבא והמתקדם ביותר של המעבדים, אייבי ברידג'. בחיפה עוסקים בפיתוחו, ובקריית גת - בייצורו. אייבי ברידג', אגב, היא פרוסת סיליקון בטכנולוגיית ייצור של 22 ננומטר (מיליונית המילימטר), שבתוכה יותר ממיליארד טרנזיסטורים במעבד אחד.

באינטל מצהירים כבר שנים שהם לא מציעים את המשכורות הגבוהות ביותר בענף ההיי-טק הישראלי ולא מתחרים בחברות סטארט-אפ, אבל העובדים מצביעים ברגליים. הם מספרים על סיפוק, חופש יצירה וגאוות יחידה: בסופו של דבר, מה שהם עושים כאן מגיע לבסוף לכל מקום בעולם. תנאי העבודה מעוררי קנאה: כל אחד מהעובדים מקבל שלל ביטוחים בריאותיים וסיעודיים, ואפילו ביטוח שיניים עד גיל 24 לכל בני המשפחה; בחלק מהמפעלים יש מעונות לילדי העובדים, וגם קייטנות מסובסדות בחגים ובחופשות; החברה מעניקה הלוואות בריבית נמוכה ותוכנית ליסינג לרכב בתנאים מועדפים; העובדים זוכים לאינספור קורסים (לא כולם בתחום עיסוקם); ויש גם "תקציב אישי לאיכות חיים", שבמסגרתו כל עובד זכאי ל-1,000 שקלים בשנה כדי ללכת להצגות ולשאר פעילויות תרבות ופנאי.

גם התנאים הפיזיים בעבודה מצוינים. בבניין החברה בחיפה יש חדר אוכל דמוי מסעדה המכונה "מיט בר", ובו נהנים העובדים מארוחת צהריים שכוללת סושי, שווארמה, המבורגר עסיסי ובר סלטים עשיר, במחיר מסובסד שלא עולה על 10 שקלים ביום. בקומה השישית יש חדר כושר עמוס במכשירים ובאנשים, וקפטריה שצופה לים התיכון. גם הפאטיו בקומה השלישית תורם לנשמה היתרה. כי בסופו של דבר, אנשים עובדים - ומרוצים - הם עניין של נשמה.

והמשכורות? הן בנות חמש ספרות. מעבר למשכורת החודשית, החברה מעניקה כמעט בכל שנה בונוס בגובה שתיים או שלוש משכורות, מנהג שלא הופסק גם בשנים הקשות. על קיצוצים בשכר ופיטורים המוניים לא שמעו כאן.

"אנחנו מאפשרים לעובדינו להשתתף ככל האפשר במגוון תוכניות תגמול, ובהן תוכניות חלוקת רווחים ומניות, שהופכות אותם לשותפים בהצלחה הכלכלית של החברה", אומר דובר אינטל ישראל, גיא גרימלנד. "אנחנו נותנים לעובדים הזדמנות לרכוש מניות חברה בתנאים מיוחדים, ובכך, למעשה, להפוך לחלק מהבעלים".

אבל העובדים שראיינו לכתבה ציינו לא רק את תנאי העבודה ורמת השכר. הם דיברו על תחושת השייכות לקבוצה מגובשת, שנותנים לה חופש בחירה וחופש יצירה, לא מגבילים אותה בשעות עבודה או בשעון נוכחות, ובודקים רק את ביצועיה בפועל ואת תרומתה לקידמה. זו קבוצה של סטארטאפיסטים בנשמה, שנהנים לעבוד עם גב של חברה בינלאומית בחזית הטכנולוגיה, שכל מוצר שהיא מייצרת מגיע לכל אחד מאיתנו.

"אני יכולה לעבוד מהבית"

נועה סובל (32), מנהלת צוות במחלקת בדיקות שבבים, עובדת כאן מאז שהיתה בת 22. "אני השער האחרון לפני שהמוצר יוצא ללקוח", היא מסבירה. "אם מישהו פיספס, אני צריכה לתפוס את זה. בסופו של דבר, לכל אחד יש חלק משלו במוצר, וזה סיפוק ענקי. אני לא מכירה הרבה מפעלים שמשפיעים כל כך על העולם. אינטל ישראל פרצה את הגבולות, פריצות דרך ענקיות הגיעו מפה.

"כשנכנסתי היו לי הרבה חששות מהחוקים ומהנהלים של חברה אמריקנית. האמריקנים עובדים לפי הספר, והישראלים בדיוק להפך. זה שילוב קטלני. אנחנו שוברים את המוסכמות והם נותנים לנו סדר וארגון.

"יש לי המון חופש פעולה. אני מקבלת גב חזק כדי להתקדם במה שאני עושה. העבודה אינטנסיבית מאוד, במובן החיובי של המילה. אתה מייצר כל הזמן דברים חדשים ונדרש לחשוב מחוץ לקופסה. גם ברגעים אלה אנחנו עובדים על מוצר חדש, ואם נצליח, זאת תהיה פריצת דרך. יש גאוות יחידה גדולה מאוד.

"לא בוחנים אותי כאן על שעות. אני יכולה לבוא וללכת מתי שאני רוצה, אפילו לעבוד מהבית. את המנהל מעניינים ההישגים שלי, לא מספר השעות. בתור רווקה תל-אביבית, שיכולה לעבוד גם בלילה ולשחק עם השעות, זה נוח מאוד".

והשכר? "לפי החברים שלי אני מקבלת שכר ראוי. מעבר לשכר הבסיס, שהוא לא הכי גבוה, יש חבילת בונוסים שנתית, ולא היתה שנה של קטסטרופה. אין תלונות".

שלומית וייס (49), נושאת בתואר סגנית נשיא לארכיטקטורה - היא זאת שאחראית לתכנון המוצרים. היא מהנדסת מחשבים, נמצאת בחברה כבר 21 שנים וחצי, שבע מתוכן באורגון ובפולסום שבארה"ב, ומעולם לא עבדה במקום אחר. הקבוצה שעובדת תחתיה מונה כ-900 איש, רובם בישראל, מיעוטם בארה"ב ובבנגלור שבהודו.

"העבודה מאוד מעניינת כי אנחנו עובדים על הדברים הכי חדישים שיש", אומרת וייס. "עובדים קשה. זה אומר שכולם עם מרץ ועם אכפתיות מהתוצאות. כל מוצר מפתחים שלוש-ארבע שנים. כשמתחילים פרויקט חדש מביאים רעיונות, יש אווירה של מה עוד אפשר לשפר. זה כמו המצאה חדשה. אחר כך נכנסים לתקופה של ביצוע, שצריך לגרום לזה לעבוד. שם אין הנחות. ואז, אחרי שמסיימים עם מוצר אחד - מגיע עוד מוצר, ויש גל חדש. הכל בגלים.

"הנהגנו כאן 'ניהול פתוח', שזה אומר - בואו נראה איך אפשר להשתפר, איך לעשות דברים נכון, במקום להעניש. יש מדיניות של שיפור מתמיד, ומחפשים כל הזמן מה לייעל".

אחת היוזמות שהנהיגו באינטל היא הזמנת המשפחות לעבודה, "שיראו מה הילדים שלהם עושים פה. לוקחים את ההורים לביקור במשרדים ובמעבדות. זה נותן לעובדים להרגיש שייכים, ולא משנה מה דרגתם או תפקידם. גורם להם להתאמץ יותר. הרעיון הוא שאנחנו מקום מחבק ולא מנוכר, כמו משפחה. ובאמת, יש תקופות שאני נמצאת עם העובדים יותר מאשר עם המשפחה שלי.

"אני מכירה את כל העובדים שלי בפנים, אבל לא בשמות. לא זוכרת שמות. אני מאמינה שצריך להיות אכפתי לאנשים ולמה שקורה בחייהם, לדאוג ולשאול, למשל, מה שלום הילד, אבל גם להיות ברורה לגבי לוחות זמנים ודרישות. אני נחמדה, אבל יודעת גם לדרוש. העובדים שלנו הם אנשים חכמים, הם יודעים לעשות את ההפרדה. אם מישהו עובד עם הלב, זה נראה אחרת לעומת מי שעובד רק עם הראש".

סובל: "אינטל היא לא ארגון קטן. אני מופתעת בכל פעם מחדש איך לוקחים מכלול של אלפי אנשים - וכל אחד מהם יודע שיש לו לאן לשאוף. אפשר ללמוד כלכלה ולהיות כלכלן בחברה, לעבור למשאבי אנוש, להתעסק במשהו לא טכנולוגי. אפשר ללכת לכל כיוון".

"השנה מכרתי הרבה מניות"

באינטל מועסקים גם מהנדסים ערבים ודרוזים, חלקם בעמדות ניהול בכירות. פאדי ארמלי (36) משפרעם מנהל קבוצת אחזקת ציוד במעבדה. הפז"ם שלו באינטל: 14 שנים. הוא למד הנדסת מכונות בטכניון, ובסמסטר האחרון של לימודיו הוחתם באינטל. חודשיים עבד במפעל 18 בקריית גת, ואז יצא לפיניקס, אריזונה, כדי ללמוד טכנולוגיה חדשה. הוא חזר להקמה של המפעל בקריית גת, ומאז עבר כמה תפקידים; היום עובדת תחתיו קבוצה של שבעה הנדסאים.

"בזמן הלימודים עבדתי עם אבא שלי כנהג משאית. הוא פיטר אותי כדי שאלך ללמוד, והוא צדק. אני לא נוהג במרצדס, אבל המשכורת טובה, והתנאים שמסביב משלימים את התמונה: קרן השתלמות, ביטוח מנהלים, ביטוחי בריאות ושיניים לכל המשפחה, תוכנית ליסינג לכלי רכב. והכי חשוב - הבונוסים השנתיים, לפי הרווחים. הערכות הביצועים מביאות לתגמול בתוספת שכר וגם במניות שמקבלים. השנה מכרתי הרבה מניות, ובניתי בית עם בריכה.

"אין לי ניסיון במקומות עבודה אחרים, אבל לפי מה שאני רואה אצל חברים - כאן יש תקשורת פתוחה עם המנהלים. אפשר לדבר איתם. אני והמנהל יושבים באותו אזור, הדלת פתוחה, והיא פתוחה בפניי גם עד לדרג הכי גבוה.

"האמון שההנהלה נותנת בעובדים עוזר מאוד ומרגיע את העובדים. אני לא מחתים תג בכניסה. מאמינים לי שאני אעמוד במשימות. יש לי חופש להגיע מוקדם בבוקר, או יותר מאוחר, הכל בנוי על אמון. מאחר שאינטל היא חברה אמריקנית, שיתוף הפעולה עם המפעלים בארה"ב דורש לא מעט פעילות בערב.

"מה שגורם לי להאמין בארגון הזה ולהישאר בו זה היציבות לאורך השנים. גם בזמני מצוקה בהיי-טק, אינטל הפגינה סולידריות עם העובדים. אני רגוע ולא צריך לחשוש למקום העבודה שלי".

ב-14 השנים שלו באינטל מילא ארמלי שבעה תפקידים שונים. "זה גורם לך לרצות להמשיך, לחשוב מה מחכה לך בשנה הבאה, מה עוד אתה הולך ללמוד. כשאני הולך הביתה בסוף היום, אני יודע שיש לי חלק בדברים שכולם משתמשים בהם כל יום, גם במחשב, גם בטלפון וגם במכונת הכביסה. וזה הסיפוק הגדול".

"אני מרגיש שזה הבייבי שלי"

ספי ווהבי (38) מדליית אל-כרמל הוא מוביל טכני בקבוצה האחראית לתכנון מעבדים של טאבלטים וסמארטפונים. "אני שכיר, אבל מרגיש עצמאי עם גב מאוד חזק. יש לי כמה פרויקטים שאני עובד בהם, ואני מרגיש שהם שלי, שזה אני. יש לי חופש לנהל את הזמן שלי, בכפוף לזמני הפרויקט. אני שולט במה שאני עושה, ואני הבעלים של מה שאני עושה.

"אני פעיל מאוד בכל מה שקשור לתרומה לקהילה, יש קבוצה שמטפלת ומארגנת ודוחפת את העניין הזה. אני מרצה בבתי ספר על חשיפה לאזרחות ולהיי-טק, מראה מה יש בשוק, מה זה היי-טק ומה זה אינטל. יש הרבה עניין, ויש גם הרבה חוסר ידע.

"בכל מקום שאני רואה את הסמל Intel Inside, אני מרגיש שזה הבייבי שלי. זאת הרגשה ממש טובה. לא בטוח שאפשר למצוא את כל הדברים האלה במקום אחר. כשאתה רוצה לעבור לחברה אחרת, זה סימן שאתה מחפש משהו שאין לך. אני לא חושב שיש מקום בארץ שיכול לתת לי יותר מבחינת פיתוח ידע ומקצועיות. במקומות אחרים קשה לעבור מתפקיד לתפקיד. כאן, אם נמאס לך ממה שאתה עושה, יש דלת פתוחה. בדרך כלל הבוס שלך תומך במעבר ולא עוצר אותך - ואפשר לעבור לתחומים שונים לגמרי".

גלעד ליטבק (37), מנהל משמרת במפעל הייצור בקריית גת, עובד באינטל כבר 15 שנה. "אנשים גאים לעבוד במקום הזה כי יש תחושה של שליחות, אתה עושה דברים שאפילו בפיזיקה קשה לתאר אותם. "אנחנו תורמים מאוד לקהילה בקריית גת, מלמדים לבגרויות. יש אפשרות לעשות את זה מתוך הארגון, ויש גם כאלה שעוזבים כדי להקדיש לחינוך 100 אחוז מהזמן שלהם. היו כאלה שעזבו והלכו להיות מנהלי בתי ספר.

"בסך הכל, שיעור העוזבים הוא 1.2 אחוזים בלבד, זה מעט מאוד ביחס לתעשייה. יש כאלה שיוצאים, ואחר כך חוזרים ואומרים: 'חבר'ה, אתם לא יודעים מה יש לכם בידיים. לא כדאי לעזוב. מי שעובד כאן, אין לו סיבה לחפש מקום אחר. זה מקום שאנשים יכולים להתפתח בתוכו, אז למה לחפש מקום בחוץ".

"האדמה זזה כל הזמן"

"אני שואל את עצמי מה אני מפסיד מזה שאני לא במקום אחר", אומר גיא טמיר (42), מהנדס מחשבים שמשמש מנהל האינטגרציה בפרויקט הדגל של אינטל לשנת 2015 - פרויקט שמפוזר על פני כמה יבשות. "אחרי סיבוב קצר בין חברים ברור לי שזה המקום הנכון. אני לא פה מכוח האינרציה, זה פשוט סוס מנצח".

טמיר היה קצין חי"ר בשירות קבע בצה"ל, ובגיל 27 החל לעבוד באינטל. כבר כמעט 16 שנים הוא בחברה. "מבחינה טכנולוגית יש הרבה אתגרים שיווקיים וטכניים, בכל הרמות. אני חלק מקבוצה ענקית של עובדים, שנמצאים באזורי זמן שונים, שבאים מתרבויות שונות, זה מאוד מאתגר. לא עשיתי כאן שום דבר פעמיים. האדמה זזה כל הזמן, יש תחושה של עולם דינמי ומאוד משתנה. השוק משתנה. אנחנו שם.

"מבחינת סביבת העבודה, אינטל שמה את העובד במרכז. לעבוד עם האנשים הנכונים כבר עושה בשבילך חצי מהעבודה. מגיעים לכאן אנשים מוכשרים מאוד שבאים לעבוד. אנחנו מאוד משפיעים בתוך החברה. יש תחושה של עשייה מאוד משמעותית. משהו מורכב, מאתגר".

מתוקף תפקידו, טמיר מציע לכישרונות צעירים בתחום לעבור לעבוד באינטל. "אני נותן הרבה הצעות עבודה, ויהיה לי קשה לשכנע מישהו לבוא לעבוד פה אם אני לא מאמין בזה. אנחנו משקיעים באנשים לטווח ארוך, יש גם משאבים וגם זמן לגדל את האנשים. יש לנו את אוניברסיטת אינטל, שנותנת קורסים במגוון מאוד רחב של תחומי ניהול - פיתוח אישי, מיומנות ניהול, מערכת חניכה, קואוצ'ינג, סביבת עבודה. אנחנו מעודדים יצירתיות, עושים אירועים מחלקתיים, משקיעים המון בתרומה לקהילה. אני עצמי מוביל פרויקט של 11 תלמידים מצטיינים, שאנחנו דוחפים כדי לייצג את ישראל בתחרויות של ממציאים. "השכר בסדר גמור, אני לא חושב שיש כאן אנשים שלא חיים טוב. גם בשנים הכי קשות, אינטל שמרה על התנאים ונתנה בונוסים. זה משדר אחריות ויציבות. בסופו של דבר, אינטל משלבת יתרונות של גב כלכלי של חברה גדולה עם אווירה של צוות קטן ודינמיקה של סטארט-אפ. יש פה הרבה מאוד אקשן".

ilang@israelhayom.co.il