בית פורומים עצור כאן חושבים

אם אפס רובע הקן - פיוט מבואר

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-23/9/2004 01:18 לינק ישיר 
אם אפס רובע הקן - פיוט מבואר

הפיוט "אם אפס רובע הקן" הוא מפיוטי העקדה המוכרים יותר (ובעיני – גם מהיפים), עקב העובדה שהוא מצוי גם בנוסח אשכנז (האשכנזים אומרים פיוט עקדה בכל יום מעשי"ת, ופיוט זה משובץ ביום הרביעי בנוסח פולין ובצום גדליה בנוסח ליטא) וגם ברבים מנוסחי הספרדים (האומרים אותו מדי יום). מחברו של הפיוט הוא ר' אפרים בר' יצחק מרגנסבורג שבגרמניה, לפני כשמונה מאות שנה. הפיוט שייך לסוג פיוטי העקדה; פיוטים אלה מתארים את מעשה עקדת יצחק המקראי, כאשר בדרך כלל מתואר המעשה בהרחבות מן המדרש, והוא מלווה בבקשות מחילה בזכות העקדה. ראוי לציין כי סוגת פיוטי העקדה היתה נפוצה וזכתה להבלטה באשכנז יותר מאשר במקומות אחרים, כתוצאה מגורלן ההיסטורי הקשה של קהילות אשכנז (בפרט במסעי הצלב) שנתפש כעקדה שניה.

הפיוט "אם אפס" בנוי בצורה מרובעת (בכל בית ארבע שורות), כאשר השורה האחרונה היא תמיד קטע מפסוק. הבית הראשון ושלושת האחרונים מתייחסים לבקשת המחילה, ואילו שאר הפיוט מתאר את העקדה עצמה. האקרוסטיכון (האותיות שבראשי הבתים) הוא "אפרים בר רבי יצחק חזק". אנסה לבאר את הפיוט בית-בית ולהראות, כמיטב יכלתי, את מובן המלים, ההקשרים המדרשיים, שיבוצי הפסוקים והמשמעות המועברת באמצעותם. ראוי לציין כי אין ברשותי כרגע ספרות ביאור, ועל כן כל הביאור הוא על פי הבנתי, ואני מתנצל מראש על שגיאות אם נפלו (ושומר לעצמי את הזכויות על הביאור).

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן,
אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן,
אַל נָא נֹאבְדָה עַל כֵּן,
יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן.
אם אפס רובע הקן – כאשר היה בהמ"ק קיים, היה גר מחוייב להביא קרבן של שתי ציפורים, או "קן" להלשת גיורו. לאחר החורבן, מביאה הגמרא (בבלי, כריתות ט.): "תנו רבנן: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו; אמר ר' שמעון: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה." אם כן, לאחר החורבן חוייב כל גר להפריש סכום מסוים ולשמרו כך שכאשר ייבנה המקדש הוא יביא ממנו את הקרבן שנתחייב בו, עד שביטל ריב"ז חיוב זה עקב החשש לשימוש בכסף, המהווה עברה של מעילה; לפיכך, הפסקת (=אפיסת) רובע הקן מהווים ביטוי לאבדן התקווה לבניה מיידית של בית המקדש. לרקע על ביטול התקנה מענין לקרוא במאמרו של ספראי "בחינות חדשות לבעיית מעמדו ומעשיו של ריב"ז לאחר החורבן", בתוך "בימי בית שני ובימי המשנה", חלק ב'. אוהל שיכן אם ריקן – האל עזב (=רוקן) את בהמ"ק (האוהל בו שכן). אל נא נאבדה על כן יש לנו אב זקן – למרות אבדן המקדש (והקרבנות), יש לנו על מה להשען – זכות אבות (ובפרט זכות העקדה). מעניין לציין שמקורו של הפסוק המשובץ כאן הוא בדברי ראובן אל יוסף ( בראשית מ"ד) : " וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן", כלומר – הוא מתיחס במקור ליעקב; יתכן שיש בכך רמז כי אף שהפיוט עוסק רק באברהם ויצחק, עומדת לנו זכות שלושת האבות. יש לזכור כי הפייטן מניח שקוראיו בקיאים במקרא ומודעים להקשרם של הפסוקים אותם הוא מביא. הקישור בין אבות לבין תחליף לקרבנות מעלה גם את העובדה שתפילת הקבע מיוחסת לתקנת האבות, אך נחשבת גם לתחליף לקרבנות; בהתחשב בכך שהפיוט עצמו הוא יצירה המיועדת לתחום הליטורגי, נראה שאין זה מקרי.

פָּנִים לוֹ תַכִּיר,
וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר,
צִוִּיתוֹ קַח נָא אֵת בִּנְךָ יַקִּיר,
וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר.
פנים לו תכיר וצדקו לפניך נזכיר – הפייטן קורא לאל לשאת את פני אברהם בזכות "צדקו" אותו אנו עומדים להזכיר: זהו המעבר מ-"האב הזקן" בבית הקודם לתאור העקדה. צויתו קח נא את בנך יקיר – "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". ונמצה דמו על קיר - "וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ " ( ויקרא א') - הפסוק עוסק בקרבן עולה, רמז להמשך הפסוק בעקדת יצחק – "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

רָץ אֶל הַנַּעַר לְהַקְדִּישׁוֹ,
וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ,
עִטְּרוֹ בָּעֵצִים וְאִשּׁוֹ,
וְנֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.
רץ אל הנער להקדישו, ונפשו קשורה בנפשו – על בסיס המדרש: "וישכם אברהם וגו' אמר ר' שמעון בן יוחי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה וישכם אברהם בבקר [ויחבש ולא היו לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה]" (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה נה). המדרשים נוטים להדגיש את זריזותו של אברהם בדרך אל העקדה. עטרו בעצים ואשו – "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ". ונזר אלהיו על ראשו – "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו) – הפסוק עוסק בנזיר, אולם מתייחס בהקשרו המקורי דווקא למוות של בן משפחה. יצחק המוקדש מעוטר, כביכול, בנזר (שבמקור הוא שערותיו של הנזיר).

יָחִיד הוּקַל כַּצְבִי,
עָנָה וְאָמַר אָבִי,
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהֶעָצִים נָבִיא,
וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא.
יחיד הוקל כצבי – המדרשים מדגישים כי גם יצחק הלך ברצון ("קל כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים"), אף על פי שידע את מטרת ההליכה, ידיעה המרומזת בשאלתו הנוראה, התמימה לכאורה, עליה מתבסס המשך הבית: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים - וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" ותשורה אין להביא – "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: וְהִנֵּה נֵלֵךְ - וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ? כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ" (שמואל א' ט'). גם כאן מתגלה אמנות השיבוץ המרשימה של הפייטן: הפסוק לקוח ממעשה בגבר ונער ההולכים להראות לפני ה' (שבמקרה של שאול מיוצג ע"י נביאו שמואל), גם שם עולה השאלה מה להביא (אם כי בהיפוך התפקידים – שאול שואל את הנער), וגם שם, בסופו של דבר, תוצאת המפגש מעורר החרדה טובה בהרבה מן הצפוי – שאול מתמנה למלך.

מִלִּין הֱשִׁיבוֹ מִלְּהַבְהִילוֹ,
עָנָה אָבִיו וְאָמַר לוֹ,
אֱלֹקִים הַשֶׂה יִרְאֶה לוֹ,
וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ.
הבית כולו מתבסס על תשובתו הרב משמעית של אברהם: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי", תשובה אותה מרחיבים חלק מהמדרשים ("אלקים יראה לו השה וגו', ואם לאו, שה לעולה בני", בראשית רבה פרשה נו); הפייטן אינו נוקט בדרך זו, והוא מציג את תשובתו של אברהם בהתאם לפשט, כמיועדת להרגיע את יצחק. ויודע ה' את אשר לו – "בֹּקֶר וְיֹדַע יְקֹוָק אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר טז ). הפסוק מרמז (כמו תשובתו של אברהם עצמה) שהבחירה האלוקית עוד טרם בוצעה ונודעה; עוד ניתן, אולי, לראות כאן משחק במושג ההקרבה עצמו – הקרבה לקרבן מול "והקריב אליו", שמשמעותו קירוב. בהמשך יוקרב האיל במובן הראשון, אולם הקדוש אותו מקריב אליו ה' יהיה האדם, ולא האיל.

בְּמִצְוֹתֶיךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים,
וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהֲרִים,
חָשׁוּ מְאֹד נִמְהָרִים,
עַל אַחַד הֶהָרִים.
במצוותיך שניהם נזהרים – שוב, הפייטן מציג גם את יצחק כמצוּוֶה מכח הציווי לאברהם, והוא חוזר על הדגשת מסירותם של השניים, הממהרים ואינם מהרהרים. על אחד ההרים – זהו השיבוץ היחיד (בסוף אחד הבתים) ממעשה העקדה עצמו ("וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ"); "על" משמש כאן במובן "אל".

רָאוּ אֵש תְּלוּלָה,
מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה,
יַחַד בְּאַהֲבָה כְּלוּלָה,
יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה.
ראו אש תלולה – עמוד אש: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום, ומה ראה, עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים, והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה" (פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק ל). מדרשים אחרים קושרים את זיהוי מקום העקדה לענן קשור על ההר. מהרו עצי עולה – לאחר זיהוי המקום, "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו"; אותו "יחדיו" שבדרך לעקדה מתואר במדרש: "וילכו שניהם יחדו זה לעקוד וזה להיעקד זה לשחוט וזה להישחט" (ב"ר שם). שוב, הפייטן אינו מחמיץ הזדמנות לציין את שותפות הגורל בין האב לבנו. ישרו בערבה מסילה – "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ" (ישעיהו מ) – מתוך נבואות הנחמה של ישעיהו; נבואה זו מדגישה את גדלות ה' ומלכותו על העולם כולו – אולי יש כאן רמז למשמעותה של העקדה בעיני אברהם ויצחק, כפי שהפייטן רואה אותה.

רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה,
נָם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה,
אוֹתִי כַּכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה,
לֹא תַּחְמֹל וְלֹא תְּכַסֶּה.

בִּי חָפֵץ וְנִכְסַף,
לְבָבִי לוֹ אֶחְשׂף,
הַאִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף,
רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף.
שני בתים אלה מתיחסים להסכמתו ואף רצונו של יצחק, כפי שהם מבוטאים במדרשים (אם כי אין להם רמז בפסוקים) לעלות לקרבן ולהעקד. המדרש מספר: "עם שהוא בא לשחטו, א"ל יצחק אוסרני בידי ורגלי שהנפש חצופה היא עד שלא נראה המאכלת באה ואזדעזעה ואיפסל מקרבן בבקשה אבי כדי שלא יעשה בי מום" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן מו). אם כן, יצחק מבקש מאביו (הורו המנוסה = המועמד בניסיון) לעקדו בידיו וברגליו (לעשותו ככבש) כדי שלא יפסל לקרבן בעקבות תגובה גופנית בלתי נשלטת. לא תחמול ולא תכסה – "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג). הפסוק מתיחס למסית לעבודה זרה, והוא בא להדגיש את הקשיחות בה מבקש יצחק מאביו לנהוג בו; אולי יש כאן גם רמז לחשש של יצחק גם משינוי פתאומי בדעתו לאחר שיועלה על המזבח. הבית השני מרחיק לכת אף יותר: הוא פניה מפורשת של יצחק לאברהם לא להימנע מלהקריבו – כאילו היסס אברהם והיה עלול להימנע מההקרבה! לא מצאתי מקור לכך במדרשים, ואם מי מהקוראים מכיר מקור כזה הוא מוזמן להודיעני. רוחי ונשמתי אליו יאסוף – "אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף" (איוב לד). הפסוק לקוח מהצדקת דינו של איוב על ידי רעהו אליהוא, ואולי יש כאן קבלת הדין מצדו של יצחק.

יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד,
וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד,
לְשׂוּמוֹ עַל עֵצִים שָׁקַד,
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד.
הבית מתאר את מעשה העקדה עצמו, והפעם מצדו של אברהם. הוא מבוסס על הפסוק "וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים". והאש על המזבח תוקד – "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה" (ויקרא פרק ו). הפסוק הוא מתורת העולה שבספר ויקרא; אברהם, המתכונן לעקדה, מקבל כאן מעמד סמלי של כהן.

צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו,
וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו,
לְשָׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו,
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.
צוואר פשט מאליו – בהמשך למגמה של שיתוף יצחק בנסיון העקדה, מרמז הפייטן למדרשים כמו: "פתח יצחק ואמר: רבש"ע, כשאמר לי אבא "אלקים יראה לו השה לעולה בני", לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?" (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה כד רבי יוחנן). לשחטו לשם בעליו – הפייטן עושה כאן שימוש בתחום דיני הקרבנות: אברהם הוא הכהן שהוא שליחו של בעל הקרבן, כלומר ה', ולשמו הוא עומד לשחוט את הקרבן – "לשם" משחק כאן תפקיד כפול, אולם מעניין יותר להדגיש את העובדה כי אברהם אינו מוצג כאן כבעל הקרבן, אלא בעל הקרבן הוא ה', ואברהם הוא רק נציג שלו לשם הבאת הקרבן. יש כאן פתח למגוון פרושים מעניינים, אולם נמשיך הלאה. והנה ה' נצב עליו – "וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח). הפסוק הוא מחלום יעקב, והוא מדגיש את הקשר בין היותו של ה' "אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" לבין מעשה העקדה, ואולי גם מקשר שוב את יעקב אל שני האבות כפי שראינו בבית הראשון ונראה שוב בהמשך.

חָקַר אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה,
הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה,
לִבּוֹ אֶל כַּפָּיו נָשָׂא,
וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה.
כאן מובא הצד השלישי למעמד – הקב"ה, הצופה בהתרחשות: "והב"ה יושב ורואה האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לבו, ומלאכי השרת צועקים ובוכים" (פרקי דרבי אליעזר, שם). וירא אלקים את כל אשר עשה – "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית פרק א). "עשה" מכוון כאן לאברהם, ולא לקב"ה עצמו.

קָרָא לְמֵרֶחֶם מִשְׁחָר,
תְּמוּר בִּנְךָ תִּבְחָר,
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר,
וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר.
קרא למרחם משחר – לאברהם, שהוא נבחר (משחר) מלידתו, ע"פ המדרש. תמור בנך – במקום בנך. והנה איל אחר – "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו". ועשה אל תאחר – "אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" (דניאל ט), מתוך תפילתו של דניאל. הפסוק משמש פעמים רבות בתחנון ובסליחות, וכאן הוא מהווה מעבר בין תאור העקדה עד כה, לבין שלושת הבתים האחרונים החוזרים לבקשת המחילה.

חֲלִיפֵי אַזְכָּרָתוֹ,
תִּכּוֹן הַקְטָרָתוֹ,
וְתַעֲלֶה תִמְרָתוֹ,
וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ.
חליפי – הדברים הבאים במקום; אזכרתו – אזכרה היא החלק מקרבן (בפרט קרבן מנחה) העולה למזבח, ואם כן הכוונה, לכאורה, לאיל; ואולם, יש גם כאן כפל משמעות, שכן אזכרה היא גם אזכור שם ה', ושוב יש כאן רמז לתפילה שהיא תחליף לקרבנות; כדאי לזכור שיצחק היה מיועד לעלות לעולה, וגם האיל שעלה תחתיו עלה לעולה, וממילא אין לו כלל "אזכרה". תכון הקטרתו – המשמעות הכפולה נמשכת ואף מתחזקת: מצד אחד, הקטרה היא פעולה מתחום הקרבנות; מצד שני, ההקשר מרמז לפסוק "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" (תהלים קמא), ושוב – התפילה מחליפה את הקרבן. תעלה תמרתו – עליית עשן הקטורת בקו ישר כלפי מעלה סימלה את קבלתה ברצון. והיה הוא ותמורתו – "וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז). המדובר בבהמה שהוקדשה לקרבן; אם בעליה מקדישים בהמה אחרת תחתיה, עולות שתי הבהמות לקרבן. בהקשר העקדה, הרמז הוא לכך שיצחק נחשב "מוקדש" באותה מדה למרות ההחלפה באיל, כלומר – הקב"ה רואה אותו כאילו עלה לעולה לפניו, והזכות עומדת לו ולבניו, כמובא במדרש: "וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ר' יודן בשם ר' בניה אמר לפניו רבון כל העולמים הוי רואה [דמו שלאיל זה כאילו דמו שליצחק בני, אמוריו שלאיל זה כאילו אמוריו שליצחק בני כהדה דתנינן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה" (בראשית רבה שם). בהקשר התפילה המקביל, הרמז הוא שוב להמרת הקרבנות בתפילה, כאשר כאן המטרה היא לייחס את מידת הקדושה שהיתה במקור (הקרבנות) גם לתמורה (התפילה) – מטרה הפוכה מזו המיועדת לשמר את קדושתו המקורית של יצחק למרות הקדושה החדשה של האיל.

זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּחַק,
לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק,
בְּרִית עוֹלָם לֹא יוּמְחַק,
אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק.
הבית הזה הוא כבר בגוף שני, בדיבור ישיר אל הקב"ה. הפייטן מרמז כאן למדרשים הרבים המתארים את זכות העקדה כשמורה תמיד לנגד עיני ה' – בין היתר, ככתובה בספר (בטרם היות הדפוס היתה הכתיבה בספר סמל לדברים שאת זכרם יש צורך לשמור לעולם – כך, למשל, יש להתייחס לכתיבה בספר המקראית כגון "כתוב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק", או "ופרשת גדולת מרדכי... הלא הם כתובים על ספר דברי הימים" וכו'). העקדה מקושרת אל הברית, כפי שכבר ראינו לעיל; זכרה הנצחי של העקדה הוא הבסיס לברית הנצחית. את אברהם ואת יצחק – "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו). שוב, יש כאן הדגשה של הברית עם אברהם ויצחק – ושוב יש כאן חיבור ליעקב. עוד יש לציין שהפסוק בא מיד אחרי פסוק המתאר את העם מרצה את עוונו בגלות; לכן, האזכור כאן הוא גם בגדר קריאה למעבר משלב ריצוי העוון לשלב זכירת הברית.

קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לִקֹּד,
בְּצֶדֶק עֲקֵדָה תִּשְקֹד,
וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד,
פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד.
כאן, סוף סוף, מגיע הפייטן אל ה-"תכל'ס", אל בקשת המחילה. קוראיך באים לקוד – לכרוע ולהתפלל. בצדק עקדה תשקוד, וצאנך ברחמים תפקוד – התבונן בזכות העקדה ופקוד את הצאן – ישראל. פני הצאן אל עקֹד – "וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד" (בראשית ל). כאן "עָקֹד" במשמעות "עָקוּד", כשהכוונה היא שאנו סומכים על זכות העקדה, ושוב יש לשים לב לצירופו של יעקב אל אביו וסבו.

עד כאן באורי את הפיוט, והיודע והמבין יותר ממני מוזמן להוסיף. יהי רצון שנחתם לשנה טובה, שנה שלא ייעקדו בה הצאן על ידי אויביהם ולא יעקדו, חלילה, אלו את אלו.

הערה למנהלים: יתכן ותמצאו כי עדיף היה לשכן את הפיוט באשכול העקדה של מואדיב, במקום לפתוח אשכול חדש. למרות זאת, נראה לי כי בהתחשב בכך שמדובר בענינא דיומא (קיויתי לשלחו אתמול, בטרם קריאת הפיוט בנוסח אשכנז, ולא הספקתי) ראוי בכל זאת לתת לו הזדמנות לחשיפה המוגברת שמעניק הדף הראשי. לאחר יום הכיפורים לא תהיה לי התנגדות להעברתו לאשכול של מואדיב.



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-23/9/2004 12:33 לינק ישיר 

.


גו"ג



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/9/2004 23:39 לינק ישיר 

ייש"כ

יופיו של פיוט זה משך מזמן את תשומת לבי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/10/2005 23:16 לינק ישיר 

הוקפץ לתועלת הצבור.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/10/2005 00:18 לינק ישיר 

אכן פיוט מרגש.
נמצא אצלי בגירסה קצת שונה מהנ"ל.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/10/2005 08:08 לינק ישיר 


מעניין רק לברר כיצד זה פיוט אשכנזי מובהק, השתרבב לסליחות בנוסח עדות המזרח?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/10/2005 08:27 לינק ישיר 

http://www.piyut.org.il/tradition/476.html?currPerformance=576



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/10/2005 12:38 לינק ישיר 

גם וגם

תודה!


אני הבנתי את השורה הזו כך:

האם תמנעני/ סוף
רוחי ונשמתי אליו יאסוף


כמו שאמר יצחק, וכי תמנעני מכך לגמרי, הרי סוף הוא שיאסוף אליו רוחי ונשמתי. ואין בכחך למנוע.

והרבה מצינו חלוקה כזו בפיוטים, לענין החרוז.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/10/2005 13:10 לינק ישיר 

לומד מכל אדם,
ודאי שכן הוא כדבריך, אך דומני שהמשמעות שבהבאת הפסוק מאיוב אינה עומדת בסתירה להם אלא היא משלימה אותם.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/10/2005 00:40 לינק ישיר 

עיין במאמרו של נחמןם לוין בספר רפאל, "סיני" שיצא לאור לזכרון יצחק רפאל.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2006 23:50 לינק ישיר 

הוקפץ שוב.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-28/9/2006 08:43 לינק ישיר 

גו"ג, נפלא.
הערה לבית הראשון בדרך דרוש ובדרך אפשר,
ע"פ הפירוש החסידי לפסוק הרמוז שם "ויטוש משכן שילה (אז) אוהל שיכן באדם"  
וזאת אל נא נאבדה בזכות האב הזקן.






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2006 17:32 לינק ישיר 

ראו מאמרו של א. נתנאל בספר (המומלץ מאוד) "בראש השנה יכתבון" בהוצאת מכללת הרצוג.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > אם אפס רובע הקן - פיוט מבואר
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר