הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · בחדרי חרדים ·

איך החרדי נראה בעין חילונית

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-17/7/2012 01:51 לינק ישיר 
איך החרדי נראה בעין חילונית

אוטונומיה כלכלית    (מאמר שכתבו חנן אלפר ועוז אלמוג )

לצד הכלכלה 'הרגילה' במדינת ישראל, קיימת הכלכלה החרדית שהיא מבחינות רבות ישות בפני עצמה. היא מגלגלת מחזור כספי (כמעט רק) משלה, מורכבת (גם) מבעלי מקצוע האופייניים רק לה, מושתתת על אמונות ומוסכמות המייחדות אותה משאר כלכלות העולם ואפילו בעלת הומור עצמי המובן רק לאלו החיים אותה. במובנים מסוימים זוהי 'אוטונומיה כלכלית'.

נקודת מוצא – העבודה אינה המצב האידיאלי

התפיסה החרדית המקובלת אינה רואה את "המרוץ למיליון או לשקל " כערך. קודם שחטא אדם הראשון וגורש מגן העדן, נחסכו ממנו שאלות פרנסה. מזונו היה מזומן לו, הוא היה שקוע בלימוד תורה, ומלאכים "צולים לו בשר ומסננים לו יין". לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת נענש ונתקלל: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. 

מאז ועד היום עוסק האדם ברדיפה אחר פרנסתו, מלאכה סיזיפית יומיומית המניבה במקרים רבים 'קוץ ודרדר' פרי חטאו הקדמון. אין הוא יכול להיפטר מן המעמסה כי עליו לקיים את עצמו ואת בני ביתו. בכך מוסחת דעתו מן העיקר: לימוד תורה וקיום רצון ה'. עם זאת, יש בלבו תקווה, שיום אחד, עם בוא המשיח, יחזור למצב הצבירה הבסיסי והאידיאלי של אדם הראשון.

אמונה, ביטחון והשתדלות

המאפיין הבולט הראשוני בתפיסה החרדית הוא מושג ה"ביטחון בהשם". חובתו של האדם לבטוח בה', נותן החיים, שייתן גם את אפשרות הקיום – הפרנסה. הגמרא מגדירה זאת: 'מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני' כלומר, מי שנותן חיים - נותן גם מזונות . 
ה' הוא השולח את הפרנסה לאדם (ולכל הברואים): "יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" לכל אחד כפי צרכיו. 
מרכיב חשוב לא פחות הוא מושג ה"השתדלות". האדם אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים ולצפות כי פרנסתו תגיע אליו באופן ניסי. הפתגם העממי החילוני הקובע כי "בשביל כבוד צריך לעבוד" נכון גם לתפיסת הפרנסה החרדית, לאמור: " בשביל פרנסה צריך לעבוד". זו דרכו של עולם וזו דרכו של קיום חומרי. 

כשאדם חרדי יוצא לעבודה הוא יודע שזו הדרך בה שולח לו הקב"ה את פרנסתו. אומנם בכוחו של ה' לשלוח את המזון גם ללא יגיעת האדם, אך כאמור, מיום שחטא אדם הראשון נתקלל ב"בזיעת אפיך תאכל לחם". 

האם קיים קשר בין מידת מאמציו של אדם לבין פרנסתו? על פי התפישה החרדית - לאו דווקא. האלוקים שולח לכל אחד לפי צרכיו (או לפי המגיע לו) את פרנסתו ללא קשר להשתדלותו ולמאמציו הכנים. יכול אדם להתאמץ, להשקיע ולא להצליח ולעומתו חברו משקיע מעט וקוצר הרבה. בסופו של יום, האלוקים הוא הקובע "מי יֵעָשֵר ומי יֵעָנִי" (מתוך תפילת "ונתנה תוקף" לימים הנוראים) הכל בהתאם לתפקידו של אדם בעולם הזה, לזכויותיו וכמובן להשתדלותו. 

אין מי שאינו משוכנע כי חיי עושר מתאימים לו יותר מחיי עוני, אבל "ה' מוריש ומעשיר", ואם הוא קבע את פרנסתו של אי מי בצמצום, המסקנה של האדם החרדי היא כי אלו הם צרכיו. ולהיפך.

בתפיסת העולם החרדית "הכלכלית" ישנה נקודה נוספת, חשובה ומרכזית, התלויה בנקודות הקודמות שהוזכרו אך עומדת גם בזכות עצמה: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים... חוץ מהוצאות שבת ויו"ט" (שמואל א' פרק ב' פס' ז'), רוצה לומר: תעשה מה שתעשה, תעמול ככל שתעמול, לעולם לא תרוויח יותר מן "התקציב השנתי" שהוענק לך על ידי ה' בראש השנה של השנה הנוכחית והוא תקף עד ליום הכיפורים של השנה הבאה. גם אם נדמה לך ש"מגיע לך יותר" הרי שעליך להאמין כי האלקים נותן "לכל אחד כפי צרכיו". 

יצויין כי לעקרון זה נגזרות נוספות: מעבר ל"תקציב השנתי" אותו מקבל האדם בראשיתה של השנה, נדון הוא בכל יום, אם אכן ראוי הוא לתקציב זה וכיצד לקבל את שכרו. לדוגמא: פלוני, שהוקצב לו 120,000 ₪ לשנה עשוי לקבל את ההקצבה באמצעות שכר חודשי של 10,000 ₪, ואילו אלמוני שזכה להקצבה זהה עלול לקבל אותה בדרך הפוכה, לאמור: בתחילת השנה ירוויח 240,000 ₪ ומכאן ועד סוף השנה יפסיד בכל חודש 10,000 ₪. אף ששניהם זכו לאותה הקצבה, האחד מסיים את השנה בתחושת רווח והשני בתחושת הפסד. 

כל חרדי הדואג לפרנסת ביתו, הן בעבודת כפיים והן בלימוד ב'כולל', רואה לנגד עיניו עקרונות אלו, שפירושם: מצבו הכלכלי של אדם לכל השנה נקבע בראש השנה, מלבד הוצאות שבתות וחגים – שעבורם מגיע "תקציב מיוחד" ועליהם נאמר "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 'בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע". 
אמרה זו היא נחמתו האולטימטיבית של מי שפוטר מעבודה טובה, הפסיד ממון או נאלץ להתמודד עם הוצאה כבדה. 

בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, חרדים רבים מקשרים בין רווח פתאומי להוצאה בלתי צפויה או הפסד כספי. שניהם נתפסים כמשהו שנגזר עליך משמיים. אם "הלך הכסף - כנראה שמשמיים לא הועידו לי כסף זה". באותה מידה אם הרווחתי כסף באופן בלתי צפוי, אות הוא לכך ש"הקדוש ברוך הוא אינו נשאר חייב לאף אחד".

האידיאה מול המציאות

"רבי מאיר אומר, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות. שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו", שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". 
רוצה לומר: הפרנסה מגיעה אומנם מידיו של הקב"ה, אך הוא מנהל את עולמו באמצעות כוחות הטבע. במקרים בודדים בלבד שולח ה' את הפרנסה בדרך על טבעית, כשהמקרה המפורסם מכולם הוא המן שהזין את עם ישראל במדבר ארבעים שנה: "...ארבעים שנה ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר". מי שאינו מתנהג על פי חוקי הטבע, (השתדלות = פרנסה) גם אם נגזר עליו עושר רב - לא יזכה הוא בו. 

לא נדיר לשמוע אדם חרדי מתבטא ואומר "אני את שלי עשיתי" כשהוא מתכוון לומר: עשיתי את מקסימום ההשתדלות הנדרשת ממני. את השאר "אני משאיר לריבונו של עולם". מהי באמת רמת ההשתדלות/המאמץ הנדרשת מן האדם להשקיע בעבודתו? 
בפיוט עתיק אותו נוהגים לומר ב"זמירות למוצאי שבת" מסופר על "איש חסיד היה – בלי מזון ומחיה" אשר אשתו עודדה אותו לצאת לשוק ולבקש פרנסה. לבסוף הפך הוא לעשיר בזכות אליהו הנביא שעשה לו נס. כלומר: גם על איש חסיד לצאת לשוק ולבקש פרנסה. 

בחיבורו "אמונה ובטחון" מתאר הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194-1270, מגדולי חכמי ישראל) את רמת ההשתדלות (לצורך פרנסה) לה נדרש האדם ביחס הפוך למידת בטחונו בה'. ככל שביטחונו של האדם בה' גדול יותר, והוא סמוך ובטוח כי פרנסתו ממנו, ההשתדלות הנדרשת ממנו קטנה יותר. 

על רבי זוסיא מאניפולי (מגדולי החסידות) מספרים כי יושב היה בבית המדרש ועוסק בתורה, וזאת מבלי שינקוף אצבע לפרנסתו. מידי יום, כשהיה מסיים תפילת שחרית היה מרים את עיניו למרום ואומר: "ריבונו של עולם, זוסיא צריך אוכל". 
בשעה זו נכח באופן קבוע בבית המדרש אחד מעשירי העיירה, וזה היה ממהר ומגיש לר' זוסיא ארוחת בוקר נאה. 
יום אחד התחכם העשיר ואמר לעצמו: "היום יפרנס ריבונו של עולם את ר' זוסיא" ולא הביא עימו אוכל. סיים ר' זוסיא את תפילתו, הרים עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, זוסיא צריך אוכל". ואל בית המדרש נכנס יהודי ואמר: "אני רוצה לתרום אוכל למישהו..." למחרת, שב העשיר וסיפק את ארוחותיו של ר' זוסיא מאניפולי. 

בשם ה"חזון אי"ש" מקובל כי ישנם (צדיקים) שדי להם בקניית כרטיס פיס כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות. 
בהקשר זה - סיפור עממי מתאר יהודי כפרי, חוטב עצים שפרנס בקושי רב את משפחתו. כך, יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. באחת השבתות חוזר הוא לביתו ומבשר לאשתו: מהיום והלאה, חסל סדר עבודה. הרב אמר בדרשתו כי מי שמאמין באמת, די לו בקניית כרטיס הגרלה וה' ידאג כבר שאכן יזכה הוא בפרס הגדול. ובכן, אני קונה כרטיס הגרלה ומאמין בה'. 
ביום ראשון לאחר קניית הכרטיס לא יצא הכפרי לעבודתו, ישב הוא מאחרי התנור ואמר פרקי תהילים. על טענות אשתו: "ואוכל מניין" ענה בפסוקי אמונה וביטחון. כשהגיעו מים עד נפש פנתה האישה לביתו של הרב: "רבי הושיעני. מאז אותה דרשה בשבת הפך בעלי לצדיק, אין הוא מפרנס את משפחתו.. הרב אשם בכל... 

הרב הגיע אל בית הכפרי. ואכן, לצד ילדיו הרעבים ללחם יושב הכפרי וקורא פרקי תהילים. "הרב אמר כי מי שמאמין באמת יזכה פרס הגדול.. אני מאמין ואני אזכה" התעקש הכפרי. "מהו הפרס הגדול" שאל הרב: "עשרה מליון רובלים" ענה הכפרי. "ומתי תיערך ההגרלה?" "בעוד ארבעה חדשים" – ענה הכפרי. "בוא ונעשה עסקה" - הציע הרב – "ילדיך סובלים חרפת רעב, ומועד ההגרלה רחוק. אתן לך מאה רובלים לפרנסתם תמורת חצי מסכום הפרס בו תזכה." הכפרי הסכים.. "אסוף את כליך וצא לעבודה" אמר לו הרב – "לו היית מאמין באמת, לא היית מוותר בקלות שכזו על מיליוני רובלים... 

עם זאת, למרות שהתפיסה כי "ה' מוריש ומעשיר" ו"כל מזונותיו של אדם קצובים לו", הרי שההתמודדות בין הרצוי למצוי אינה קלה וכרוכה בקשיים פסיכולוגיים ומעשיים לא פשוטים. 

לא נכביר מלים על ההיבט הפסיכולוגים של הדילמה בעניין זה, ונסתפק בציון העובדה שהפתרונות לה תואמים מן הסתם לתיאורית הדיסונס הקוגניטיבי של ליאון פסטינגר. כאשר המציאות הכלכלית מטיבה עם האדם - קל ליחס את הברכה לעיקרון הדתי התיאורטי (ה' דואג למחסורי ומיטיב עימי). לעומת זאת, כאשר המציאות הכלכלית אינה מיטיבה, הפתרון הזמין הוא הדחקה, תקווה לעתיד טוב יותר וכמובן ייחוס הצרה לפגם באמונתו של מי שגורלו לא שפר עליו. 

אין ספק שתפישת מצבו הכלכלי של הפרט כגזירת גורל, משפיעה על המוטיבציות הכלכליות של האדם החרדי. מצד אחד היא הופכת אותו לאדם המסתפק במועט ולאישיות לא חומרנית. היא גם מסייעת לו להתמודד עם קשיים כלכליים, כלומר לקבל את מצבו באהבה ולא להאשים אחרים. מאידך, היא מחלישה, אף שלא מעקרת, את המוטיבציה שלו לעבוד ולהתקדם מבחינה כלכלית משום שמוטלת עליו "חובת ההשתדלות". 

השילוב הבלתי אפשרי לכאורה בין אמונה מחד ו"חובת השתדלות" מאידך, נוגע למעשה בשאלת הדטרמיניזם והבחירה החופשית המובעת בדברי רבי עקיבא: "הכל צפוי – והרשות נתונה". למי שאינו מודע לנ"ל יכול הדבר להראות כסתירה ואפילו כרמאות עצמית. אבל לאדם החרדי אין הדבר כך. 

סיפור עממי עתיק ממחיש בצורה ברורה את הדילמה, ובמידה מסוימת גם את חוסר הדילמה: מעשה בעשיר גדול שכל אוניותיו טבעו בים ורכושו הגדול אבד. ישבו רבני העיר ונועצו ביניהם כיצד לבשר לו את הבשורה הקשה. בסופו של דבר אחד מהם התנדב למשימה. הגיע הרב אל העשיר והציע לו ללמוד בצוותא פרקי 'אמונה ובטחון' של הרמב"ן. ישבו ולמדו מן הספר בטחון בה' מהו, ובצוותא הגיעו למסקנה כי די לו לאדם בכך שרק כותונת לעורו. שאל הרב את העשיר: "אם יאמרו לך שכל אוניותיך טבעו בים, כיצד תקבל את הבשורה?" חשב העשיר במשך מספר דקות ואמר: "אחרי כל מה שלמדנו, אין לי ספק שאקבל עלי את הדין באהבה." "אוניותיך אכן טבעו" בישר לו הרב, והעשיר לשעבר התעלף. 
"אמרת שתקבל עליך את הדין באהבה" אמרו לו כאשר התאושש. 
"אכן", ענה העשיר, "אך חוכמה גדולה לומר זאת כשאוניותיך שטות בים בבטחה"...

שוק כן, תחרות לא

על פי האידיאה היהודית-חרדית, אין מקום לתחרות שכן זו מעוררת מריבות, קנאה, ואפילו שנאת חינם, כאמור בגמרא: "אין אדם נוגע במוכן לחברו", "ואם הוא נוגע במוכן לחברו הרי נחשב זה כמו גזילה". 

בתפישה החרדית, לא יעזרו מאמציו והתעקשותו של אדם, תמיד תמיד יקבל הוא את המגיע לו, לא פחות ולא יותר. אין סיבה לכעוס על מי המנסה להתחרות בו, לגזול את משרתו ולהסיג את גבולו. כל אחד יקבל בדיוק את שלו, את המוכן לו. 

מובן מאליו כי המרחק בין האידיאה ליישומה או בין הרצוי למצוי גדול, ולעתים גדול מאד. ומאחר ומדובר בבני אדם ולא במלאכים, כאשר נוצרת תחרות ממשית על משאבים, האידיאה במקרים רבים נשכחת ותחתיה עולות על פני השטח תופעות שליליות של קנאה, שנאה, תחרות ולשון הרע. מגוון המקצועות ואפשרויות המקצועיות בסביבה החרדית מוגבלים למדי, והדבר מביא להעצמת התופעות השליליות שהוזכרו. 

למרות האמור לעיל, האידיאה עדיין מרסנת דחפים שליליים ומווסתת תחרות. מעשה שהתרחש בירושלים לפני כעשרים שנה, ואשר סופר לנו מפי אדם חרדי ממחיש זאת: 
אל בעל חנות ספרים ירושלמית ידועה ('אייכלר' – המיקום: כיכר השבת בשכונת גאולה ) נגשה אלמנה והתעניינה על דרך ההתנהלות של חנותו. כששאל אותה בעל החנות מדוע היא מתעניינת כל כך בפרטים הקטנים ספרה לו כי היא שוקלת פתיחת חנות מתחרה ממש על ידו. 

לימים, כשהחנות המתחרה לא נפתחה התעניין אייכלר אצל האלמנה מדוע שינתה את תוכניותיה, והיא ענתה לו כי לא השיגה את המימון הדרוש. באותו רגע הלווה לה אייכלר את הכסף וסייע לה בפתיחת העסק. ל'קינוח', תלה על דלת חנותו שלט האומר כי אם החנות סגורה "ניתן לפנות לחנות מעבר לכביש"... 

אם ננתח מה הניע את אייכלר לבצע 'התאבדות עסקית' שכזו (מעבר לרצונו לסייע לאלמנה), מן הסתם הייתה זו הפנמת הידיעה כי מזונותיו קצובים לו מראש השנה, והוא לא יפסיד דבר אם תפתח חנות נוספת ממול חנותו. אגב, שתי החנויות פתוחות ומשגשגות עד עצם היום הזה.

כלכלה דולרית

הציבור החרדי במדינת ישראל הוא כנראה הציבור האחרון שעדיין שומר אמונים לדולר. חוזי שכירות נחתמים בדולרים, חוזי קניה ומכירה אף הם דולריים, ומשכורותיהם של עובדים רבים במגזר, ובפרט עובדים במוסדות תורניים, צמודות לדולר ואף משולמות ב'ירוק'. 

הסיבה לכך היא העובדה שמוסדות אלו מתבססים בחלקם הגדול על תרומות מחו"ל הניתנות כמובן בדולרים. מכאן: ירידה בערך הדולר (כזו המתרחשת בחדשים האחרונים) פוגעת כלכלית במוסדות אלו, ומצמקת נואשות את משכורתם של האברכים ושל העמלים לפרנסתם. 

הנה כי כן, הצלילה המהירה בערכו של הדולר בפברואר-מרץ 2008 עלולה היתה להביא לקריסת גמ"חים (להלן) רבים ולהפיכת משכורותיהם של עובדים במגזר למשכורות רעב של ממש. כדי למנוע את הקטסטרופה קבעו הרבנים שער יציג פנים חרדי לדולר: ארבעה שקלים. לכלכלנים מחוץ לחברה החרדית זה עשוי להישמע כמעט הזוי ששער הדולר נקבע באופן מלאכותי על ידי "וועדה מסדרת", אבל בפועל זה עבד.

מעקב אחר הפרסומים בעיתונות החרדית מגלה בכל יום מודעה חדשה, כל פעם מגמ"ח אחר: "ע"פ הוראת הרבנים יגבה התשלום החודשי על פי שער של ארבעה שקלים..." 

בשל היצמדותו של הציבור החרדי לדולרים, רבות מן המשכורות המפורטות בהמשך נכתבות בדולרים, וכן מחירי מוצרים ושירותים שונים.

פרנסת האברכים

למגזר החרדי קווי מתאר דתיים וחברתיים המשליכים על מרכיבים רבים של כלכלת המשפחה החרדית. 

במשפחה החרדית, ברוב המקרים קיים מפרנס יחיד לתקופות ארוכות וליתר דיוק מפרנסת יחידה. מספר הנפשות הממוצע למשפחה חרדית (כלל המגזר) עומד על קרוב לשמונה (לזוג חרדי ממוצע כשישה ילדים ולאוכלוסיית הגרעין החרדי המספר גבוה עוד יותר), ומקום המגורים המועדף על משפחה חרדית יהיה בריכוז חרדי. 
מכאן ההשלכה על אפשרויות התעסוקה, מציאת מקומות עבודה וממילא מצבו הכלכלי של המגזר. 

בערך זה נסקרת ראיית העולם החרדית בכל הנוגע לתעסוקת גברים. יש להבחין בין תעסוקת אברכים ש"תורתם אומנותם" לבין תעסוקת אותם אלה שבחרו בהשתלבות בשוק העבודה: האפשרויות העומדות בפניהם, המקצועות הקלאסיים אליהם הם פונים וחדירת הלימודים האקדמיים בשנים האחרונות. נתחיל באברכים.

נתונים כלליים

כ-60% מן הגברים בציבור החרדי מוגדרים כאברכים ש"תורתם אומנותם" (נכון ל-2006). 
אברך – גבר חרדי המקדיש את יומו ללימוד תורה במסגרת ה'כולל'. 
כולל – 'אוניברסיטה ללימוד תורה' בה לומדים אברכים, תמורת מלגת קיום לא גבוהה. 

יש להדגיש כי המספר "60%" רחוק מלהיות מדויק, כיוון שרבים בציבור החרדי עובדים לפרנסתם אך אינם מדווחים על כך לרשויות. 

מבחינה כלכלית ניתן למקם את חלקם הגדול של האברכים הרבה מתחת לקו העוני, ובמובן המטפורי הם מקיימים בהידור רב את מאמר המשנה "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל...". 

ניתן לקבוע בוודאות, שכיום כמעט כל צעיר חרדי מתחיל את דרכו לאחר הנישואים ב'כולל'. יש הנוטשים את ספסל הלימודים לאחר תקופה קצרה, ויש המתמידים בלימודיהם לאורך שנים ואפילו למשך כל החיים.

הגורמים ליצירת "חברת הלומדים"

המושג 'כולל' לא היה מקובל ורווח באירופה של לפני השואה ואף לא בארצות המזרח, כפי שהוא מקובל ורווח היום. רוב בני הקהילות היהודיות עבדו לפרנסתם, ורק מתי מעט ישבו בבית המדרש ועסקו בתורה. מצב בו כשני שלישים מהעם יהיו אברכים לא עלה על דעתו של איש. 

זוהי גם תמונת המצב כיום בקהילות היהודיות בחו"ל. לא קיים כמעט גיבוי משפחתי וקהילתי לגבר המחליט להקדיש את חייו ללימוד התורה, ובגיל עשרים וחמש יוצאים גם בוגרי הישיבות אל שוק העבודה. 

מה אם כן יצר "חברת לומדים" (כהגדרת הפרופ' פרידמן בספרו "חברה ודת" ובפרסומים נוספים) שכזו בארץ ישראל? יש לכך מספר סיבות, חלקן מהותיות-עקרוניות, וחלקן נובעות משיקולים מעשיים של ההנהגה החרדית. 

בזמן השואה חרבו הקהילות היהודיות הענפות באירופה, ועמם חרב גם עולם התורה. ניצולי השואה (החרדים) היו עסוקים בשיקומם האישי, וראשם לא היה נתון ללימוד התורה. מקובל משמו של "החזון איש" (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), מנהיג הקהילה החרדית באותם ימים, כי "כדי לשקם את הריסות עולם התורה יש ליצור לפחות "שני דורות" בהם ישבו הכל ויעסקו בתורה. 

מאז חלפו אומנם קרוב לשלושה דורות, אך עדיין לא קם מנהיג בשיעור קומתו של "החזון איש" שיעז לשנות את הכללים ולתבוע מאברכי ה'כוללים' להשתלב בשוק העבודה. 

סיבה עקרונית נוספת נעוצה בדברי הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה... מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו... לפיכך הובדלו מדרכי העולם... לא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן... אלא הם חייל ה'... ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו... להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה'... ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש הקדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם... ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכוהנים וללווים..." 

בציבור החרדי מקבילים את לומדי התורה לשבט לוי שהובדל מעם ישראל, לא זכה לנחלת שדה וכרם כשאר השבטים ותפקידו הייחודי היה לשרת את ה' ולעבוד בבית המקדש, כשהאחריות על כלכלתו מוטלת על כלל העם. 

הצורך באברכים כה רבים מוסבר על ידי החברה החרדית כדלהלן: שבט לוי היה אחד חלקי שנים עשר מעם ישראל, וכולו היה "קודש לה'". הציבור החרדי, אף הוא אחוז קטן מאד מהעם היהודי, ולכן חייב גם הוא להיות "קודש לה'". אילו היו כל יהודי הארץ שומרי מצוות, אכן היה מקום להקים רק "נבחרת לומדים" וכל השאר היו נשלחים לעבודה. 

אלו הסיבות העקרוניות שהביאו להקמת מוסד ה'כולל'. אך קיימות גם סיבות ספציפיות יותר המנתבות את הצעירים שזה עתה נישאו אל ספסלי ה'כולל'. 

כידוע, גיל הנישואים בציבור החרדי נמוך מאד (בחוגים החסידיים "בן שמונה עשרה לחופה", ובחוגים הליטאיים עשרים פלוס הוא הגיל הרצוי לנישואים). בקרב ההנהגה החרדית קיים חשש כי יציאה בגיל צעיר שכזה לעבודה, ובפרט בסביבה חילונית, עלולה לערער את ערכיו הדתיים של הצעיר החרדי. ה'כולל' מהווה במקרה זה מסגרת רוחנית חרדית שמורה ומוגנת, לפחות עד שהאברך יתבגר ויהיה 'בשל' לבוא במגע עם החברה המתירנית שבחוץ. 

סיבה נוספת בשלה מנתבת ההנהגה החרדית את הצעירים אל ה'כולל', היא הצורך בביסוס ושמירה על ידיעת התורה. מספר שנות לימודים נוספות תעמקנה את הידע של הצעיר בתורה ותהפוכנה אותו ל"תלמיד חכם". 

מדוע אין הרבנים מורים על "המצויינים בלבד ל'כולל'" בעוד שהאחרים יצאו לעבודה? (כדי לשמור על איזון כלכלי) 
המציאות מוכיחה כי לאחר מספר שנות 'כולל', אברך שאידיאל לימוד התורה אינו "עיקרון ברזל" אצלו, או שאינו רואה ברכה בלימודיו, יפלט ממילא מן המערכת. המלצה כזו של הרבנים עלולה לגרום לאברכים בעלי פוטנציאל לימודי גבוה, אך המתלבטים לגבי המשך דרכם – לקום ולעזוב את ה'כולל'.

המתנגדים ללימודים ב'כולל'

רוב החילונים אינם מודעים לעובדה, שהוויכוח, אם אכן צריך גבר צעיר לחבוש את ספסלי ה'כולל' או שעליו להפוך לפרודוקטיבי, קיים גם בשולי המחנה החרדי. למעשה, הוויכוח הנ"ל קדום ביותר, ומובא כבר בתלמוד: 
"ר' חנינא בר פפא (אומר) כתיב: "ולקחתי דגני בעיתו..." וגו', וכתיב "ואספת דגנך..." וגו'. יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ. " דברי ר' ישמעאל". 

"רבי שמעון בר יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח. תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן". 

המחלוקת הנ"ל עוסקת בשאלה האקטואלית האם על אדם לצאת לעבודה כדי לפרנס את ביתו, שכן העולם הזה נועד להתנהל ב"דרך ארץ" ועל פי כללים של עבודה – תמורה. על פי שיטתו של רבי ישמעאל הוא אכן צריך לצאת לעבוד. לעומתו דוגל רבי שמעון בר יוחאי בלימוד תורה כיעד ראשוני ומרכזי של כל אדם. לשואלים: מאין נחיה? עונה רבי שמעון בר יוחאי: כאשר ישראל עושים את רצון ה' ושומעים בקולו – אין זקוקים הם להשקיע במלאכתם. 

הגמרא חותמת דיון זה בתמיכה בשיטתו של רבי ישמעאל: "אמר אביי: "הרבה עשו כדברי ישמעאל ועלתה בידן, (עשו) כר' שמעון בר יוחי ולא עלתה בידן". 

קשה לומר שהאברכים של ימינו אכן נוהגים כשיטת ר' שמעון בר יוחאי. למרות שבמוצהר חייהם הם קודש ללימוד תורה ואין הם עמלים לפרנסתם, הרי שזוכים הם במלגת קיום מצומצמת המאפשרת להם קיום בסיסי (להלן). לעומת זאת, רק אותם המעטים הנוהגים כשיטת ר' גדליה נדל (להלן) נוהגים כ'ברירת מחדל' כשיטת רבי ישמעאל.

מעמד האברכים בתוך הציבור החרדי

כאמור, לא כל החוגים החרדיים אכן מעודדים גברים לשבת וללמוד. בחלקם מעודדים אותם דווקא לצאת לעבודה (בעיקר בקהילות החסידיות, להלן). אך בכל הקהילות, בלי יוצאת מן הכלל מתייחסים בהערכה רבה לצעירים שאידיאל לימוד התורה כה גדול אצלם, עד שהם מוכנים לוותר על כל השפע שסביבם ולשקוע בד' אמותיה של תורה. 

בסביבה החרדית רואים בהם נבחרת על, משהו בסגנון "הטובים לכולל'. או בלשון קדומה יותר: "לגיון של מלך". הם נחשבים לאותם שזכו, ובזכות לימוד התורה שלהם העולם עומד.

בציבור הליטאי והספרדי

הרב שך (1894-2001 היה מנהיג הציבור הליטאי, ומראשי ישיבת פוניבז') רומם את מעמדו של האברך לשיאים חדשים. הוא בידל את האברכים מ'בעלי הבתים' (ביטוי עממי לאנשים עובדים, ולרוב בעלי ממון) והפך אותם לקהילה נפרדת ומגובשת, שמרכזה בישיבה או בבית הכנסת שהקימו יוצאי הישיבה כאשר בית הכנסת נושא את השם "מניין אברכים יוצאי ישיבת..." משל היה זה תואר אצולה שראוי להתהדר בו. 

הרב שך הרבה להזכיר בדרשותיו את מעמדו המיוחד של האברך בן התורה, והדגיש את החובות הרוחניות הרבות שנושא בחובו התואר הנכבד.

חלומן של רוב בנות הסמינרים הליטאיים הוא להינשא לבחור ש"ילמד כל החיים". שידוך שכזה הוא פסגת ההצלחה. זהו מהפך של 180 מעלות, לעומת מעמדם הירוד של בני הישיבות בתחילת המאה הנוכחית (בישיבות אירופה) ואף בתקופת קום המדינה. באותן תקופות לא רחוקות, המושג "בן ישיבה" היה שם נרדף ל"בטלן" והבריות הסיקו (ולעיתים אף בצדק) כי רעייתו של "חובש הספסל" (כנוי גנאי נוסף בו נהגו לכנות ה"משכילים" את בני הישיבות") הינה בעלת מום או פגם אחר. וכי מי תהיה מעוניינת להינשא לבן ישיבה? רק מי שאין לה ברירה אחרת. כיום, מתחייבים הורי הבנות אף ל'סידור מלא' (דירה במיקום מרכזי, הוצאות חתונה ועוד) כדי לזכות בחתן 'בן תורה'. 


לא רק את מעמדו של האברך רומם הרב שך. הוא היה הראשון שהתייחס אל אשת האברך כאל שותפה מלאה בזכות לימוד התורה של בעלה. האישה המוכנה לוותר על חיי נוחות ורווחה מתוך אידיאל – כך הרב שך – ובנוסף, לשאת על גבה את עול הפרנסה – היא לא פחות ממלכה. 'הכתר' הזה כבד לעתים על ראשן של הנשים, הנאנקות תחת העול.

בציבור החסידי

גם בציבור החסידי זוכה האברך ליחס של כבוד, אך ללא ספק הוא מיעוט בתוך הקהילה. מרבית האברכים החסידיים יוצאים מה'כולל' לשוק העבודה לאחר מספר שנות לימוד. לעיתים די בלידת ילד ראשון כדי להוציא את האברך לעבודה, וזאת כדי שאשתו תטפל ברך הנולד. 

בציבור החסידי מושם הדגש על "כל כבודה בת מלך פנימה", וכאן נעוץ ההבדל בין הגישה החסידית והגישה הליטאית ללימוד התורה ולתפקידי הגבר והאישה בעולם. בעוד האישה הליטאית נושאת בעול פרנסת הבית כדי לאפשר לבעלה לשבת וללמוד, האישה החסידית נחשבת ל"מלכה" אם היא מצליחה בתפקידה כעקרת הבית. תפקידה הוא לנהל את הבית בצורה מושלמת (בישול, כביסה, ניקיון) בד בבד עם חינוך הילדים. עבורם היא אמורה לשמש כ"אידישע מאמע" הקלאסית. כל זאת בזמן שבעלה עובד לפרנסת הבית. 

מנהיגי הקהילה החסידית שואפים לכך שכאשר אברך יוצא לעבוד, יהיה זה לאחר שלמד תורה, והוא גדוש ביראת שמים במידה כזו שעבודה בסביבה חילונית לא תזעזע את אמונותיו הדתיות. 

מעבר לכך שהדגש בחברה החסידית אינו מושם על לימוד התורה בדווקא אלא על "עבודת ה'", ה"יציאה לעבודה" בקהילות החסידיות היא גם פועל יוצא של דבקותם במסורת קהילותיהם באירופה. בקהילות אלו מרבית היהודים עבדו לפרנסתם וה'כולל' בצורתו הנוכחית לא התקיים בהן.

מעמד האברך מחוץ לחברה החרדית

מחוץ לחברה החרדית מעמדו של האברך רחוק מלהיות טוב. רבים רואים בו 'פרזיט' המסרב לעבוד ומנצל את מעמדו האברכי כדי להשתמט משרות צבאי. באשתו הם רואים קורבן הנושא על גבו את עול הבית והפרנסה, רק כדי לאפשר לבעלה להגיע בסופו של דבר לגן עדן. 

החרדי יענה על טענת ההשתמטות כי "זכות לימוד התורה שלו עומדת לצה"ל". ואכן, בישיבות משננים ללומדים כי הצלחתו של צה"ל ושל מדינת ישראל בכלל עומדת ביחס ישיר למידת השתדלותם של הלומדים. המתגייסים לצה"ל מגינים על ישראל מן הצד המעשי, והלומדים בישיבות מגינים על ישראל מן הצד הרוחני. בשעת חרום "מתגייסים" האברכים ותלמידי הישיבות ללימודים נוספים ו/או אמירת פרקי תהילים. רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר היה נוהג בעיתות חרום לאסוף מניין תלמידים מן הישיבה ולערוך תפילה מיוחדת בכותל המערבי. בישיבות רבות, למרות שהתפילה לשלום חיילי צה"ל אינה נאמרת, הרי שבעיתות של לחץ בטחוני נאמרת לאחר קריאת התורה ו/או אמירת פרקי תהילים התפילה המסורתית: "אחינו כל בית ישראל". 

נבהיר: למרות ששלילת הציונות הייתה ועודנה יסוד רעיוני בחברה החרדית הרי שהחרדה לשלומו של כל יהודי באשר הוא והערבות ההדדית הקיימת בין כל מרכיבי "כלל ישראל" ( "כל ישראל ערבים זה לזה") גורמת להתגייסות לשרות העמדה הציונית לכאורה. דוגמא לכך ניתן היה לראות בימים אלו כאשר האדמו"ר מסאטמר, נושא דגלה של ההתנגדות לציונות אשר עמדתו האמונית מקוטבת לחלוטין לעמדות הדתיות-לאומיות (כדוגמא: חסידיו בארץ אינם מכירים ואף אינם נהנים מתמיכות "המדינה הציונית"), הספיד את שמונת תלמידי הישיבה שנרצחו בישיבת "מרכז הרב" – ספינת הדגל של הציונות הדתית ושל ה"עליה בחומה". 

למרות כל הנ"ל מובן מאליו שהחילוני אינו מוכן לקבל את "אי הנשיאה בנטל" של החרדי ולמעשה מדובר כאן בשתי עמדות מקוטבות.

משכורתם של אברכים שתורתם אומנותם

משכורתו החודשית של אברך 'כולל' מורכבת משני חלקים: תקציב "משרד הדתות" (מקביל לתקציב המחלקה לשרותי דת במשרד ראש הממשלה. יורשתו של משרד הדתות שנסגר בסוף שנת 2003 והוקם מחדש בינואר 2008) ותרומות אותן מגייס ראש ה'כולל'. 

חלקה של המחלקה לשרותי דת/משרד הדתות נע בין 400 ל-700 ₪ בחודש, כאשר מדי שנה משתנה סכום הקצבה בהתאם להישגי שתדלני המפלגות החרדיות. ב'כוללים' מעטים מקבלים האברכים רק את התקציב הממשלתי. ה'כולל' המפורסם ביותר הנוהג כך, הוא 'כולל' פוניבז' בבני ברק. 

במרבית הבתים בהם הבעל אברך האישה עובדת ומפרנסת, והמצב הכלכלי רחוק מלהיות מזהיר. 

מרבית ה'כוללים' מעניקים לאברכים מלגה נוספת מעבר למלגת משרד הדתות, וכך (בצרוף מלגת 'משרד הדתות') מגיעה משכורתו של אברך לכ1500 שקלים בחודש. 

את המלגה הנוספת משיג 'ראש הכולל' (מנהל ה'כולל') מנדבנים, תושבי הארץ אך היותר שכיח אצל תושבי חו"ל. לשם כך הוא מתנתק ממשפחתו ומן הכולל, יוצא אל מעבר לים, שוהה בתנאים שאינם תמיד נעימים בבתי "הכנסת אורחים" הקיימים בקהילות היהודיות בחו"ל (אלו בדרך כלל נדיבים שהקצו חלק מביתם ל"הכנסת אורחים" וכל מבקש לינה ומזון בסיסי מוצא בם את מבוקשו) ומחזר על פתחי נדיבים. ראשי כולל שהתמזל מזלם, מוצאים "נדיב" הנוטל על שכמו את כל החזקת הכולל ומסיר מעל כתפיו את המעמסה הקשה (על הצדקה במגזר החרדי ראו ערך נפרד). 

כדי להגדיל את הכנסתם הדלה ישנם אברכים הפוקדים גם את ה'כולל ערב' (בין השעות תשע לעשר בערב). תלמודם זה מוסיף לתקציב המשפחתי כ-400 ₪ נוספים בחודש. מעטים הולכים ל'כולל בוקר' קודם תפילת שחרית, וגם הם מוסיפים לתקציב המשפחתי כ-400 שקלים מדי חודש. 
מעטים הולכים ל'כולל' "שישבת", והם מרוויחים כמאתיים וחמישים שקלים נוספים מדי חודש. 

למעט הכוללים ה'מסודרים' (כולל לפני הצהרים, כולל בקר וכולל אחה"צ) הזוכים כאמור לתמיכה ממשלתית, שאר הכוללים ה'מיוחדים' אינם זוכים לתמיכה כנ"ל ואחזקתם מוטלת על מקים הכולל - לרוב "משוגע לדבר" המקדיש זמן ומשאבים כדי להשיג מימון (כאמור, פרטי) לאחזקת הלומדים בכולל. 

במקומות מועטים משלמים יותר, לעיתים משכורת נכבדה למדי. כך ב'כולל' של ישיבת מיר שבירושלים. 

ב'כולל' זה לומדים כארבעת אלפים אברכים, שמרביתם מקבלים מלגה רגילה. אך הוותיקים והרציניים שבהם מסווגים לקבוצות מיוחדות. בחלק מהיום הם לומדים לימוד משותף עם שאר אברכי ה'כולל', ובחלקו השני הם לומדים לימוד שהוקצה לקבוצתם בלבד. אברך שנבחר לקבוצה שכזו עשוי להשתכר בין אלף ומאתיים לאלף וארבע מאות דולר בחודש. 

הבהרה: אברך "ממוצע" נמצא מספר שנים בכולל ולימודיו הם הבסיס לעולמו הרוחני בשנים הבאות. לעומת זאת, האברכים ה'רציניים' מסומנים כבר בצעירותם בישיבות כ"מרביצי התורה" ומעבירי השמועה" של הדור הבא (ממשיכי המסורת התלמודית מן הדורות הקודמים). ואכן, אברכים אלו (או חלקם הגדול) הופכים ל"מגידי שיעורים" "רמי"ם", ראשי ישיבות, משגיחים, מו"צים (מורי צדק = פוסקי הלכות). חלקם יוציאו ויערכו ספרים הן של חידושי תורה על מסכתות הש"ס והן ספרי הלכה המסכמים נושאי הלכה מוגדרים ו/או פוסקים הלכות בהתאם למציאות החדשה בעולם המודרני (כיצד על אדם לנהוג במצב זה או אחר, שלא היה מוכר עד כה).

תמיכות מיוחדות

חלק ניכר מן ה'כוללים' אינם מסתפקים במענק החודשי, והם מסייעים לאברכים 'פה ושם'. יש המחזיקים קרן מיוחדת להלוואות לאברכים, יש המסייעים במימון טיפולי שיניים, ויש השולחים את אשת האברך לאחר לידה לבית החלמה. ישנם גם המסייעים בכל הנ"ל. 

בחודשי החגים מקובל להעניק משכורת וחצי, כדי לסייע במימון ההוצאות הכבדות, אך ללא ספק עיקר המענקים ניתנים בערב חג הפסח. אז יוצאים ראשי ה'כוללים' מגדרם כדי לסייע לאברכים לצלוח בשלום את המשוכות הכלכליות של החג היקר ביותר בשנה – חג הפסח. 

גודל התמיכה וצורתה תלויים במידת ה'חברהמניות' של ראש ה'כולל' וביכולתו לגייס תרומות. סל התמיכה לחג הפסח יכול לכלול חליפה חדשה, כובע חדש, סל מוצרי מזון, בשר בקר, תנור או כיריים (לפסח יש צורך במערכת מטבח נפרדת), כסף מזומן. הכל כאמור תלוי במידת היכולת של ראש ה'כולל'. 

הבהרה: להבדיל מראש הישיבה החייב להיות "גדול בתורה" הרי ש"ראש הכולל" (מלבד במקרים נדירים בהם תומך יחיד או קבוצת נדיבים "מחזיקה את הכולל") חייב להיות "שנורר מוצלח" (מלבד גדלותו בתורה).

קרן יד אברהם

קרן "יד אברהם" הינה קרן אמריקאית המסייעת לאברכים ישראלים שתורתם אומנותם. בתחילת דרכה ניסתה הקרן לתמוך בכולם, ובאחד מערבי הפסחים זכה כל אברך ישראלי במילגה של 1000 ₪. בהמשך, נקבעו קריטריונים לתמיכה. 
כיום זכאים לתמיכת הקרן אברכים הלומדים יום שלם ויש להם לפחות שלושה ילדים. נוסף על כך, הם לא מחזיקים ברכב. הזכאים מקבלים תמיכה כלכלית ארבע פעמים בשנה.

הסכם יששכר וזבולון

כאשר ברך יעקב אבינו את בניו - השבטים, הוא התייחס בברכותיו גם לתכונותיהם ולמאפייניהם. "יששכר חמור גרם יושב בין המשפתים". כלומר: יששכר נמשל לבעל "גב חזק" המסוגל לשאת ללא הפסקה וללא לאות את עול התורה הכבד, וכאשר הוא מתעייף הוא רובץ תחתיו נח קמעה וממשיך הלאה לשאת בעול. זבולון, לעומת זאת, "לחוף ימים ישכון". כלומר זהו שבט שנועד לעסוק במסחר, לפרנס את שבט יששכר, לאפשר לו לעסוק בתורה. שכרו - הגדלת לימוד תורה בישראל. 

הסכמים דומים הנערכים כיום זכו אף הם לתואר "הסכם יששכר וזבולון". בבסיס ההסכם, אברך יושב ועוסק בתורה, בעוד מעצענאט (תומך בעל אמצעים) דואג לפרנסתו תמורת שותפות בזכות לימוד התורה. 

יש ובעל האמצעים ניחן בלב נדיב במיוחד, והוא מעניק לאברך "שלו" 'הטבות' מעבר להסכם הבסיסי. אברך בני ברקי שחתם על הסכם "יששכר וזבולון" עם אחד מעשירי המגזר (ומהמשפיעים על הכלכלה במדינת ישראל) נהנה לא רק מתמיכה חודשית נדיבה, אלא גם מסיוע נדיב בעת חתונת צאצאיו.

שיטת ר' גדליה נדל

לא כל האברכים לוקחים משכורת מקופת ה'כולל'. ישנם הנמנעים באופן עקרוני מקבלת שכר עבור לימוד תורה, ובאופן רשמי ומוצהר הם גם עובדים לפרנסתם. קבוצה זו מונה כמה עשרות אברכים, תלמידי ר' גדליה נדל. 

ר' גדליה נדל (1923-2005) היה מגדולי תלמידיו של ה"חזון איש", וכדרך חיים הוא אימץ את שיטת הרמב"ם המתנגד לקבלת צדקה בעבור לימוד תורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה..." ככלל, הלכה זו של הרמב"ם לא התקבלה בכל תפוצות ישראל, ולו רק בשל הכורח הקיומי המחייב גם לומדי תורה "לחיות ממשהו". ר' גדליה נדל הוא היחיד שיישם הלכה זו למעשה. בשל ההכרה במעמדו התורני לא העז איש לצאת במפורש כנגד שיטתו אך הוא נותר מחוץ ל"זרם המרכזי" החרדי ככלל וה"חזוןאישניקים" (תלמידי ה"חזון איש") בפרט. 

רחוב רשב"ם הבני ברקי נחשב ל"מעוז" של תלמידי ר' גדליה נדל. שם ניתן למצוא תלמידי חכמים מופלגים העוסקים מן הצד בייצור צבעים, בייצור יין ועוד כיד הדמיון. יש לציין כי ר' גדליה נדל עצמו היה קבלן בנין.

מקצועות 'אברכיים'

כאמור, מלגת הלימודים ב'כולל' קטנה מאד, וממנה אי אפשר לחיות. בניסיון נואש לגמור את החודש עוסקים אברכים רבים במלאכות שונות ומשונות מן הצד. המשותף לכל הפרנסות הללו – אי פגיעה בסדרי הכולל. 

יום הלימודים ב'כולל' מתחיל בתשע בבוקר, אך יש לזכור כי עד תשע על האברך להיות אחרי תפילת שחרית (שאורכה כארבעים דקות) וארוחת בוקר. מאחר ורעייתו היא הנושאת בכלכלת הבית, יסייע האברך בהלבשת הילדים, בהכנת הסנדויצ'ים ובשינועם של הילדים מן הבית אל ה'חדר' ו/או אל הפעוטון / המטפלת. באחת בצהריים מסתיים 'סדר בוקר', והאברכים הולכים לביתם לארוחת צהריים ולמנוחה קלה. ברבים מן הבתים, האברך יסייע לרעייתו (שטרם שבה מעבודתה) בקליטת הילדים השבים ממוסדות החינוך. הוא יחמם את האוכל, יערוך את השולחן ואף יתחיל בהאכלת הילדים הקטנים. 

בשלש בצהריים נפתח 'סדר אחה"צ' שנמשך עד שבע בערב. במעט מן ה'כוללים' סדר היום שונה מעט, והלימודים מתקיימים ברציפות מתשע בבוקר עד שש בערב. 

בין לבין, מנסים רבים מן האברכים להשלים מעט את הכנסתם. לא כל עבודה תואמת ל"סדר היום" של אברך. אותן עבודות המשתלבות בסדר יומו, נקראות 'מקצועות אברכיים'.

לימוד עם ילדי 'חדר'

בשבע בערב, לאחר יום לימודים מפרך עוסק האברך במתן 'שיעורי עזר'. ברוב המקרים יהיו אלו שיעורי עזר לילד המתקשה בלימודי הגמרא. 

התשלום הממוצע הוא מאה וחמישים דולר לחודש, בעבור שעה יומית. 
בשל מצבו הכלכלי הקשה של הציבור החרדי, הורים רבים אינם מסוגלים להרשות לעצמם שיעורי עזר לילדם המתקשה. מצד שני עומד ציבור האברכים הגדול המשווע לתלמידים, כך שאברך הזוכה בתלמיד נחשב לבר מזל.

חונכות

בשנים האחרונות גברה ההכרה בציבור החרדי כי ילדים מסוימים, אם לא יקבלו מנת תשומת לב אישית מאי מי, עלולים להתדרדר לרחוב. מדובר בילדים ממשפחות מצוקה, אך לא רק. ארגוני חסד כ'יד אליעזר' לקחו על עצמם את הפרויקט, והחלו בהצמדת 'חונכים' לילדים אלו. החונכים הם כמובן אברכים הנהנים מתוספת של כשמונים דולר למשכורתם החודשית (על התשלום אחראים ארגוני החסד).

חברותות עם בחורי ישיבה

'מלאכה' זו נעשית דווקא בשעות הלימוד של ה'כולל', וקשה להגדיר אותה כ'מלאכה' כיון שזהו לימוד תורה לכל דבר ועניין. המדובר בהצמדת אברכים לבחורים 'הזקוקים ליד מכוונת בלימוד'. החיסרון בלימוד מעין זה הוא שהאברך צריך להתאים את רמת לימודיו לזו של הבחור. אם 'הלך לו קלף' זכה האברך בתלמיד טוב, ואם לא הרי שלימודו ברמה נמוכה יותר מזו לה הוא מסוגל. 

לימוד במשותף עם בחורי ישיבות נעשה בשני אופנים: 
'כולל' הממוקם בהיכל הישיבה. במקרה זה מלגת ה'כולל' גבוהה יותר בכחמישים דולר לחודש. 

דרך שניה היא באופן פרטני, לפעמים בעזרת ארגונים המתמחים בהצמדת תלמידים לאברכים. כמו ארגון "חיים של תורה". 
השכר המוצע ללימוד פרטני של אברך עם בחור הוא כמאה עד מאה וחמישים דולר בחודש.

מלווי הסעות

על פי החוק חייבת כל הסעת תלמידים במלווה מבוגר. גם תפקיד זה נחשב בציבור ל'מקצוע אברכי', וזאת בשל התאמת השעות הנוחה לסדר יומו של אברך ה'כולל'. יש לציין כי העוסקים במלאכה זו אינם אברכים לכל דבר ובדרך כלל הם כבר "עם רגל אחת מחוץ ל'כולל'." 
השכר המוצע – כאלף וחמש מאות ₪ בחודש

עובדי ניקיון

לא רבים ייאותו "ללכלך את ידיהם" בעבודות ניקיון, הן בציבור החרדי והן בציבור הכללי. אך לעיתים המצב הכלכלי כל כך קשה, שאין ברירה אחרת. 
על לוחות מודעות בריכוזים החרדיים ניתן להבחין בפתקים, בדרך כלל כתובים בכתב יד, המציעים "אברך בן תורה מעוניין לנקות חדרי מדרגות / בתי כנסת..." 

עובד ניקיון, תמיד יחשב לבעל מעמד חברתי נמוך, ולכן רבים ישמרו על עיסוקם זה בסוד. "האברך המנקה" יעבוד בשעות הלילה המאוחרות, כדי להימנע מפגישות מיותרות, ועם שחר ישכים לסדר יום רגיל ב'כולל'. 
אחרים, יעסקו בניקיון כהכנסה צדדית בערב פסח. עקרות בית רבות אינן מסוגלות להתמודד עם המשימה הקשה של ביעור הבית מחמץ, והן שמחות להשתמש בעובדי ניקיון לעת מצוא אלו. 

מכנה משותף נוסף לכל המקצועות המוזכרים לעיל: כל המשכורות, ללא יוצאות מן הכלל משולמות ב'שחור'. הסיבה לכך היא האיסור שחל על האברך המוגדר כ"תלמיד ישיבה שתורתו אומנתו" לצאת לעבוד. ברגע שיצא הנ"ל לעבוד, מרחפת על ראשו סכנת גיוס לצה"ל. (על סוגיה זו – להלן.)

שיפוצניקים

במבט מן החלל נראים מן הסתם הריכוזים החרדיים כיצור חי שאינו מפסיק לצמוח ולגדול. דירות השלשה והארבעה חדרים הסטנדרטיות לצד גידולה של המשפחה החרדית יוצרות שוק כמעט בלתי נדלה של שיפוצים, הריסה ובניה. שעות מחשבה רבות מושקעות בניסיון לשפר ולו במעט את איכות הדיור. ישנם ההולכים "בגדול" ומרחיבים את דירתם בחדרים שלמים (בניה על הגג / בחניית הבניין / הרחבה של חזית הבניין) ישנם המסתפקים במטרים בודדים ואפילו בסנטימטרים. ישנם ה"סוגרים מרפסת" (הבת שגדלה, כבר זקוקה לפינה משלה) וישנם ההורסים את פנימה של דירה ישנה ומחלקים אותה מחדש. לא מעט חרדים, מוצאים את פרנסתם בתחומים אלו כבנאים, קבלני גבס, תריסאים, מסגרים, מתקיני מזגנים צבעים ועוד. 

חלק מן השיפוצניקים הם תלמידי ישיבה בעלי חוש טכני ו"ידי זהב" המנצלים את יכולתם הטכנית להביא פרנסה לביתם. את המקצוע הם לומדים בקורסים של משרד העבודה או "דרך הידיים". חלקם האחר הם בעלי תשובה, אשר עסקו בתחום זה קודם לכן והם ממשיכים להתפרנס ממנו. 

אותם מ"בעלי המלאכה" המצהירים כי תורתם אומנותם, והעוסקים במלאכה בשעות בהן אמורים הם לשהות ב'כולל' או בשעות שבין ולאחר סדרי 'הכולל' יעבדו מסיבות מובנות ב'שחור'... 

המוכשרים מביניהם שזכו ל"שם טוב" (שם טוב מתייחס לטיב העבודה ולאמינות הקבלן) 'יגדלו', ויהפכו עם הזמן ל"קבלנים זעירים" המסוגלים לטפל בו-זמנית במספר פרויקטים (של צביעה, בניה, גבס ועוד) והמעסיקים תחתם פועלים ובעלי מלאכה אחרים. בשלב זה 'יולבן' העסק או חלקו וההתחשבנות עם הלקוח תעבור ליחסי בעל מלאכה - לקוח ישראלים רגילים (בשלב ההתחשבנות מברר ה"בעל מלאכה" האם "צריך קבלה?" כאשר התשובה תקבע את המחיר...). 

השיפוצניק החרדי שונה מעמיתו החילוני גם בצורת הפרסומת ובאופן הפניה שלו לקהל היעד הפורטת על נימים חרדים רגישים. עיון בספר הטלפונים של העיר החרדית אלעד, מעלה קודים פנימיים מעניינים. כך, למשל, ה"היימישע טכנאי" - תרגום חופשי – טכנאי 'משלנו', שייך לקהילה ומבין את הקודים הפנימיים שלה. אחרים מצהירים על השתייכותם לקהילה החרדית בצורה ברורה ומפורשת: "המוביל החרדי". ישנם המשלבים פסוקים וחצאי פסוקים מן המקורות בשמם המסחרי. כך המנעולן "בחוכמה פותח שערים" (מתוך הברכה הראשונה בתפילת ערבית), ויש מקוריים יותר, המשלבים מושגים, כמו אותו טכנאי שבחר לכנות עצמו דווקא "התיקון הכללי" (פסוקי התהילים אותם נוהגים לומר על קברו של ר' נחמן מברסלב באומן...). ישנו "צבעי אברך" (הטורח לציין במודעה כי הוא לומד ב'כולל ערב') וישנו טכנאי מקררים שבחר לפרסם את עצמו בדרך מקורית: "אב לשמונה הזקוק לפרנסה..."

הסעות ל'חדרים'

בניגוד לילדי החינוך הכללי, הלומדים בבתי ספר אזוריים, ילדי החרדים לומדים ב'חדרים' שנבחרו על פי התאמה אישית שלרוב אינה קשורה למיקום החיידר: מהו סוג ה'חדר': האם הוא חסידי או ליטאי? האם הוא מגדיר עצמו כשייך לחוג מסויים/לחסידות מסויימת? מהו הקו החינוכי של המוסד? ומי יהיו חבריו של הבן? מאיזה בתים הם באים?.. כאשר נבחר לבסוף ה'חדר' המתאים (העורך מצידו את בחינות הסינון והמעביר את הנרשמים דרך משוכות הקבלה) יזדקק לרוב הילד לשרותי הסעה. 

הסעות אלו מאורגנות כיום על ידי חברות הסעה היוצרות קשר עם ה'חדר', גובות מן התלמידים את דמי ההסעה (לרוב, באמצעות אחד ה'מלמדים' ההופך לאחראי הסעות) ודואגות להסיע את התלמידים לחידר וממנו. אחד המלמדים יתלווה להסעה כדי לפקח על העלאת והורדת התלמידים. 

בעבר לא היה פיקוח על הסעות אלו, רכבי ההסעה היו מיושנים. המסיעים עצמם היו 'חאפערים' שייעדו להסעה רכבים מיושנים ללא אביזרי בטיחות נדרשים ואף ללא מלווים. בעקבות סדרת תאונות קשות, בהן נפגעו ואף נהרגו ילדי הסעות, שהעלתה את הנושא לראש סדר היום, ובעקבות החמרת הפיקוח מטעם משרד החינוך על נושא הסעות התלמידים, חל שיפור ניכר בבטיחות ההסעות (אם כי עדיין רחוק מלהשביע רצון רבים). ברבות מן ההסעות מספר התלמידים עולה על המספר המותר על פי תקנות התעבורה. בהסעות אחרות טרם שמעו על התקנה המחייבת התקנת חגורות בטיחות בכל מושב. וישנם המגדילים לעשות ומוסיפים כסאות פלסטיק קטנים באמצעיתו של האוטובוס, לנוחותם של הנוסעים הקטנים כמובן. 

במקרים רבים אחד המלמדים, שהוא "בעל רכב", משמש כ"הסעה" למספר תלמידים אל בית תלמודם וממנו. הילדים בקושי נחלצים מן הרכב בשערי ה'חדר' ומוכיחים כי "מקום" הוא מושג יחסי. 

עבור הסעת ילד מביתו אל ה'חדר' ובחזרה, משלמים ההורים לנהג/ לחברת ההסעות כ-180 ₪ בחודש.

בעלי קווים פרטיים

הריחוק של מספר קריות חרדיות מהריכוזים הגדולים ירושלים ובני ברק, בתוספת התעלמות 'אגד' מצרכיהם של תושבי קריות אלו, הביאו מספר עסקנים ו/או בעלי יוזמה להקים קווי אוטובוס פרטיים. 

נסיעות קבועות שכאלו התנהלו מן הריכוזים שבפריפריה אל המרכזים בירושלים ובבני ברק. כך, למשל, מקרית צאנז שבנתניה, מקרית בובוב שבבת ים, מרמת ויז'ניץ בחיפה, מצפת מטבריה ומן הקהילות החרדיות בנגב לאלו במרכז הארץ. 

ברבים מן המקרים, בפרט בשלבי ההשקה, היו ביטולים, איחורים ואי עמידה בזמנים, תופעות שכיחות בקווים אלו. הנסיעה עצמה גם לא הייתה תענוג גדול. הנוסעים סבלו מן הצפיפות ומחירי הנסיעה לא היה זולים. אולם, העובדה שהקו הפרטי חסך שעות רבות הנדרשות למעבר בין אוטובוסים בתחנות מרכזיות, הפכה אותו למועדף, חרף מגרעותיו. 

כיום, רובם ככולם של קוים אלו אינם קיימים. החברות הגדולות ("אגד" "דן") "חיכו בפינה" וכשראו שהקו רווחי ומבוסס, נכנסו לתמונה ודחקו את הוגי הרעיון הצידה. הנוסעים למודי הסבל קבלו את החברות ה'מסודרות' בזרועות פתוחות, מה גם שמחיר הנסיעה בהן היה זול ממחיר ההסעה הפרטית. לדוגמא: מחיר הנסיעה בין בת ים לבני ברק – כשהקו הפרטי פעל היה כ-10 ₪. משעה שחברת "דן" החלה להפעיל קו אוטובוס סדיר היא מכרה כרטיסי נסיעה ב-8.5 ₪ (נכון ל-2008). 

הקו היחיד (כמעט) שנותר בידיים פרטיות פועל בין בני ברק לקרית צאנז בנתניה. את הקו מפעיל חסיד צאנז תושב הקריה, וממנו פרנסתו. כאשר ניסתה חברת "אגד" לפתוח קו 'מסודר' בין הקריה לבני ברק, אסר האדמו"ר מצאנז על חסידיו לנסוע באגד וזו נסוגה מתוכניותיה.

בעלי הסעות – מוניות גדולות

היותו של הציבור החרדי, "לא ממונע" (לרבים מן המשפחות אין רכב פרטי) לצד גודלן של המשפחות (רכב פרטי רגיל אינו מאפשר למשפחה לנסוע בהרכב מלא) גרמו ל"אפנת הטנדרים" לפרוח בציבור החרדי. המשפחה מזמינה טנדר בן 10-15 מקומות ישיבה ויוצאת עמו לאירוע המשפחתי - חתונה, טיול נופש וכו'. הנהגים שברשותם רישיון נהיגה על "אוטובוס ציבורי זעיר" הופכים במקרים רבים לנהג הקבוע של המשפחה. זו מזמינה אותם בכל פעם שהיא נזקקת להסעה משפחתית. 

תשומת לב רבה ניתנת לסוג הרכב של הנהג. אנשים אוהבים לנסוע לטיול ברכב חדיש ונקי, ולא בגרוטאה שראתה ימים טובים יותר. הנהג מצידו, ידאג לאווירה נעימה ברכב. הוא ישמיע מוזיקה על פי בחירת הנוסעים ולא פעם ישתדל לשעשע אותם בבדיחותיו. 

התשלום נעשה על פי פרמטרים קבועים מראש (לדוגמא: מחיר קבוע בין עיר לעיר) או בסיכום אישי עם הנהג, כאשר המחיר משתנה מאחד לשני. 

הנהגים מפרסמים עצמם בספר טלפונים ובזמני החופשות אף בלוחות העיתונים. בנוסף, רבים מחזיקים בכרטיסי ביקור, שאותם מחלקים לנוסעים מזדמנים.

לימוד ב'כולל' לקירוב רחוקים

תופעה שנפוצה בשנים האחרונות היא לימוד ב'כולל לקירוב רחוקים' – 'כולל' לכל דבר ועניין, אך ממוקם בעיר או בשכונה חילונית. לאחר שעות הלימוד ב'כולל' עוסקים האברכים בפעילות תורנית בקרב תושבי האזור. לא פעם מחייב ה'כולל' את האברך ומשפחתו לעבור ולהתגורר באותה עיר, וזאת כדי ליצור בה קהילה חרדית. 

השכר המוצע לאברך: כאלף דולר בחודש, וכן תשלום שכר דירה. 
שתי רשתות גדולות ומבוססות מפעילות 'כוללים' שכאלו: רשת 'וולפסון' (של איל ההון האמריקאי וולפסון) המיועדת לאברכים ליטאיים, ורשת 'איילת השחר' המיועדת לאברכים ספרדיים. 

צורת המימון של כוללי וולפסון כי כדלהלן: כל מקים כולל זוכה למענק פתיחה בשלב ההקמה אולם לאחר מכן ובהדרגה עליו לעבור ל-75% של מימון עצמי (גיוס תורמים / תרומות / הוראות קבע וכו') על ידי הקהילה המקומית או דרך תורמים חיצוניים, אותם מגייס "ראש הכולל". אלו יכולים להיות חבריו מן הישיבה, משפחתו המורחבת, שכניו ו/או כל מי המכיר אותו ויודע ש"אצלו הכסף מגיע לייעודו האמיתי". 

לפני מספר שנים תקף היומון הליטאי "יתד נאמן" את אברכי ה"וולפוסוניות" והאשים אותם בכך שאינם בני תורה אמיתיים, וזאת משום שהם עוסקים בפעילות נוספת מעבר ללימוד תורה. 

מיעוט מבין האברכים נוסע ל'כוללים' שונים בחו"ל. בדרך כלל אלו קהילות גוועות הסובלות מבריחה המונית של צעירים. בניסיון לעצור את הידלדלות האוכלוסיה היהודית מקימים ראשי הקהילה 'כולל' מקומי ומציעים לאברכים תנאים מעולים, זאת כדי למשוך כוחות צעירים לקהילה. 
אברכים הנוסעים לקהילה שכזו נמצאים במקום כשנה שנתיים, בדרך כלל כדי לחסוך סכום כסף גדול. (לשיפור דיור, להשקעה...). 

'כוללים' שכאלו קיימים מאודסה שלחוף הים השחור ועד לסנטדיגו שבדרום אמריקה: בוינה, בטורונטו, בקייב, בגלזגו, במוסקבה ובמקומות רבים נוספים. בסיס המימון לכוללים אלו ניתן בדרך כלל על ידי איל הון יהודי, כאשר הקהילה המקומית משתלבת באחזקתו. ברוסיה קיימת רשת כוללים כנ"ל אותם מתחזק וולפסון. 

לרוב, עד גיל ארבעים וחמש עוזבים האברכים את הכולל לאחר שמצאו משרה תורנית או החליטו על יציאה לעבודה. גם אותם מתי מעט הממשיכים לחבוש את ספסל הלימודים עוסקים בדרך כלל במשהו "מן הצד" כדי להגדיל מעט את הכנסתם. 

לעת זקנה הם ממשיכים להתקיים כפי שהתקיימו כל ימיהם, בעוני ובמחסור, אך הפעם המלגה משולמת להם כקצבת זקנה מהביטוח הלאומי. 

גדולי התורה כמובן אינם עוסקים בענייני פרנסה, אך בדרך כלל הם נושאים במשרה תורנית כלשהי המפרנסת אותם. הרב חיים קנייבסקי, למשל, משמש כראש כולל חזון איש, הרב אליישיב דיין בדימוס, אחרים משמשים כראשי ישיבה ועוד.                                


לאחר שנים של לימוד רציף ב'כולל', יוצאים חלק מהאברכים לעבודה. יש העושים זאת בשל חוסר ברירה כלכלית, ויש העושים זאת לאחר שלא מצאו את מקומם בלימוד התורה. בנקודה זו קיים הבדל בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. 
בציבור הליטאי – מקובל יותר לשבת וללמוד "כל החיים". גם כאשר עולים בראשו של האברך הרהורים על יציאה לעבודה, הלחץ החברתי משאיר אותו בתוך ה'כולל'. אם אין זה הלחץ החברתי, הרי זה פחד מ"מה יגיד ה'שווער'" (חותן), שכזכור, שילם ממיטב כספו עבור חתן בן תורה. 

כאשר יחליט לבסוף האברך הליטאי לנטוש את ספסלי ה'כולל', ישקיע הוא ברוב המקרים תקופת לימודים נוספת במקצוע 'מכובד' (בו נדרשת "עבודת ראש" ולא עבודה פיזית בלבד). 

בציבור החסידי – ישנם הנוטשים את ה'כולל' זמן קצר לאחר נישואיהם (ובגיל צעיר מאד כנגזרת מגיל הנישואין המוקדם בחברה החסידית), וישנם שיעשו זאת מאוחר יותר. מעטים בלבד מוגדרים כאברכים לאורך זמן. למען האמת, האישה החסידית מצפה מבעלה שיביא "פרנסה טובה" בזמן שהיא עסוקה בטיפוח ביתה. 

כשמחליט האברך החסידי לצאת לעבוד, הוא משתדל למצוא עבודה במסגרת הקהילתית: 'מלמד' ב'חדר', 'עוזר למלמד' וכיוצא באלה. אין הוא בררן גדול, ואין לו כל בעיה לעסוק במלאכת כפיים ממש ולעבוד כמחסנאי או כמנהל חנות. רק מעטים מבני הציבור החסידי לומדים מקצוע (למעט בני חסידות בעלז, אותם מעודד האדמו"ר ללמוד מקצוע בד בבד עם הלימוד ב'כולל'). 

הן האברך הליטאי והן האברך החסידי, המחליטים לנטוש את ה'כולל', עומדים בפני בעיה מהותית: הידע הקלוש שהקנו להם לימודי ה'חדר' במתמטיקה, פלוס אפס ידע באנגלית, לא ממש עוזרים להם במציאת עבודה. 
לאברך החסידי בעיה זו פחות מפריעה, כיון שכאמור הוא מחפש עבודה במסגרת הקהילתית. לאברך הליטאי אין ברירות רבות, ולפני שהוא מתחיל ללמוד מקצוע עליו לבלות לפחות שנה בלימודים קדם אקדמאים.

מעמדו של העובד לפרנסתו בצבור החרדי

למרות מאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים" מעמדו של החרדי העמל לפרנסתו ('בעל בית' או 'בלעבוס' בעגה החסידית) תמיד יהיה נחות ממעמדו של האברך. בעוד האברך נחשב כבן לאליטה רוחנית ואינטלקטואלית, המפרנס תמיד יחשב ל'בעל מלאכה' - גם אם מלאכה זו היא עריכת דין או ראיית חשבון... 
בציבור החרדי מקבילים מקצועות אלו למלאכות הכפיים "של פעם": סנדלרות, טבחות, אופות. 

בשנים האחרונות החלו להופיע אליטות חרדיות חדשות (פוליטית, תקשורתית, כלכלית) שיוצרות שינוי מסוים במגזר. כיוון שהציבור החרדי מתקרב יותר לחילונים ו"רואה עולם" הוא מתחיל להעריך מפורסמים ובעלי ממון. 

עם זאת, זה עדיין ראשיתו של תהליך. בשטח מרבית הבנות מעדיפות להינשא לתלמידי חכמים (וזה לא רק מהשפה אל החוץ, כך קורה בפועל). ההורים מחנכים את ילדיהם להוקיר לומדי תורה ולשאוף להידמות להם, והיחס ליציאה לעבודה הוא כאל כורח, לא משהו שבסתר הלב מייחלים אליו. 

ובאשר למעמד החרדי החדש – החוץ ישיבתי: יש הנלחמים בתופעה (שכאמור, עדיין לא תפסה מקום נרחב) בדרכים שונות, כמו בתי ספר הפותחים כיתות לבנות אברכים או חיידרים לבני אברכים.

מגבלת השרות הצבאי

על פי חוק טל שהתקבל בכנסת ב23/6/02, כדי להיכלל תחת הגדרת "תורתו אומנותו" ולקבל פטור משרות צבאי, חייב נער חרדי החל מגיל שמונה עשרה ללמוד בישיבה ארבעים וחמש שעות שבועיות, וחל עליו איסור לעסוק בכל תחום אחר למעט לימודים תורניים. 

עם הגיעו לגיל עשרים ושלש מותר לו לצאת לעבוד, אך עדיין עליו ללמוד לפחות ארבעים וחמש שעות שבועיות. 

פטור משירות צבאי מקבל או אדם בן שלושים וחמש שלו חמישה ילדים, או אדם בן ארבעים ואחת שלו פחות מחמישה ילדים. כך שבאופן כללי עד גיל שלושים וחמש נמנע מגברים חרדים לעסוק במלאכה או ללמוד מקצוע. 

גבר הרוצה לצאת לעבוד בתקופה שבה חייב הוא עדיין מחויב (על פי חוק) בשירות צבאי, יוצא ל"שנת הכרעה". בשנה זו הוא יכול לבחון את שוק העבודה, ובסיומה הוא רשאי להחליט אם הוא חוזר ל'כולל' או עוזב אותו באופן סופי. במקרה כזה הוא מחויב בגיוס ל"שלב ב'" – שירות מקוצר. 

בפני גבר חרדי הרוצה לעזוב את ה'כולל' עומדות מספר אפשרויות תעסוקה קלאסיות, אליהן פונים רוב היוצאים לעבודה. המשותף לכולן – דרישות השכלה מינימאליות, מה שמתאים אותן לרמת הלימודים הכלליים הנמוכה של האברך.

ענף ההוראה

שיעור ניכר של אברכים המחליטים לנטוש את ה'כולל' לטובת הפרנסה, פונים למלאכת ההוראה. יש הפונים ל'מלמדות' ב'חדר', ואלו נמנים בעיקר עם הציבור החסידי (שכאמור משתדלים למצוא עבודה במסגרת הקהילה). המעבר מן הלימוד ב'כולל' להוראה ב'חדר' הוא ברוב המקרים ללא תקופת הכנה. המלמד הטרי 'נזרק למים' ועליו 'להתחיל לשחות'. 

אחרים פונים לעולם הישיבות, שם הם משתלבים כמגידי שיעורים וכמשגיחים. כאן לא ניתן לסווג את "בעלי המקצוע" לליטאים או לחסידים, כיוון שאלו באים מכל הזרמים הקיימים בציבור החרדי.

המלמד

'מלמד' – מגיע אל ה'חדר' ברוב המקרים ללא ניסיון מוקדם ואת רזי המקצוע הוא לומד "תוך כדי". לאחר השתלבותו בעבודה הוא גם יתחיל ללמוד הוראה באחת המכללות המיוחדות שהוקמו לשם כך (ראה במדריך זה "החינוך החרדי"). 

משכורתו הממוצעת של 'מלמד' היא כאלף דולר בחודש (ליום עבודה בן שבע שעות). 'מלמד' מבוקש יכול להגיע למשכורת של אלף וחמש מאות דולר בחודש. עד לפני כעשור היו משכורותיהם של (רוב) המלמדים ב'שחור'. זאת בשל היותם של מוסדות החינוך "בלתי מוכרים" על ידי משרד החינוך, וככאלה לא נדרשו לדווח על מצבת 'מלמדים'. בנוסף, התשלום ב'שחור' היה רווחי הן למנהלי המוסד (שחסכו הפרשה לקרנות /גמולים וכו') והן למלמדים (תשלום נטול מס). כיום, לא קיימים כמעט מוסדות שאינם מוכרים. גם ה"שאינם מוכרים" מדווחים למשרד החינוך על תכני הלימוד ומצבת המלמדים והתלמידים. מערכת מנב"ס פועלת בכל תלמודי התורה ולא ניתן להעסיק עובד ב"שחור". ואכן, רובם המוחלט של 'החדרים' מעסיקים את עובדי ההוראה ב'לבן' ובאופן רשמי. בחלק מן החדרים אף נצברת קופת גמל ונחתמים הסדרי פנסיה עם המלמדים.

הוראה במסגרת הישיבתית

עולם הישיבות מספק אף הוא לציבור החרדי מגוון משרות ואפשרויות תעסוקה, כשתחת הכותרת "הוראה" ניתן לציין את ה'מגיד שיעור', המשגיח וה'שואל ומשיב'. כדי להשתלב בצוות ישיבה חייב המועמד להיות תלמיד חכם של ממש, וזו בעצם ההכשרה היחידה לתפקיד. 
הבחירה למשרה היא על סמך היכרות אישית של ראש הישיבה או אנשי הצוות עם המועמד, והערכתם אליו. 

מגיד שיעור – חייב להיות מוכשר, יודע ספר, בעל כושר הסברה ואישיות "ראויה להערכה". הוא מעביר שיעור יומי לתלמידי השכבה. סביב שיעור זה ייסוב יומו של תלמיד הישיבה. בערב הוא יתכונן אליו וב"סדר א'" (ראו בהרחבה בערכים העוסקים בחינוך החרדי במדריך זה) הוא יחזור על השיעור. במהלך השיעור עצמו יעמוד הרב במתקפה של תלמידיו על שיעורו ותפקידו להגן על התזה שלו (או להיכנע). 
משכורתו כאלף דולר בחודש (עבור ארבע שעות פרונטאליות יומיות מלבד הכנת השיעור ). 

משגיח – תפקידו להשפיע על הבחורים בתורה, במוסר וביראת שמים. ככזה חייב הוא להיות אדם דגול בזכות עצמו. שעות העבודה שלו אינן מוגדרות ותלויות בתפיסתו את התפקיד (ואת התלמידים). משכורתו עשויה להגיע אף לאלפיים דולר בחודש. תפקידו של המשגיח עוסק בבניין עולמו הפנימי של הבחור והוא נע בין היותו שוטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי, חבר, ו/או רב. הוא ישוחח עם התלמידים באופן כללי בשיעור הנקרא "שיחה" (ניתן לכלל תלמידי הישיבה), או באופן מצומצם יותר בשיעור הנקרא "ועד" (ניתן לקבוצה קטנה של בחורים) ובשיחות אישיות עם תלמידים הפונים אליו או הוא הפונה אליהם. 

'שואל ומשיב' – אישיות תורנית הנמצאת באולם הלימוד בישיבה, ועימה אמורים הבחורים להתייעץ בלימוד. 

מגיד שיעור לסדר אחר הצהריים – תפקידו להעביר לתלמידים ב"סדר שני" שיעור ב"בקיאות". זהו שיעור פחות מעמיק ופחות יוקרתי מן השיעור בבוקר. 

משגיח קטן – תפקידו לשמש כ'שוטר' הדואג למשמעת בישיבה. 
כל האחרונים עדיין נחשבים לאברכים לפחות חצי יום, ומשכורתם נעה בין חמש מאות לשבע מאות דולרים בחודש. 

צוות הישיבה מקבל לרוב את משכורתו מן הישיבה באופן רשמי. הישיבה אף מחויבת בדיווחים למשרד החינוך אודות סגל ההוראה. 

משלוחי המנות בפורים מהווים הזדמנות טובה להורי התלמידים לתגמל את ה'מלמדים' ומגידי השיעורים בעבור עמלם במהלך השנה. לכל משלוח מנות שכזה מתלמיד, מצורפת מעטפה שבה שמו ההורים סכום כסף שידם משגת (חמישים, מאה ₪). 
מקורו של המנהג באירופה של ימים עברו. מקובל היה, שאת המלמד העני העסיק בעל בית מבוסס, ופורים היווה הזדמנות טובה עבורו לתגמל את המלמד. 

כיום, המלמד כבר אינו אביון ומעסיקו כבר אינו מבוסס. רבים מן ההורים חשים כי המלמד מתפרנס יפה, יחסית להם, אברכי הכולל, וכי לא עליהם מוטלת החובה להשלים את משכורתו. מדי ערב פורים מתעורר פולמוס מחודש בנושא "משלוח המנות למלמדים" כאשר המתנגדים (למתת כסף) מציינים את העול הכלכלי הנדרש כדי להעניק מתת שכזו לכל מלמד (כזכור: למשפחה חרדית ממוצעת, מספר תלמידים בו זמנית ב'חדר') ואת החשש מיחס מפלה כלפי בנם באם לא ישתתפו ב"משלוח המנות המסורתי". מול המתנגדים עומדים המצדדים, הטוענים כי מסורת זו מסורת.

ענף שרותי הדת

המועצות הדתיות

תחום תעסוקה חרדי אופייני וטבעי הינו בתחום מתן שרותי הדת בישראל, במסגרת המועצות הדתיות. ענף זה מציע משרות רק לחרדים, ויש עליו קופצים רבים. סוד גלוי הוא כי כדי לקבל משרה במועצה הדתית אין צורך בכישורים מיוחדים, אלא בקשרים טובים במפלגה השלטת. 

מועצה דתית – גוף ממשלתי הקיים בכל עיר בישראל, ודואג לשרותי הדת באותה עיר. 
המועצה הדתית מחולקת למספר מחלקות: מחלקת כשרות, מחלקת נישואים, מחלקת מקוואות, מחלקת קבורה ומחלקת עירובין. כל מחלקה מעסיקה עובדים רבים בתחומים בהם היא עוסקת, ועל כולם ממונה רב העיר. 

מחלקת הנישואים מעסיקה רשמי נישואים, חוקרי יהדות (תפקידם לאמת את יהדותם של נרשמים לנישואים, במידה ויש בכך ספק), חוקרי מצב משפחתי (במידה ומצבו המשפחתי של נרשם לנישואים לא ברור: רווק גרוש או אלמן, נכנסים חוקרי המצב המשפחתי לתמונה ומנסים לברר את האמת, שהשלכותיה ההלכתיות עשויות להיות משמעותיות ביותר) ומדריכי חתנים וכלות. 

מחלקת המקוואות מעסיקה בלניות ועובדי תחזוקה. 

מחלקת הקבורה מעסיקה קברנים ומתחזקי בתי עלמין. 

מחלקת עירובין היא מחלקה האחראית לתקינות ה'עירוב' המקיף את העיר ("ערוב" - נושא הלכתי רחב היקף ותמצותו: בשבת אסור לטלטל חפצים מרשות אחת לרשות אחרת (רשות = שטח פרטי). העירוב הינו חוט המקיף את כל העיר והופך אותה לרשות אחת שרק בתחומה מותר לטלטל ולהעביר חפצים). מחלקת עירובין מחזיקה אנשי תחזוקת עירוב. 

מצבם הסטטוטורי של כל עובדי המועצות הדתיות הינו: עובדי חברה ציבורית בפיקוח המדינה.

רבני ערים ושכונות

כאמור, רב העיר ממונה על כל שרותי הדת בעיר בה הוא מכהן. משכורתו החודשית היא כארבעים אלף ₪ ברוטו, אך תקנה חדשה שנכנסה לתוקף צמצמה את משכורתם של רבני הערים החדשים שיתמנו בעתיד, לכמחצית מהסכום הנ"ל. 

בהיררכיה הרבנית, תחת רב העיר מכהנים רבני השכונות האמורים לשרת פרטנית את השכונות בהן הם מכהנים. משכורתו של רב שכונה מתחילה בסביבות השבעת אלפים ₪ בחודש, ומתקדמת עם הוותק לסביבות התשע אלף בחודש. 

לעיתים תובעת עבודתו של הרב הסכמה למגורים בעיר או בשכונה חילונית לחלוטין. עד לפני שנים ספורות לא נאכף החוק המחייב רבני ערים ושכונות להתגורר במקום כהונתם, אך בתקופה האחרונה, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה תבע את פיטוריו של כל רב שאינו מתגורר בעיר כהונתו, נאלצו רבים מהם להעתיק את מקום מגוריהם. הדבר גרם התמרמרות של ממש בקרב הרבנים, הנאלצים להתפלל אפילו בשבת ללא מניין ולשלוח את ילדיהם למוסדות לימוד מרוחקים. 

הכנסה צדדית נוספת ממנה נהנים רבני ערים ורבני שכונות היא תעשיית החתונות. לרב אסור אומנם לקחת תשלום בעבור חופה אותה הוא עורך, אך 'מתחת לשולחן' מקבלים הרבנים תשלום מבעלי השמחה בעבור שרות זה. גובה הסכום תלוי ברוחב לבו של הנותן, ועשוי להגיע אף לאלף ₪ לטקס.

רבני חברות

חברות גדולות במשק מעסיקות "רב חברה" הממונה על ענייני הדת של החברה. כדוגמא: חברת בגיר מעסיקה רב הממונה על ענייני שעטנז (האיסור ללבוש צמר ופשתים ארוגים יחדיו), רב אל על ממונה על כל הבעיות ההלכתיות העלולות לצוץ בפני הטסים לחו"ל (זמני נסיעות צמודים לשבת, ניהול בתי כנסת וכו') ועוד.

תחום הכשרות

מאז ומתמיד משך אליו עולם הכשרות צעירים רבים שרצו לעזוב את ה'כולל' ולצאת לשוק העבודה. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה כי די ברקע התורני של המועמדים (בתוספת השלמות ייעודיות) כדי להשתלב בתחום זה. 

בענף הכשרות שני זרמים עיקריים: הזרם הפרטי, הכולל כשרויות פרטיות השייכות לגופים, עדות וחוגים, כמו: "העדה החרדית" השייכת ל'נטורי קרתא' בירושלים, "שארית ישראל" המזוהה עם הפלג הליטאי, "יורה דעה" המזוהה עם הזרם הספרדי – ש"סניקי ועוד. נוסף על כך, כולל עולם הכשרויות הפרטיות גם וועדי כשרות שהקימו רבנים שונים, והם נקראים על שמם. כמו הרב לנדא מבני ברק, הרב רובין מרחובות ועוד. 

הזרם השני שייך לרבנות הראשית לישראל, ובו, מוטלת האחריות לכשרות על רב העיר, המפעיל לצורך כך מערכת משומנת יותר או פחות. 

עד לפני כשנתיים, בשתי סוגי הכשרויות לא היה צורך בתעודת הסמכה כלשהי. השינוי חל לפני כשנתיים בכשרויות השייכות לרבנות הראשית לישראל. שם הוחלט כי רק משגיחים בעלי תעודת הסמכה יתקבלו לעבודה. את הקורסים המכינים למבחני הרבנות מעבירים גורמים חיצוניים, ולמבחני ההסמכה ניגשים המשגיחים במשרדי הרבנות. 

בשוק הכשרויות הפרטיות עדיין אין צורך בתעודה או בהסמכה כלשהי. יש והמשגיח מתקבל לעבודה בשיטת ה"חבר מביא חבר", יש והוא מציע את עצמו, ואכן מצליח להשתלב בצוות וכו'. 
משכורתו של משגיח כשרות: 
בשוק הפרטי - בין עשרים ושבע לשלושים ₪ בשעה. 
ברבנות - 500 ₪ לשעה חודשית. (אם הוא עובד שעה ביום, הרי שמשכורתו החודשית עומדת על 500 ₪, וכיון שרוב משגיחי הכשרות עובדים כ-8 שעות ביום, הם משתכרים כ-4000 ₪ בחודש). 

מי משלם את משכורתו של המשגיח? גם בנושא זה קיים הבדל בין כשרות הרבנות לכשרויות הפרטיות. 
את משכורתו של המשגיח מטעם הרבנות משלם בעל העסק בו הוא מוצב. את משכורתו של המפקח (האחראי על עבודת המשגיח) משלמת המועצה הדתית. 
בכשרויות הפרטיות נמנעים מליצור תלות שכזו בין משגיח לבעל עסק, ואת המשכורת משלם גוף הכשרות למשגיח בדרך כלשהי (ע"י חברת כח אדם/ העיריה המקומית). בעל העסק משלם תמורת ההשגחה לגוף הכשרות. 

תחום כשרותי נוסף המעסיק חרדים רבים הוא - מעבדות לחקר ירקות עלים. תפקידם של ה'לבורנטים' במעבדות אלו הוא בדיקת ירקות העלים אם אכן נקיים הם מתולעים.

שוחטים

אחד המקצועות היהודיים העתיקים ביותר הוא מקצוע השחיטה. בעבר, כל קהילה יהודית החזיקה שוחט המומחה ובקי בהלכות השחיטה הכשרה. השוחט חייב להיות יהודי ירא שמים, המדקדק בקלה כבחמורה, וזאת כדי שיוכלו לאכול בשר ששחט בלא חשש. 

מקצוע השחיטה נלמד בשני שלבים. בשלב הראשון נלמד הצד העיוני של העבודה – הלכות שחיטה. לרוב נלמדות הלכות השחיטה ב'כולל'. 

לאחר שהשוחט לעתיד עמד בבחינות הוא מקבל את חלקו הראשון של "כתב הקבלה" (המתייחס לחלק העיוני). 

כתב קבלה – "תעודת הסמכה" לשוחט, המורכבת מחלק עיוני ומחלק מעשי. 
לאחר שסיים את הלימודים העיוניים ניגש המתלמד ללימודי הפרקטיקה, אצל שוחט וותיק. לאחר שסיים לימודים אלו בהצלחה, מקבל השוחט החדש מהמלמד "כתב קבלה" על הצד המעשי, והוא יכול להתחיל לעבוד בשחיטת בקר ועופות. 

שוחטים העובדים עבור כשרויות 'רגילות' (לרוב, כשרות שאינה 'מהדרין', כלומר זו של הרבנות) חברים כולם ב"אגודת השוחטים" – מעין חברת כח אדם המספקת שוחטים לרוב המשחטות בארץ. 

הבד"צים (ועדי הכשרות) אינם עובדים עם אגודת השוחטים, אלא עם 'פרי לנסרים' הנשכרים בכל עונה על ידי קבלן (הקבלן שוכר משחטה ושוחטים ויוצר קשר עם ועד כשרות – בד"ץ כלשהו). 

המשכורות המקובלות בענף: 
שוחט – בין 5000 ל6000 ₪ בחודש. 
בודק סכינים – 6000 ₪ בחודש. 
בודק ריאות וצומת הגידים – בין 5000-6000 ₪ לחודש. 
הרב הממונה – כ8000 ₪ בחודש. 

כל האמור לעיל, נכון לגבי שחיטת עופות. בשחיטת בקר שונה תמונת המצב, וגם הסכומים המתגלגלים בתחום גבוהים יותר. 
חלק קטן משחיטת הבקר מתבצעת בארץ, והחלק הארי מתבצע במדינות דרום אמריקה ובאירלנד, מהן מיובא רוב הבשר לארץ. 

שוחטי הרבנות חיים בחו"ל סמוך למקום השחיטה (ללא המשפחות), ומגיעים לארץ פעמיים בשנה: לפסח ולראש השנה. בכשרויות המהדרין מותרת שהיית שוחט במקום בין שלושה לשישה שבועות בלבד, וזאת כדי לשמור על המסגרת המשפחתית התקינה. 

כשמדברים על מדינות דרום אמריקה, אין הכוונה לשהייה בערים מרכזיות ושוקקות חיים כבואנוס איירס וריו דה ז'נירו. בדרך כלל, לאחר הנחיתה באחת מהערים הללו, ממריאים השוחטים לטיסה פנימית בת מספר שעות, לאזור מרוחק ושכוח אל. המשחטות הגדולות נמצאות בעיירות שנראות כאילו הזמן בהן עצר מלכת. למרות שמדובר באזורים מדבריים וחמים מאד, מיזוג אוויר כמעט ולא קיים בנמצא. החנויות מזכירות במראן ובתכולתן את סרטי המערב הפרוע, וכן ההתנהלות העצלה של האוכלוסייה המקומית. 

עבודת השחיטה מפרכת – 6 שעות ביום שמתחיל לפנות בוקר. שאר היום מוקדש ללימודים, למנוחה או להעמדת הסכינים (השחזת הסכינים והתאמתם לדרישות ההלכה). 
בשעות אחר הצהריים, לאחר תפילת מנחה, מתקיים שיעור תורה. 

התעריפים לעוסקים בשחיטת בקר בארץ: 
המשגיח – תפקידו להשגיח שלא יתערבבו נתחי הבשר הכשר עם הטרף. משתכר כ-4000 ₪ בחודש. 
השוחט – מרוויח כ-5000 ₪ בחודש. 
בודק הסכינים - בודק באמצעות אצבעו עם הסכין חלק על פי ההלכה, משתכר כ-6000 ₪. 
בודק פנים – לאחר השחיטה, עוד בטרם בותרה הבהמה הוא מכניס את ידו לקיבתה ולראותיה, ובודק אם אין סירכות (בליטות). משתכר כ-6000 ₪ בחודש. 
בודק חוץ – בודק את הכרס והריאות אם הם נקיים מסירכות, לאחר שבותרה הבהמה. בהמה חלקה – מסומנת כ'גלאט'. כזו שנמצאו בה סירכות, אך הן ירדו בקלות, מסומנת ככשרה (בכשרות רגילה ולא מהדרין), וכזו שהסירכות לא ירדו ממנה מסומנת כטריפה. בודק החוץ משתכר כ-8000 ₪. 
ראש הצוות מקבל בין 8000 – 10000 ₪ , כשהמדד הקובע הוא חשיבותו ומקצועיותו. 

צוותי השחיטה הנשלחים לחו"ל משתכרים סכומים גבוהים הרבה יותר: 
המשגיח – 2000$ בחודש. 
השוחט – 4000$. 
בודק הסכינים – 5000$. 
בודק פנים – 6000$. 
בודק חוץ – 7000$ 
ראש צוות – 8000$. 

יש לציין כי סכומים אלו הם 'בערך', ונתונים למשא ומתן עם הסוחר.

סופרי סת"ם

סופר סת"ם – כותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות, וכן נביאים וכתובים. 
כתב היד בו נכתבים הנ"ל נקרא כתב סת"ם. זהו כתב בעל צורה אופיינית, ונכתבים עליו דינים רבים והלכות. הדיו הוא דיו מיוחד, והקולמוס אף היא מיוחדת (מעין קנה ארוך). איכות תוצרתו של סופר הסת"ם נמדדת ביופי הכתב ובאישיותו של הסופר (כלומר דמותו כאדם ירא שמים). 

כל מוצרי הסת"ם נכתבים על קלף המיוצר מעור בהמה, כשהמשובח ביותר הוא קלף הנקרא שְליל (שווא תחת הש'). השליל הוא עורה של בהמה או עובר הנמצאת ברחם אימה בשעת השחיטה. כידוע, רוב שחיטת הבהמות מתבצעת בחו"ל, ועל כן בדרך כלל מפעלי העורות נמצאים בדרום אמריקה. 

כארבעה או חמישה אנשים עוסקים ביבוא הקלף לארץ, והם המשווקים את הקלף לסופרי סת"ם מחנויותיהם. 
פיסת קלף המתאימה לכתיבת מזוזה נמכרת במחירים הנעים בין 3-7$. 
יריעת קלף המתאימה לכתיבת ספר תורה עולה בין $50 ל60$. בספר תורה 60 יריעות. 
קלף המתאים לתפילין עולה כ-50$. מחירו גבוה יותר כיוון שזהו קלף מעובד ומושקע יותר מהאחרים (על התפילין להיות עשויות מקלף דק, כדי שיכנסו ל'בתים', כלומר קופסאות התפילין). 

בשלש דרכים ניתן ללמוד את מקצוע הסת"ם: בקורס מטעם משרד התמ"ת, באופן פרטי על ידי סופר סת"ם וותיק ומומחה בתחום או על ידי קרוב משפחה העוסק בכך. 

אם נכתב שם ה' בצורה לא נכונה (מבחינת הכתיב או בצורת הכתב), בחלק גדול מהמקרים אין דרך לתקן זאת (אסור למחוק שם ה'), ופיסת הסת"ם הפגומה תלך לגניזה (דפים עליהם נכתבו דברי תורה, פסוקים, שם ה' וכו', אסור להשליכם לאשפה, הם נאגדים בנפרד ומובלים לקבורה). מסיבה זו, סופר סת"ם מתחיל יעסוק בכתיבת מגילת אסתר, בה לא מופיע שם ה'. 

עבודת הסת"ם היא עבודה טכנית וקשה, הדורשת ריכוז רב ושעות ישיבה רבות. סופר המתכנן לכתוב שעה-שעתיים ביום ישבר מהר מאד ויכשל במלאכתו, כיון שרק לאחר כשעת עבודה נכנסים ל'שוונג'. 

בעבר, היו סופרים רבים שכדי להנעים את זמן העבודה, שמעו רדיו תוך כדי. אך תופעה זו גרמה למחאה רבה, נוסח "כיצד ניתן לכתוב דברים שבקדושה כשדברי טומאה נשמעים ברקע?!", ושמיעת רדיו תוך כדי כתיבת סת"ם נאסרה על ידי הפוסקים. שמיעת טייפ מותרת בדיעבד (לא מלכתחילה). 

כדי ליצור סביבת עבודה נעימה, מתאגדים מספר סופרי סת"ם ושוכרים דירה המשמשת להם כסטודיו משותף. בדירה שכזו מתאגדים בדרך כלל כ-12 סופרים, כשכל אחד משלם בסביבות ה50$ לחודש. 

האווירה בדירה תלויה בגיל הסופרים. אם הם שייכים לחתך גיל מבוגר, הרי שהאווירה תהיה כבדה, ואם הם צעירים, מן הסתם תהיה שם אווירה חברית ומלאת חיים. 

את מחיר עבודתו של סופר סת"ם קובע כאמור יופי הכתב, אך לא רק. גורם משמעותי מאד במחיר הוא האישיות העומדת מאחורי הכתיבה. מזוזה או ספר תורה שנכתבו על ידי סופר הידוע ביראת השמים שלו, מקפיד לטבול במקווה לפני שהוא מתחיל במלאכת הכתיבה ובאופן כללי נחשב לחרדי מאד - שווים יותר. 

את החומר המוכן רוכש מסופר הסת"ם הסוחר. 
מזוזה נמכרת לו במחירים הנעים בין 20$ ל40$, תפילין נמכרות (בלשון ההלכה כך מוגדר חלק בודד של התפילין. בלשון רבים: תפילין של יד / של ראש) בין 200$ ל-900$, מגילת אסתר נמכרת בין 500$ ל-1500$ וספר תורה נמכר בין 15,000$ ל-40,000$, ויש ספרי תורה הנמכרים אף ב-60,000$. 
פערי המחירים המשמעותיים נובעים מן הפרטים המצויינים לעיל. (מיהו הסופר, מהי רמת יראת השמים שלו, עד כמה יפה כתבו והאם נוהג הוא הידורים מיוחדים בכתיבתו). 

הפצת דברי הסת"ם לקהל נעשית בחנויות לתשמישי קדושה או במכירות ביתיות, תמורת רווח של כ-30%. 

יש לציין, כי שוק הסת"ם אינו מתנהל רק בארץ. 95% מתשמישי הקדושה בחו"ל מגיעים מארץ ישראל, כך שחשבון הכדאיות של עבודת הסת"ם ברור. 

מרבית סופרי הסת"ם, מעדיפים לעבוד הרחק מזרקורי מס הכנסה. הם לא מדווחים על עבודתם, ומנהלים משחק 'חתול ועכבר' עם פקידי מס הכנסה.

בתים מאכערס – עושי בתים

כידוע, בכל בוקר מניח כל גבר שומר מצוות תפילין על ראשו ועל ידו ('תפילין של יד' – או תש"י ו'תפילין של ראש' – או תש"ר. 

התפילין בנויות מ"פרשיות התפילין" – ארבע פיסות קלף קטנות (בתש"ר) או פיסה אחת בתש"י) עליהן נכתבות בכתב סת"ם פרשיות "שמע ישראל" "ואהבת את ה' אלוקיך" ועוד. פרשיות התפילין מאוחסנות בתוך "בתים" - קופסאות מעור הצבועות בשחור ובעזרת 'רצועות התפילין' נלבשות על היד ועל הראש. 

את ה"בתים" מייצר "עושה הבתים" או ה"בתים מאכר" מעור של פרה. למרות שניתן להשתמש לבתים בכל עור של בהמה טהורה, עור צוואר הפרה נחשב לעמיד ביותר. 

ייצור ה'בתים' ארוך ונמשך כשנה ומחצה. בתחילה עובר העור תהליכי עיבוד שמפאת ריחם הדוחה נעשים בבתי בורסקי (מחוץ לעיר) המיועדים לכך. מן העור המעובד יוצר ה"בתים מאכער" קובייה בעלת ריבוע מדויק ביותר המחולקת ל-4 תאים, (בתש"ר) או תא בודד (בתש"י) שבתוכם מאוחסנות פרשיות התפילין. מחוץ לקוביה חקוקה בתבליט האות "ש" (האות הראשונה בשם ה'). גודלם של הבתים אינו אחיד. קיים הגודל הסטנדרטי; חסידי חב"ד נוהגים להניח תפילין גדולות במיוחד.

קיימות שתי שיטות עיקריות בסידורן הפנימי של פרשיות התפילין. תפילין של רש"י ו"תפילין של רבנו תם". חסידים נוהגים להניח שני זוגות תפילין מדי יום. האחד כשיטת רש"י והאחד כשיטת רבנו תם. אולם, אין הם מניחים אותם ביחד. במהלך התפילה הם חולצים את התפילין של רש"י ומניחים (ללא ברכה) תפילין של רבנו תם. ישנם, אם כי מעטים, הנוהגים להניח שני זוגות תפילין ביחד. הנוהגים כך מזמינים "בתים" קטנים מאד כדי שיוכלו להניחם בצוותא. 
בדיחה מספרת על יהודי הרוצה לשאול תפילין מחברו בתפילת הבוקר ושואל אותו: האם אלו תפילין של רש"י או של רבנו תם? החבר התם עונה לו: הן שלי. 

את העור רוכש ה"בתים מאכער" תמורת עשרות שקלים לחתיכה, ואת הבתים המוכנים הוא מוכר תמורת 100-1500 דולר, כשהמחיר הרגיל נע בסביבות ה-200$ אך יכול לטפס במאות אחוזים. 

את המחיר קובעים יופי העבודה וכמובן זהות מבצע העבודה. מחיר 'בתים' של יצרן "עבודת יד" הידוע ביראת השמים שלו ובאיכות עבודתו יהיו גבוהים בהרבה ממחירי בתים שיוצרו במפעל. ישנם "בתים מאכערס" שהתור ל"בתים" סגור אצלם מספר שנים מראש. מסופר על אחד מהם שכדי להיכנס לרשימת הממתינים שלו יש להירשם ולשלם דמי קדימה מייד עם לידת הבן כדי לזכות שלש עשרה שנים לאחר מכן ל"בתים המהודרים". 

חרף המחירים הגבוהים לתפילין מהודרות, אחוז גבוה מאד מבין המזמינים אותן הם אברכים קשי יום המצרפים פרוטה לפרוטה, אך כאשר מגיעה שעתה של מצווה, הם לא חוסכים כדי לעשותה בהידור המכסימלי. תופעה דומה ובולטת עוד יותר קיימת בשוק ארבעת המינים: הסוחרים ומעמד הביניים ומעלה מסתפקים באתרוג "מהודר עד יפה", ואילו האברכים הדלפונים הם הקונים את הסחורה המהודרת. ידועים מקרים בהם רבנים גערו באברכים שבאו לשאלם על כשרותו של אתרוג שמחירו מרקיע שחקים. 

כחלק מן הטיעונים בעד ונגד ההשקעה באתרוג האולטימטיבי ידוע הציטוט בשם "המגיד הירושלמי" רבי שלום שבדרון: "נס שאת האתרוג נוטלים בבית הכנסת ואת המרור (בליל הסדר) אוכלים בבית. לו היה המצב הפוך, היה כל אחד מסתפק ב"אתרוגון" אך נאלץ לאכול בבית הכנסת קלח הגון של מרור.. ).

מוהלים

"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם... ונמלתם את בשר ערלתכם... לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם". 
אברהם אבינו היה הראשון שנצטווה על מצוות ברית מילה, והיה גם המוהל הראשון בהיסטוריה היהודית: "ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר... וימל את בשר ערלתם". 

מאז, הקפידו היהודים על מצוות ברית מילה, וקיימו אותה אף בתנאים בלתי אפשריים. מלאכתו של המוהל, אף היא לא התקיימה תמיד בשופי ובנחת, ולא פעם הוא נאלץ לסכן את חייו כדי לקיים את מצוות הברית. היה זה בתקופות בהן נאסרה הברית, ואף איום ממשי של עונש מוות היה תלוי ועומד נגד מפר הצו. גזירות שכאלו היו בזמן שלטון היוונים על ארץ ישראל, ובתקופת השלטון הקומוניסטי, שניהל מרדף חסר פשרות אחר מוהלי תינוקות (מילת מבוגרים לא נאסרה בחוק). כל זה לא הרתיע את המוהלים מלהמשיך במלאכתם. 

מקצוע המוהלות נלמד אצל מוהל וותיק ובעל ניסיון. המתלמד מתלווה אליו לבריתות, לומד את המלאכה, ובהמשך אף מל בכוחות עצמו, תחת פיקוח המוהל המלמד. משרד הבריאות דורש כי הרבנות תאשר את המוהל, אך בציבור החרדי אין לכך דרישה. 

רבים מבין המוהלים הם דור שני או שלישי במקצוע. אחרים הגיעו לכך מתוך עניין, סקרנות וחיבוב המצווה של הכנסת יהודי בבריתו של אברהם אבינו. 

כיומיים לפני הברית, בודק המוהל את התינוק אם הוא מסוגל לעמוד בה, ואף עורך בדיקה נוספת ביום שאחרי הברית. 
על פי ההלכה, מוהל לא דורש שכר בעבור מלאכתו (כתוב שאין רואים ברכה בכסף זה), אך מותר לו לדרוש החזר הוצאות כהוצאות נסיעה. 
בציבור החרדי מקובל לשלם למוהל כמאה דולר לברית (הדגשה – מציעים למוהל את התשלום, הוא לא דורש).

ענף המלאכות התורניות

המקצועות הבאים, אינם מוגדרים אמנם כמקצועות תורניים קלאסיים, (כמלמדות, רבנות וכו'), אך לעוסק בהם נדרשת הבנה וידיעת התורה.

ההדרת ספרים תורניים

רבים עוסקים בההדרת ספרים תורניים – עריכת ספרים תורניים עתיקים: כתיבת כותרות, פיסוק, חלוקה לקטעים ומציאת מראי מקומות. לא פעם מדובר בתיקונים של גרסה מוכרת, על פי השוואה עם גרסאות עתיקות לאותו ספר, שנמצאו בספריות שונות. 

הראשונים שנגעו בתחום זה, לפני כמאה שנה, היו ר' שלמה בובר ואפטוביצר, שהשתייכו לחוגי "חוכמת ישראל" בגרמניה. ר' שלמה בובר ההדיר מדרשים רבים, שלא היו ידועים עד תקופתו, ואפטוביצר ההדיר את ספר ה"ראביה" (ספר של אחד הראשונים). 

במקביל, עסק באותה תקופה בירושלים ר' שלמה אהרון ורטהיימר בההדרת כתבי יד רבים של מדרשים לא ידועים שמצא בספריות ובמוזיאונים. 

לאחר השואה עסקו בתחום הרב אברהם סופר, שבאופן פרטי ההדיר את כתב היד של ספר "בית הבחירה" לר' מנחם המאירי, על רוב מסכתות הש"ס. לצורך עבודתו נסע הרב סופר ברחבי העולם ואיתר כתבי יד בספריות רבות. נוסף אליו, הוציא הרב שרגא וילמן את הספר "תוספות הראש", המבוסס אף הוא על כתבי יד. 

בירושלים, הקים הרב מימון את מוסד הרב קוק, המתמחה בההדרת כתבי יד עתיקים. ספריו של הרב חיים דב שעוועל היו ספריו הראשונים של מכון זה. מאוחר יותר, נכנס לתחום "מכון ירושלים", שלפני כשלושים שנה הוציא את יצירת הפאר שלו: "אוצר מפרשי התלמוד". 

כיום מעסיקים שני המכונים האחרונים גברים חרדים רבים בההדרת כתבי יד עתיקים, בדרך כלל של ספרים מתקופת הראשונים, תוך השוואת נוסחאות של כתבי היד. 

בשוק קיימים מכונים נוספים, שאף הם מעסיקים גברים רבים באותו תחום, כמו מכון שבתי פרנקל שעסק בההדרה של ספרי הרמב"ם ובההדרה לספרי המחברים על הש"ס. קיימים גם מספר מכונים המהדירים את הספרים "ארבעה טורים", "שולחן ערוך" וספרי יסוד אחרים. 

לאחרונה, הוציא אחד ממכונים אלו, "עוז והדר", מהדורה משוכללת של הש"ס, הכוללת תיקונים, הוספות, מפרשים, ומפתחות. מכון "עוז והדר" הינו מכון אמריקאי, אך הוא מעסיק רבים בישראל. 

המשכורת המשולמת במכונים אלו נחשבת ל'מילגה', אך היא משכורת לכל דבר. 
יש וצאצא של כותב הספר או חסידיו מעוניינים להוציא את כתביו לאור, והם מממנים את העבודה. לעיתים, הנהלת המכון פונה בהצעה ל'בעל עניין' (כאמור צאצא או חסיד) כדי שיעזור במימון הוצאת הכתבים. במקרים אחרים אלו 'גבירים' המממנים פרויקטים גדולים בתמורה לכך שייקראו על שמם. הש"ס שהוציא לאור מכון 'עוז והדר' נקרא גם "מהדורת פרידמן" על שם מממן הפרויקט. 

ניתן לעסוק בעריכת ספרים גם כעבודה ביתית, ועבודה זו נחשבת לעבודה אברכית. 
יש ונותן העבודה הוא מחבר ספר, ואז מלאכתו של האברך היא העברת ביקורת עניינית וסיגנון הנכתב (כידוע, לא כל מי שיודע ללמוד יודע גם לנסח את ידיעותיו). 
במידה והעבודה היא על ספר עתיק, הרי שסגנונה הוא כפי שתואר לעיל. ספקי העבודה על ספרים עתיקים הם נכדיו של כותב הספר, תלמידיו, או חסידים המעוניינים להוציא את כתביו של אחד ממייסדי השושלת. 

שכר העבודה נע בין 10$ למתחילים, ו20$ לעורכים המבוקשים ביותר.

מגידי שיעורים – הדף היומי

בשנים האחרונות הקים הרב חיים דוד קובלסקי את ארגון "מאורות הדף היומי". ארגון זה נכנס לנישה שפינה ארגון "תורה ויהדות לעם" של אגודת ישראל. תיה"ל שקע בשל העובדה שהתקציב הממשלתי אליו הופסק. הארגון החדש נהנה ממימון של איל ההון מוטי זיסר (שהוא דווקא חובש כיפה סרוגה). 

הדף היומי הוא רעיון של ר' מאיר שפירא מלובלין (תרמ"ז-תרצ"ד), ועל פיו בכל נקודה בעולם ילמדו בכל יום אותו דף גמרא, וכך אחת לשבע שנים כל יהודי יסיים את הש"ס. 

במסגרת פעילותו, 'מריץ' ארגון "מאורות הדף היומי" מאות שיעורים בדף היומי בנקודות שונות בארץ, ואף באמצעות הרשת המקוונת. מגידי השיעורים זוכים למלגה על מאמציהם.

טוענים רבניים

טוען רבני הוא המקבילה החרדית לעורך דין, אלא שהתעסקותו מוגבלת לדיני ממונות ודיני אישות. מובן שהוא מופיע בפני בית דין רבני, ולא בפני בית משפט. 
על הטוען הרבני להיות 'מתוחכם', שנון וחד לשון. 

בידע ובהבנה שלו במשפט על פי ההלכה הוא יכול להיות דיין, אך התחכמות משפטית כנראה מושכת אותו יותר, ואת הידע העצום שלו הוא מנצל למציאת פרצות הלכתיות לטובת "מרשו". 

לשאלה כיצד ניתן למצוא פרצות רבות בהלכה, התשובה היא, כי ההלכה לא נכתבה כספר חוקים יבש. בכל דור נכתבו ספרי הלכה רבים ובהם פרשנויות שונות, מה שמותיר כר פעולה נרחב לטוען הרבני. 

טוען רבני טוב (במובן המקצועי) מסוגל, למשוך גט לאורך שנים ו/או להפך (כלומר לקצר הליכים שהיו יכולים להתארך לחינם). כמו כן נדרשת ממנו מומחיות בהתאמת הלקוח לבית הדין, וב"סחיבת" התיק לבית הדין הרצוי (ברחוב החרדי כל קהילה, וכמעט כל חוג מחזיק בבית דין משלו. למשל, הטוען הרבני ינווט לקוח קבלן אל בי"ד X הנוטה בדיני תורה בין רוכשי דירות לקבלנים לטובת הקבלנים, ומנגד את לקוחו רוכש הדירה אל בית דין Y בו הנטיה הפוכה). 

כעורך הדין, אם הטוען הרבני מצליח במלאכתו, הרי שפרנסתו מצויה לו ברווח. יש המשתכרים מאות דולרים לפגישה. טוענים מבוקשים פחות, כמובן שמרוויחים סכומים נמוכים יותר. 

כל טוען מצפה ל"תיק כבד" העוסק בסכסוכים משמעותיים שאינם רק כספיים אלא גם חברתיים. התפלגותה של חצר חסידית היא דוגמא לתיק שכזה. הטוען הרבני יילחם בתיק הן על בנייני המוסדות, הן על ערכם הנדל"ני, והן על השם (איזה פלג יזכה בשם של החסידות, וממילא יוכר כהמשכה, ואיזה פלג יאלץ למצוא שם חדש וממילא יחשב כחסידות חדשה). בתיק כזה עשוי הטוען הרבני להרוויח לא פחות ממאה אלף דולר. מהיכן הכסף? מן הסתם מחשבונות בנקים בחו"ל, עיזבונות וכדומה, הקשורים לחסידות/ישיבה. 

לעיתים, מסתיימת מלאכתו של הטוען הרבני קודם שהחלה – כאשר בית הדין מפנה את הצדדים המתדיינים לבית משפט. 

הטוענים הרבניים הוותיקים והמוכרים לא למדו את מקצועם באופן מסודר, אך בשנים האחרונות עורך משרד התמ"ת קורסים לטוענים רבניים, ויש לציין שאף נשים מהמגזר הדתי לאומי החלו להיכנס לתחום. 

בשנים האחרונות, בהתאם לאופנה החדשה, עוסקים הטוענים הרבניים גם בגישור: גישור בדיני ממונות וניסיונות להשיג שלום בית או גירושים קלים. רבים מבעלי המקצוע מתארים זאת כחידוש מרענן. במקום לנסות לסכסך ולהפיל אי מי בפח, הם עוסקים בהשכנת שלום. 

לאחרונה, התאגדו הטוענים הרבניים באגודה, שאחת מפעולותיה הראשונות היא ניסיון להשיג לטוענים רבניים רישיון להופיע בבתי משפט - ניסיון שכרגע ניתן להגדירו כניסיון נפל.

ענף המסחר

הפצה של מוצרי טבע ונפלאות

לא מעט 'מכירות' של מוצרי טבע ותרופות פלא קיימות בשוק החרדי. חלקן נעשות באמצעות חנויות, המוכרות מוצרי טבע ובריאות מוכרים ומאושרים על ידי משרד הבריאות. בציבור החרדי קיימת מודעות גבוהה לבריאות ולתזונה בריאה וחנויות הטבע מוצאות את פרנסתן בכבוד. 'אברכים' ושאר מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, קונים רק את המעט שהם יכולים להרשות לעצמם, אך בני השכבה המבוססת יותר מרשים לעצמם להרכיב תפריטים מלאים ויקרים. 

בשוק החרדי קיימים גם לא מעט מוצרי רפואה עממיים, חלקם מאושרים על ידי משרד הבריאות, וחלקם לא נבדקו מדעית מעולם. יש בהם המיוצרים לפי הרפואה העתיקה, שהיצרן מתיימר להיחשב כמומחה בה (כשהמנצחת על כולם היא רפואת הרמב"ם), חלקם על פי מסורות משפחתיות (תרופת פלא שעברה במשפחה בסודי סודות מאב לבן, ובן אחד מוכשר במיוחד החליט לעשות ממנה קופה) וחלקן יצאו הישר מראשו הקודח של אדם מיואש כלכלית, ומחפש מזור לצרותיו. 

מעניין לעקוב אחר הפרסומים בתחום, ולהיוכח כיצד ייצור התרופות הביתיות נע סביב עולם הערכים החרדי ולוח השנה היהודי. למשל, אחד מחשובי ירושלים מייצר בביתו טיפות מיוחדות לזירוז לידה, ונשים רבות תעדנה בשבועה כי ארבעים ושמונה שעות לאחר נטילת התרופה הן היו 'אחרי' (תוך ניצול אפקט הפלצבו). אחרים מייצרים טיפות להגברת חלב אם. יזם פלוני עלה על נישה אחרת של צורך אנושי, והחל לייצר טיפות מיוחדות להפחתת צהבת ילודים (הגורמת לדחיית ברית מילה). ויש עוד ועוד "תרופות פירטיות": להקלה על צומות, להקטנת היפראקטיביות בילדים, לטיפול בבעיות עיכול ואפילו בעיות נפשיות. כל אלו מהווים, כאמור, כר נרחב לפעילותם של העוסקים בתחום. 

לכל יצרן יש "מאמינים" הטוענים בתוקף כי לתרופותיו אין מתחרים, ולעומתם כאלו ה'קוטלים' אותו כשרלטן חסר מצפון. 

מחירו של בקבוקון או קופסת טבליות קטנה מתחיל בעשרות שקלים ומגיע אף למאות, דבר שלא יפריע למאמינים לרכוש את תרופת הפלא. 

ההפצה מתבצעת בדרך כלל במכירה מהבית, או בהעמדת דוכן בכניסה לבתי כנסת. לפני צומות מעמידות רוב חנויות המכולת 'סטנד' עליו טבליות להקלה על הצום. 

וכמו בכל תחום, גם בענף הפצת תרופות הפלא יש המצליחים יותר ויש המצליחים פחות.

מסעות שנור בחו"ל

אחוז קטן אך לא מבוטל מהגברים החרדיים מוצא את פרנסתו בפשיטת יד. העוסקים בכך מתייחסים לעניין כאל מקצוע לכל דבר. 

כארבע חודשים בשנה נמצא ה'שנורר' בחו"ל (לרוב ארה"ב או אנגליה), עובר מדלת לדלת ואוסף דולר לדולר. את ה'פדיון' הוא שולח למשפחתו שבארץ ישראל, וזו מצליחה בדרך כלל לחיות ממשכורת זו ברמת חיים לא רעה בכלל. 

'שנורר' מבוסס יותר משתמש בשירותיו של 'דרייבר' – נהג מקומי המכיר את כתובתם של הנדבנים, ויודע מתי כדאי לשחר את פניהם. זמן מומלץ, לדוגמה, הוא לאחר שהגביר גבה את שכר הדירה מהנדל"ן שברשותו. נוסף על כך, מדריך הנהג את השנורר כיצד לדבר אל ליבם של הנדבנים. משכורתו של ה'דרייבר' היא כארבעים אחוז מערך התרומות. 

מקצוע ה'שנור' נחשב למקצוע 'תורשתי' העובר מאב לבן. מספרים על אב שלימד את בנו אומנות השנור, כדי שלא יזדקק לבריות... 

לעיתים, מגיע אדם למשלח יד זה לאחר שאירס את אחד מצאצאיו, התחייב לדירה ושאר ירקות, וכשהגיע העת לתשלום עמד מול שוקת שבורה. בלית ברירה הוא נוטל את מקל הנדודים ויורד לארה"ב כדי לקושש מעט תבן. 

דרגה אחת מעל ה'שנורר' העושה לביתו נמצא זה ה'משנורר' בעבור מוסד תורני כלשהו. שישים אחוז מהתרומות שהצליח לקבץ מועברות למוסד שבשליחותו הוא עובד, וארבעים אחוז עוברים לכיסו של ה'משולח'.

ענף החתונות

השדכנות

השדכנות אינה ענף תעסוקה. כל אדם שהצליח להביא אי פעם שידוך לידי גמר זוכה לתואר 'שדכן'. יש שלא עשו זאת מעולם, יש שעשו זאת פעם אחת בלבד, ויש העושים זאת על בסיס קבוע, מה שמחשיב אותם למומחים בתחום. על פי האמור לעיל, שדכן יכול להיות כל אחד. מאברך 'כולל' ועד סוחר גדול. 

ובכל זאת, למרות שאין מדובר בענף מקצועי, אי אפשר להתעלם מכך שבכל ערב נסגרים כמה וכמה שידוכים, ומאחורי כל זוג מאורס עומד שדכן שהרוויח באותו ערב סכום נאה. ישנם שמות מפורסמים העוברים מפה לאוזן. ניתן אף למצוא איזכורים להם בפורומים בנושאי שידוכים ברשת. אך אין הם מפורסמים בשום מדריך טלפונים. למעט אירגונים העוסקים בשידוכים מיוחדים, כמו לבעלי בעיות רפואיות כו'. 

תעריפי השדכנות נעים בין שבע מאות וחמישים דולר לאלפיים וחמש מאות דולר, תלוי במעמדם הכלכלי של ה"מדוברים". התעריף הסטנדרטי המקובל הוא 1000$. 

יצוין, כי כל 'צד' משלם סכום זה בנפרד, מה שמכפיל את הסכומים הרשומים לעיל. 
אצל הספרדים לא מקובל לשלם דמי שדכנות, אלא מסתפקים במתנה נאה לשדכן. 
סכומים ניכרים אלו מהווים תמריץ ניכר לרבים לנסות ולעסוק בשדכנות. 

מיהו השדכן? כל אדם שעלה בראשו רעיון והוא העז להציע אותו, או בז'רגון המקצועי – 'לגלגל' אותו הלאה. זו יכולה להיות עקרת בית משועממת, אברך עסוק או זוג צעיר המנסה להתאים בין חברותיה לחבריו. בקיצור, כל אחד. 
כשהחליט השדכן כי בידיו הצעה טובה, הוא מתקשר להורי הנערה ומפרט להם את פרטי הצעתו. לאחר שהם מבררים ומחליטים כי ההצעה נראית להם (ובדרך כלל השדכן 'מנדנד' כדי לקבל תשובה. גם אם ההורים נלהבים מההצעה, הם לעולם לא יצרו קשר עם השדכן, כדי לא להראות להוטים...), הוא מתקשר להציע גם אצל הורי הבחור וממתין לתשובתם. במקרה והיא חיובית, הוא יתאם את הפגישות. במגזר הליטאי יגיע השלב בו הוא עומד מהצד ומחכה לתשובת הזוג, המידבר ללא תיווכו, ובמגזר החסידי הוא מעביר אפילו את הצעת הנישואים. 

במקרה ואחד מבני הזוג החליט כי הוא לא מעוניין בשני, עומדת בפני השדכן המשימה המביכה של לידע את הצד הלא רצוי. 
אין מצב ששדכן לא יקבל את משכורתו, ובמלואה. כסף השדכנות מוגדר כ"כסף כשר" שהורווח ביושר וחובה לשלמו - וזאת למרות האמרה הרווחת כי "שדכן" אלו ראשי תיבות של "שקר דובר - כסף נוטל". בציבור החרדי מסתובבים אין ספור סיפורי אימה על זוגות שהוריהם התחמקו מתשלום דמי השדכנות והם סבלו מאסונות שונים (הסיפור הקלאסי – לא נפקדו בילדים עד ששולם לשדכן...). 'מאזן אימה' זה כנראה משכנע גם את אחרוני המפקפקים לשלם. 
יש לציין כי במקרה ופורק השידוך על השדכן להחזיר את התשלום, אך לא כן במקרה של גירושים.

גראמען

גראמען – חורז חרוזים (אידיש). תפקידו של הגראמען הוא להזמין את המכובדים לרקוד עם הכלה בשעת המצווה – טאנץ (ריקוד מצווה, אידיש). 

"מצווה טאנץ" – טקס הנערך בסוף החתונה החסידית. במהלך הטקס מזמין הגראמען את המכובדים, במקרה זה בני משפחות החתן והכלה לרקוד עם הכלה. 

ההזמנה נעשית תוך כדי שירת חרוזים משעשעים המספרים בשבחו של המוזמן, וכאן מתבטא תפקידו של הגראמען. הוא חייב להיות בעל חוש מוזיקלי, כשרון חריזה וכושר אלתור. תפקיד לא פשוט, אם נתחשב בכך שעליו להחזיק ערני ומתעניין קהל עייף שכל רצונו ללכת הביתה ולישון. ברוב המקרים, ה'גראמענס' נאמרים בשפת האידיש, אך כשהאירוע שייך למשפחה בה לא דוברים שפה זו, הם יאמרו בעברית. 

כמובן שלא ניתן לדרוש מהגראמען לחרוז חרוזים ברמת משורר. השפה בדרך כלל עילגת למדי, והמצב מחמיר כשהשירה נעשית בעברית, שלרוב אינה שפת האם של הגראמען (אלא אידיש): 
"ועכשיו נדבר על דוד הכלה שמעון/ ימים ולילות לא מפסיק ללמוד/ מלמד תורה לילדי ישראל/ ניחן בכושר הסברה מעולה". 

ומה עושה הגראמען כאשר פשוט אין מה לומר על המוזמן? כאן ביתר שאת בא לידי ביטוי כושר האילתור שלו: "הכירו כולם את הדוד שמואל/ מיהו ומהו איש לא שואל/ אדם מוצלח כמוהו אין למצוא/ בשוק אין רבים כמותו". 

יש לציין כי הגראמענס הרציניים עושים עבודת שטח יסודית וטובה. החרוזים שלהם מתובלים בפסוקים, מדרשים מן המקורות ואף עשויים בקצב נכון המשתלב עם המנגינה. 

הגראמען המפורסם ביותר, שדמותו הפכה כמט למיתוס, הוא יענקל מילר, או בכינויו האולטימטיבי "היארמער רוב" (הרב מיארמע). האיש הפך את מקצוע הגראמען ואת הבדחנות המתלווה אליו למשהו מיוחד. החרוזים שלו נחשבים למוצלחים, והבדיחות שלו מסופרות בציבור שוב ושוב. כוכבים אחרים בתחום הם הרב וימר, וינטרוב והזמר החסידי ליפא שמלצר, המנסה לחכות את היארמער רוב. 

תפקידו של הגראמען אינו מסתכם בחריזת חרוזים בלבד. עליו להצליח לסחוט דמעות מעיני המוזמנים, או לפחות מעיני הסבתות, בשעה שהוא "מזמין לרקוד" את הסבים והסבות הנמצאים כבר בעולם האמת. 

'שיא הערב' נרשם כאשר הוא מזמין בחרוזים נמלצים במיוחד את החתן לרקוד בצוותא עם הכלה. בפעם הראשונה בחייהם רוקדים השניים יד ביד, ועוד בפומבי. 

יש לציין כי האחריות לכך כי כל אחד ייצא מרוצה מהנאמר עליו אינה מוטלת על הגראמען, אלא על בני המשפחה, המעבירים את הנתונים לחרזן. 

אם יש לכך דרישה מצד המחותנים, במהלך הערב עושה הגראמען הפסקה קצרה מהחרוזים והופך לבדחן. את הבדיחות עליו להתאים לאופי האורחים והאירוע, אך בדרך כלל הן נוגעות בעניינים אקטואליים - הן מהפוליטיקה המקומית והן מהפוליטיקה הפנים חרדית. ירידת הערך הדרמטית של הדולר סיפקה כר נרחב לבדיחות, כגון: "תופעה חדשה: גנבי מתכות גונבים כספות ומשאירים את הדולרים". או ציטוט מפיו של ביש המזל: "בכל מקום שאני הולך אני שומע שהדולר נופל. רק לידי לא נופל אפילו אחד..." 

בדיחות על חיי נישואין הן בגדר חובה, כמובן שבגבול המותר. דוגמית: "דופקת אישה אצל שכנתה ומבקשת לשאול את שואב האבק. 'הוא ירד למנחה' עונה לה השכנה". 

שעות העבודה אף הן עושות את המקצוע ללא פשוט בכלל: משעת חצות הליל ועד לפנות בוקר... 
השכר הממוצע: 
למתחילים – בין חמש מאות לאלף דולר להופעה. 
ל'כוכבים' בתחום – כאלפיים דולר בלילה. 
מיותר לציין – העסק כולו מתנהל ב'שחור' תרתי משמע).

תזמורות

השמחות הרבות מספקות אף הן פרנסה ללא מעט יהודים טובים. יש יזמים זריזים שמיהרו לפתוח אולמות שמחה (להלן, בפרק נפרד), יש המספקים שרותי קייטרינג , ויש המממשים את כשרון הנגינה או את קולם הערב ומנעימים את הערב לאורחי החתונה. 

המחיר לתזמורת מבוקשת בת ששה נגנים כ"שלהבת" או "עמירן דביר" נע באזור ה-2000$ לערב. כשעה קודם החופה (בדרך כלל: בשעה 18:00) הם ילוו את השמחה עד לסיומה בשעה 23:00. אם ירצה בעל השמחה בהארכה, (לרוב, כאשר מדובר בתזמורות אלו, הוא ירצה) עליו להוסיף להם תשלום. 
על חברי התזמורת לדאוג לציוד הגברה. האולם אינו מספק ציוד זה ועליהם להיות בקשר עם חברת הגברה אשר תהיה אחראית על שינוע הציוד הכבד לאולם, הצבתו וכיוונונו. בהתאם לתשלום תספק חברת ההגברה "אחראי סאונד" אשר ילווה את הערב, וכן רקעים ומסכים לשדרוג מיתחם התזמורת. 

חברי התזמורת מצווים לשמור על "קשר עין" עם הקהל, ובעיקר עם הבחורים, חברי החתן. עליהם לחוש מתי הניגון "תפס" ומתי יש להחליפו, לדעת את הטרנדים השונים בישיבות השונות ואת העדפותיהם השונות של תלמידי אותה ישיבה מבחינה מוסיקאלית. תזמורות שפיתחו מיומנויות אלה הופכות ל"מועדפות" באותה ישיבה וזוכות להזמנות לרוב. 

תזמורות מבוקשות פחות, ו/או עם פחות נגנים, יאלצו להנמיך את רף הדרישות שלהן ויסתפקו בכ-1000$ לערב. 

בשנים האחרונות חדרה אופנת הסוליסטים, אותה מוביל אלי פרידמן מבית שמש - זמר חסידי בזכות עצמו ובעיקר פצצת אנרגיה המנגן, שר, מתקלט ועושה רעש מקביל לזה של תזמורת שלמה ובמחיר של כ-1200$.

זמרים

את התזמורות מלווים זמרים ווקלים. בהזמנת תזמורות "יוקרתיות", הזמר כלול במחיר. בתזמורות אחרות ייגבה מחיר מיוחד עבור צירופו. זמר ממוצע ו'עממי' ירוויח כ-200$ ללילה, אך בעבור "זמרים מבוקשים", השמים הם הגבול. 

כוכבי הזמר החסידי מוצאים את פרנסתם ובכבוד באולמי החתונות. עתים מוזמנים הם אף לחו"ל לפאר את שמחתם של שועי עולם. ישנן חתונות בהן בעל השמחה, היכול להרשות לעצמו את ההוצאה, מזמין זמרים חסידיים מפורסמים, היוצרים שילובים קוליים מעניינים ותורמים לאווירת השמחה. 

בירושלים נהוג שלא לנגן בחתונות, כזכר לחורבן בית המקדש. כדי להרקיד את הקהל, נאלצים עורכי החתונות בעיר להסתפק ב"פויקר" – מתופף, ובצוות המלווה אותו. האחד מכה בפריטש (מעין מצילתיים המפיקים קולות רקע) והשני זמר, המנסה להתאים את שירתו לקצב התיפוף. 
התוצאה היא עניין של טעם, או של חוסר ברירה. 
התענוג עולה בין 500$ ל-600$ לאירוע. 

אחרים טוענים כי מותר לנגן בחתונה בכלי אחד בלבד, והם רוקדים לצלילי אורגנית (שהוא למעשה סינתיסייזר ממוחשב). אורגנית זו מפיקה צלילים השווים לצלילי תזמורת שלמה ומצליחה 'להרים' את הרוקדים כהוגן. 
המחיר כ-1200$ לאירוע. 

בבר מצוות מקובל מאד להנעים לאורחים את הערב באמצעות אורגניסט מלווה. האורגניסט מרוויח כ-400-500$ לאירוע.

צלמי חתונות

מעבר לידע הטכני, חייב צלם חתונות חרדי לדעת את כללי הטקס ואת מיקומו בו. 

הצלם החרדי אינו מנהל הטכס. הוא מתעד את האירועים תוך כדי התרחשותם ואינו יוצר אותם. אין הוא יכול לתבוע מבני הזוג: "חכו רגע" או "חזרו שנית בבקשה". הוא חייב לתפוס את הרגעים המשמעותיים בחופה, כענידת הטבעת לאצבעה של הכלה או שבירת הכוס על ידי החתן, בלא שנוכחותו תפריע למהלך האירוע. במידה ופספס חלק מן החופה, הוא מונע מזכרת מן הדורות הבאים שירצו לראות איך אבא ואמא היו פעם צעירים ויפים... 

בשעת החופה הוא יטפס על סולם, ישתחל בין המברכים וינסה 'לא לפספס' את הרגעים החשובים, וכל זאת מבלי להפריע חלילה לטכס עצמו. 

לאחר החופה נכנס הזוג הצעיר ל"חדר הייחוד". כניסה לחדר זה ללא נוכחים ונעילת דלתו "מבפנים" בידי הזוג הצעיר מסמלת את כניסתה של האישה לרשותו של הבעל וחותמת את הנישואין מבחינה הלכתית. בפועל, בני הזוג 'ישברו' את הצום, ישוחחו ואפילו ינקטו בגלויי קירבה ראשוניים שבין איש לאשתו. לאחר כ-20 דקות ומעלה, תיפתח (מבפנים) הדלת והצלם יורשה להיכנס לחדר הייחוד לשם צילום תמונות סטודיו של הזוג הצעיר. 

תמונות אלו תופסות מקום של כבוד באלבומי החתונה. גם תמונות הסטודיו של הכלה ובנות משפחתה וכמובן התמונות המשפחתיות בסוף הערב חשובות ומושקעות. 

לאחר החופה ובמהלך הערב, על הצלם החרדי לתמרן בין הריקודים בעזרת הגברים לריקודים בעזרת הנשים (להלן – צלמת חתונות) בין לבין עליו "לשים עין" על ה'מזרח' – שולחן המכובדים. על אוזניו להיות כרויות תוך כדי ריצה מצד אחד של האולם לצידו השני למוזיקת הרקע. ברגע שמתחילה התזמורת בנגינת השיר "ימים על ימי מלך תוסיף" עליו להגיע אל פתח האולם, ולתעד את הרב או את ראש הישיבה שנכנסו בשעריו. אם 'פספס' את אחד ה'גדוילים' (רבנים), הרי שכשל בתפקידו. 

תמונות הסטודיו של הכלה הן פרויקט בפני עצמו. רוב הכלות החרדיות מצטלמות באולם השמחות, ואינן יוצאות לסיור 'מול השקיעה'. צלם 'חזק' מחזיק בשפע של רקעים, אך אין הוא מסתפק בהם. יכולות התכנות הגרפיות מאפשרות כר נרחב למשחק עם התמונות, לשיפוץ במקום הנכון ולמשחקים 'קיטשיים' נוסח הזוג על רקע ההזמנה, הפורצת מתוך כוס, ועוד כיד הדמיון והטעם של הצלם. 

צלם זול משתכר כ-600$ לערב, ומכאן המחיר רק מטפס ועולה. 750$, 900$ כשהיקרים והמבוקשים ביותר דורשים קרוב ל-1200$. המחיר כולל שלש אלבומים המכילים 500 תמונות, ותקליטור ובו כל התמונות שצילם הצלם (כ-1500). 
בחתונות חסידיות, בהן מקובל 'מצווה טאנץ', דורש הצלם תוספת תשלום של 100$, ללא הגבלת זמן. 
לכל צלם יש "עוזר צלם", לרוב בחור הדואג ל"תאורת צד" בצילומים. הוא עוקב אחר הצלם ומרים אל על את ה"פלש" הצידי בשעה שהצלם לוחץ על כפתור המצלמה. תמורת הנ"ל משתכר הוא (ממעסיקו, הצלם) כ-100$ לערב.

צלמת חתונות

במשפחות רבות מתנגדים לכניסת הצלם לעזרת הנשים בשעת הריקודים, מסיבות הלכתיות. לשם כך עובדים צלמים רבים בשיתוף פעולה עם צלמת חרדית, המגיעה רק לשעת הריקודים. 
משכורתה של צלמת כזו מגיעה ל-100$ ללילה.

צילומי בר מצווה וברית מילה

בבר מצווה מתמקדים הצילומים בתמונות סטודיו של החתן ובני משפחתו, וכמובן בשולחן ה'מזרח', בהנחה שיש כזה. 
עבור ערב שכזה משתכר הצלם כ-400$ פחות או יותר, בהתאם למספר התמונות. 

עבור ברית משתכר הצלם כ-150$.

צילומי חלאקה

בהגיע הילד לגיל שלש, נוהגים לספר את שיער ראשו. קודם לכן, מקפידים רבים שלא לגזור משיער הילד ולו מעט, מה שיוצר בדרך כלל מחלפות ראש ארוכות ונאות. 

כדי לשמר מזכרת ממראה הילד לפני התספורת, הולכים לצלם מומחה (מה שהפך לכמעט מנהג), היוצר לילד מספר תמונות סטודיו מרשימות. 

עבור דיסק ובו תמונות הילד, משתכר צלם 'ברמה' 150$.

צלמות ילדים

תחום חדש שפרץ לאחרונה לעולם תעסוקת הנשים הוא תחום צילום הילדים. חלק מהן למדו את המקצוע במגמת הצילום (החדשנית) בסמינר, וחלקן בקורסים של משרד התמ"ת. 

אין מדובר ב'צילום' בלבד, אלא משחק שלם של איבזור, תחפושות וכו', כדי ליצור את ה'פוסטר' המושלם. 
לעיתים, מרוב איבזור לא רואים את הילד, אך צלמת מוכשרת מסוגלת ליצור תמונות יפות בהחלט. הרעיונות רבים ומגוונים. יש המלבישות את הילד בסגנון עתיק, יש הבוחרות ברקע כפרי ויש הבוחרות בנוף ים דווקא. 
הצילום כולל ילדי חלאקה, אך לא רק. אמהות רבות מצלמות כך את תינוקותיהן, בעיקר כדי לחלק את התמונות המקסימות לסבתות. 

המחירים לצלמת זולה מתחילים מ-10₪ לתמונה, ולצלמת יקרה כ-20 ₪ לתמונה. כמובן שקיים רף מינימום של 10 תמונות. 

ענף ההלוויות

בעוד יהודים רבים וטובים מתפרנסים מתעשיית השמחות, אחרים מתפרנסים דווקא מהיפוכם. אלו הם מארגני ההלוויות. מארגן הלוויות אינו מטפל בסידורי הקבורה, תפקיד השמור ל'חברא קדישא', אלא בהזמנת המלווים לאירוע. 
ברכבו, עליו מותקנת מערכת כריזה, הוא מסתובב ברחבי העיר ומכריז: "הלוויתו של פלוני אלמוני תצא היום בשעה שלש מביתו (כתובת) לבית החיים (שם בית העלמין)". 

במקרה שהנפטר הוא רב דגול או אדמו"ר, להכרזה יהיה ניגון מיוחד. 
בעבור סיבוב שכזה ברחבי העיר, משתכר הכרוז כ-400 ₪. 
אם הוא דואג גם להדפסת מודעות האבל, הרי שייהנה מתוספת הכנסה. 

יהודי ירושלמי חשוב מתפרנס משני התחומים האחרונים בו זמנית. בבוקר הוא מכריז על הלוויות, ובערב שר בחתונות ומשמש כ'בדחן' (לעיתים כדי להרבות שמחה בקהל, מוזמן בדרן לשעת המצווה טאנץ. הוא מספר בדיחות ומצחיק את הקהל) - מה שהפך אותו לדמות צבעונית ונושא לבדיחות.

חדירת המקצועות האקדמיים לציבור החרדי

בעשור האחרון החלה זליגה של חרדים מהמקצועות המקובלים והקלאסיים לכיוון העולם האקדמי. סביר להניח כי הסיבה לכך היא העלייה הכללית ברמת החיים, והרצון להשתכר בכבוד. נוסף על כך, רבים חשו מתוסכלים מכך כי בצאתם לשוק העבודה עליהם לעסוק במלאכת כפיים, ללא קשר ליכולותיהם האינטלקטואליות והשכלית.

מכונים להכשרה מקצועית

כאמור, דלתות רבות היו חסומות בפני האברך החרדי שרצה לצאת לעבוד בשל החסר בהשכלה בסיסית. הלימודים ב'חדר' כוללים מעט מאד מקצועות חול, וגם המעט הזה ברמה בסיסית בלבד. בישיבות, מקצועות החול מחוץ לתחום באופן מוחלט. 

הרב שך התנגד באופן נמרץ להכנסת לימודי חול בישיבות, והביע התנגדות אף להכשרה מקצועית לאברכים שרצו בכך. ב-1996 שקע הרב שך בתרדמת, והסדק הראשון בחומה שהקים נפרץ. בבני ברק הוקם ה"מרכז החרדי להכשרה מקצועית". המוסד הוקם בברכתו של הרב שטיינמן (שלאחר מכן התנער ממנו), וועדה רוחנית שפיקחה עליו העניקה לו את ההכשר הרשמי. בראשות הוועדה (אותה יזמו הרב שלמה זלמן אויירבך והרב אליישיב) עמדו רבנים בעלי השפעה בחוגים החרדיים. 

בשלב הראשון הותרו הלימודים רק לאברכים בעלי משפחות, בני עשרים ושלש לפחות, והפונה ללימודים נאלץ להציג בפני חברי הוועדה הרוחנית אישור מסמכות רבנית. נוסף על כך מפקחת הוועדה גם על תכני הלימוד, שלא יכללו דברי אפיקורסות (כמובן שלימודים עיוניים כפילוסופיה וספרות אסורים, הן בשל תכניהם העלולים להיות נגועים בכפירה, והן בשל העובדה שלימודים אלו לא מביאים כל תועלת כלכלית. לימודם עלול להתפרש כקריאת תיגר על למוד התורה). 

כראוי למוסד שכל מטרתו היא לסייע לאברכים למצוא פרנסה – הלימודים במרכז החרדי להכשרה מקצועית הם ברמת הפרקטיקה ממש, ונלמדים מקצועות מבוקשים בשוק כמו (ובעיקר) מחשבים, אלקטרוניקה, הנדסאות ומינהל מערכות, חשבונאות, חשמל ועוד. 
מכללה זו זוהתה בעיקר עם הזרם הליטאי. 

לעומת "המרכז החרדי להכשרה מקצועית" שאינו מוסד אקדמי, המוסדות להלן הינם מוסדות אקדמאים: 

לאחר "המרכז החרדי להכשרה מקצועית" הוקמה בבני ברק מכללה חרדית שנשאה את השם "מבח"ר" (מכללת בני ברק החרדית), ובירושלים הוקמה המכללה החרדית. הלימודים במבח"ר ובמכללה החרדית בירושלים נחשבים ללימודי חוץ של אוניברסיטאות מוכרות בישראל, כמו אוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה ומכללת הדסה. הן במבח"ר והן במכללה החרדית הושם דגש על לימודי מקצועות המחשב, והתארים הניתנים לתלמידים מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה. 

מוסד אקדמי חרדי נוסף הוא טורו קולג'. טורו קולג' נחשב למוסד אמריקאי להשכלה גבוהה. ההתמחות הבולטת שלו היא מנהל עסקים, אך נלמדים בין כתליו גם מקצועות נוספים, בשילוב לימודי יהדות. 

הקריה הקדמית באור יהודה (שלוחה של הקריה האקדמית בקרית אונו) הינה מוסד בולט וחשוב בעולם האקדמי החרדי. במוסד לימודי תואר ראשון במנהל עסקים או במשפטים, וכן לימודי ראיית חשבון. 
לאחרונה נפתח בקריה מסלול ללימודי תואר שני במנהל עסקים. 

בית ספר גבוה לטכנולוגיה הינו מוסד ירושלמי המשלב לימודים אקדמיים עם לימוד תורה לבנים, ובמתכונת מדרשה לבנות . בית הספר מפעיל ארבע שלוחות, שתיים מהן מיועדות ללימודי נשים, ושני האחרות מיועדות לגברים: מכון לב ומכון נווה. בית הספר מעניק תואר ראשון במגוון מקצועות טכנולוגיים. 

יוזמה אחרת של האוניברסיטה הפתוחה היא לקיים לימודי גברים בגן הטכנולוגי במלחה. מטרת הפרוייקט היא לשלב בין לימוד התורה ללימוד מקצוע, ולכן תנאי קבלה ראשוני הוא לימוד ב'כולל'. בפרויקט משתתפים כמה עשרות גברים חרדים. 

המשותף לכל המכונים הללו הוא ההקפדה על התאמה לציבור החרדי. במכונים המלמדים גברים ונשים מקפידים על שעות לימוד נפרדות, מורה גבר לגברים ותוכן לימודים תואם. נוסף על כך, מתקיימים הלימודים בערב או ביום אחד בשבוע, כדי למנוע פגיעה בסדרי הלימוד ב'כולל'. 

למרות המכונים הרבים שקמו, ולמרות שמספר הלומדים בהם נאמד באלפים, קשה לכנות את התופעה כמהפך בציבור החרדי. עדיין רוב רובם של הגברים מעדיפים את הלימודים ב'כולל' על פני יציאה לעבודה.

פרויקט "פרנסה בכבוד"

"פרנסה בכבוד" הינו פרויקט שיתופי של ג'וינט ישראל ומשרד התמ"ת. מטרת הפרויקט, הפועל בישראל מעל לעשור היא לעודד את השתלבות הציבור החרדי בשוק העבודה. הפעילות הנ"ל מתמקדת בשני תחומים: משיכת אברכים למכונים להכשרה מקצועית וסבסוד הלימודים, והקמת "לשכות תעסוקה" שיעסקו בהשמת בוגרי המכונים בעבודה. 

כל פעילות הג'וינט מתנהלת תחת ובשיתוף פעולה מלא עם רבני הציבור החרדי. 

נוסף לג'וינט, החלה לפעול גם חברת 'מנפאואר' (חברת השמה וכוח אדם, מהמובילות בישראל) בציבור החרדי, תחת השם 'מנפאואר בראשית'.

עיתונות ותקשורת

בשנים האחרונות, ניכרת חדירה חרדית גם לתחום התקשורת. אין הכוונה למדיה החילונית, אלא למדיה החרדית דווקא, שהתפתחה בצעדי ענק. 

עד לפני מספר שנים הסתכמה העיתונות החרדית ב'המודיע' שנחשב ל'פראוודה' האגודאי, ומאוחר יותר הצטרף אליו 'יתד נאמן', המחשיב עצמו למוביל 'דעת התורה'. עוד מספר שבועונים היו קיימים בשוק, אך אלו לא תפסו מקום כה נכבד. 
בשנים האחרונות חל מהפך בעולם התקשורת החרדי. עיתונים חדשים צצו. השבועונים 'משפחה' (וותיק יחסית) ו'בקהילה' תפסו מקום של כבוד על המדף, וכן חינמונים רבים שצצו כפטריות לאחר הגשם. 

עיתונים אלו נמנעו מהעסקת 'עיתונאי חצר' בסגנון המודיע ויתד, וכותבי השורות היו 'חברה צעירים' שלא פחדו להעלות בעיות פנים חרדיות על פני השטח. 
לפתע צצו במסדרונות הכנסת כתבים חרדיים צעירים וחדשים, פרשנים פוליטיים, כלכליים וצבאיים חובשי כיפות שחורות (כאמור, גם קודם לכן היו הכתבים הוותיקים של המודיע). 

בעלי העיתונים הנ"ל נמנים אף הם על הציבור החרדי, אך בניגוד ליומונים הנזכרים לעיל, הם מחשיבים עצמם 'על פוליטיים'. מבחינתם העיתון הוא לא שופר להפצת דעותיהם הפוליטיות או השקפותיהם הדתיות, אלא 'ביזנס' לכל דבר. 

עבור טור שבועי בן עמוד אחד בשבועון, משתכר הכותב החל מ-120 ₪. אך כמובן שהמשכורת תלויה בערך הכותב ועשויה לטפס אף למאות שקלים לטור. 

'קול חי', תחנת הרדיו הדתית שהוקמה ומשדרת לציבור החרדי והדתי לאומי מעסיקה אף היא שדרנים, מגישים וכתבים חרדים, אך רוב ציוותה נמנה על הציבור הדתי-לאומי.

תעשיית החגים

ענף בולט ומשמעותי בכלכלה החרדית היא תעשיית החגים. אומנם מדובר בתעשייה עונתית בלבד התלויה בלוח השנה, אך בתחומים מסוימים היא מגלגלת סכומים עצומים.

פסח

התעשייה הכבדה ביותר הקשורה לחגים היא ללא ספק תעשיית חג הפסח. שבעה ימים בהם נאסר לאכול חמץ ומוצריו, מחייבים הקמת פסי יצור מיוחדים לכל דבר מאכל. הכסף הגדול ביותר מתגלגל במאפיות המצות, 'הלחם' היחיד לשבעה ימים. 

מאפיות המצות פועלות מחודשים טבת – שבט ועד פסח (ינואר – תחילת אפריל). 

את העובדים במאפיות המצות ניתן לחלק לשני סוגים: 'שבאבניקים' (נערים ללא מסגרת שנפלטו מישיבות) ואברכים המעוניינים בתוספת הכנסה. משמרות העבודה הקצרות המקובלות במאפיות (יום עבודה במאפיה שכזו נע סביב ארבע-חמש שעות) מאפשרות לאברך ללמוד חצי יום ב'כולל'. 
רוב העובדים במאפיות המצות משתייכים למגזר החסידי או הספרדי ולא למגזר הליטאי. 

במאפיות שלל משרות ותפקידים למעוניינים, כשהמשכורות נעות משכר מינימום ועד עשרות דולרים בשעה: 
הקמח והמים – אחראים לשפוך את הקמח והמים לקערת הבצק (יש להיזהר שהשניים לא יתערבבו במהלך השפיכה). השכר הוא כ-25 ₪ בשעה. 
פארנעמער – לש את הבצק. משכורתו כ-50 ₪ לשעה. 
פינר – מכה על ערמות הבצק, כדי לסיים את העיבוד. התעריף הוא כ-6 ₪ לערמה. פינר מומחה עשוי להגיע לשבעים ערמות בשעה, אך הממוצע הוא כשלושים ערמות בשעה. 
ראש שולחן – מחלק את הבצק למצות. משכורתו כ-30 ₪ לשעה. 
פותח – אחראי על תחילת רידוד הבצק. מרוויח בין 10 ל-15 דולר בשעה. 
אמצעים – ממשיכים את רידוד הבצק – מרוויחים כ-10 דולר בשעה. 
גומר – מסיים את צורת המצה. משכורתו כ-35 דולר לשעה. 
רעדלער – אחראי על חירור המצות. מרוויח כ-30 ₪ בשעה. 
מלפף – מלפף בניירות לבנים את המקלות שבעזרתם מכניסים את המצות לתנור. מרוויח כ-25 ₪ בשעה. 
שיבר – מכניס את המצות לתנור. כ-50 דולר לשעת עבודה. 
מקרר – מקרר את המצות לפני האריזה. מרוויח כ-40 ₪ בשעה. 
מנקי הכלים מרוויחים בין 20 ל-25 ₪ בשעה. 
המשגיח מרוויח בין 9 ל-15 דולר בשעה. 
מנהל העבודה משתכר כ-40 עד 50 דולר בשעה. 

מרגע שפיכת המים לקערת הקמח, ועד ליציאת המצה המוכנה מהתנור אסור שיעברו יותר משמונה עשרה דקות (עברו מעל שמונה עשרה דקות – המצה החמיצה). נקל אם כן לדמיין את אווירת התזזית הקיימת במאפיות המצות. העבודה מתנהלת בסרט נע, כשכל עובד משתדל לבצע את תפקידו במהירות שיא, אגב צעקות "לשם מצת מצווה", "לשם מצת מצווה". הכל נעשה בעמידה, בתנועות ידיים זריזות, שלא לומר פראיות. 

למרות האווירה הקדחנית, חייב כובד הראש להישמר, ואין מקום לבדיחות תפלות או קלות ראש. מספרים כי פעם, אחד מאנשי הצוות צעק במקום "לשם מצת מצווה" "לשם מס הכנסה", והסטייפלער (ר' ישראל יעקב קנייבסקי) נמנע מלאכול את מצותיו. 

במהירות עצומה מחלק 'ראש השולחן' את הבצק למצות, ה'פותח' מתחיל את הרידוד, וחיש קל מעביר את המצות הלאה, ל'אמצעים'. אלו מרדדים את המצה, ומעבירים אותה בזריזות ל'גומר' – האחראי על גימורה הנאה. אגב, ה'גומר' יהיה תמיד ממוצא תימני. בני העדה התימנית נחשבים לזריזי ידיים, ולכאלה המסוגלים לעשות עבודה עדינה כל כך במהירות רבה (ה'גומר' מקבל לידיו עלה בצק דק מאד וגדול, קשה מאד להסתדר עימו). לאחר ה'גומר' מחורר ה'רעדלער' את המצות, ומעבירן לשיבר. 
אסור לשכוח, כי הבצק מורכב מקמח ומים בלבד. נקי משמץ תוספת או ממשפרי אפיה, מה שמקשה מאד את לישתו ועיבודו. 

השיבר עומד על יד התנור הלוהט, חף מכל מסכת הגנה ומכניס את המצות הדקות לתנור באמצעות מקל עץ. אין פלא שמשכורתו כה גבוהה. הוא עומד בחום בלתי סביר ונושם עשן במשך מספר שעות בכל יום. 

לאחר שמונה עשרה דקות מחריד צלצול עז את השטח. שאריות הבצק שלא הספיק להפוך למצה מושלכות לרצפה, הכל ממהרים לשטוף את ידיהם, לקרצף את ציפורניהם משאריות הבצק ולהתייצב לסיבוב נוסף. 

מעטים נוסעים לעבוד במאפיות מצות בחו"ל, שם המשכורות יותר מכפולות מהמשכורות בארץ. לאחרונה, נפתחו מאפיות-מצות רבות ברוסיה, תוך ניצול מחירי החיטה וכוח האדם הזולים במקום. 
החיסרון הבולט בנסיעה למאפיית מצות בחו"ל הוא היעדרות ממושכת מהבית, לכל תקופת האפייה.

סוכות

גם בחג הסוכות מתנהל מסחר אופייני לחג, אם כי קשה לקבוע כי כולו מנוהל על ידי חרדים. בכל מקרה, מצוות נטילת ארבעה מינים, חובת הישיבה בסוכה, נוי הסוכה - כולם יחד מצטרפים לשוק עליז וססגוני התופס את המדרכות ברחובות הראשיים בבני ברק ובירושלים בערב החג. 

לא מעט אברכים מוכרים בביתם 'סכך', ארבעת המינים או קישוטי סוכה, מתוך תקווה להרוויח מעט מאווירת החג. 

אחרים מועסקים כממייני הדסים. להדס כשר לקיום מצוות ארבעת המינים ישנם שני כללים. הראשון קשור לצורת הצמיחה של עלי ההדס: צמיחת העלים בדרך כלל בשלשות, ובהדס כשר על כל שלישיית עלים לצאת מאותה נקודה בענף. השני קשור לרצף השלשות: ישנם שיעורים שונים באשר לאורך הרצף הכשר שחייב להיות על ענפי ההדס (28 ס"מ, 30 ס"מ). 
מאמצע חודש אלול מועסקים מאות אברכים במיון הדסים כשרים ואריזתם. את העבודה מספקים 'מאכערים' הקוטפים את ההדסים. 

ההדסים גדלים בכל הארץ אולם "הדסים משולשים", הנדרשים ל"ארבעת המינים", גדלים בצפון הארץ. הדסים צפתיים הגדלים פרא באזור הגליל העליון נחשבים לעמידים ולמהודרים. קרטל של סוחרים צפתיים 'אסליים' סוחרים בהם. במושב נוב שברמת הגולן מגדלים הדסים משולשים מבוייתים הנחשבים גם למשולשים ומהודרים. מלבד זאת רבים מגדלים שיח הדסים בחצר ביתם כאשר סודות גידולם עוברים מפה לאוזן כדי להשיג את ההדס המשולש והמהודר. 
השכר לשעה עומד על כ-20 ₪. 
האווירה במקום המיון היא אווירת ערב חג עליזה ומלאת חיים.

חנוכה

לפני ימי החנוכה מוכרים אברכים בזיכים (צלוחיות שמן להדלקה), פתילות ושמן זית. המסחר מתנהל בין כתלי ה'כוללים' וברחבת בתי הכנסת.

האישה כמפרנסת

רקע

בכל ליל שבת, קודם הקידוש על היין שרים הבעל והילדים "שיר תהילה לעקרת הבית" המתחיל במילים "אשת חיל מי ימצא – ורחוק מפנינים מכרה". המזמור מונה את שבחיה של האשה "עקרת הבית – עיקרו של בית" הדואגת לאחזקתו והעומדת מאחרי הצלחתו של הבעל, כנאמר: "[...] היתה כאוניית סוחר ממרחק תביא לחמה, / ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה... / נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". המזמור מסתיים במילים: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה"....." 

בציבור החרדי, עם דגש חזק על הציבור הליטאי, האישה היא בעצם המנוע העומד מאחורי הבעל האברך. ישיבתו ב'כולל' תלויה בהסכמתה ובמידת הרצון שלה להקריב עצמה ולעבוד במשרה כפולה: כאמא המנהלת בית ברוך ילדים וכמפרנסת. 

בכל שנות לימודיה בסמינר היא שומעת על הזכות הגדולה שתיפול בחלקה לפרנס "בית של תורה". גם כשהיא עסוקה בלימוד מקצוע, המטרה העומדת מול עיניה היא לפרנס "בית של תורה", ולאחר נישואיה היא עובדת כדי שביתה יהיה "בית של תורה". 

עד השנים האחרונות, מבחר המקצועות שבפניו עמדה אישה חרדית היה דל ביותר, ונע בין ענף ההוראה, הנהלת חשבונות, פקידות או הקמת עסק עצמאי. את שני הראשונים לימדו בסמינר, ושני האחרונים אינם מחייבים הכשרה מוקדמת ויכולים להילמד תוך כדי עבודה. 

עם עליית ענף ההי-טק, נמשכו אליו צעירות חרדיות רבות, שראו בהתמחות בתחום זה אפשרות לצאת ממעגל העוני ולהתפרנס בכבוד. בשלב מאוחר יותר, לאחר לחץ ציבורי שהתבסס על העובדה כי מציאת משרה כמורה או כגננת הפכה לכמעט בלתי אפשרית, הוכנסו מקצועות המחשב למסלולי ההתמחות בסמינרים (ועל כך – להלן), ובעקבותיהם חדרו את חומות השמרנות מקצועות רבים ונוספים (להלן).

מורות

כמעט כל בוגרת סמינר 'בית יעקב' מחזיקה בידה תעודת מורה או גננת. מקצוע ההוראה נחשב בקרב הנשים החרדיות כיוקרתי מאד, ומעט פחות ממנו נחשב מקצוע הגננת. 

בציבור הליטאי, נחשבת משפחה בה הבעל אברך, וטוב מזה, נושא במשרה תורנית, בעוד האישה משמשת כמורה – למעין 'אצולה רוחנית'. זו אחת הסיבות שמקצוע ההוראה מושך אליו רבות וטובות, הגם שדרישותיו המחמירות מלוות את המורה לאורך כל היום. מורה חייבת להתלבש על פי תקנון הצניעות עליו הורו הרבנים בלי לסטות ממנו ולו מעט. היא הרי מהווה דוגמה המחנכת את בנות ישראל. בתור מודל התנהגות היא חייבת להסתפק במועט, כראוי לבית של תורה. כל אלו ועוד הפכו את ה'מורה' למקצוע בעל מעמד מיוחד. 

סיבה נוספת בגינה מגיעות אל ההוראה צעירות רבות, היא לוח ימי העבודה הנוח והמתאים כל כך לגידול בית ברוך ילדים: יום עבודה הנגמר בשעה שהילדים חוזרים הביתה, חופשות משותפות וכדומה. 

חלומן של צעירות רבות להשתלב במערכות החינוך החרדי נידון מראש לכישלון, אם אין להן פרוטקציה מספקת. הסיבה לכך פשוטה: מדי שנה נפלטות לשוק אלפי בוגרות סמינרים בעלות תעודת הוראה, וכמובן שלבתי הספר אין להציע די משרות לכולן. 
התוצאה בשטח היא שבעלות ה"קשרים" מצליחות להשיג מספר שעות מילוי מקום, דבר המחייב אותן לרוץ מבית ספר אחד לשני, ולא פעם אף לנסוע לפריפריה מרוחקת, להכין בכל פעם שיעורים חדשים לרמות גיל שונות ולהשלים עם כך שאין להן משכורת קבועה. הן מתנחמות בכך שיש להן 'דריסת רגל' במערכת החינוך, ומקוות שבבוא היום תהפוך דריסת רגל זו למשרה קבועה. 

בעלות קשרים חזקים יותר משיגות שעות קבועות ואפילו כיתת חינוך. עד כמה מערכת החינוך החרדי (והחינוך העצמאי בפרט) בנויה על 'קשרים' משתקף בעובדה, שבבתי ספר רבים אחוז גבוה מאד של המורות הן בנות דודות, קרובות משפחה של המנהלת, בנות/נכדות של... 

שכרה של מורה מתחילה בבית הספר היסודי הוא 22 ₪ לשעה. לאחר כשלושים שנות וותק, ולאחר תוספת 'גמולים' (להלן) וכל נקודת זכות אפשרית אחרת (כלימוד לתואר מורה בכירה) היא תגיע ל'נטו' של 6-7 אלף ₪ בחודש. 

ממלאת מקום בבית ספר יסודי משתכרת כ-30 ₪ בשעה, ובחטיבת הביניים 38 ₪ בשעה. 
בתיכון משתכרת מורה מתחילה כ-30 ₪ בשעה, ולאחר שלושים שנות וותק היא עשויה להשתכר כ-11 אלף ₪ בחודש. 
ממלאת מקום בתיכון משתכרת כ-38 ₪ בשעה. 

גמולים – תוספות שכר על סעיפים שונים (גמול ריכוז מקצוע, גמול חינוך, גמול חינוך מיוחד, גמולי השתלמות ועוד) יכולים להוסיף מאות שקלים למשכורתה של המורה. 

שכר זה הוא השכר המקובל לכלל המורים בארץ, אך קיימות מספר רשתות חרדיות המנצלות את יחסי ההיצע והביקוש ומשלמות למורות "משכורות רעב". אחת מרשתות אלו, המיועדת לילדי עולים, משלמת למורה 25 ₪ לשעה, אך ללא כל תנאים נלווים, וותק וכו'.

גננות

גם מקצוע הגננות נלמד במסגרת הסמינר. משום מה נחשבות הבנות הבוחרות במסלול הגננות לפחות מוכשרות מחברותיהן הבוחרות במסלול ההוראה. אך למען האמת, לאישה שבידה תעודת גננת, קל יותר למצוא עבודה מבעלת תעודת הוראה. 

אומנם ברשתות הגנים השונות (המוגדרות כחינוך עצמאי) קשה מאד להשתלב, ושוב בשל הרוויה במספר הגננות, אך תמיד קיימת האפשרות לפתוח גן פרטי. 

ברחוב החרדי פועלות מספר רשתות עצמאיות המפעילות גני ילדים. הגדולה והמוכרת מכולן היא 'רשת הגנים', אך קיימות רשתות נוספות כמו הגנים של 'נשי אגודת ישראל', 'עץ הדעת', 'גני החושן' ועוד. 

בשנתיים האחרונות עברה 'רשת הגנים' תהליך הבראה, שבמהלכו פוטרו מתפקידן גננות רבות, ואילו הנותרות נאלצות להסתפק בשכר מינימום בלבד. 

גננת יכולה לפתוח גן פרטי לגילאי שנה וחצי עד שלש (מגילאי שלש ומעלה בכל מקרה נשלחים הילדים לגנים עירוניים). 

במקרה שגן חדש באזור הינו דבר מיותר לחלוטין (בהנחה שעל כל שני ילדים קיים גן), ניתן לפתוח גן בשפת האידיש לאוכלוסיה החסידית, או גן באנגלית, ליליד חו"ל. מן הסתם יהיו להם ביקוש. 

אם הגן מצליח, הרי שהגננת מרוויחה סכום נאה מדי חודש. המחיר לילד עומד על כ-500 מאות ₪ לחודש (לשעות 8:00-13:00). מכאן ואילך רווחיה של הגננת תלויים בהוצאותיה. לא מעט גננות תעדפנה לפתוח גן בבית, כדי לחסוך את עלות השכירות. אחרות תוותרנה על סייעת. 

בעבר, התנהלו גנים אלו ב'שחור'. כאשר נציגי מס הכנסה היו פושטים על הריכוזים החרדיים בחיפוש אחר גנים לא רשומים, היו הגננות ממהרות לחלק את ילדי הגן בין השכנים ובין העוברים ושבים ברחוב. כיום, במקביל להיעלמותו ההדרגתית אך העקבית של ה"שחור" מתחום החינוך החרדי, רוב הגנים רשומים ומשלמים מס כחוק.

מורות וסייעות בחינוך המיוחד

כשאר מקצועות ההוראה, נלמד גם החינוך המיוחד במסגרת הסמינר. אך בניגוד להוראה הרגילה ולגננות, בתחום זה עדיין ניתן למצוא משרות פנויות. 

השכר נע בין 35 ל-50 ₪ בשעה, כשהגורם המכריע לפערים הוא מקום העבודה. 
החינוך העצמאי משלם קרוב ל-50 ₪ בשעה, אך העמותות הפרטיות משלמות רק 35 ₪ לשעה. 

סייעת בחינוך המיוחד מרוויחה 25 ₪ בשעה, ואם אין לה תעודה היא מרוויחה שכר מינימום בלבד. 

אך כאמור, רוב הנשים לא מצליחות להשתלב באופן קבוע במערכות החינוך, ורבות מוותרות על החלום להקים בית בו "היא מורה והוא אברך". בחוסר ברירה הן תחפשנה אפיקי פרנסה אחרים.

מטפלות

יש המשלבות בין הרצון להיות עקרת בית לבין החובה לפרנס, ובוחרות במקצוע המטפלת. "פרנסה בטוחה", אם ניקח בחשבון את הפוריות הגבוהה של נשות המגזר. 

ישנן מטפלות העובדות באופן פרטי, וישנן המעדיפות לפתוח משפחתון בחסות ובסבסוד משרד העבודה והרווחה. 

מטפלת פרטית מקבלת לביתה תינוקות תמורת מספר שקלים לשעה, וגובה התשלום תלוי במקום המגורים. בערים הוותיקות והמבוססות מגיע התשלום ל-8 ואפילו 10 ₪ בשעה, ובערים הצעירות והחדשות הוא לא חוצה את רף 7 השקלים לשעה. 

התשלום הוא רווח נקי, כיוון שמטפלת פרטית אינה מספקת את המזון לתינוקות ואף אינה נעזרת בסייעת. 

בשל העובדה שמטפלת פרטית אינה יכולה להחזיק ביותר מארבעה תינוקות, ניתן להסיק שבסוף החודש נותרת בידה משכורת די נמוכה. 

מרבית המטפלות הפרטיות אינן מצהירות על הכנסתן. 

לעומת המטפלות הפרטיות, מטפלות המשפחתונים מבוססות יותר. במשפחתון שהן מנהלות בביתן חמישה ילדים, והתשלום עבור כל ילד מגיע ל-1350 ₪ בחודש. לאחר ניכוי הוצאות כמו מזון, עדיין נותרת בידן הכנסה של ממש. 

בשל אפשרויות התעסוקה החדשות לנשים החרדיות (להלן) נוצר צורך במשפחתונים רבים נוספים. ממעקב אחר העיתונות החרדית ניתן לראות פרסומים של עיריות שונות המציעות לנשים ללמוד את המקצוע (בקורסים שמארגן משרד התמ"ת), כאשר, עבודה מובטחת לאותן שתסיימנה את הקורס בהצלחה. 

כשמשפחה חרדית מחפשת מטפלת, היא לא מסתפקת בבירור רק על אופייה של זו וכמות הסבלנות והניסיון שלה. שיקול מרכזי נוסף וחשוב לא פחות בבחירת מטפלת לפעוט הוא החוג אליו היא משתייכת. בציבור הליטאי והספרדי הדבר פחות בולט, אך בחוג החסידי מושם על כך דגש חזק וברור. המטפלת חייבת להיות "היימישע" – אחת מהקהילה, וכזו שהורי הילד סומכים על החינוך היהודי הטהור שהיא מעניקה (לתינוק בן מספר החודשים...). כמובן, רצוי מאד שהיא תדבר עם הזאטוט באידיש. להלן ציטוט של גב' X המשתייכת לחסידות ויז'ניץ: "תיראי, על בת אולי אני פחות אקפיד, אבל בן שאמור ללמוד תורה, איך אני יכולה לשלוח אותו למטפלת שאצלה הוא ישמע רדיו?!" 

נשים חרדיות רבות אחרות, אינן מסוגלות אף לחשוב על מקצוע המטפלת כאופציה. "לעבוד יום שלם בהחלפת טיטולים?" הן שואלות, כשהכוונה כמובן לילדיהן החוזרים הביתה לאחר שעוזבים ילדי הזרים.

מכירות עצמאיות

בניסיון להתפרנס, נשים רבות מחליטות על פתיחת עסק עצמאי. יש העושות זאת מחוסר ברירה אחרת (אין לה מקצוע, היא לא מוצאת עבודה אחרת וכו') ויש העושות זאת מתוך תקווה להתבסס ו"לגדול" כלכלית. 

רוב הנשים החרדיות, כשהן פותחות עסק עצמאי הן מתחילות זאת כ'מכירה' (חנות ביתית קטנה, לעיל). כך הן נמנעות מנטילת סיכונים מיותרים. במידה והמכירה הצליחה חלקן תפתחנה אותה לחנות של ממש, ואם היא נכשלה הרי שניתן לחסל את הסחורה ללא נזקים נוספים. 

פתיחת 'מכירה' (כנראה תרגום של המילה Sale) בשעות הערב, נעשית פעמים רבות לצד עבודה נוספת בשעות היום. 

מכירה היא רעיון שהציבור החרדי יכול לקחת עליו את הקרדיט, וכנראה שזהו הציבור היחיד בו רעיון מעין זה יכול להצליח. 
מהי מכירה? חנות קטנה המנוהלת בתוך הבית, או לכל היותר במחסן הביתי - בדרך כלל בשעות הערב. 'מכירה' יש כמעט לכל דבר: בגדי נשים, בגדי ילדים, גרביים, רהיטים, מוצרי תינוקות, לבנים, תכשיטים ועוד. 

כיצד נראית מכירה? לרוב, נבחר סלון הבית למשימה. כך שאת החלל בין השולחן הסלוני הגדול (השולחן עליו נערכות סעודות השבת, רהיט חובה בכל בית חרדי) לארון הספרים (עוד רהיט חובה) תופסים סטנדים עמוסי סחורה. אם יש פיסת קיר פנויה, מן הסתם היא תכוסה במדפי סחורה. כ'קופה' משמשת קופסה כלשהי. הקלאסה היא קופסת מטרנה ריקה או קופסת נעליים. 
מה עושים בשבת? דוחפים את הסטנדים לפינת הסלון, מכסים במפה לבנה, והופ – יש סלון. ואם אין פינה אליה ניתן לדחוף את הסטנדים בשבת? לא מתלוננים. העיקר יש פרנסה ברוך ה'. 

מכירה היא פתרון טוב לאדם הרוצה לפתוח עסק, אך לא בטוח עד כמה הרעיון שלו אטרקטיבי. כשהוא פותח מכירה, הסיכון שלו מחושב ומדוד: הוא בעצם נכנס להתחייבות של סחורה ופרסום בלבד. אין לו הוצאות מקום והתחייבות לתקופת שכירות. לא מעט חנויות מצליחות החלו את דרכן כמכירות ביתיות קטנות. 

בערים החרדיות, כבני ברק וכירושלים, סיכוייה של מכירה להצליח גבוהים מאד, וממכירות שכאלו מתפרנסות משפחות רבות. בערים החרדיות הצעירות, דוגמת ביתר, קריית ספר ואלעד, סובלות המכירות מקשיים ומחוסר לקוחות. הדבר נובע מאי אמונם של התושבים כי "כאן ניתן להשיג משהו". תושבי הערים הצעירות מעדיפים לערוך את קניותיהם בעיר האם – בני ברק או ירושלים. 

בעבר, חלק גדול מהמכירות ניהלו את עסקיהן ב'שחור'. במהלך השנים הגיעו העוסקים במכירות להכרה כי "מה שמתנהל מתחת לשולחן, יכול להגיע רק עד גובה השולחן". כיום מכירות רבות רשומות ומשלמות מיסים כחוק, אך עם זאת עדיין קשה לעקוב אחר מספרן, בשל הרבות שעדיין לא נרשמו. 
וכך, בשעות הערב, לאחר שהחנויות כבר סגרו את שעריהן, יוצאות נשים חרדיות רבות לקניות, ואת קניותיהן הן עורכות ב'מכירות'. 

בבנין אחד, בקומה שלישית מתנהלת מכירה של בגדי ילדים, שני בניינים הלאה במחסן יש מכירת כובעים, ובשכונה הסמוכה מכירה לבגדי נשים... 'סיבוב מכירות' שכזה נחשב בעיני נשים רבות להתאווררות נעימה ולבילוי מושלם. 

'מכירה' היא יזמות עסקית בעלת ניחוח חרדי עז. רבים במגזר שולחים את ידם במסחר, עם דגש על מסחר זעיר מהבית, בשל הפרמטרים הרבים שלו המתאימים לצורכיהם: אין צורך בהשכלה וזו עבודה המאפשרת במקרים רבים עצמאות וגמישות בסדר היום. 

רוב בעלות המכירות מפרסמות עצמן במקומונים ועל גבי לוחות המודעות של הבניינים. פליירים בתיבות הדואר הם גם דרך פרסום מקובלת. מוכרות מבוססות יותר מרשות לעצמן את ההשקעה שבהצמדת מגנט לכל אחת מדלתות בתי האזור. 

למרות המחשבה כי אין כל צורך בידע מוקדם לפני פתיחת חנות או 'מכירה', רבים מאד הפסידו סכומי כסף גדולים בשל חוסר ניהול נכון. לשם כך הקימה הרשות לעסקים קטנים ובינוניים את מט"י - המרכז לטיפוח יזמות. בשנים האחרונות חדר מט"י גם לציבור החרדי, והתקבל בו בזרועות פתוחות.

יבוא אישי

פעמים רבות, מבוססת המכירה על יבוא אישי, בפרט כאשר ההורים של אחד מבני הזוג מתגוררים בחו"ל: ארצות הברית, קנדה או באירופה. ברוב המקרים היבוא מחו"ל מתמקד בענפי הביגוד השונים, כשכל בעל מכירה משתדל להשיג מוצרים שייחדו את מכירתו. 

רבים מייבאים בגדי נשים מקנדה, הנחשבת ליצרנית גדולה של ביגוד המתאים לאישה החרדית. בגדים מיוחדים לגברים חסידיים מיובאים מארצות הברית (לבנים מיוחדים, חולצות מיוחדות). בגדי ילדים מיובאים מקנדה ומאירופה, מיעוטם מארה"ב. 
כשנוסעים בני הזוג לבקר את ההורים, הם מנצלים את ההזדמנות לבחירת סחורה. "כאב הראש" של המשלוח מוטל בדרך כלל על ההורים המסורים, הרוצים לעזור לילדיהם להתפרנס. 

לא פעם, שמה של המכירה מעיד על ארץ מולדתו של הנמכר בה: "אמריקה 2" (בגדי ילדים מארה"ב), "יורופ קידס" (בגדי ילדים אירופיים), "13 אווניו" (מוצרי נדוניה מארה"ב, על שם השדרה ה13 בברוקלין, יעד קניות מועדף על הציבור החרדי שם) "קנדקס" לבגדי נשים מקנדה ועוד רבים רבים. 

רוב היבואנים הללו מייבאים ב"קטן", כמות סחורה המספיקה למכירה האישית שלהם. מסיבות מובנות הם מעדיפים שלא לשלם מכס בכניסה לארץ, וכך נוצרה שיטת העברה של מזוודות. 

להעברת מזוודות הסחורה משתמשים בנוסעים לחו"ל. בזמן החזרה לארץ, נוטל עימו הנוסע מזוודה מלאת סחורה, אותה הוא מעביר ליבואן תמורת 150-180$. אם נתפס הבלדר על ידי המוכס, עליו לשכנעו באותות ובמופתים כי הסחורה מיועדת לשימושו הפרטי. הצליח – אשריו, והוא יקבל את התשלום מהיבואן. נכשל – עליו לשחרר את המזוודה מהמכס. הקנס ישולם לו על ידי היבואן, אך הוא הפסיד את דמי המשלוח. 

רבים מהנוסעים לחו"ל משתדלים להשיג מזוודות, כדי לכסות מעט ממחיר כרטיס הטיסה היקר, כך שיבואן הרוצה להעביר סחורה, בדרך כלל ימצא מוביל. 
תעשיית שינוע המזוודות יצרה פולקלור שלם של סיפורי גבורה נוסח "איך עבדתי על המוכס" ו"איך אף אחד אפילו לא חשד..." 

בעבר, יזם הסניף הבני-ברקי של מט"י "מועדון נשות עסקים". המועדון כלל נשות עסקים מבני ברק ומפתח תקווה, ומטרתו היתה להפגיש בין הנשים, ליצור ביניהם קשרי עבודה וחברויות פורות (מבחינה עסקית). 
אחת לחודש התקיימה הרצאה מקצועית על ידי כלכלנים, עורכי דין, אנשי עסקים וכו', ולאחריה הוגשה ארוחת ערב, בה נוצרו קשרים חברתיים. "זה היה ערב על הכיפק, להיפגש עם חברות, לשמוע הרצאה מעניינת, לאכול טוב..." מתארת זאת אחת מחברות המועדון. 

פעמיים בשנה אף התקיים טיול גדול, בעל ערך לימודי, למשל לכפר התעשייה תפן. נשות העסקים החרדיות הובלו בין מפעלים ועסקים, ושמעו את סיפוריהם של כאלה שבנו את עסקם ב"עשר אצבעות". 
במשך הזמן גווע המועדון ונעלם מהמפה. יש הטוענים שבשל בעיות מימון, ויש הטוענים שביטול ארוחת הערב בשעת המפגשים גרמה לקריסתו הסופית.

פאנות

רוב הנשים החרדיות חובשות פאה לראשן, מה שפיתח ענף פרנסה גדול ורווחי, המפרנס פאניות, יבואני ויצרני פאות רבים.

יצרנית הפאות

יצרנית הפאה היא אישה המייצרת פאות 'קַסְטֶם' (עבודת יד). 
פאת הקסטם נחשבת איכותית במיוחד. היא עשויה משיער אדם טבעי, ובנויה בצורה כזו שתיראה כמעט כשיער הראש של חובשת הפאה. 

מעט אנשים עוסקים ביבוא השיער, הנחשב למקצוע מסוכן במקצת ומרתיע רבים. היבואנים נוסעים לאוקראינה (מקור השיער האיכותי ביותר), דרום אמריקה או טורקיה, ושם אצל סוחרים מקומיים הם רוכשים את השיער. כל חבילת שיער נקראת 'קוקו', ומכל 'קוקו' מיוצרת פאה אחת. היותו של שוק השיער האוקראיני בשליטת המאפיה המקומית, המשליטה טרור ופחד אצל הסוחרים (ידוע על מקרה בו הסתיים מסחר תמים שכזה ברצח) הופכת אותו למסוכן. 

את ה'קוקו' רוכשת היצרנית מן היבואן במחירים הנעים בין 900 ל-1200 דולר ליחידה (ושוב, המחיר תלוי באיכות, אורך ומקור השיער). את הרשת עליה נשזר השיער היא רוכשת בכ-13 דולר ליחידה. 
הלקוחה מגיעה אל היצרנית, וזו מתאימה לה רשת ושיער. יחדיו הן מחליטות מה מבנה הפאה שיתאים ללקוחה. 

מחיר פאה שכזו נע בין אלף לאלף ושבע מאות דולר אצל יצרניות 'סטנדרטיות', ושלושת אלפים דולר בסלוני יוקרה. 

"פאה" היא נושא שיחה מרכזי בקרב הנשים החרדיות. הן מסוגלות לשבת ולדון באיכות הפאה ובצורת בנייתה שעות רבות, להשוות בין פאותיהן, לדון באיכות העבודה של היצרנית, להתווכח אם המחיר הגבוה מוצדק או מופקע, ובהבל פיהן לרומם את מעמדה של היצרנית או 'לקבור' את פרנסתה. 

הפאנית

הפאנית היא זו המעצבת 'שיער' במגזר החרדי. לכל פאנית (מצליחה) חוג לקוחות קבוע - נשים המקפידות לסרק אצלה, ורק אצלה, את פאתן. יש המקפידות לעשות זאת פעם בחודש, יש העושות זאת רק לפני אירועים, וכולן, בלי יוצאת מן הכלל מסרקות את הפאה בערבי חגים. 

הקשר עם הפאנית אינו מסתכם בסירוק הפאה בלבד. הפאנית משמשת פעמים רבות כ"כותל המערבי" של השכונה/הקהילה. ידע ביצירת ובשימור קשרים חברתיים הוא אחד הרכיבים ההכרחיים בדמותה של פאנית מצליחה. 

בזמן ההמתנה לסירוק, הופך ה'סלון' לחדר דיונים בנושאי יופי, חן, איפור וכמובן פאות. הפאנית (שהשכלתה מסתכמת בדרך כלל בידע כיצד לגזור ולעצב פאה) נחשבת לברת הסמכה הטובה ביותר בנושאים אלו. 

ברוב המקרים, ימוקם ה'סלון' בחדר מיוחד או במחסן ביתה של הפאנית. שם תעוצב מספרה לכל דבר. אך לא פעם, בשל אפשרויות המקום הדלות של הפאנית, היא מאלתרת 'סלון' במיקומים יצירתיים במיוחד. לעיתים, משמש חדר הילדים או הסלון בתפקיד הרם. אחת המרואיינות סיפרה לנו על "סלון פאות" שהכניסה אליו הייתה מחדר האמבטיה. בעלה של הפאנית ובניה הבוגרים מורחקים מן הבית בשעות עבודתה. 

המחיר לסירוק פאה נקבע על פי הוותק וכמות הלקוחות של הפאנית. פאנית מתחילה תדרוש כ-45 ₪ לסירוק, פאנית ממוצעת תדרוש כש-70 ₪, פאנית וותיקה ובטוחה בעצמה ובחוג לקוחותיה תדרוש 100 ₪, ובסלונים היוקרתיים המיועדים לעשירות המגזר יעלה סירוק בין 200 ל-400 ₪ (תלוי ב'סטייל' של הסלון). 

התעריף לעיצוב וגזירת הפאה נע בין 100 ל-150 דולר. רוב הנשים תעצבנה את הפאה רק אצל פאנית וותיקה ובעלת ניסיון, גם אם אינה הפאנית הקבועה שלהם. הסיבה לכך היא ששיער פאה, כידוע, לא צומח. 
רוב הפאניות עוסקות גם במכירת פאות מוכנות כהכנסה נוספת. 

הן מקצוע שזירת הפאות והן מקצוע הפאנות נלמדים בקורסים שמארגנים סלונים וותיקים וגדולים כמו 'הפאה', 'גלית איטליה' ועוד. 

ריבוי הקורסים המלמדים את רזי המקצוע גרם לאינפלציית פאניות חריפה, ונוצר מצב כזה שכמעט בכל בניין עובדת פאנית. אך כמו בכל תחום, גם בענף זה יש המצליחות יותר ויש המצליחות פחות. 
כמו רוב העסקים העצמאיים, רוב הפאניות רשומות ומשלמות מס כחוק. 

ראוי להתייחס לתחום נוסף בו עוסקות חלק מן הפאניות: סידור כלה ליום החתונה ועיצוב תסרוקות ערב. 

חלק קטן מן הכלות לובשות את פיאתן הראשונה למחרת ליל החתונה (רק מתחת לחופה הפכו הן ל'נשואות' החייבות בכסוי ראשן) אך רובן נוהגות כיום להגיע אל האולם כשהן כבר חבושות פאה אותה תתאים להן הפאנית. המדובר בעבודת אומנות של ממש - ליצור מפאה תסרוקת יפה ומרשימה, שתיראה ממש כשיער הראש של הכלה. 

מספר ימים קודם החתונה מגיעה הכלה לביתה של המעצבת, וזו מתאימה לה את התסרוקת שתהלום אותה. בשעות הצהריים המוקדמות של יום החופה תגיע המעצבת לבית הכלה, תחבוש לראשה את הפאה ותעצב אותה כפי שסוכם. לאחר מכן, היא תעצב את שיערן של אחיות הכלה. 

הרווח לסירוק כלה נע בין 350-400 ₪. במקרה והכלה שוכרת פאה לאירוע, היא תשלם למעצבת 150-250 ₪ נוספים. 
עבור כל אחת מאחיות הכלה מרוויחה המעצבת 120-180 ₪. 
יש לציין כי במשפחות רבות מעדיפים לשלוח את אחיות הכלה לעצב את שערן אצל מעצבת מתחילה, הדורשת עבור עבודתה 35-40 ₪ (מדובר בד"כ בנערות סמינר, העוסקות בכך כהכנסה בשעות הפנאי). 

לרוב לומדת המעצבת את המקצוע באחד מבתי הספר בבני ברק או בירושלים (בתי הספר לפאנות, כפי שפורט לעיל), או תוך כדי התמחות אצל אחת המובילות בתחום. רוב המעצבות, לאחר שהן מתחילות לעסוק עם לקוחות, 'פותחות עיניים' והולכות ללמוד קורס נוסף בבתי ספר חילוניים כ"אבי "Mו"דייוויס".

איפור

איפור הוא נושא מעט טעון בקרב הנשים החרדיות. יש האוסרים, יש המתירים, ולא נרחיב כאן. 

לרוב, כשאישה חרדית מתאפרת לאירוע היא עושה זאת בכוחות עצמה, למעט במקרה בו היא הכלה, או אחת מבנות משפחתה הקרובות ביותר, כמו אמא, חמות, גיסה או אחות שהגיעה לגיל בו מקובל להתאפר. 
גם לבר מצווה של אח/בן יש שתשתמשנה בשירותי מאפרת. 

בתי ספר חרדיים לאיפור קיימים רק בשנים האחרונות. עד לפני כחמש שנים, אישה שרצתה לעבוד כמאפרת הלכה לבית ספר חילוני, כמו 'איל מקאיג'', 'ירין שחף' ועוד. בשנים האחרונות הוקמו מספר בתי ספר חרדיים לאיפור, כמו 'גודה', 'טופ סטודיו', 'אריאלה' ו'גלית איטליה' 

הפרסום הוא מפה לאוזן בלבד. "פרסומת יכולה להיות מעוצבת ומושקעת, אבל למאפרת חדשה היא לא תביא לקוחות. לכל היותר היא מחזקת רשת קיימת" - שחה באוזנינו מאפרת וותיקה. 
שוק המאפרות נחשב לשוק רווי. "בכל בנין בבני ברק שתי מאפרות, נתון בדוק" (מאפרת בני ברקית). 

איפור כלה כולל איפור ניסיון וכמובן איפור בצהרי יום החופה. במקרה שלאחר איפור הניסיון החליטה הלקוחה כי אינה מעוניינת בשירותי המאפרת, עליה לשלם לה 100 ₪. 

מאפרת מתחילה מרוויחה 250-300 ₪ לאיפור כלה. אך מאפרת וותיקה ומוכרת משתכרת 400-800 ₪ לאיפור כלה, כשאת המחיר קובע הרף שהציבה המאפרת לעצמה. 
במידה והכלה מעוניינת בחידוש האיפור לאחר 'חדר היחוד', היא משלמת על כך 200 ₪ נוספים. 
עבור איפור ערב מרוויחה מאפרת מתחילה 80 ₪, אך וותיקה ומבוססת משתכרת 150-300 ₪. 

ראוי לציין כי כלה חרדית אינה יוצאת מביתה ביום חופתה. הצוות המכין, קרי המאפרת והפאנית ולעיתים גם משכירת שמלת הכלה (האמורה לעזור לה להתלבש) מגיעות אליה לביתה. 

לא פעם עובדות מעצבת השיער והמאפרת כצוות, או שהן לפחות מנסות להמליץ אחת על השניה, ולקדם זו את זו.

הסעדה

כתת-מקצוע תחת סעיף העצמאיות ניתן לשים את האצבע גם על ענף ההסעדה. נשים רבות שהתברכו בכישרון בישול ובאהבה למטבח מינפו את הנטייה הזו לפרנסה ששכרה בצידה. 

יש שהלכו על 'גדול' ופתחו קייטרינג לכל דבר ועניין, המספק שירותים לאירועים קטנים (יש גבול כמה ניתן לבשל במטבח הביתי). אחרות התמקדו בתחום הסלטים, והן מייצרות במטבחן סלטים מסלטים שונים, אותם הן משווקות אם בקמעונאות לתושבי השכונה בה הן מתגוררות, ואם בסיטונאות למעדנייה איתה הן בקשרי עבודה. 

לא מכבר ערך העיתון 'בקהילה' כתבת תחקיר בנושא. כצפוי, איש מהמרואיינים לא הסכים לגלות מה נתח הרווחים בתחום, אך יצרנית סלטים אחת ענתה ש"מדובר בהכנסה נוספת נחמדה, לא כזו שמחתנים איתה ילדים". אותה אחת אף תיארה כיצד מתנהלת העבודה בביתה: ביום חמישי מגויסות כל בנות הבית לעבודת הקילוף הבלתי נגמרת. במשך מספר שעות הן יושבות ביחד במטבח, מקלפות ומקלפות ומקלפות... 

ענף הסעדה אחר פורח דווקא בימי חמישי ושישי, ודווקא בתחום האוכל היהודי-אשכנזי: נשים רבות מכינות בביתן בימי חמישי בלילה פשטידות תפוחי אדמה או אטריות, סירי צ'ולנט ענקיים, 'ארבעס' (חומוס מבושל) וגאלע (רגל קרושה). קהל היעד העיקרי הוא בחורי הישיבות. לעיתים מתנהלת המכירה בבית, ולעיתים מונח האוכל על דוכן בפתח הישיבה, שם מתנהלת המכירה. 

הדוכן נראה כך: שולחן עץ ישן שזמנו עבר, עליו מוערמות קופסאות הארבעס ותבניות ה'קוגל' (פשטידת תפו"א או אטריות). סיר הצ'ולנט הגדול מונח על גבי פלטת שבת גדולה, האמורה לשמר את חומו. 

צורה שיווקית נוספת היא העמדת דוכן עם כל הנ"ל בפתחי המקוואות ובתי הכנסת, ללא שמירה. את התשלום משלשלים הרוכשים לקופת מתכת, אותה מרוקן "בעל העסק" (בעלה של הטבחית. לעיתים, הוא הטבח עצמו) סמוך לשבת. 

מעניין להתייחס לצורת האריזה הביתית של כל דברי המאכל הללו. ה'קיגל' (פשטידה) עשוי בתבנית חד פעמית ונעטף בניילון נצמד, הסלטים ארוזים בקופסאות פלסטיק ועטופים בניילון נצמד (צורת אריזה שמשרד הבריאות כנראה לא היה סומך עליה את ידו) כשעל כולם מנצחת תווית נייר שהודפסה במחשב הביתי "כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ". שהרי בלי הצהרה זו אין סיכוי למכור ולו קופסה אחת. נדגיש: התווית אינה מכריזה על השגחת הבד"ץ אלא על כך שכל החמרים מהם יוצר המוצר הינם בהשגחת הבד"ץ. מכאן ואילך נתון הדבר באמון שרוחשים חברי הקהילה כלפי היצרן. 
מתוך השערה בלבד, גם ענף זה 'פטור' ממס הכנסה...

קונדיטוריות ביתיות

ענף 'מטבחי' אחר שהתפתח בשנים האחרונות הוא ענף הקונדיטוריה הביתי. אין מדובר באפיית עוגות פשוטות הנמכרות בכל קונדיטוריה, אלא בעוגות וויטרינה מפוארות ויקרות, פוטיפורים מיוחדים וקינוחים יוקרתיים. 

את כל הנ"ל, מכינות בביתן נשים בעלות תואר 'שף קונדיטור', וכנראה בעלות אהבה עזה למטבח ויכולת לעמוד שעות רבות על הרגליים. את ה'מתוקים' הללו רוכשים בעלי שמחה מבוססים כלכלית, הרוצים להרשים בשמחתם ולהגיש עוגות מעט יותר מיוחדות. 

הנשים המתמחות בתחום לא מסתפקות בנלמד בארץ, ופעמים רבות הן נוסעות לקהילה החרדית בברוקלין, ניו-יורק, הנחשבת ל'ערש' תרבות זו כדי להרחיב את ידיעותיהן וללמוד רעיונות חדשים. 

הענף כולל יבוא של מוצרי אפיה מיוחדים מארה"ב, שוקולד בלגי מבלגיה ועוד. 
התעריפים: 
עוגת ויטרינה זולה עולה כ-250 שקלים (עוגת ויטרינה – עוגה מפוארת במיוחד, מקושטת ויפה. לא תמיד היא גם אכילה). 
פוטיפור (ספק ממתק ספק עוגיית שוקולד קטנה, יפה ומעניינת) אחד עולה כדולר, ולאירוע אי אפשר להסתפק בפחות ממגש מכובד המכיל מאה חתיכות לפחות. 
קינוח מיוחד עשוי לעלות כ-300 דולר למנה. 

כדי להגדיל את ההכנסה, עורכות אחדות מהמתמחות בתחום סדנאות בביתן, בהן הן מלמדות חובבות אפיה שונות, הכנת אי אלו פוטיפורים (וכמובן שלא את כל רזי המקצוע). הסדנאות פורחות במיוחד בערב פורים, כשנשים רבות רוצות להרשים במשלוח מנות מיוחד מעשה ידיהן. 
מחיר סדנה כזו, הכוללת שני מפגשים: כ-250 ₪. 

רוב הנשים העוסקות בתחום זה של "מתוקים", עוסקות גם בעיצוב בארים לאירועים. 
הבאר הינו שולחן ארוך ומעוצב בצורה מרשימה, עליו מונחים מתוקים ועוגות. לא פעם חשים אלו הנוטלים לעצמם ממתק מן הבאר כי הם משחיתים את העיצוב המרשים, והממתק נועד לעיצוב בלבד ולא למאכל.

קלדניות

כשהמחשב הביתי החל את חדירתו לציבור החרדי, רק מעטים החזיקו בו. לרוב, היו אלה קלדניות שהתמחו בעבודה זו מביתן. 

מאחר ולא היו כמעט בעלי מחשבים, היו הקלדניות משופעות בעבודה. אברכים שכתבו חידושי תורה ורצו להדפיסם, כמו גם כותבי ספרים העבירו לקלדנית את כתב ידם, וזו הקלידה וערכה אותו בתוכנת "איינשטיין" או "קיוטקסט" המיתולוגיות. 

במהלך השנים, עם חדירתו ההולכת וגדלה של המחשב לבתים פרטיים, ועם הפופולאריות ההולכת וגדלה של תוכנות ה"אופיס", פחתה חשיבותן של הקלדניות. כותבים רבים מעדיפים להקליד את כתביהם בעצמם ובכך פותרים בעיה נוספת שהייתה קיימת כאשר רק 'קלדניות' התעסקו בתחום זה: מאחר ומאמר תורני כולל מונחים רבים המופיעים בתלמוד שאינם מוכרים לאישה, (חלקם הגדול, בארמית), לא אחת נוצרו טעויות הקלדה "מגוחכות". בשל כך כותבי המאמרים העדיפו במקרים רבים קלדן גבר על פני אשה. חלקם הגדול עבר כאמור להקלדה עצמית. 

למרות האמור לעיל, נשים חרדיות רבות עובדות עדיין כקלדניות. יש העוסקות בכך כעבודה נוספת להשלמת הכנסה, ויש שהפכו את ההקלדה לפרנסתן העיקרית. ציטוט מפי קלדנית: "אין לי מושג מה אני מקלידה, אני מסוגלת לדבר בטלפון תוך כדי הקלדה ולא לטעות, וזה בעיקר מה שאני עושה. אני עובדת בשעות הנוחות לי, מרוויחה יפה, מה יותר טוב מזה?" 

לאחר שסיימה להקליד, מדפיסה הקלדנית את החומר ומגיהה אותו. מוסר העבודה מגיה אותו פעם נוספת ומחזיר לקלדנית לתיקונים. ההגהות כולן נעשות ללא משכורת ועל חשבון הקלדנית. 

רבים דורשים מהקלדנית גם עריכה מקצועית של הכתוב, עימוד וסידור. עבודה זו נעשית לרוב בעזרת תוכנת "דגש". 

שכרה של קלדנית נע בין 80 סנט למעט יותר מדולר לכל עשרת אלפים סימנים, כשגם "רווח" נחשב לסימן. קלדנית זריזה במיוחד יכולה להגיע ל-35 ויותר ₪ בשעה.

גרפיקאיות סופרות ועיתונאיות

לא פעם בוחרת אישה במקצוע "עקרת בית", אך כדי להימנע מקטסטרופה כלכלית היא משתמשת בכישרון מיוחד שניחנה בו, ובכך מגדילה מעט את ההכנסה המשפחתית הדלה. יש המנצלות את החוש האסטטי שלהן ואת הידע הבסיסי שלהן בתוכנות הגרפיות של המחשב הביתי. הן מעצבות דפי למידה למורות ועוד כהנה וכהנה, תמורת עשרות שקלים לעיצוב שכזה (וזאת מבלי להוריד מערכן של הגרפיקאיות הרבות והמקצועיות הקיימות במגזר). 

אחרות, שהתברכו בכישרון כתיבה, מנסות את כוחן, כותבות ושולחות למערכות עיתונים. יש מהן המצליחות להתברג על בסיס קבוע במערכת כלשהי, וישנן המצליחות מדי פעם. סיפור קצר בן פרק אחד מזכה את הסופרת בכ-150 ₪, כשגובה הסכום נקבע על פי מעמדה (הספרותי) של הכותבת. פגשנו סופרת שכזו אשר סיפוריה מתפרסמים כמעט בכל שבועון חרדי והיא מרוויחה כארבעת אלפים ₪ בחודש. אך ללא ספק היא התברכה בראש פורה במיוחד. ישנן שסגנון כתיבתן נוטה לפיוטיות, והן כותבות ברכות בתשלום: ברכה למורה בסוף שנה, מכתב שבח לגננת, מזל טוב להורים ליום הנישואים ולאחות להולדת הבן - הכל בכל מכל כל, תמורת 50-80 ₪ לברכה.

שוזרות פרחים

מקצוע שזירת הפרחים נלמד בדרך כלל אצל שוזרות וותיקות ומוכרות בתחום. יש מתנ"סים המפעילים קורסים לשזירת פרחים, ויש הלומדות את המקצוע ב'אורט'. 

מובן שאת מידת הצלחתה של שוזרת הפרחים לא קובע הקורס בו למדה, אלא טעמה האישי וכישרונה, אם הצליחו להתחבב על הרחוב. 

עבור עיצוב כיסא הכלה והזרים שעל גבי השולחנות, משתכרת שוזרת הפרחים בין 4000-5500 אלף ₪. 
עיצוב כיסא הכלה בלבד מזכה אותה ב-2500-3500 ₪. 
עבור זר לכלה היא מרוויחה 250-300 ₪.

תופרות

רוב הנשים החרדיות רוכשות היום בגדים מוכנים בחנויות המיועדות לכך. תפירת בגד נעשית בדרך כלל לכבוד אירוע, ולשם כך ישנן תופרות המתמחות בתפירת "בגדי ערב". המחירים נעים ממאות שקלים לתופרת 'אלמונית' לאלפי שקלים לתופרת בסטייל המתאים. 

רוב התופרות החרדיות למדו בקורסים לתפירה שמעבירות תופרות וותיקות. מיעוטן למד זאת בסמינר או בבתי ספר לתדמיתנות. 

התופרת 'הרגילה' מתפרנסת בדרך כלל מתיקונים. עבור תפירת מכפלת היא תרוויח כ-10 ₪, החלפת רוכסן סורר תעלה כ-15 ₪ וכו'. 

הנשים שומרות אמונים לתופרת הבית שלהן. הן מקפידות למסור בגדים לתיקון רק לה וממליצות עליה לחברותיהן. 
כך שחה באוזנינו 'תופרת' שכזו: "את הלימודים ומכונת התפירה כיסיתי די מהר. היום בחודש טוב אני מרוויחה כ-1400 ₪, ובחודש רע רק כמה מאות שקלים. זה מאד נחמד לשבת בבית ולקבל כזאת מן הכנסה צדדית". 
ההכנסה הצדדית הזו, מיותר לומר, כולה בשחור. 

ישנן תופרות המנסות לפתח את הידע שלהן למשהו מעט יותר רווחי, והן פותחות חנות בה הן מוכרות את מעשה ידיהן: הן העיצוב והן התפירה. פעמים רבות תתנהל מכירה שכזו בבית, כדי לחסוך בהוצאות. 
קיימות מכירות שכאלה לבגדי הריון, לבגדי ערב ולבגדי שבת מיוחדים.

שמרטפות

בנות סמינר רבות המחפשות הכנסה עוסקות בבייביסיטינג (שמרטפות). לשמרטפות יתרונות רבים המתאימים לבת סמינר, בפרט אם היא נעשית בשעות הערב כשהילדים כבר ישנים והיא יכולה לעסוק בשיעורי בית ובלימודים. 

מדובר בעבודה מהוגנת לכל דבר: טיול עם ילדים קטנים לגינה ושמירה על ילדים בשעות הערב. למרות זאת, הורים רבים אוסרים על בנותיהם לעסוק בכך, בשל 'מעשים שהיו'. אחרים, בודקים בשבע עיניים את הבית אליו יוצאת ביתם: מהם חומרי הקריאה המקובלים שם? קיימים סרטים למחשב? ועוד ועוד. "את הבנות שלי אני לא שולחת לבית הכי טוב. רוצות לעשות בייביסיטר? שתבאנה את הילדים אלי הביתה" שחה לנו אם לשתי בנות, שמרטפיות מבוקשות. 

התעריפים לשעת בייביסיטר נעים בין 12 ₪ לשעה לבנות צעירות (גילאי 12-13), 15 ₪ לשעה בממוצע (בנות סמינר) ושכר מינימום לבחורות בוגרות.

חדירת המקצועות האקדמיים

כאמור, רוב הבנות בוגרות הסמינרים להוראה לא הצליחו להשתלב בתחום זה ובתהליך איטי אך יציב החלו מגמות לימוד נוספות להיפתח בסמינרים להוראה. 

לימודי המקצוע בסמינרים נלמדים לרוב ברמה טובה – כלומר כזאת המעניקה תעודות מוכרות של משרד העבודה. תחילה היו אלו מקצועות הקשורים להוראה, כמו חינוך מיוחד, קלינאית תקשורת ומורה לחינוך גופני או הידרו-תרפיה (תרפיה במים). בהמשך, כשגדלה הדרישה, החלו הסמינרים לפתוח מסלולים של הנדסאיות מחשבים, מנהלות חשבון ורואות חשבון ואפילו צילום וקולנוע (מגמה שזכתה לשם 'המכובס' "מולטימדיה"). לצד תעודת המקצוע חייבות התלמידות ללמוד ולהוציא גם תעודת מורה או גננת, כיאה לבנות בית יעקב. 

המגמות החדשות התקבלו בהתלהבות רבה על ידי התלמידות ורובן הגדול זכה לפופולאריות רבה, במיוחד מגמות המחשבים. אם למודי ההוראה נעשו בחוסר חשק בשל הסיכוי הנמוך למצוא עבודה, הרי שעל לימודי המגמות האחרות 'מתנפלות' התלמידות בחדווה רבה. 

שפע האפשרויות שנפתח לפתע לפני הבנות שינה גם את התפיסה לה הורגלו מאז ומתמיד, לפיה "חיים של תורה" חייבים להיות חיי עוני. רובן הגדול שואף ללמוד מקצוע 'מכניס' (לימודי מחשבים הם המבוקשים ביותר) ולפתח קריירה מזהירה. יותר ויותר ניתן למצוא נשים חרדיות שעובדות במשרה מלאה כשהילדים נמצאים רוב שעות היום במעונות או תחת טיפולו המסור של האב, המושיט יד גם בשאר עבודות הבית - דבר שבעבר כמעט ולא נשמע. 

רוב הבנות שלא מצאו בסמינר בו הן לומדות מגמה כלבבן, לומדות במקביל ללימודי הסמינר גם במקום נוסף (המציע לימודי אחה"צ) או מתחילות בלימוד מקצוע לאחר סיום התואר בסמינר (לעיתים אף בתור אמהות לילדים). 
את לימודי המקצוע לומדות הנשים במכונים להכשרה מקצועית, כפי שפורט לעיל (את רובם ככולם מלמדים גם נשים). 

המגבלות ההלכתיות על תעסוקת נשים

פריצת העולם האקדמי לחייה של האישה החרדית העמיד אותה בפני שאלות הלכתיות ובעיות מוסריות שקודם לכן כמעט ולא נתקלה בהן. רוב השאלות הגיעו מענף ההי-טק, שהוא הפופולארי ביותר בקרב הנשים החרדיות. 
האם מותרת עבודת צוות עם גברים? 
"סידרו לי משרד משותף עם גבר. מותר?" 
"דורשים ממני לעבוד בחול המועד, מה לעשות?" 
האם כדי שבעלה יוכל לשבת ולעסוק בתורה, מותר לאישה, עליה מוטל עול הפרנסה, לעבוד במקום הנוגד את ההלכה? 
למעלה מזה, לפתע מצאו עצמן נשים חרדיות כשהן מתמודדות בשאלת סדר עדיפות: בית או קריירה? גידול ילדים או עבודה עד חמש אחר הצהריים? (הדגשה: ההתלבטות אינה "האם ללדת ילדים", אלא האם יטופחו הם על ידי אימם או מטפלת). 
שאלות אלו ועוד רבות אחרות הביאו לכך שעסקנים שונים יצרו קשר עם בתי תוכנה וניסו לפתוח בהם 'קבוצות חרדיות' – צוותים המורכבים רק מנשים חרדיות, בחדרים נפרדים, רצוי במתכונת 'משרת אם' (יום עבודה בן שבע שעות בלבד). בבתי תוכנה מסוימים הצליחה התוכנית, ובאחרים לא נתקלו הדרישות הללו ביחס חיובי. 

ענף ההי-טק אולי חידד את השאלות המפורטות לעיל, אך כמעט בכל תחום בו רוצה אישה (וגם גבר) חרדי לעסוק, היא נתקלת בבעיות שונות המתנגשות בעולמה הדתי. דבר זה חייב יצירת מקומות תעסוקה המתאימים לנשים חרדיות. 
מדוע שירצה אי מי להעסיק עובדת חרדית, העשויה ללדת פעם בשנה-שנתיים?
התשובה – תמריצים. ועל כך – להלן. 
נוסף על כך, נחשבת העובדת החרדית לפרודוקטיבית ביותר. המושג 'גזל' עומד בראש מעייניה. היא מקפידה על זמני ההפסקות, ובשעות העבודה משתדלת לתת את המירב, כדי שחלילה וחס לא תשולם לה משכורת חינם והיא תיכשל ב'גזל'.

היי טק לנשים

מודיעין עילית כמודל

מודיעין עילית הינה ישוב חרדי גדול, בן כ-32 אלף תושבים, וידוע יותר בשם "קרית ספר". שני מאפיינים בולטים היו לקרית ספר: א. ילודה גבוהה. ראש העיר מתפאר כי בכל שבוע נפתחת בעיר כיתה חדשה. ב. אחוז אבטלה גבוה. מספרים כי בכל שעה משעות היום בה הקשת על דלת בית בקרית ספר, יכולת למצוא בו את שני בני הזוג. זה לא מצא 'כולל', וזו לא מצאה עבודה. אחת הסיבות לאבטלה הרבה בישוב, הייתה המרחק מבני ברק, שהקשה על מציאת מקום עבודה ההולם אישה חרדית. מקום עבודה בתוך קרית ספר כמעט ולא היה בנמצא, כיון שהישוב הוקם על קרקעות פרטיות ובידי יזמים פרטיים, שלא נתנו את דעתם על הקמת מרכזי תעסוקה. 

ראש המועצה, יעקב גוטרמן פעל רבות לשינוי המצב, ודאג להביא לעירו מספר חברות גדולות, כדי שאלו תספקנה מקומות תעסוקה. 

תוכנית משרד התמ"ת להקמת מרכזי תעסוקה בישובים מוכי אבטלה, היתה גלגל הצלה לישוב. על פי תנאי התוכנית, מעסיק המשלם לעובדיו 5% יותר משכר המינימום זכאי לקבל אלף שקל בחודש בעבור כל עובד למשך חמש שנים. 

תוכנית זו, וניסיון של יעקב גוטרמן להוזיל את עלות הארנונה לעסקים (רעיון שלא צלח) משך בשנים האחרונות שש חברות גדולות להקים סניפים בקרית ספר - ארבע מביניהן הן חברות הי-טק. 

כל החברות, בלי יוצאת מן הכלל, מעסיקות את העובדות החרדיות תחת פיקוח רבני, הבודק אם אכן מתנהלת העבודה על פי ההלכה. החברות מצידן שומרות על הכללים ומיישמות אותם, כיון שלמנהליהן ברור כי איבוד ההכשר פירושו איבוד כוח עבודה איכותי ומסור.

חברת אימג' סטור

"אימג' סטור" הינה חברה הנותנת שרותי סריקה ומזעור. במסגרת פעילותה, החברה מספקת שרותי סריקת מסמכים והמרתם לקובצי מחשב, מיקרוגרפיה, ניהול מסמכים ומידע, פענוח ויצירת מאגרי מידע. בסיס החברה בפתח תקווה, והתמריצים שמעניק משרד התמ"ת הניעו אותה לפתוח סניף במודיעין עילית. 
מאז שנפתחה, גייסה החברה כמאה עובדות, העוברות הכשרה בת חודש בפתח תקווה, ולאחר מכן מתחילות לעבוד בסניף שבעירן. 

שכר הבסיס נמוך יחסית, רק 5% מעל לשכר המינימום, אך לעובדות הזריזות יש אפשרות להגיע לפרמיות ולהרוויח עוד 200-1600 ₪ בחודש. 
היתרון הגדול של 'אימג' סטור' בעבור העובדים, הינה העובדה כי אין צורך בכל הכשרה מוקדמת. 

חברה גדולה נוספת שפתחה סניף בקריית ספר הינה חברת מטריקס, להלן.

ה"אוף שור" החרדי

המספר הגבוה של הנשים החרדיות שלמדו את מקצוע "הנדסת המחשבים" אך לא יכלו לממש את תעודתן, אם בשל מגבלות הלכתיות, ואם בשל העובדה שרבות מהן לא רצו לעבוד מספר שעות גבוה כמקובל בענף, הביא ליצירת רעיון ה"אוף שור". 

בשנים האחרונות פתחו בתי תוכנה רבים מעמק הסיליקון ומשאר האזורים בעולם שלוחות בהודו ובאירלנד. הסיבה היא כלכלית טהורה: כוח עבודה איכותי ובעיקר זול, מה שמוזיל בצורה ניכרת את ייצור התוכנה, וממילא מעלה את רף הרווחים של בעלי ה'סטרט-אפ'. 

הגה מי שהגה את הרעיון להעתיק את השיטה לריכוזים החרדיים מוכי האבטלה. בבסיס הרעיון - הקמת בתי תוכנה הבנויים על פי המתכונת החרדית, קרי: הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, יום עבודה קצר (שמונה שעות) ואי עבודה בחול המועד. הנחת ההוגים היא שסידור כזה ימשוך מתכנתות חרדיות טובות ורבות, גם אם המשכורות היא רק מעט מעל שכר המינימום (ושליש מהמוקבל בענף). 

יתרון כלכלי בולט נוסף של העסקת החרדיות בארץ – חסכון בעלות הגבוהה של הטיסות להודו. 

החיסרון הבולט – חופשות הלידה הרבות של העובדות החרדיות, מה שמחייב העסקת עובדת צוות נוספת בכל צוות.

פרויקט תלפיות – קבוצת מטריקס

כשמדברים על "אוף שור" בציבור החרדי, השם הראשון שעולה לראש הוא "מטריקס". חברת התוכנה מטריקס הירושלמית מעסיקה כאלפיים עובדים ונסחרת בבורסה לפי שווי של כחצי מיליארד שקל. 

בשנת 2004, חיפשו בחברה תחליף לכוח העבודה הזול מהודו, והפור נפל על מודיעין עילית, הנהנית מקרבה יחסית לירושלים. שם כם שוכנים משרדי מטריקס. 
תמריץ נוסף שמשך את החברה להקים שלוחה דווקא במודיעין עילית, היוותה העובדה שמשרד התמ"ת מסבסד את משכורתם של כל העובדים בני המקום ב-1000 ₪ לחודש, למשך חמש שנים. 

חמישים הנשים הראשונות שנבחרו על ידי החברה למדו במשך כמחצית השנה קורס להסבה למקצועות התכנות, כשבמשך תקופה זו הן קבלו משכורת בת 2000 ₪. בתמורה לקורס זה (עליו שילמה החברה כ-12 אלף ₪ לעובדת) נאלצו העובדות להתחייב על תקופת עבודה של שנתיים. פרישה קודם לכן גוררת עימה קנס בשווי שתי משכורות. 

עם הזמן גדלה השלוחה במודיעין עילית, וכיום היא מונה כמאתיים וחמישים עובדות. 

בשנה הראשונה לעבודה משתכרת מתכנתת חרדית במטריקס שכר מינימום, ובשנה השניה קופצת משכורתה לכ-5000 אלפים ₪ בחודש. הבנות יודעות כי מחוץ למודיעין עילית משכורתן יכולה להכפיל ולשלש עצמה, אך למרות זאת הן מעדיפות להישאר ולעבוד בחממה החרדית המוגנת. 

הן מודעות לכך שהן נחשבות ל"הודיות" של מדינת ישראל. בראיון לכתבת הארץ אמרה אחת העובדות: "מה שאותי מעניין זה שיש לי מקום עבודה טוב ומעניין ליד הבית, שפועל בתנאים שלנו. אני מרגישה שאני מרוויחה מזה. יש הרבה נשים שגרות כאן ונוסעות לירושלים מדי יום כדי לעבוד יותר שעות עבור משכורת של 3,000 שקל לחודש כמזכירות. מצדי שיקראו לנו הודים, אין לי בעיה עם זה. גם ככה על הציבור החרדי יש הרבה סטיגמות - אז אנחנו גם תחליף להודים, זה ממש לא מפריע לי". 

לעומת זאת, עובדות רבות מסתובבות עם "בטן מלאה" על מטריקס ודומותיה. הן חשות כי חברות הסטרט-אפ הגדולות מנצלות את מגבלותיהן הדתיות ו"עושות עליהן קופה".

פרויקט מעלות – קבוצת מלם

קבוצת מלם – קבוצת מערכות מידע מהגדולות בישראל, מספקת פתרונות תקשוב בתחום טכנולוגית המידע. קבוצה זו מונה כשבעת אלפים עובדים. 

כשנוצר בחברה צורך להגדיל את מספר העובדים, וראשיה רצו לעשות זאת בצורה הזולה ביותר, נולד הרעיון לפתוח בית תוכנה בביתר עילית. כמו במטריקס, את התמריץ לכך היווה שכר העבודה הנמוך יחסית המשולם לעובדות חרדיות, והסבסוד בן אלף השקלים שמעניק משרד התמ"ת בעבור כל עובד מקומי. 

ב-2006 פתחה החברה את הסניף בביתר עילית, ובשלב הראשוני הוא מעסיק כעשרים וארבע עובדות, המשתכרות מעל שכר המינימום. שאיפת המנהלים היא להגיע בסופו של דבר למאה עובדות. 

נוסף לשני פרויקטים אלו, אותם סקרנו כאן בהרחבה, קיימים בשוק בתי תוכנה רבים המעסיקים קבוצות קטנות יותר של נשים חרדיות, על פי כל המתואר לעיל. מספר זה צפוי לעלות בהרבה בשנים הבאות.

השתלבות החרדים בשוק העבודה הכללי

סקרנו לעיל בהרחבה את המלאכות האופייניות למגזר החרדי בלבד, אך תהיה זו טעות להסיק כי אלו כל אפשרויות הפרנסה העומדות בפני חרדי הרוצה לצאת ולעבוד. החרדים משולבים בכל ענפי המסחר והתעסוקה בארץ. 
במסדרונות הבורסה ניתן לפגוש בברוקרים חרדים, ובתי השקעות רבים אף פונים למגזר זה כיעד פוטנציאלי. 

בענף היהלומים בולטות מספר משפחות, העוסקות בתחום מספר דורות. 
תחום הנדל"ן עשיר אף הוא במשקיעים חרדים כבדים, חלקם תופסים כותרות כלכליות בולטות בשל עיסקאות גדולות שעשו. 

ראוי לציין את עולם התיווך, שלאחרונה מושך אליו רבים וטובים - אולי בשל ההשקעה הכספית המועטה שהוא דורש, ואולי בשל האשליה כי מתווך יכול ללמוד ב'כולל'. 

שוק הסופרמרקטים' שהתפתח בשנים האחרונות נשלט באחוזים ניכרים על ידי בעלי הון מהמגזר החרדי. 
זאת ועוד, רבים מבני המגזר הם עובדי רשויות מקומיות או עובדי ממשלה. 
אחרים מנסים לקחת חלק בקלחת הפוליטית, והם משתלבים בפוליטיקה המוניציפאלית (ופחות בפוליטיקה הארצית, שעדיין נשלטת על ידי הגוורדיה הזקנה). 

הצעירים מבין בעלי השאיפות הפוליטיות משמשים כעוזרים פרלמנטרים, כנהגים לרמי מעלה ובעוד משרות מאחורי הקלעים אך בעלות השפעה לא מבוטלת.




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/7/2012 13:24 לינק ישיר 

קריאה משעשעת...



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/7/2012 12:07 לינק ישיר 

מאוד יפה ומתומצת, גם אם יש אי שם שגיאות קטנות אבל בגדול הושקע כאן עמל רב



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/7/2012 10:49 לינק ישיר 

בעידן גוגל אין צורך בלינקים. כל משפט מן הכתבה מהווה לינק בעצמו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2012 10:29 לינק ישיר 


http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7678&searchMode=0&index=3
 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/7/2012 10:26 לינק ישיר 

המקור הוא המדריך לחברה הישראלית של "אנשים", זה נכתב ב2008 ועודכן לאחרונה ב2010. בקיצור, עתיק.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2012 10:24 לינק ישיר 

מאמר ארוך מדי בשביל רגל אחת, אבל נראה שעשו עבודה טובה מן המעט שקראתי.

אהבתי את החלק הזה.

אין ספק שתפישת מצבו הכלכלי של הפרט כגזירת גורל, משפיעה על המוטיבציות הכלכליות של האדם החרדי. מצד אחד היא הופכת אותו לאדם המסתפק במועט ולאישיות לא חומרנית. היא גם מסייעת לו להתמודד עם קשיים כלכליים, כלומר לקבל את מצבו באהבה ולא להאשים אחרים. מאידך, היא מחלישה, אף שלא מעקרת, את המוטיבציה שלו לעבוד ולהתקדם מבחינה כלכלית משום שמוטלת עליו "חובת ההשתדלות". 
 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2012 10:15 לינק ישיר 

מה המקור?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/7/2012 07:21 לינק ישיר 

יש הרבה דברים נכונים. מעורבב עם שטויות במיץ. ושימו לב שלמרות שהפתיח מאריך בחיי הדחק ובאברכות, סך הכל המקצועות וסוגי העבודות המרובים מראים שרוב הציבור החרדי חי בעבודה. את זה יכתבו רק אחרי שמתעייפים מהפתיח הארוך ומאמינים לו...



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/7/2012 05:11 לינק ישיר 

הניתוח והפירוט הרב נעשה ע"י חרדים ויש הרבה דברים נכונים



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2012 03:52 לינק ישיר 

ציטוט
"כ-60% מן הגברים בציבור החרדי מוגדרים כאברכים ש"תורתם אומנותם" (נכון ל-2006). 
אברך – גבר חרדי המקדיש את יומו ללימוד תורה במסגרת ה'כולל'. 
כולל – 'אוניברסיטה ללימוד תורה' בה לומדים אברכים, תמורת מלגת קיום לא גבוהה. 
יש להדגיש כי המספר "60%" רחוק מלהיות מדויק, כיוון שרבים בציבור החרדי עובדים לפרנסתם אך אינם מדווחים על כך לרשויות"

60 אלף אברכים רשומים כיום כאברכי כוללים, מה שהיה ב2006 מן הסתם היה הרבה פחות
לפי זה אנחנו החרדים מונים בין 80 ל100 אלף..
ככה הם אוהבים אותנו, קטנים

אילו הפגנת המליון היתה מתקיימת, והיו רואים בה בין 500 ל700 אלף גברים עם כובעים וחליפות
הם כבר היו מוצאים הסברים לתופעה המשונה הזו
למרבה הצער גם כאן בפורום יש שעינם צרה בגודל אוכלוסיית החרדים
"הקנאה ... מוציאין את האדם מן העולם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2012 03:39 לינק ישיר 

הם פשוט בורים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > איך החרדי נראה בעין חילונית
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר