בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים ·

הר"י קאפח זצ"ל

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-17/7/2007 16:36 לינק ישיר 

הרב השתקן

שתיקה היא מעלה גדולה, אך עיין בארחות צדיקים שער השתיקה שכתב שגם המגן על השתיקה צריך לעשות זאת בדיבור.
אי אפשר לבא מכוח איזה מוערץ חסר שם, להפריח האשמות ולא לתת לדחותם משום שאין לחשוף את האיש ואת ממצאיו.
אם אסור לנו לדעת מיהו המוערץ ומהן טענותיו, לא תוכל לעשות בהם שימוש.

 
 
 
-------
מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2007 19:43 לינק ישיר 
עיון עמוק בסוגיה

השתקן היקר

הסכת ואאלפך עיון עמוק בסוגיה שלפנינו, אין דברי תורה נקנים אלא בחבורה, העיון הדק בסוגיה נזקף לזכותך, כי אתה הוא הגורם. 

האיסור להשתמש באישה נזכר בתלמוד רק במסכת קידושין, פעם בדף ע עמ' א לאחר המעשה עם דונג בת רב נחמן, ולאחר מכן בדף פא עמ' ב.

איסור זה של השתמשות באישה נזכר בדברי הרמב"ם פעמיים, פעם בפרהמ"ש בסנהדרין, ופעם במשנ"ת.

בפרהמ"ש סנהדרין ז,ד כתב הרמב"ם: "ואסור לאדם שתשרת אישה לפניו, להגיש לו המשקה או האוכל או לרחוץ ידיו וכל הדומה לזה בין שהיתה גדולה בשנים או בת שלש שנים ויום אחד... (ע"כ פרהמ"ש סנהדרין)

ובמשנ"ת הלכות איסורי ביאה כתב הרמב"ם 
כא,ה  אסור להשתמש באישה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת--שמא יבוא לידי הרהור.  באיזה שימוש אמרו:  כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס--שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד.  ואין שואלין בשלום אישה כלל, ואפילו על ידי שליח.

כבר כתבנו כי מקור דברי הרמב"ם במשנ"ת הוא ירושלמי (כך כתב המ"מ במקום), כי בירושלמי כונו 3 מלאכות אלו דברים של יחיד, מכאן שרק אשתו של אדם עושה לו מלאכות אלו.

ירושלמי
"רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחיד.
מהו דברים של יחיד?
סכת לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס. (ע"כ ירושלמי)

השאלה הנשאלת: מה מקור דברי הרמב"ם בפרהמ"ש???
תשובה: בבלי מפורש (קידושין ע.).

פרהמ"ש משקף את הבנתו של הרמב"ם לבבלי, הוא קרא את הסיפור עם דונג בת רב נחמן, סיפור זה נזכר כמדגים את האיסור להשתמש באישה, וביאר אותו הרמב"ם, כגון הגשת משקה, כל משקה שיהיה, או אוכל, וכל כיוצא בזה.

מה למדנו מכאן?
כאשר הרמב"ם קרא אספרגוס, הוא לא ראה כאן נציג רשמי של היין, הוא ראה כאן סוג משקה פופולרי העשוי מירק דמוי כרוב, לפעמים עם יין לפעמים עם מים, אבל שנלמד מכאן דוקא יין, מעולם לא עלתה על דעתו של הרמב"ם לדייק זאת מאיספרגוס.

נמצא שהרב קאפח כיוון לעומק דעתו של הרמב"ם, האיספרגוס איננו הנציג הרשמי של היין, הרמב"ם ביארו כמשקה סתם, וגם הרב קאפח צעד בעקבותיו.

ומה עוד למדנו?
מזיגת הכוס איננה דוקא יין, כי אם הבבלי סובר איסור שימוש אפילו שאר משקה (לפי הבנת הרמב"ם), ומזיגת הכוס היא דוקא יין, א"כ יש סתירה בפסק הרמב"ם, הוא התחיל עם ציטוט ממסכת קידושין, אין משתמשים באישה כלל, בדעתו היה אפילו שאר משקין, זאת כבר הוכחנו מפרהמ"ש סנהדרין, וכיצד הוא המשיך להגביל זאת דוקא 3 מלאכות ביניהם מזיגת הכוס, והרי איסור שימוש של מסכת קידושין הוא כל משקה, ואיסור שימוש של הירושלמי הוא דוקא יין (לפי דעת הסובר כך), נמצא שאם מזיגת הכוס היא דוקא יין, הרמב"ם העתיק 2 סוגיות הסותרות זו את זו.

בקידושין כל משקה, ובירושלמי דוקא מזיגת הכוס ביין.

הרמב"ם כתב את ספרו שלא יצטרכו לספר אחר, בתלמוד הובאו הרבה סיפורים על מזיגת הכוס (כתובות סא עמ' א'), רחוק הדבר שנאמר שכל מזיגת הכוס שבתלמוד זה יין, וכי האמוראים שתו כל היום יין? וכי נשותיהם של האמוראים הגישו להם כל היום יין? הם גם שתו מים, וגם אספרגוס, וגם יין רימונים, וגם יין תפוחים, כך שכל המעשים בתלמוד המספרים על השינוי שעשו בזמן מזיגת הכוס להתיר מזיגת הכוס בזמן נידה, (כתובות סא עמ' א') מתארים מציאות חיים של משקה, יהיה אשר יהיה, וזה האיסור של מזיגת הכוס.

לאחר זמן דייק הרמב"ם בפסקו, הוא הגביל את איסור ההשתמשות באישה לשלש מלאכות, "באיזה שימוש אמרו:  כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס--שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד". ומקורו ירושלמי, אבל ביאור העברית של פרהמ"ש לא השתנה, איספרגוס איננו דוקא יין, וגם הרמב"ם כרך את הסוגיה בקידושין עם הסוגיה בכתובות ועם הירושלמי, כי כל הסוגיות מכוונות לאותו איסור, איסור מזיגת כל משקה, יהיה אשר יהיה. 

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-18/7/2007 21:22 לינק ישיר 

דרו"ח
יפה. אז צודק הנך, שבדעת הרמב"ם פירוש זה אפשרי ואפילו מסתבר, על סמך דבריו בפיהמ"ש לסנהדרין.

מה שמפריע לי זה דחית דברי הראשונים (רשב"א ומ"מ) בקש-בראיות שאינן. והראיות אינן: כי הפירוש באספרגוס אינו מוכרח, וכמו שכתבתי הפירוש המסתבר הוא דוקא ליין המועשר. וגם אם הרמב"ם לא ראה חילוק, כנראה מדבריו בסנהדרין, אין זה מכריח לראשון אחר לסבור כך. ובפרט שטעם גדול לחלק ביניהם. ושנית: הראיה מאמורא לתנא, עדיין מטרידה אותי.

שם הת"ח לא רלונטי, ולא אומרהו מאחר והוא אדם צנוע ומעדיף להשאר אלמוני. כך בספרים שסייע בהוצאתם, נכתב שמו בצורת נקודות. רק רציתי להעלות הטענה ולשמוע אולי יש שיבהירו לי במה דברים אמורים. אם אדע עוד, אשמח לדון פה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/7/2007 22:32 לינק ישיר 
שיטת לימודו של הרב קאפח

השתקן

אני שמח שהיגענו לעמק השווה בדעת הרמב"ם, אבל כעת עומדת טענה חדשה, הרב קאפח חולק על ראשונים.

דע לך ידידי אהובי, הרב קאפח היה מתמיד גדול, מעולם לא פסק פיו מגירסה, בישיבה הוא למד תורה גם בזמן המלחמה, כל התלמוד והרמב"ם היו מונחים בראשו כמונחים בקופסה, לא גוזמאות אני כותב לך כאן, דברים שראינו ושמענו, הלכות רבית, הלכות טהרה, הלכות קרבנות, הלכות שבת, והלכות ברכות.

כשלמדתי הלכות טהרה מי שכתב לי הערות מחכימות בהלכות שוממות אלה היה הרב קאפח, הערות המבארות דברים הצריכים ביאור, ארץ שוממה לא עבר בה אדם, הלכות טומאת צרעת, רק הוא בא לעזרי, צריך ללמוד בכדי להכיר את האיש. 

כאשר תלמיד חכם כותב פירוש, לא רק מה שהוא כתב קיים, גם ההיגיון התלמודי קיים בדבריו, גם אם הוא לא הוכיח זאת.

בסוגיה שלנו הרב קאפח הבחין מיד, אספרגוס איננו דוקא יין, ורק שלש מלאכות נאסרו, אתה באת והקשית על ראיותיו, אבל את ההיגיון התלמודי הרמבמי לא דחית, והוא המבוקש, ומי לימד אותנו הגיון זה הרב קאפח. 

למרות האמור, תלמידיו של הרב קאפח לא חונכו לאמונה עיוורת, הם חולקים על רבם אם נראה להם אחרת, יש רבנים גדולים המגדירים את עצמם כתלמידי הרב קאפח, אבל הם חולקים עליו, בקהל לעיני הכל, בכבוד הראוי, במילים המתאימות, אבל הם אומרים: לאחר בקשת המחילה ממארי נראה שביאור דברי הרמב"ם אחרת מדבריו.

זכורני איך קראתי מימרה מדברי הרב קאפח, וערכתי על אותה מימרה שאלות ומענות מהרמב"ם והתלמוד, 3 פעמים דחיתי את דבריו, אבל שבתי לעיין בדבר, ולבסוף הוא צדק וכל 3 המהדורות שלי נגוזו, המהדורה הרביעית היתה ביאור שיטת הרב קאפח, כי הגיונו הוא הצודק בסוגיה. (אני מנסה למצוא את הנושא, כי היה שם לשיטת הרב קאפח עיון יפה) 

עד כאן על הרב קאפח.

***

כעת על שיטת הלימוד. (רציתי לכתוב זאת, וכעת הגיעה העת הראויה)

דבר מפורסם הוא, שבתקופת הראשונים היו שיטות שונות ללימוד התלמוד, ניקח לדוגמה את חכמי התוספות בצרפת, לעומת בית מדרשו של הרמב"ם בספרד ובמצרים.

חכמי התוספות סברו, צריכים אנו להשכין שלום בין סוגיות התלמוד, ואם יישוב סוגיות התלמוד יצריך אותנו להעמיד את הסוגיות באוקימתא כך נעשה, כי כך עשו חכמי התלמוד בביאור המשנה.
ועוד סברו חכמי התוס', כוחו של המנהג חזק הוא, ועל פי המנהג אנו נפרש את דברי התלמוד, כי ישראל זרע קודש.
וגם ביאוריהם של חכמי התוס' לתלמוד, היה על פי מה ששמעו מרבותיהם, בין ביאורי מילים ובין ביאורי עניינים.
וגם סברו חכמי התוס', צריכים אנו לתקן את נוס' התלמוד מדעתינו, כאשר הדבר מפורסם בספריהם.

לעומת שיטת לימוד זאת, היתה בבית מדרשו של הרמב"ם שיטת לימוד אחרת, כלל ידוע היה בפי רבותיו "שינויי דחיקי ולא סמכינן" כלומר יש סוגיות שאין לסמוך עליהם להלכה, אלא בכדי לפסוק הלכה נכריע בין סוגיות על פי כללי פסיקה.
ועד סברו בבית מדרשו, כוחו של המנהג מוגבל הוא, אין בכוחו לעקור תלמוד, ובטח שהוא איננו יכול לעצב פרשנות לתלמוד.
כמובן ביאוריו של הרמב"ם הוא על פי מה ששמע מרבותיו, גם בגירסה, וגם בביאור העיניינים.
כמו כן אצל הרמב"ם לא מצאנו תיקוני גירסה מסברה, אלא על פי כ"י עתיקים ישנים נושנים, כאשר הדבר מפורסם בהלכות מלווה ולווה, ובעוד מקומות בפרהמ"ש. 

כל שיטת לימודו של הרמב"ם ויחודיותה, נתבארה כבר באשכול החביב
שיטת לימודו של הרמב"ם לעומת הראשונים
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1932885

כעת נתאר לעצמינו שבא לפנינו אדם מבית מדרשו של הרמב"ם, המשוכנע שביאור התלמוד הנכון הוא על פי הרמב"ם, אנו נערוך לפניו ביאור לסוגיה על פי התוס', והוא ידחה את דברינו ויסתמך על הרמב"ם.

וכי אדם זה מחדש דבר ביהדות, הוא איננו מחדש, הוא תלמיד ממושמע וכנוע לשיטת בית המדרש ממנו הוא בא.

הרב קאפח מבית מדרשו של הרמב"ם בא, הוא לא רואה את עצמו כמהפכן, כחולק על ראשונים, כממציא דת חדשה, אדרבה הוא רואה את עצמו כשמרן, הוא רואה את עצמו כמשמר שיטת לימוד שלא רבים נחשפו אליה.

זכורני איך ישבתי אצלו בשיעור, בסתם יום של חול, זקני תימן ישבו לפניו והם היו גורסים את הסוגיה, הרב קאפח קרא תוס', ואז בחצאי משפטים הוא אמר, שאלת תוס' זו ישיב עליה הרמב"ם כך וכך, כמו שנתבאר בהלכות כך וכך, וכן על זו הדרך, וכי יש כאן מחלוקת ופריצת דרך, יש כאן שמרנות של שיטת לימוד, שהאדם משוכנע שהיא הצודקת בביאור דברי התלמוד.

***

אלא שבימינו התפתחה לה שיטת לימוד, מי אנו שנחלוק על ראשונים, אנו איננו מבינים כלום, כל מטרתינו בלימוד היא ללמוד כמה אנחנו לא יודעים.

הרבה למדנים ראיתי בימי חיי, ודבר אחד הוברר לי מאותם למדנים, מי שטוען שהוא לא מבין, הוא באמת לא מבין, אם אין לאדם מוטיבציה ללמוד, אכן לימודו מעוקר ומשובש, הוא ירא הבנה, ירא הוראה, והתוצאות תואמות את ההשקפות שהוא יצר.

כמובן, צריך להכיר את חכמי ישראל, צריך לדעת את למדנותם, צריך להכיר את חכמתם, צריך לכבד אותם גם אם נראה שהם טעו, אבל מכאן ועד הקפאת השכל והגבלתו הדרך רחוקה.

זהו הרב קאפח ושיטת לימודו, וכל אדם יעשה כהבנתו.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/8/2007 13:28 לינק ישיר 

השתקן1 כתב:


אתמול נגשתי לתלמיד חכמים המוערץ על ידי ושאלתיו אם אכן ראית הר"ק נכונה (לא טרחתי לבדוק בעצמי) וענני מיד שאספרגוס הוא יין מתובל, רק לא ציין מקור לדבריו. הוא הודיעני נחרצות שאין לו צורך להזדקק לדברי הר"ק מאחר והוא כופר בחשבון העבור של חז"ל, אי שם בדבריו על ספהמ"צ. 


  ועוד כתב השתקן 
לגבי חשבון העבור: איני יודע, איני מתמצא ולכן לא כתבתי טענה זאת כטענתי אלא כמה ששמעתי מאדם הנאמן עלי. והוא נאמן עלי, בגלל שמעולם לא תפסתיו, ואף אדם שבא אתו במגע לא תפסו (עפ"י מיטב ידיעתי) באי הסבר למעשה או לדברים שאמר. הוא נאמן עלי כי אני יודע שטענתו על הר"ק היא טענת חשבון העבור, ולא טענות על אי האמנה בזוהר, כי לדידו זו לא טענה, למרות שהוא מאמין לגמרי בספר הזוהר. הוא אדם שקול ומחושב בכל דברי חז"ל ובראשונים, ולא אפריז אם אומר גם בכל עקרי ספרות האחרונים. הוא לא יאמר על אדם שהוא אפיקורוס, אך ורק בגלל שהחזו"א אמר כך, למרות הערצה לחזו"א. אם אבדוק ויעלו ממצאים, אשמח לשתפכם בהם.



עכשיו מתברר שהטענה על חשבון העיבור היא טענה הרבה יותר חלשה מטענת הזוהר.אם השתקן לא ברר עד עכשיו כמעט חודש אחרי אז אולי צריך לחזור בו מהטענה הזו שאולי יש בה לשון הרע על הרב קאפח . ואולי לא הבין את המוערץ.
צריך לבדוק מאיפה בא היחס המזלזל לר"י קאפח ונקווה שבחודש אלול נחזור כולנו בתשובה מהעוון הגדול הזה של ביזוי תלמידי חכמים. 
לעניות דעתי נראה שהרב קאפח לא עומד בגדרי אפיקורוס בשום מובן לפי הגדרות הרמב"ם בנושא.הוא מאד השתדל ללמוד את תורת הרמב"ם ודעותיו ולא סביר בעיני שדבר כזה הוא יפול בו.
צריך עיון גדול במושג האפיקורוס שנראה שלדעת הרמב"ם חל רק על 13 עיקרי אמונה(שכמובן מסתעפים להרבה פרטים).האם גישת הרמב"ם היא פסולה בימינו? 
זה נושא עדין ורגיש שהייתי שמח שחברי הפורום יתיחסו אליו. 


סליחה על כל התיקונים זו הודעה ראשונה שלי ואני מנסה לנסח את עצמי בצורה נכונה מקווה שאצליח

תוקן על ידי סרוג_הכיפה ב- 13/08/2007 13:49:33

 



תוקן על ידי סרוג_הכיפה ב- 13/08/2007 13:53:52

 



תוקן על ידי סרוג_הכיפה ב- 13/08/2007 14:18:31




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/8/2007 15:10 לינק ישיר 

איני יודע מה כתב הרב קאפח בנושא חשבון העיבור, אך עיין חזו"א או"ח עמ' 466.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/8/2007 16:59 לינק ישיר 

סרוג הכיפה

בישיבות שהולכים עם כיפה זהה לשלך, יש לרב קאפח כבוד גדול, מעולם לא עלתה על דעתם להשמיץ את חכמי ישראל, יש אפילו ישיבה אי שם בדרום (פעם היא היתה בדרום הרחוק), שבמראה מקומות של השיעור הכללי יש צילומים מהערותיו של הרב קאפח על משנ"ת, פשוטו כמשמעו, התלמידים לומדים את הערותיו של הרב קאפח לפני השיעור הכללי.

יש עוד ישיבות ומקומות שבהם הרמב"ם קיבל כבוד גדול, וגם הרב קאפח שהשקיע את כל חייו במשנת הרמב"ם זוכה לכבוד גדול.

אם תמצא התנגדות לרב קאפח, זה במקומות בהם כל שינוי מהמפורסם אסור, אפילו את דברי הרמב"ם התומך בעבודת כפים, אסור להשמיע שם, אז להשמיע שם רמבמיסטיות טהורה, בהלכה ובמחשבה, זה מעבר לפתיחות שהם אמונים עליה, ולפיכך הזלזול, אבל חוץ מטמינת הראש באדמה אין כאן כלום.

***
פעם קראתי איזה ספר שציטט מפרהמ"ש, מכיוון שבימינו יש מודעות גדולה בציבור לדיוקם של כ"י, לדיוקו של התרגום, כי אז אותו מצטט הבחין בנקל שהתרגום של פרהמ"ש משובש, ואז הוא התחיל בסדרת השערות, מה התכוון הרמב"ם, מה היה צריך להיות התרגום, והוא השתעשע עם מפרשים שכל אחד הביא את ניחושיו והשערותיו לנושא.

כמה מסכן הוא אותו מצטט, הוא עדין נמצא בתקופת האבן, כאילו לא הוציאו מוסד הרב קוק את המשנה עם פירוש הרמב"ם בתרגום מדויק, מתוך כ"י הרמב"ם עצמו, הוא עדין תקוע אי שם עם השערות ודמיונות, אוי ליושר האנושי שיש לאותו מצטט. 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/8/2007 10:22 לינק ישיר 
הרב זיני על הרב קאפח


http://www.orvishua.org.il/heb/technion/faq/list2.php?action=det&id=141



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/10/2007 00:36 לינק ישיר 

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2295424

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/3/2008 20:33 לינק ישיר 
הלכות נדה לפי הרמב"ם

לפני כמה שנים הזדמנו לידי 16 קלטות, בהם השיב הרב יוסף קאפח תשובות בטלפון לאחד מתלמידיו, התלמיד היה נוהג להתקשר לרב קאפח בשעות הבוקר המוקדמות, בערך בשעה 8.00 או 8.30 והרב קאפח היה עונה לו ומבאר לו את כל ספקותיו.

 

מטבע הדברים, תשובות הניתנות בטלפון משקפות את דעת הרב אבל אי אפשר לקבוע מסמרות בדבר שכך היא דעתו ולא אחרת, נמצא שיש בידינו חומר שבהם מביע הרב קאפח את דעתו, אבל כדאי לבדוק את החומר שוב אם באים לקבוע הלכה למעשה על פיו.

 

מכיוון שבתשובות אלה משוקעת דרכו של הרב קאפח בלימוד, ומכיוון שמטרת האשכול לבאר וללמד איך ללמוד רמב"ם, בשיטת לימוד פשוטה וישרה, בסברות הגיוניות ונכונות, החלטתי להעתיק לכאן כ-30 תשובות בנושא טהרת המשפחה, הלכות נדה לפי הרמב"ם, ובכך גם יתבררו הלכות חשובות בחיי המעשה, וגם נלמד את דרך הלימוד.

 

בחלק העליון הובאו דברי הרב קאפח בסיכום תמציתי, לא בדרך שאלה ותשובה אלא בדרך סיכום, ובהערות הובאו המקורות לדברי הרב קאפח, מתוך משנ"ת להרמב"ם, ומתוך הערות הרב קאפח בעצמו על משנ"ת (יש מקומות בהם כתבנו הערה להערה).

 

כפי שכבר כתבנו התשובות דורשות בדיקה וחקירה, וזה מה שעשינו בכל תשובה, כי הוסמכו לתשובות דברי הרמב"ם, כל תשובה  נבדקה והושוותה מול פסקי הרמב"ם, ויש מקומות בהם נטינו מהתשובה על פי פסק הרמב"ם שממנו משתמע אחרת.

 

בכדי להקל על הקריאה וההבנה חילקנו את התשובות ל-3 חטיבות, דיני הפסק טהרה, דיני וסתות, דיני טבילה, כך יהיו קבצי ההלכות קטנים ויהיה קל לקרוא ולהבין אותם.

 

בכל מקום שנזכר "מארי" הכוונה לרב קאפח, אצל יהודי תימן מילה זו נהגית "מורי", בכל מקום שנזכר "רבינו" הכוונה לרמב"ם, כי הוא מורנו ורבינו, וגם השתמשנו הרבה בראשי התיבות כת"ר, והכוונה כתב רבינו...

 

מכיוון שמסורת כתבי היד היא העדיפה והנכונה, השתמשנו בביטויים המצויים בהם גם אם לא נוהגים כך היום, כתבנו "מקוות" ולא "מקואות" כפי הנהוג היום, כתבנו "רצת" כלשון הרמב"ם בכ"י, ולא "רצתה" כפי הנהוג היום.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/3/2008 20:36 לינק ישיר 

ספר קדושה

 

הלכות איסורי ביאה

 

512. הבדיקה שתעשה האישה בהפסק טהרה [1] תהיה כמו שנוהגים וכמקובל [2], ובדברי רבינו לא נתבאר כיצד תעשה את הבדיקה, וכבר הביא מארי בהערותיו על משנ"ת את דברי הנודע ביהודה כיצד מבאר את שיטת רבינו. וגם נתבאר שם כיצד היה המנהג בתימן [3]. (קדושה -איסורי ביאה ד,יד-טז ובציון טו : יא,ד)

 

513. אופן בדיקת הפסק טהרה לדעת רבינו, נתבאר בהערותיו של מארי על משנ"ת, שם הובאו דברי הנודע ביהודה כיצד מבאר את שיטת רבינו. ודברים אלה אין להרבות לדבר בהם אלא מה שכתוב הרי הוא כתוב [4]. והבהיר מארי- שבהערותיו על משנ"ת לא הוסיף כלל על דברי הנודע ביהודה אלא רק הביא דבריו [5]. (קדושה -איסורי ביאה ד,יד-טז ובציון טו : יא,ד)

 

514. בתימן היו הרבה שנהגו לעשות בדיקת הפסק טהרה בקינוח בלבד [6], וכך נהגו ברוב המחוזות כדעת הרי"ף הראב"ד והרמב"ם, וגם בצנעא כך נהגו, אלא שמהרי"ץ כתב בספר שערי טהרה את דעת הרשב"א ואח"כ חזר בו מזאת, כשחזר מכל השיטה [שסבר בילדותו, והחל לפסוק ולנהוג כמנהג קדמונינו נ"ע], אבל בימנו כבר לא נוהגים כך.

ובצנעא היו הרבה משפחות שנהגו כדעת רבינו בבדיקת הפסק טהרה, והיו גם משפחות שלא נהגו כדעת רבינו, ובתימן לא היתה מסורת אחידה לא על הספירה ולא על הבדיקה, אלא היו קבוצות קבוצות [7], כי לא למדו את הדברים בבית הספר אלא כל אם לימדה את בנותיה כפי מה שקיבלה מאימה, ולא היו מדריכות וכדו'. וגם בזמנו של מהרי"ץ כך היה המנהג, ומהרי"ץ ניסה להחמיר ואח"כ חזר בו, כשהיה לו ויכוח עם יהודי אשכנזי שבא לתימן, וכתב מהרי"ץ וידוי גמור על נוסח ההגדה שכתב בצעירותו, וחזר בו מהרבה דברים.

ובימנו כבר אין מי שנוהג כך אלא כולם נוהגים כדעת הרשב"א, ובפרט שיש היום מדריכות שמלמדות את הכלות. ואם יש משפחות שפוסקים כדעת הרמב"ם ורצת הבת שנשאת לנהוג כדעת רבינו, כמנהג אימה וסבתה, יכולה לעשות כך כי זוהי דעת הרי"ף הראב"ד והרמב"ם.

אין לשלול את הבדיקה כדעת הרשב"א מחמת שדבר זה פוצע את האישה, כי הדבר תלוי באופן הבדיקה כיצד נעשית. (קדושה -איסורי ביאה ד,יד-טז ובציון טו : יא,ד)

 

515. בתימן היו מנהגים שונים באופן הבדיקה של הפסק טהרה [8], והיו קבוצות קבוצות כל קבוצה נהגה מנהג אחר, ולא היה מנהג אחיד. והבהיר מארי שכך כתב גם בהערותיו על משנ"ת, אלא ששם נכתבו הדברים בצורה עדינה. ודברים אלה היו בתימן דברים צנועים ופנימיים ולא גילו אותם, אלא כל קבוצה נהגה כמנהגה. (קדושה -איסורי ביאה ד,יד-טז ובציון טו : יא,ד)

 

516. מה שכתב מהרי"ץ בספר שערי טהרה [9] "ויהיה הבגד במקום יציאת הדם במשך זמן השקיעה" אי אפשר לומר שכך היה מנהג תימן, אלא היו שם מנהגים שונים [10].

[11] בדברי הרי"ף הראב"ד ורבינו לא נזכר מוך דחוק [12] כלל, וכך גם ביאר הנודע ביהודה את דבריהם. ובתימן לא נהגו "מוך דחוק". וכן בדיקת חורים וסדקים לא נזכר בדברי רבינו בהלכות איסורי ביאה, ואין באישה חורים וסדקים, ובא להם ביטוי זה מדיני בדיקת חמץ [13]. וכבר ביאר הנודע ביהודה כיצד היא בדיקת הפסק טהרה לדעת רבינו, הביאו מארי בהערותיו על משנ"ת. (קדושה -איסורי ביאה ד,יד-טז ובציון טו : יא,ד)

 

517. דברי השואל- יש שאמרו שמנהג תימן בבדיקת האישה בשבעת ימי נקיים הוא, שתבדוק האישה פעמיים, בזמן הפסק טהרה וביום השביעי.

וביאר מארי, שאינו מכיר מנהג זה, רק שההלכה אמרה אם עשת כן בדיעבד יצאה ידי חובתה, אבל לכתחילה אין לעשות כך [14].

והמנהג בתימן היה לעשות הפסק טהרה עם שקיעת החמה בערך, ובין שהקדימה בכמה רגעים ובין שאיחרה אין בכך כלום. (קדושה -איסורי ביאה יא,ד : ו,כא-כב וציון כא)

 

518. בכל יום משבעת ימים נקיים תבדוק בבוקר ובערב, ובדיעבד אם בדקה רק ביום הראשון ומצאה נקי וביום השביעי ומצאה נקי הרי היא מותרת לבעלה, ורבינו לא הזכיר שצריכה לבדוק פעמיים ביום [15]. בעניני טהרות נאמר שצריכה לבדוק בבוקר ובערב [16]. (קדושה -איסורי ביאה יא,ד : ו,כא-כב וציון כא : קרבנות -מחוסרי כפרה ג,ג : טהרה -מטמאי משכב ומושב ד,ז) 

 

519. הבדיקה שלפני התשמיש [17] תיעשה כמה רגעים לפני התשמיש, וכן אם עשתה בדיקה זו קודם לזה עשתה. אלא שבדיקה זו רק הצנועות היו עושות אותה, ומעיקר הדין אין חובה לעשותה, ובתימן לא נהגו לעשות בדיקה זו. (קדושה -איסורי ביאה ד,טז)

 

520. אישה שהיא מעוברת –בהריון- אינה צריכה לבדוק לפני תשמיש, וגם אחרי תשמיש אינה צריכה לבדוק אלא משום צניעות, והאיש אינו צריך לבדוק כלל [18]. (קדושה -איסורי ביאה ד,טז : ט,ג-ד : גמ' נדה ט.)

 

521. מי שבעל בעילת מצוה ולא מצא דם צריך לפרוש מאשתו, כיון שיתכן שיש דם כל שהוא וכיסתה אותו ש"ז [19]. ולא כתבו חכמים שדוקא אם הוציאה דם צריך לפרוש, ולכן גם אם לא הוציאה דם כך הדין.

מה שאמרנו זה בדם בתולים, אבל אישה שכבר היתה נשואה אין זה דם בתולים ואין בה את הדין הנ"ל.

([20] ולמרות שהראב"ד מיקל ורק אם ראתה דם צריך לפרוש ממנה, לרבינו כך הוא הדין). (קדושה -איסורי ביאה ה,יח-יט : יא,ח וציון יז)

 



[1] לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה יא,ד "ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו (ראה הערה בסוף), ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל:  שכל בת ישראל שתראה דם--אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם--סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה.  בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר--משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה.  וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו--ואחר כך תהיה מותרת לבעלה" 

הערות לנ"ל:

חומרה יתרה על זו- בהלכה שקדמה לזו, ביאר רבינו שהחמירו חכמים וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות [וצריכה לספור משיפסוק שבעה ימים נקיים].

[2] בדיקה בחורים ובסדקים, הבהרת השואל.

[3] וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ד,יד-טז "דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש.  כיצד:  מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש. ...

בגדים אלו שמקנחין בהן--צריכין שיהיו של פשתן, שחקים ולבנים; והם הנקראים עדים בעניין זה.  והבגד שמקנח בו, נקרא עד שלו; והבגד שמקנחת היא בו, נקרא עד שלה.

הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש ..."

כתב הנודע ביהודה יו"ד מה"ק סי' מו "נדבר בדיני הבדיקה אשר רבותינו חקרי לב החמירו בה הרבה, ראש המחמירים הוא הרשב"א ז"ל, וז"ל בתורת הבית דף קפג ע"א תנן בפ"ק דנדה המשמשת בעדים הרי זו כפקידה (ראה הערה בסוף) ואמרינן עלה אמר ר"י אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט מפקידה, מ"ט, מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין ולסדקין. ודקדק מכאן הראב"ד דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורין וסדקין וכו' וסייע עוד דבריו מדאמרינן בשלהי פירקין כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון, ואין לך בדיקה כל דהו יותר מתביעה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות, ולא הקלו לגבי בעל אלא בדיקת המעלות באישה העסוקה בטהרות (ראה הערה בסוף), ומסתברא כלישנא קמא [ע"כ הוא דעת הראב"ד]. ומסיים הרשב"א שהדעת מכרעת כלשון הזה השני, דאיך אפשר שיהיה לבעלה שהוא עסק כרת קיל מבדיקת הטהרות, ...

והנה הרי"ף לא הזכיר הבדיקה כלל, רק הזכיר שצריכה ז' נקיים, ולפי הנראה דעתו כדעת הראב"ד שכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, וא"כ עיקר הבדיקה רק שתתן אל ליבה לבדוק, וכיון שהיא סופרת הרי היא נותנת ליבה, וכמו שכתב רשב"א בשם הראב"ד. והנה ממקום שבא הרשב"א להחמיר משם אבוא אני לידי קולא, דהרשב"א כתב דבדיקה בלי חורין וסדקין קינוח מיקרי ולא בדיקה ואנן בדיקת שבעה בדיקה תניא בהו.

והנה פשפשתי בכל דברי רבינו הגדול הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה בדיני נדה וז"ל בפ"ד הל' יד דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש, כיצד, מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה וכו'. וכן בהלכה טו בגדים אלו שמקנחים בהם וכו' והבגד שמקנחת בו הוא הנקרא עד שלה. ובהלכה טז הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה קודם תשמיש וכו'. ובהל' יז המשמש פעמים רבות וכו' אלא מקנח בעד שלו והיא בעד שלה וכו', שמשה מיטתה וקנחה עצמה וכו'. וכן בהלכה יט קנחה עצמה בעד וכו', וכן עוד פעמים רבות בדבריו אינו קורא לה בדיקה אלא קינוח. וכיון שבגמרא דקדקו בזה לפי דעת הרשב"א עד שאמרו לקינוח ולא לבדיקה (ראה הערה בסוף), ודקדק הרשב"א מזה שהקינוח אינו עולה בשביל בדיקה, וא"כ למה כתב הרמב"ם בכל מקום קינוח, אלא ודאי דקינוח סגי באמת לבעלה. וכן ברש"י טז א במשנה בד"ה תשמש לאור הנר ותבדוק לאחר תשמיש עד שקינחה בו, עכ"ל. הרי דקינוח די, באופן שאני אומר דלבעלה סגי בקינוח ממילא הוא נקרא בדיקה. ומה שאמרו בסוף נדה דף סח ב הזב והזבה שבדקו עצמן, לשון בדיקה היינו הקינוח שכיון דסגי בקינוח הוא עצמו הבדיקה, וכן הרמב"ם בפ"ו מאסורי ביאה בסופו זב וזבה שבדקה עצמה וכו' הנהו קורהו בדיקה, לפי ששם אין עסקו לפרש אופן הבדיקה אלא לפרש אימת תהיה הבדיקה סתם ואמר בדיקה, אבל בפ"ד הל' יד שם עוסק לפרש ענין הבדיקה. הרי ודאי דלהרמב"ם קינוח די, וזה ברור. ומה שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אפרשהו אח"כ.

ומעתה אחרי אשר מצאתי און לי שלושה חמורי עולם המקילים בה בבדיקה זו, והם הרי"ף הרמב"ם והראב"ד אביא גם סמוכים מן התלמוד להקל בזה. בסנהדרין דף כב א, אמ"ר יהודה אמר רב בי"ג מפות קינחה בת שבע באותו פעם, ופרש"י שבא עליה י"ג בעילות וקינחה בין תשמיש לתשמיש. והא ודאי בדיקה שלאחר תשמיש בדיקה מעליתא היא שהרי אז אינה מהומה לביתה ואעפ"כ אמרו קינחה, מכלל שהקינוח היא הבדיקה ואין צריך לא הכנסת חורין וסדקין ולא עד מקום דישת השמוש, רק קינוח בעלמא, ולא אמרו הכנסת חורין וסדקין אלא לטהרות באישה העסוקה בטהרות, ולכן אמרו עד שלפני התשמיש אינו ממעט מפקידה, דהתם בעסוקה בטהרות עסקינן שלטהרות הוא שאמרו שמטמאה למפרע, אלא שכיון שעסוקה בטהרות שוב ממילא גם לבעלה בודקת בדיקה יפה שתעלה לה גם לטהרות, אבל לפני תשמיש היא מהומה לביתה ואינה בודקת יותר מהחיוב לבעלה לכן אינה עולה לה לטהרות.

ומה שתמה הרשב"א איך אפשר שלבעלה שהוא אסור כרת קיל מלטהרות, הנה אמרו בגמ' כל לבעלה לא בעי בדיקה, ובעסוקה בטהרות מחמת חומר עסק טהרות הצריכוה בדיקה אפילו לבעלה, וכן בכל עניני חציצה לטבילה חמור לטהרות יותר מלבעלה, ... והטעם להחמיר בטהרות יותר מלבעלה הוא, דעיקר חומר הבדיקה לחורין ולסדקין מטעם אימור כתלי בית הרחם העמידו דם וכמ"ש הרשב"א בתורת האדם, והנה הא דאישה מטמאה למפרע מטעם דאימור כתלי בית הרחם העמידו דם, והנה קי"ל דלטהרות הוא דמטמאה למפרע, אבל לבעלה ולחולין אינה מטמאה למפרע, וא"כ די לה בבדיקה קלה וכו' ע"ש". (ע"כ לשון הנודע ביהודה)

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "הבאתי כאן כל דברי הנוב"י בענין זה כי במחוזות רבים בתימן לא נהגו כדעת הרשב"א, ומנהג אבותיהם הקדושים בידיהם, סמוכים לעד לעולם על איתני עולם, ומפי הרצ"י הכהן קוק שמעתי שעל זה נתכוון הראי"ה בספרו אורח משפט סי' ז הוצ' מוסד הרב קוק עמ' כ טור ב במה שכתב כמו שהדבר נהוג בעניני איסור והיתר ועניני חיי משפחה, בין לקולא ובין לחומרא ... כי קבלת אבות היא קיומה של תורתינו הקדושה. ע"ש. ולמעשה נהגו כבר להחמיר". (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

הערות לנ"ל:

המשמשת בעדים הרי זו כפקידה- פי' כבדיקה. כלומר נחשיב את הקינוח בעד, שבדקה ולא מצאה דם.

וזה לשון רבינו בפרהמ"ש "ועדים כנוי לבגדים שמקנחת עצמה בהן לאחר התשמיש היא והוא, אם מצאה אותן הבגדים טהורין הרי זו כפקידה [כבדיקה], ולא נאמר שמא ראתה דם מועט ונתערב בשכבת זרע ואינו ניכר, לפיכך השמיענו שלא נחוש לכך" (פרהמ"ש נדה א,א).

באישה העסוקה בטהרות- אישה העסוקה בטהרות צריכה לבדוק את עצמה בשלושה זמנים, בשחרית בין השמשות וקודם תשמיש. (פרהמ"ש נדה א,ז)

וכוונת הראב"ד לומר, שיש מי שאומר שכל מה שמיעטנו לגבי בעל, זה משלוש בדיקות אלה שאין האישה צריכה לעשותם, אבל בדיקת חורים וסדקים צריכה האישה לעשותה.

לקינוח ולא לבדיקה- גמ' נדה יד:

לשון המשנה נדה ב,ב "נמצא על שלה הותיס טמאין וחייבין בקרבן" וכת"ר שם בפרהמ"ש "במקצת נוסחות אותיוס וענינו מיד, ושעור הדבר כמו שאמרו הוא שתקנח את עצמה תכף לפרישת האיש ממנה בלי שהות מורגשת ואז אם נמצא על אותו הבגד דם יהיו טמאים וחייבים חטאת"

ובתלמוד הובא "נמצא על שלה אותיום טמאין וכו': תנו רבנן איזהו שיעור וסת [שעליו נאמר במשנה טמאים וחייבים בקרבן] משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת שמש נכנס עד הוי וסת שאמרו [ואם בדקה מיד כמו הדוגמא במשל, הרי הם טמאים וחייבים בקרבן] לקינוח אבל לא לבדיקה [בדיקה זו תהיה בקינוח חיצוני, ולא בבדיקה פנימית שאז שוהה יותר מהשיעור ואינה טמאה ודאי]"

[4] כוונת מארי, שכיון שהרבה מפרשים אינם מסכימים לביאור זה, אין להרבות ולדבר בו בכדי שלא לעורר מחלוקת, אבל דעת רבינו כבר ביאר אותה בבירור הנודע ביהודה.

[5] בתשובות הבאות ביאר מארי את דעתו ביתר ביאור.

[6] בלי בדיקת חורים וסדקים.

[7] לשון מארי- מה שנקרא בערבית "חמולות".

[8] חלקם עשו כדעת הרשב"א, וחלקם כדעת רבינו הרי"ף והראב"ד.

[9] מארי הוסיף- שערי טהרה הוא כמו השו"ע. והשואל הוסיף, שמהרי"ץ חזר בו וגם הוסיף הערות על שערי טהרה, ומארי אישר את דבריו.

[10] בסוף התשובה שאל השואל, ומה שכתב מהרי"ץ "ויהיה הבגד במקום יציאת הדם" האם ביאורו רק להניחו חיצונית? ומארי השיב, יתכן שכך. ולא הבאנו זאת, כי פשטות הלשון משמעו שהמוך בתוך החלל ולא חיצונית.

[11] השואל ביאר, שנלמד מלשון זה שדעת מהרי"ץ היא שאין צורך למוך דחוק שממלא את כל החלל, ומארי המשיך את דבריו שבדעת הרי"ף הראב"ד ורבינו לא נזכר מוך דחוק כלל, ואנו כתבנו רק את דברי מארי. 

[12] שיתמלא כל חלל אותו מקום, וכך תשהה במשך זמן השקיעה עד צאת הכוכבים.

[13] ראה נדה ה. "מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין".

[14] תחילה נביא את דברי רבינו והמ"מ, ולאחר מכן נבאר את דברי מארי בתשובה.

כת"ר בהלכות איסורי ביאה ו,כא-כב "זבה שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור, ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה, וכאילו בדקה כל שבעה ומצאה טהור. 

וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור, וביום השמיני ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה (ראה הערה בסוף).

בדקה ביום שלישי לזיבתה, ומצאה שפסק הדם, ולא בדקה ביום ראשון מימי הספירה, ובשביעי בדקה (ראה הערה בסוף) ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה.  והוא הדין לזב בכל אלו הבדיקות שהוא טהור, ועלו לו ימי הספירה (ראה הערה בסוף)"

כתב המ"מ "... ולכתחילה כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כל ז' הימים צריכה בדיקה בכל יום.

עוד כתבו ישבה לה כל ז' ולא בדקה וביום ח' בדקה, אע"פ שכבר הפסיקה בטהרה קודם שתספור, אין לה אלא יום אחד ומשלמת עליו ששה וטבלת ע"כ. והטעם בזה משום דליכא בדיקה לא בתחלתן ולא בסופן לפיכך אין עולים לה וזה ברור.

וכתב הרשב"א ז"ל בדקה באמצע ולא בדקה לא בתחילתן ולא בסופן טהורה, שהרי היתה לה בדיקה בימי הספירה, ולא תהיה בדיקת אמצע גרועה מבדיקת תחילה ובדיקת הסוף, ויש מורים בזה להחמיר עכ"ל.

ובדיקות אלו הסכימו הם ז"ל שצריכות לבדוק בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקות ימי הספירה בכל חורין וסדקין יפה יפה, ואם לא בדקה בחורין וסדקין אינו אלא קינוח (ראה הערה בסוף), וצריכות לבדוק כמ"ש רבינו פרק ד' (הט"ו) בבגד פשתן לבן שחוק אבל לא חדש, מתוך שהוא קשה מעט (עותה) [שמא יעוותנה], ובודקת ג"כ בצמר לבן נקי ורך או בצמר גפן נקי, ע"כ דבריהם לקוחים מסוגיית הגמרא" (ע"כ לשון המ"מ)

הערות לנ"ל:

הרי זו בחזקת טהרה- אף על פי שלא בדקה בשביעי בסוף ימי הספירה, אלא בדקה רק בתחילתם. (רמ' לעם)

ובשביעי בדקה- שהבדיקה היתה בסוף ימי הספירה ולא בתחילתם. (רמ' לעם)

ועלו לו ימי הספירה- לסיכום- בין אם בדקה בראשון ובשביעי מימי הספירה, בין אם בדקה רק ביום הראשון, ובין אם בדקה רק ביום השביעי, הרי זו בחזקת טהורה.

אינו אלא קינוח- כבר נתבאר בתשובות 512-516 כיצד מבאר מארי את דעת רבינו. (ע"כ הערות)

[מכאן ביאור התשובה] ונראה שמארי סובר, שדעת רבינו היא כמו הרמב"ן והרשב"א [הובאו דבריהם במ"מ שציטטנו] שלכתחילה צריכה לבדוק בכל יום משבעת ימי נקיים, וזהו שכת"ר בהלכה כא' "... ולא בדקה עד יום שביעי ... וכאילו בדקה כל שבעה ..." מלשון זה משתמע שלכתחילה צריכה לבדוק כל שבעה.

וראה עוד בהלכות מחוסרי כפרה ג,ג "זב שבדק ביום ראשון מימי הספירה, ומצא טהור, ולא בדק כל שבעה, וביום השביעי בדק ומצא טהור--הרי זה בחזקת טהור.  אפילו בדק ביום הטומאה עצמו, ומצא טהור, ופסק הזוב, ולא בדק למחר בתחילת ימי הספירה, ובדק בשביעי או בשמיני, ומצא טהור--עלו לו ימי הספירה, והרי זה בחזקת טהרה"

והלכה זו עוסקת בטהרת הזב והזבה בשבעה ימים נקיים, ומהלשון "ולא בדק כל שבעה" משתמע שלכתחילה צריך לבדוק בכל יום משבעת ימים נקיים.

ונראה שדי בבדיקה אחת ואין צורך בשתי בדיקות בבוקר ולפני השקיעה, ובדיעבד אם בדקה בזמן הפסק טהרה ובסוף היום השביעי די לה בזה. וראה עוד בהערה אחרונה על תשובה הבאה מס' 518.

אלא שמארי בתשובה הבאה מס' 518 ביאר, שבשבעת ימים נקיים לכתחילה תבדוק בכל יום בבוקר ובערב.

[15] בתשובה הקודמת מס' 517 בהערה, הבאנו את לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ו,כא-כב שבין אם בדקה בראשון ובשביעי מימי הספירה, בין אם בדקה רק ביום הראשון, ובין אם בדקה רק ביום השביעי, הרי זו בחזקת טהורה. והבאנו את המ"מ שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א שלכתחילה כל ז' הימים צריכה בדיקה בכל יום. וביאר מארי בתשובה שלפנינו, שתבדוק בכל יום פעמיים בבוקר ובערב למרות שלא נזכר הדבר במפורש בדברי רבינו.  

[16] כוונת מארי למה שכת"ר בהלכות מטמאי משכב ומושב ד,ז "חכמים תיקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום בשחרית, מפני טהרות של ערבית, ובערבית, מפני טהרות של שחרית; וכל אוכלת תרומה, בודקת בשעה שאוכלת בתרומה.  וכל אישה בודקת בשעה שעוברת לשמש מיטתה, מפני הטהרות; אבל אם לא הייתה עוסקת בטהרות, אינה צריכה בדיקה לבעלה--שכל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בעניין נידה"

והטעם שבודקת בשחרית ובערבית הוא, בכדי להוציא מידי ספק את הטהרות שעשת קודם לכן, ובודקת בשחרית לוודא שהטהרות שעשת בלילה טהורים, וכן בערבית. ושתי בדיקות אלה נעשות בזמן שהיא טהורה לבעלה חומרא בטהרות. אבל לא כת"ר בשום מקום שבשבעת ימים נקיים צריכה לבדוק פעמיים ביום בשחרית ובערבית, בכדי לוודא שאכן לא ראת דם. 

[17] לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ד,טז "הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש ... אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עד לפני התשמיש, אלא משום צניעות.  אבל אחר תשמיש--הכול צריכין שני עדים, אחד לו ואחד לה ..."

[18] לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ד,טז (המשך ההלכה שהובאה בתשובה הקודמת מס' 519 בהערה) "... אפילו מעוברת, ומניקה, וזקנה, וקטנה--לא תשמש אלא בשני עדים, אחד לו ואחד לה.  אבל בתולה, ויושבת על דם טוהר--אינה צריכה עדים, שהרי הדם שותת ממנה"

והנה בתשובה זו הורה מארי שלא כמו שמשתמע מדברי רבינו, ובלשון ההלכה שהבאנו נאמר במפורש שגם מעוברת צריכה לבדוק לאחר תשמיש, ובין האיש ובין האישה צריכים לבדוק אז, ודבר זה אינו משום צניעות אלא כך הדין. אלא שתשובתו של מארי תואמת את דברי התלמוד נדה ט. שם נאמר, שאישה מעוברת משיוכר עוברה אינה צריכה לבדוק את עצמה בשעת וסתה. וראה עוד בתשובה מס' 525.

ומה שהורה מארי שלפני תשמיש אינה צריכה לבדוק נפרשהו כמו שנזכר בתשובה הקודמת מס' 519, שקודם תשמיש אין צורך לבדוק מצד הדין ורק הצנועות בדקו.

וזה מהלך השאלה והתשובה בקלטת-

שואל: אישה שנמצאת בהריון האם צריכה בדיקה אחרי תשמיש ולפני תשמיש?

מארי: אפשר לוותר על [הבדיקה] לפני תשמיש.

שואל: [מה הדין לגבי בדיקה] אחרי תשמיש לגבר?

מארי: אין צורך, ורק היא צריכה לבדוק מטעמי צניעות.

שואל: [האם] זה רק מטעמי צניעות ולא [מצד] הדין?

מארי: [מעיקר הדין] לא צריכה שום דבר.

[19] לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ה,יח-יט "דם בתולים, טהור הוא; ואינו לא דם נידה, ולא דם זיבה, שאינו מן המקור, אלא כמו דם חבורה.  וכיצד דין הבתולה בדמים:  אם נישאת קטנה--בין לא ראת דם מימיה, בין שראת דם בבית אביה--הרי זו מותרת לבעלה, עד שתחיה המכה:  שכל דם שתראה, מחמת המכה הוא.  ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה, הרי זו נידה.

נישאת כשהיא נערה--אם לא ראת דם מימיה--הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה, אף על פי שהדם שותת:  והוא, שלא חית המכה.  ואם ראת דם בבית אביה, ואחר כך נישאת--אין לו לבוא עליה אלא בעילה ראשונה, ופורש; ויהיה דם בתולים זה, כאילו הוא תחילת נידה.  ובוגרת שלא ראת דם מימיה, נותנין לה כל לילה הראשון"

עוד כת"ר בהלכות איסורי ביאה יא,ח "וכן דין דם בתולים בזמן הזה, שאפילו הייתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראת דם מימיה--הרי זה בועל בעילת מצוה, ופורש.  וכל זמן שתראה דם מחמת המכה, הרי היא טמאה; ואחר שיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים"

כתב המ"מ "שם בגמ' ובהלכות דבכל תינוקת בועל בעילת מצוה ופורש, ואפילו לא ראתה דם צריכה שבעה נקיים שמא ראתה דם טיפה כחרדל וחיפתו ש"ז ..." (ע"כ לשון המ"מ)

והנה מארי הורה כדברי המ"מ.

[20] מכאן עד סוף התשובה אלו דברים שנאמרו ע"י השואל. ואחרי שהשיב מארי שחכמים חששו לש"ז ולא חילקו בין אם ראת דם בשעת בעילת מצוה ללא ראת דם, שאל השואל שהראב"ד מיקל בזה? והשיב מארי שיתכן וצריך לעיין בזה.

והמעיין בדברי רבינו בפרק ה,יט (דברי רבינו הובאו בהערה הקודמת) יווכח שהראב"ד היקל, כאשר נשאת נערה וכבר ראת דם בבית אביה, שלרבינו יבוא עליה בעילת מצוה ויפרוש, ולראב"ד מותר לו לבוא עליה במשך כל הלילה. ורק בדין זה מצאנו שהיקל הראב"ד, ולא כפי שמשתמע מדברי השואל שהיקל הראב"ד אם בעל בעילת מצוה ולא יצא דם שאינו צריך לפרוש ממנה אחרי בעילת מצוה.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/3/2008 20:39 לינק ישיר 

522. מה שכת"ר בהלכות איסורי ביאה פ"ו במנין האישה שבע ואחד עשר יום [1], אינו שייך לימנו כיון שחלוקה זו היא רק לענין קרבן זיבה [2], אבל בימנו כל אישה תמנה לפי הווסת שלה, וצריך לפרוש עונה אחת סמוך לווסתה ולא יותר [3]. (קדושה -איסורי ביאה ו,ב-ו ח : יא,ג-ד)

 

523. אישה שאין לה וסת קבוע, לגבי וסת חודשית או בינונית [4] [לא נזכר בדברי רבינו שצריכה לחשוש להם [5], ו]הכלל הוא שצריכה לפרוש מבעלה בסביבות הזמן שהיא עשויה לראות [6]. (קדושה -איסורי ביאה ח,ה ציון ו)

 

524. מה שכת"ר בהלכה הרגשה [7] ביאורו תחושה גופנית כגון רועדת וכדו' [8], אבל הרגשת נזילת דבר לח אמנם היא תחושה אבל אינה כמו התחושה שיש בפתיחת המקור [9]. (קדושה -איסורי ביאה ט,א וציון א : ח,ב וציון ב)

 

525. אישה מעוברת [לאחר[10]] שלושה חודשים הראשונים לעיבורה, אינה צריכה לפרוש מבעלה בזמן וסתה כיון שהיא משוללת [מסולקת] דמים [11].

ובזמן חכמים לא היו רופאים שיאמרו שהיא מעוברת קודם זמן זה, וגם בזמננו יש הרבה דיונים האם ניתן לסמוך על הרופאים. ולמרות שיש בימנו צילום של "אולטרא סאונד" עדיין אין לסמוך על זאת. והעיקר כמו שהסמיכו חכמים [12] דבר זה לפסוק "ויהי כמשלש חדשים ..." (בראשית לח,כד) [מכאן שרק אחרי שלושה חדשים ניכר שהיא מעוברת]. (קדושה -איסורי ביאה ט,ג-ד : ד,יב טז : גמ' נדה ט.)

 

526. אישה מעוברת –בהריון- (בחודש הראשון) אינה צריכה לפרוש מבעלה בזמן עונתה אם ברור הדבר שהיא מעוברת, כיון שהיא מסולקת דמים. ולכן אם עשת בדיקה והוברר הדבר שהיא מעוברת, מכאן ואילך אינה צריכה לפרוש מבעלה בזמן וסתה [13]. (קדושה -איסורי ביאה ט,ג-ד : ד,יב טז : גמ' נדה ט.)

 

527. אישה שהפילה בשבוע השמיני והיה העובר בגודל חמשה מילימטר [14], אם לא ניכר עוברה צריכה לשבת שבעה נקיים [15], ואם ניכר עוברה אם היא נקבה תספור ארבעה עשר יום ומהם שבעה נקיים [16] ואח"כ תטבול ותותר לבעלה, ואם הוא זכר תספור שבעה נקיים. (קדושה -איסורי ביאה י,א-ג : ד,ב)

אישה שקודם שהפילה ראת דם הרי הוא דם נדה, וצריכה לספור עליו שבעה נקיים [17]. (קדושה -איסורי ביאה ט,ג-ד)

אישה שהפילה ולא ניכר עוברה [18], הולד הבא אחריו הרי הוא בכור וצריך לפדותו. (זרעים -ביכורים יא,יד)

 

528. אישה שהפילה- הדבר הקובע הוא האם ניכר הולד, ואין להתחשב בגודל העובר כגון שהוא בגודל חמשה מילימטר וכדו', ולכן אם עברו על הולד ארבעים יום [19] כבר אפשר להכירו. וצריך לברר האם אפשר לסמוך על הרופאים שיכירו ויאמרו האם הוא זכר או נקבה. והבהיר מארי שהרופאים אחרי ארבעים יום יאמרו שעדיין לא ניכר הולד, ולכן אפשר להחמיר ותמנה שבועיים כאילו ילדה נקבה [ומהם שבעה נקיים[20]]. אבל חכמים אמרו שכבר ניתן אז להבחין, ואין לסמוך על הרופאים [21]. (קדושה -איסורי ביאה י,א-ג  : ד,ב)

 

529. ראה בתשובה מס' 527 בהערה, שם הבאנו את דברי רבינו בהלכות איסורי ביאה י,א-ב "... הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנדה ..."

ושם הלכה ג' כת"ר "איזה הוא שפיר מרוקם:  תחילת ברייתו של אדם--גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשני טיפי זבוב מקורבין זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידיים ורגליים אין לו.

נתבארה צורתו יתר מזה, ועדיין אינו ניכר בין זכר לנקבה--אין בודקין אותו במים אלא בשמן, שהשמן מצחצחו; ומביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום ממעלה למטה:  אם מסכסך, בידוע שהוא זכר; ואם ראה באותו מקום כשעורה סדוקה, הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה"

וביאר מארי לשואל, שההלכה שאמרה שיבדקו את הולד האם הוא זכר או נקבה עוסקת מיום הארבעים ואחד והלאה [22], ולפי דברי חכמים מזמן זה כבר אפשר לבדוק את הולד. אבל בימנו יש לרופאים מוסגים אחרים [23]. (קדושה -איסורי ביאה י,א-ג  : ד,ב)

 

530. רבינו כתב בהלכה שהגאונים החמירו בדם טוהר, אבל בצרפת נוהגים כהלכה ומתירים לבעול על דם טוהר [24].

וביאר מארי לשואל, שהמנהג בתימן היה לנהוג איסור בדם טוהר, וכל דם שתראה אז תמנה עליו שבעה ימים נקיים. ולמרות שרס"ג התיר לבעול על דם טוהר, אבל בתימן נהגו איסור. ואין אנו יודעים אימתי החל מנהג זה.

מה שאמרנו שנהגו איסור בדם טוהר, הרי היא אסורה בין בתשמיש ובין בשאר ההרחקות שיש על אישה נדה. ([25] וגזרו על דם טוהר משום יולדת בזוב, ויולדת בזוב כל דם שתראה הוא טמא עד שתפסוק [26]). (קדושה -איסורי ביאה יא,ה-ז)

 

531. כלה לפני החתונה שעשתה הפסק טהרה וספרה שבעה ימים נקיים וטבלה, ויש מספר ימים בין הטבילה לחתונה, אם אינה בזמן וסתה –אינה בעונת המחזור- אינה צריכה לחשוש לכלום.

ויתכן לומר שמחמת שמתרגשת מהחתונה יש חשש שתראה דם, וצריכה לבדוק בכל יום עד החתונה. ויתכן לומר שכיון שהחתונה קבועה מראש אין חשש שתראה. והדבר מחלוקת בין הפוסקים, ויותר מסתבר כדעה המקלה [27]. (קדושה -איסורי ביאה יא,ט)

 

 



[1] וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ו,ב-ו "... כשתראה האישה דם תחילה, או כשתראה בשעת וסתה, והוא העת שקבעה לנידתה--הרי זו נידה כל שבעת הימים, בין ראת כל שבעה בין שלא ראת אלא טיפה ראשונה בלבד; ראתה דם ביום השמיני--הרי זה דם זיבה, מפני שהוא בלא עת נידתה.

וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נידה ווסת נידה, הרי הוא דם זיבה.  והלכה למשה מסיני, שאין בין זמן נידה לזמן נידה אלא אחד עשר יום בלבד.

כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחילתן--הן הנקראין ימי נידתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת.  ומפני מה נקראין ימי נידה, מפני שהן ראויין לנידה; וכל דם שתראה בהם, דם נידה ייחשב. וכל אחד עשר יום שאחר השבעה--הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת.  ולמה נקראין ימי זיבה, מפני שהן ראויין לזיבה; וכל דם שתראה בהן, דם זיבה ייחשב.  והיזהר בשני שמות אלו, שהן ימי נידתה וימי זיבתה.

כל ימי האישה מיום שייקבע לה וסת עד שתמות, או עד שייעקר הווסת ליום אחר--תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהן אחד עשר, שבעה ואחריהן אחד עשר; ותיזהר במניין, כדי שתדע בעת שתראה דם, אם בימי נידה ראת, או בימי זיבה:  שכל ימיה של אישה כך הן, שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה ..."

עוד כת"ר בהלכות איסורי ביאה יא,ג-ד "ובימי חכמי תלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראייות הדמים, ונתקלקלו הווסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה; ולפיכך החמירו חכמים בדבר, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל:  שכל בת ישראל שתראה דם--אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם--סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה.  בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר--משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה.  וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו--ואחר כך תהיה מותרת לבעלה"

[2] מארי לא השיב לשואל בצורה מדויקת. ובהלכות איסורי ביאה ו,ח כת"ר "אין בין זבה גדולה לזבה קטנה, אלא ספירת שבעה והבאת קרבן--שזבה גדולה צריכה לספור שבעת ימי נקיים, וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד; וזבה גדולה מביאה קרבן, כשתטהר.  אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה, שתיהן שוות" וראה הלכה ב' (הובא בהערה הקודמת) שבנידה אפילו ראת טיפה אחת הרי זו נידה כל שבעת הימים.

הרי שגם לענין ביאה יש הפרש בין זבה לנידה, ואם היא זבה וראת רק יום אחד או יומיים די לה למנות יום אחד בכדי להיטהר לבעלה, ואילו אם ראת בימי נידתה אפילו לא ראת אלא יום אחד צריכה להמתין עד סוף ימי נידתה.

והטעם שהפסיקו למנות ימי נידה וימי זיבה אינו מפני שאין קרבן, אלא מפני שבימי חכמי תלמוד נתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה, ולכן החמירו שכל דם שתראה הרי היא ספק זבה, וצריכה לספור שבעה ימי נקיים.

[3] וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ד,יב "ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לווסתה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר "והזרתם את בני ישראל, מטומאתם" (ויקרא טו,לא).  וכמה--אם היה דרכה לראות ביום, אסור לשמש מתחילת היום; ואם היה דרכה לראות בלילה, אסור לשמש מתחילת הלילה"

[4] וסת חודשית- שתחשוש לתאריך בחודש של הפעם האחרונה שראתה.

וסת בינונית- שתמנה שלושים יום מהראייה האחרונה שראתה.  

[5] מארי נמנע בעקביות מלהורות ולומר דבר זה במפורש. ונשאל מארי, שאישה שאין לה וסת קבוע האם צריכה האישה לפרוש בוסת חודשית או בינונית? והשיב, שהכלל הוא שהאישה צריכה לפרוש בסביבות הזמן שהיא עשויה לראות. ואנו כתבנו את דעתו של מארי במפורש, ומה שהובא בסוגריים הוא תוספת שלי על פי דברי מארי בהערותיו על משנ"ת. וראה בתשובה מס' 614 שם הורה זאת מארי במפורש.

וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת "וכאן אומר כמה מילים על הוסתות אף שלא רציתי לדבר בהם כיון שכבר נתאזרחו בספרים כאמתה של תורה. וכבר קבעו תשע וסתות או עשר מהם פשוטים ומהם מורכבים. והוא הקבוע (ראה הערה בסוף) כל כ"ה יום או שלושים יום וכדומה לימים קצובים. אלא שהוא מלווה אצל כל אישה בתחושות גופניות שונות כפי שכת"ר למעלה הל' ב' (ראה הערה בסוף). יש שתחושות הללו באות לפני הראייה או עמה או אחריה, יש סמוכות לה ויש מופלגות ממנה אף יותר מיממה, ולדעת רבינו אינה צריכה לחוש אלא לזמני הראייה בפועל, וכבר כתב המ"מ שלרבינו אין כאן שתי וסתות אלא אחת והיא וסת ההפלגה השווה (ראה הערה בסוף). גם מה שנקרא וסת החודש (ראה הערה בסוף) אינו אלא מעשה ניסים, וכבר דחה הרמב"ן את מציאותו וזה לשונו בחידושיו לדף סד א, וקורא אני עצמי מקרא זה פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה כי הוסתות מזל יום גורם או מזל שעה גורם שיהא תלוי ביום השבוע או ביום החודש, שהרי להפלגות שוות הדין נותן כן שכבר נתמלאה סאתה של זו, וכן דרכן של נשים כולן, וכן של אנשים בחלאים של הפסקות שהן באין בהפסקות שוות או בשעת מולד הלבנה ובמלואה, אלא שיהא שיפורא גורם (ראה הערה בסוף) תימה הוא. ולפי דעתי בעניותי לא יפה כוונו הראשונים בחלוקי הוסתות, שאני אומר אין וסת אלא להפלגה שווה לפי שהאורח בזמנו בא, מתמלא ונופצת בזמן הקבוע שכן טבען של בני אדם וכו' ע"ש. שמתרץ פשטי דברי חז"ל שיש לטעות בהם בוסת החודש. וברור שגם וסת הסירוג (ראה הערה בסוף) אינו אלא מעשה ניסים, או שימצאו "עדים" שיעידו שהדברים הללו מצוים. ועם העדרות וסת הגוף ווסת החודש ווסת הסירוג, נעדרו גם כל המורכבים מן ההפלגה ומהם. וכדין וסת החודש לדעת הרמב"ן כך וסת השבוע (ראה הערה בסוף), וכך גם וסת הדלוג החוזר (ראה הערה בסוף), כולם אינם אלא כפי שאמרו מנחות דף צב ב גירסא בעלמא. ונאמנים עלינו שני גדולי עולם הללו הרמב"ם והרמב"ן שהיו גם רופאים. וכך נשאר במציאות רק וסת ההפלגה (ראה הערה בסוף) ווסת הדילוג (ראה הערה בסוף) והאחרון נדיר ביותר" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

הערות לנ"ל:

והוא הקבוע- מארי מדגים מהוסתות הפשוטים שאמרו המפרשים, כגון שתראה בצורה קבועה כל כ"ה יום או שלושים יום, ווסת זו גם רבינו סובר.

למעלה הל' ב'- וזה לשון רבינו שם "וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה--מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שיער בשרה, או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו; ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה"

וסת ההפלגה השווה- המ"מ כתב זאת בהלכות איסורי ביאה ח,א-ב וזה לשונו- במשנה (נדה סג.) נאמר "כל אישה שיש לה וסת דיה שעתה ואלו הן הוסתות מפהקת מעטשת ... וכל שתקבענו שלש פעמים הרי זה וסת" ובגמרא הקשו שכבר שנינו בפרק ראשון כל אישה שיש לה וסת דיה שעתה [ולשם מה כפלה המשנה שוב דין זה]? ותירצו שם בוסתות של ימים וכאן בוסתות של גוף. וביאר המ"מ, שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש שוסתות של הגוף הם המקרים הנמשכים אחר הוסת הקבוע בימים ... והוא [רבינו] סובר שאין כאן שני וסתות חלוקים וסת הימים ווסת הגוף, אלא שהמשנה הודיעה שבוסת הקבוע באים מקרים אלו או אחד מהם ... ולרבינו אין לכל הוסתות המורכבות שחששו להם המפרשים, ואין אלא וסת לימים קבועים.

ולשון "וסת ההפלגה השווה" פירושו- וסת שבא אחרי מספר ימים קבוע.

וסת החודש- שתראה ביום ידוע מהחודש כגון בי"ד בחודש, בין אם החודש חסר או מלא.

שיפורא גורם- גמ' נדה לח. "ש"מ קסבר רבי יהודה שיפורא גרים" ופרש"י "שיפורא- שופר שתוקעין בו ב"ד בקידוש החודש".

וסת הסירוג- שתראה ביום ראש חודש לסירוגין, דהיינו בר"ח ניסן תראה ובר"ח אייר לא תראה, ושוב בר"ח סיון תראה ובר"ח תמוז לא תראה, ושוב בר"ח אב תראה כבר נקבע לה וסת הסרוג.  

וסת השבוע- שתראה ביום ידוע בשבוע כגון ביום ראשון או חמישי.

וסת הדלוג החוזר- כגון אם ראתה בט"ו בניסן ט"ז באייר וי"ז בסיון, ושוב ראתה בט"ו בתמוז ט"ז באב וי"ז באלול, ושוב ראתה בט"ו בתשרי ט"ז בחשון וי"ז בכסלו, הרי זה וסת הדילוג החוזר.

וסת ההפלגה- שתראה כל עשרים יום, או כל עשרים וארבעה יום. (איסורי ביאה ח,א)

ווסת הדילוג- כגון ראתה ביום חמישה עשר בחודש זה, ויום שישה עשר בחודש של אחריו, ויום שבעה עשר בחודש של אחריו--הרי קבעה לה וסת לדילוג. (איסורי ביאה ח,ו)

[6] ראה בתשובה מס' 522 בסופה בהערה, שם הובא לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ד,יב שצריך האדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה.

[7] כיון שנזכר בתשובה הרגשה, נביא את דברי רבינו ומארי שנאמרו בנושא זה, בכדי לבאר את הדברים.

כת"ר בהלכות אסורי ביאה ט,א "אין האישה מיטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש, ותראה דם, ויצא בבשרה, כמו שביארנו (ראה הערה בסוף); ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד.  ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד--הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו (ראה הערה בסוף)"

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "נראה כי ההרגשה הגורמת טומאה מהתורה אינה הרגשת נזילת דבר לח, אלא הפעילות הגופנית כפי שביאר רבינו למעלה פ"ח הל' ב (ראה הערה בסוף), וכפי שציין הוא עצמו [רבינו] בהלכה זו בהרגשה כמו שביארנו, וטרם ביאר שום הרגשה אחרת זולת אותה ההרגשה (ראה הערה בסוף), וכיו"ב כתב בהלכות מטמאי משכב ומושב ג,ו וכפי שיתבאר שם, ולכאורה שלא כהנוב"י כדלקמן ...

כתב הנודע ביהודה ביו"ד מה"ק סי' נה. ומאי ניהו הרגשה שירגישו, אם הרגשת פתיחת המקור או אף הרגשת זיבת דבר לח בבשרה. נלע"ד דאף הרגשת זיבת דבר לח חשיב הרגשה, ולא בעינן הרגשת פתיחת המקור דוקא, והרי האי בשר לאו על בשר המקור קאי שהרי מזה ילפינן שמטמאה בפנים כבחוץ (ראה הערה בסוף), והרי אינה מטמאה אלא מן השיניים ולחוץ. וא"כ האי בשרה היינו בשרה שמן השיניים ולחוץ, וא"כ גם שתרגיש בשרה היינו בשר זה והרי זה כבר הוא חוץ לפתח המקור, ואיך נימא שבעינן שתרגיש פתיחת המקור. אלא ע"כ לא בעינן רק שבשרה ירגיש זיבת הדם, ואם מרגשת זיבת דבר לח הרי כבר הרגישה (ראה הערה בסוף), והרגשת המקור לא נזכר בפסוק אלא הרגשת הבשר. ואם זה הדבר מילתא דמסתבר הוא, אמינא גם הוכחה לזה שהרי בכל הסוגיא דף נז שמפלפל להקשות בכמה קושיות על דברי שמואל דבעי הרגשה מכמה משניות וברייתות, ולמה לא מקשה ממשנה קדומה בפ"ב דף יז ב דם הנמצא בפרוזדוד ספקו טמא, היכי דמי אי דארגשה פתיחת המקור א"כ אין זה ספק אלא ודאי מן המקור, ואי דלא ארגשה א"כ אפילו הוא מן המקור טהור הוא לגמרי בלא הרגשה, אלא ודאי דלא בעינן כלל הרגשת המקור אלא הרגשת זיבת דבר לח בבשרה, ובזה אי אפשר להבחין אם מן המקור או מן העליה ע"כ. (ע"כ לשון הנודע ביהודה)

[מכאן דברי מארי] (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) ואני בעניי עדין אין הכרעתו ברורה לי, שמה שכתב ששמואל לומד מבשרה וכו' (ראה הערה בסוף) הרי כת"ר בהלכות משכב ומושב ג,ו ויש אשה שתמתין במקרה זה שעה או שתים ואח"כ תראה דם בסוף הוסת, גם כאן אף שכבר הרגישה הרגשת הגוף עדיין אינה טמאה עד שיהיה הדם בבשרה כלומר שיצא מבין השיניים (ראה הערה בסוף), ומה שכתב והרגשת המקור לא נזכר בפסוק וכו', יש לומר כי מה שנאמר ואישה כי תהיה זבה, כלומר הרגישה הרגשת המקור (ראה הערה בסוף), ושוב אמר אם דם יהיה זובה בבשרה הרי זו טמאה, אבל לפני כן כלומר אם רק תהיה זבה הויית הגוף עדיין אינה טמאה, שאם לא כן יש בפסוק כפילות לכאורה מיותרת. וראייתו מספקו טמא אינה ראיה, שהרי אפילו כבר הרגישה הרגשת המקור נאמר עדיין לא יצא כנ"ל (ראה הערה בסוף), ודם זה שמצאה או אפילו הרגישה נוזל מן הצדדים הוא. קצרו של דבר עדיין אין בדבריו כדי להוציא דברי רבינו מפשוטן" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

הערות לנ"ל:

ויצא בבשרה, כמו שביארנו- למעלה ה,ב "שאם נעקר הדם מן הרחם ולא שתת לחוץ, הואיל ויצא מבין השיניים ה"ז טמאה, ואע"פ שעדיין הדם בבשרה" (רמ' לעם)

שבא בהרגשה, כמו שביארנו- למעלה ה,ה "ודם הנמצא בפרוזדוד אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן המקור" ובהלכה שלפנינו הוסיף רבינו שיש גם חזקה שבא בהרגשה. (רמ' לעם)

פ"ח הל' ב- וזה לשון רבינו שם "וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה--מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שיער בשרה, או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו; ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה"

זולת אותה ההרגשה- מארי מבאר את "כמו שביארנו" הראשון שבדברי רבינו, שמתייחס להרגשה. ואנו  בהערה שהבאנו על ההלכה ביארנו את "כמו שביארנו" הראשון שבדברי רבינו, שמתייחס שהדם נמצא בבשרה.

שמטמאה בפנים כבחוץ- גם אם יצא הדם מן השיניים ולחוץ טמאה, למרות שלא שתת לחוץ.

הרי כבר הרגישה- הנודע ביהודה משווה בין המקום שבו יהיה הדם שהוא מן השיניים ולחוץ [ומקום זה נקרא בשרה], לבין המקום שבו תרגיש ז"א שההרגשה תהיה בבשרה. והמקור שממנו למד הנודע ביהודה שאם היתה הרגשה בבשרה טמאה, הוא גמ' נדה נז: , וזה לשון התלמוד שם "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה מיבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ [שגם אם יצא הדם מן השיניים ולחוץ טמאה, למרות שלא שתת לחוץ]? אם כן לימא קרא בבשר, מאי בבשרה שמע מינה עד שתרגיש בבשרה ..."

ואילו מארי מבאר שהרגשה זה מה שנזכר בדברי רבינו ח,ב "מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שיער בשרה, או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו" , אבל שבשרה ירגיש דבר זה לא נזכר בדברי רבינו ואין לנו לחדש הרגשות בדברי רבינו.

ואין להוכיח מדברי התלמוד שהבאנו כדברי הנודע ביהודה, כיון שבסוף הסוגיא שם הובא פירוש אחר בשם רב אשי, וכמותו עיקר כיון שהלכה כבתראי. וזה לשון התלמוד שם נח. "... רב אשי אמר: שמואל הוא דאמר כר' נחמיה, דתנן ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים [והטעם שאינה טמאה מחמת דם שמצאה בקרקע עולם, כיון שהדם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה] ..." ולפי זה, שמואל לומד מהפסוק "בבשרה" שאינה טמאה עד שתרגיש [מפהקת ומתעטשת וכו'] ותראה בבשרה, ולא שתראה על דבר שאינו מקבל טומאה. וכך כת"ר בהלכה "עד שתרגיש, ותראה דם, ויצא בבשרה" .

וראה בהמשך שמארי הזכיר בהערותיו דרשה להרגשה של פתיחת המקור, מה שכתבנו על זאת.

לומד מבשרה וכו'- כוונתו למה שכתב הנוב"י בתחילת דבריו "והרי האי בשר לאו על בשר המקור קאי שהרי מזה ילפינן שמטמאה בפנים כבחוץ" והוא בגמ' נדה נז:

שיצא מבין השיניים- ביאור הדברים- כי ההרגשה היא מהמאורעות שיארעו לאישה, ואין הראייה תלויה בהרגשה כלל אלא יתכן שתראה שלא בסמיכות להרגשה, ואין ההרגשה הרגשת בשר. וכבר נתבארו הדברים בהערה למעלה.

הרגישה הרגשת המקור- הנודע ביהודה הזכיר בדבריו שיש שתי הרגשות, הרגשת פתיחת המקור והרגשת זיבת דבר לח בבשרה, וכיון שמפרש את דברי שמואל שמצריך הרגשה של זיבת דבר לח, ולמד זאת מהפסוק "בבשרה", ממילא אין מקור בפסוק להצריך את ההרגשה השנייה של פתיחת המקור.

וכוונת הנודע ביהודה בהזכירו הרגשה של פתיחת המקור, למה שכת"ר בהלכות איסורי ביאה ח,ב "מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה ...". אלא שבתלמוד וברבינו מעולם לא הגדירו הרגשה זו כהרגשה של פתיחת המקור. ורבינו בפרהמ"ש נדה ט,ח כתב "וחוששת פי כרשה ושפולי מעיה- שתרגיש כובד והתמתחות בשפולי גופה".

ובתלמוד בתחילת הסוגיא (נדה נז:) נזכר הרגשת זיבת דבר לח, אבל לא נזכר הרגשה של פתיחת המקור. ובמשנה נדה בדף סג. נזכר הרגשה של מפהקת ומתעטשת וכדו'. וכן רבינו הזכיר את ההרגשה של מפהקת ומתעטשת וכו' (איסורי ביאה ח,ב), ולא הזכיר את ההרגשה של זיבת דבר לח בבשרה, כיון שבסוף הסוגיא הובא פירוש אחר בשם רב אשי, וכמותו עיקר כיון שהלכה כבתראי [כמו שביארנו בהערה למעלה].

ואם נדקדק בדברים, קושית הנודע ביהודה היא בעצם כנגד המשנה נדה סג. שהזכירה "... וחוששת פי כרשה ושפולי מעיה ...", מהו המקור של המשנה שמצריכה שתרגיש הרגשות אלו?

ומארי השיב כנגד קושית הנודע ביהודה, בדרשה שדרשה מעצמו, לבאר מהיכן נלמד הרגשה של פתיחת המקור. וברור שכוונתו בדרשה להביא מקור לדברי רבינו בהלכות איסורי ביאה ח,ב , לאותם הרגשות שהזכיר רבינו "מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה ..." וכפי שבארנו את כוונתו של הנודע ביהודה בהזכירו הרגשה של פתיחת המקור.

ואם נפרש את דברי מארי לכאורה כפשוטתם, ונאמר שהביא דרשה להרגשה של פתיחת המקור, ישתמע שהזכיר מארי הרגשה שלא הזכירה רבינו כלל, ואז יקשה מהיכן לו למארי לחדש הרגשה שלא הזכירה רבינו.

לא יצא כנ"ל- בהלכות משכב ומושב. ז"א שההרגשה שהיא מפהקת ומתעטשת וכו', עדיין איננה מוכיחה שכבר יצא ממנה דם, כי אין הראייה תלויה בהרגשה כלל ויתכן שתראה שלא בסמיכות להרגשה.

[8] הדוגמא הובאה ע"י השואל ומארי הסכים לה.

[9] מארי מציין עובדה שהתחושה בפתיחת המקור היא יותר חזקה מנזילת דבר לח.

בקלטת יש המשך- והשואל שאל, האם אפשר לצרף לפי רבינו את ההרגשה של זיבת דבר לח לכתם פחות מגריס [שנמצא בבשרה- לא בבגדה]? ומארי השיב, שזה אותה הרגשה, כי הכתם בא מתחושת הדבר הנוזל.

ושוב נשאל מארי, האם אפשר לצרף את ההרגשה של זיבת דבר לח לכתם פחות מגריס [שנמצא בבשרה- לא בבגדה]? והשיב, שאם הוא פחות מכגריס כאילו מצאה כתם. והמשיך השואל- שהבין מהתשובה הנ"ל, שרק אם הדם יותר מכגריס אסורה מהתורה, אבל [אם הוא פחות מכגריס] אינו מצטרף להרגשה של זיבת לח ואינה מטמאה מהתורה. (ע"כ מהקלטת)

כל מה שהובא מהמילים "בקלטת יש המשך" אינו נכון ולכן הישמטנוהו, כי רק מהתורה אין האישה מיטמאה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, אבל מדברי סופרים כל כתם שנמצא על בשרה או ביגדה מטמא גם בלי תחושה, כמו שכת"ר בהלכות איסורי ביאה ט,ב "ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה, או על בגדיה--אף על פי שלא הרגישה, ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם--הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה; וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא" שלא כמו שמשתמע מהקלטת, שבשביל שתיטמא בדם הנמצא על בשרה צריכה הרגשה. ואם השאלה היא לגבי טומאה מהתורה, בשביל להיטמא מהתורה חייבת שתהיה לה הרגשה של זעזוע גופה ואין מקום לטמאה משום הרגשת דבר לח גם אם הכתם יותר מכגריס.

ומה שאמר השואל שכתם שנמצא על בשרה מטמא פחות מכגריס, כך כת"ר שם הלכה ו' "מה בין כתם הנמצא על בשרה, לכתם הנמצא על בגדיה:  שהכתם הנמצא בבשרה, אין לו שיעור.  והנמצא על הבגד--אינו מטמא, עד שיהיה כגריס הקלקי, שהוא מרובע, שיש בו כדי תשע עדשות שלוש על שלוש; היה פחות משיעור זה, טהור ..."

[10] בתחילת השאלה שאל השואל, מה הדין בשלושה חודשים הראשונים דהיינו קודם שיעברו שלושה חודשים? ומארי השיב, שהיא מסולקת דמים ואינה צריכה לפרוש. ובהמשך השאלה ציטט השואל את התלמוד שבשלושה חודשים הראשונים אינה מסולקת דמים, ומארי הסכים לדבריו. וכיון שכך היא ההלכה הוספנו את המילה "לאחר" , כפי שמשתמע מהמשך התשובה ולא מתחילתה.

וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה ט,ג "וכן מדברי סופרים, שכל הרואה דם בלא עת וסתה, וכל הרואה כתם--טמאה למפרע, עד עשרים וארבע שעות; ואם בדקה בתוך זמן זה, ומצאה טהור--טמאה למפרע, עד זמן בדיקה ..."

ושם הל' ד' כת"ר "הרואה דם בשעת וסתה, אינה מיטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד.  וכן מעוברת, ומניקה, בתולה, וזקנה--דיין שעתן, ואינן מיטמאות למפרע.

איזו היא מעוברת--משיוכר עוברה, שלושה חודשים ..."

[11] ראה בתשובה מס' 520 שם הורה מארי, שאישה שהיא מעוברת אינה צריכה לבדוק לפני תשמיש, וגם אחרי תשמיש אינה צריכה לבדוק אלא משום צניעות. וראה שם בהערה שדבר זה כתלמוד נדה ט. ואינו כמו שפס"ר בהלכות איסורי ביאה ד,טז.

וגם התשובה שלפנינו זהה לה, והורה מארי שאישה מעוברת משיוכר עוברה אינה צריכה לפרוש בשעת וסתה. וגם תשובה זו ע"פ התלמוד נדה ט. אבל רבינו לא כתב זאת במפורש (ראה ד,יב). אלא שלמרות זאת נראה שרבינו מסכים לפסק זה, כיון שאישה מעוברת היא מסולקת דמים, וכן כת"ר בפרהמ"ש נדה א,ג "ארבע נשים אלו [בתולה מעוברת מניקה וזקנה] אינן רואות דם ברוב הזמנים" וכיון שכן מה טעם שתפרוש בשעת וסתה, ואמנם אחרי תשמיש צריכה לבדוק, אבל בשעת וסתה אינה צריכה לפרוש.  

[12] גמ' נדה ט.

[13] כעיקרון התשובה זהה לתשובה הקודמת מס' 525, אלא שיש כמה שינויים בין התשובות.

א- בתשובה הקודמת הורה מארי שאין לסמוך על הרופאים שבדקו וראו שהיא מעוברת ויש להמתין שלושה חודשים כדברי חכמים, ואילו בתשובה שלפנינו הורה מארי שאפשר לסמוך על הרופאים.

ב- בתשובה הקודמת הדגיש מארי שצריך לשהות שלושה חודשים לעיבורה, ואילו בתשובה כאן השואל הזכיר חודש ימים ומארי לא סתר את דבריו.

ונראה שהתשובה כאן נאמרה שלא בדקדוק, ובתשובה הקודמת ביאר מארי את דעתו בדיוק. וכבר ביארנו בהערה על התשובה הקודמת את המקורות לדברי מארי. 

[14] השואל הזכיר שכך הוא המקרה, ומארי בתשובה הבאה מס' 528 הדגיש שאין להתחשב בדבר זה, אלא האם ניכר הולד או לא.

[15] דהיינו אם לא ניכר כלל העובר ויתכן שמה שיצא ממנה אינו ולד, תמנה רק שבעה ימים נקיים כדין יולדת שהיא טמאה כנידה שבעה ימים. ע"כ ביארנו את דברי מארי.

וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה י,א-ב "כל היולדת טמאה כנידה, ואף על פי שלא ראת דם.  ואחד היולדת חי, או מת, ואפילו נפל--אם זכר, יושבת לזכר; ואם נקבה, יושבת לנקבה (ראה הערה בסוף):  והוא, שתיגמר צורתו; ואין צורת הוולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה. והמפלת בתוך ארבעים יום--אינה טמאה לידה, אפילו ביום ארבעים.

הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה; הייתה צורת האדם דקה ביותר, ואינה ניכרת בעליל--הרי זו תשב לזכר ולנקבה, וזה הוא הנקרא שפיר מרוקם (ראה הערה בסוף)"

הערות לנ"ל:

יושבת לנקבה- היולדת זכר טמאה שבעה ימים, והיולדת נקבה טמאה שבועיים. (איסורי ביאה ד,ב)

שפיר מרוקם- ההלכה שלפנינו [מהמילה הפילה] מתחלקת לשני חלקים- בחלקה הראשון מדובר שהפילה בדיוק ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הראשון לאחר טבילתה, כיון שיש ספק שמא עדיין לא עברו ארבעים ואחד יום והיא מעוברת מבעילות שהיו אח"כ, או שמא היא מעוברת מהבעילה הראשונה ועברו ארבעים ואחד יום, לכן תשב לזכר ולנקבה ולנדה [וכך כת"ר בפרהמ"ש נדה ג,ז]. ובחלקה השני מדובר שברור שילדה אחרי ארבעים ואחד יום וגם ניכרת צורת ולד, אלא שלא היתה צורת הולד ניכרת בבירור האם הוא זכר או נקבה, לכן תשב לזכר ולנקבה [וכך כת"ר בפרהמ"ש נדה ג,ג].

והנה במקרה כמו סוף ההלכה שברור שילדה אחרי ארבעים ואחד יום, אם היתה צורת הולד ניכרת בבירור, ואפשר להבדיל האם הוא זכר או נקבה, תמנה לפי מה שהוא אם זכר או נקבה, כי מיום ארבעים ואחד והלאה הדבר שקובע הוא האם ניכר הולד או לא. וכך ביאר מארי בתשובה לשואל. (ע"כ הערות)

והנה מההלכה שהבאנו משתמע שתשב לזכר ולנקבה ולנדה, וזה לשון ההלכה "הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה" הרי שאם היא ספק יולדת ואינו יודע אם מה שהפילה הוא ולד או לא תשב לזכר ולנקבה ולנדה. והטעם שההלכה הגבילה מקרה זה להפילה ביום ארבעים ואחד לאחר תשמיש [הראשון], כיון שרק אז יש לנו ספק האם כבר עברו ארבעים יום ומה שהפילה הוא ולד, או עדין לא עברו ארבעים יום ומה שהפילה אינו ולד.

ולפי האמור- מה שנזכר בתשובה שהפילה בשבוע השמיני ולא ניכר אם מה שהפילה הוא ולד או לא, מבחינת המציאות המשתקפת מההלכה אינו מדויק [ראה עוד בתשובות מס' 528-529], ואם לא הפילה חתיכה לבנה או שפיר מלא מים (איסורי ביאה י,ד) וכדו', אלא הפילה דבר שהוא כדמות ולד, ובלשון ההלכה נקרא שפיר מרוקם (איסורי ביאה י,ב-ג), הרי מה שהפילה אז הוא ולד אלא שיתכן שאינו ניכר בין זכר לנקבה. וכן מה שנזכר בתשובה שאם לא ניכר אם מה שהפילה הוא ולד או לא שתשב רק שבעה ימים נקיים אינו נכון, וכל מי שהיא ספק יולדת תשב לזכר ולנקבה ולנדה. [לביאור מוסג זה- ראה איסורי ביאה י,כא : פרהמ"ש נדה ג,ו].

[16] היולדת נקבה טמאה ארבעה עשר יום (איסורי ביאה ד,ב) והבהיר מארי- שהשבעה ימים האחרונים מתוך הארבעה עשר יום יהיו שבעה ימים נקיים, ואח"כ תטבול ותותר לבעלה.

[17] ראה בתשובה מס' 525, שם הבאנו את לשון רבינו שמעוברת משיוכר עוברה דייה שעתה ואינה מטמאה למפרע, ז"א שאם ראת דם הרי היא טמאה אז, וזוהי הוראת מארי בתשובה שלפנינו.

[18] ביאורו כמו בתחילת התשובה, שלא ניכר האם מה שיצא ממנה הוא ולד או לא. ע"כ ביארנו את דברי מארי.

ונראה שההלכה (הובאה מיד בסמוך) הגדירה את הדבר בצורה קצת שונה, וצריך שלא תהיה אמו טמאה לידה, דהיינו שאפילו לא יהיה ספק שמא אמו טמאה לידה, ורק אז הבא אחריו בכור לכהן, וחייב לפדות.

וזה לשון רבינו בהלכות ביכורים יא,יד "... וכן הבא אחר הנפלים--כל נפל שאימו טמאה לידה, הבא אחריו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אימו טמאה לידה--כגון המפלת כמין דגים וחגבים, או המפלת יום ארבעים, וכיוצא בהן--הבא אחריו בכור לכהן, וחייב לפדות"

[19] השואל הביא דוגמא שעברו שמונה שבועות, ומארי אמר לו שאם כך כבר עברו ארבעים יום ואפשר להכיר את הולד.

[20] הושלם ע"פ התשובה הקודמת, שם אמר זאת מארי בפירוש. וראה שם בהערה שפירשנוהו.

[21] ביאור הדברים-  מבחינה עקרונית אין לסמוך על הרופאים אלא יש לעשות כדברי חכמים ולבדוק האם הוא זכר או נקבה, ואם ירצה לסמוך על הרופאים ולהחמיר יכול לעשות.

[22] כך גם כתבנו בהערה על תשובה מס' 527, שההלכה עוסקת  שברור שילדה אחרי ארבעים ואחד יום וגם ניכרת צורת ולד, אלא שלא היתה צורת הולד ניכרת בבירור האם הוא זכר או נקבה.

[23] לשון מארי.

בהמשך השאלה אמר השואל- שאם אפשר לבדוק האם הוא זכר או נקבה יבדקו, ואם אי אפשר לבדוק מקפידים כמו חז"ל, ומארי הסכים לדבריו. ולא כתבנו פסקה זו בפנים, כיון שרבינו כתב זאת במפורש בהלכה.

[24] וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה יא,ה-ז "וכן כל יולדת בזמן הזה--הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעת ימי נקיים כמו שביארנו.  ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שאם ראת דם בתוך ימי מלאות (ראה הערה בסוף) --אף על פי שראת אחר שספרה שבעת ימי נקיים וטבלה--הרי זו סופרת שבעת ימי נקיים אחר שיפסוק הדם (ראה הערה בסוף), ואין נותנין לה ימי טוהר כלל:  אלא כל דם שתראה האישה--בין דם קושי, בין דם טוהר--סופרת שבעת ימי נקיים, אחר שיפסוק הדם.

ודין זה, בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל--שזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי תלמוד, אינו אלא ברואה דם שהוא טמא, שיושבת עליו שבעת ימי נקיים; אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה, אין לחוש לו--שאין ימי טוהר ראויין לא לנידה ולא לזיבה, כמו שביארנו. 

ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד היום, אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב; ודבר זה, תלוי במנהג"

הערות לנ"ל:

בתוך ימי מלאות- עד ארבעים יום מאחר הלידה לזכר, ועד שמונים יום מאחר הלידה לנקבה. ומעיקר הדין- "כל דם שתראה היולדת בתוך שלושה ושלושים של זכר, ושישה ושישים של נקבה--הוא הנקרא דם טוהר; ואינו מונע את האישה מבעלה, אלא טובלת אחר שבעה של זכר ואחר ארבעה עשר של נקבה, ומשמשת מיטתה, אף על פי שהדם שותת ויורד" (איסורי ביאה ד,ה).

אחר שיפסוק הדם- אם ראת דם בתוך ימי מלאת אינו דם טוהר וטהורה לבעלה, אלא צריכה לספור משיפסוק שבעה ימים נקיים ורק אז תותר לבעלה.

[25] מהמילים וגזרו ... היקפנו בסוגריים, כיון שאין הדברים מדויקים. וגזרו על כל יולדת שתהיה כיולדת בזוב, כיון שאין הנשים מונות ימי נדה וימי זיבה, אבל איסור דם טוהר הרי הוא מנהג אחר שנתוסף בימי הגאונים, ואינו תלוי באיסור של יולדת בזוב. והעובדה- שבצרפת קיבלו את הגזירה של יולדת בזוב, אבל אינם נוהגים את האיסור שנהגו בדם טוהר.

[26] השואל הוסיף לשאול- שמלשון רבינו משתמע שהדבר אסור משום מנהג, ואם כן מדוע שלא נאסור בתשמיש כמו בזמן עונתה? ומארי השיב, שיש חשש של יולדת בזוב, ואין בימנו אף אישה שסופרת ימי נדה וימי זובה כדי שלא תהיה יולדת בזוב. ולא כתבנו זאת, כיון שהשאלה והתשובה אינם ברורים.

[27] לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה יא,ט "יתר על זה, כל בת שתבעוה להינשא ורצת--שוהה שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תהיה מותרת להיבעל:  שמא מחימודה לאיש, ראת דם טיפה אחת, ולא הרגישה בה; בין שהייתה האישה גדולה, בין שהייתה קטנה--צריכה לישב שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תטבול ותיבעל"

והנה מלשון רבינו בהלכה שהבאנו משתמע, שצריכה לשהות שבעה ימים מאחר שתבעוה להתחתן והסכימה, שמא מחמת חימודה לאיש ראת, והחימוד הגיע במפתיע ולכן יש חשש שתראה מחמתו. אבל אם קבעו זמן מראש להנשא, לא מצאנו בדברי חכמים שצריכה לשהות שבעה ימים ואח"כ תינשא.

שאם כך היו חכמים קובעים שכל הנשאת צריכה בדיקה עד שתנשא, שמא מחמת חימודה לנישואין תראה דם. 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/3/2008 20:42 לינק ישיר 

532. אישה שיש לה קשקשים בשערה תחוף את שערה לפני הטבילה עם שמפו שמסיר את הקשקשים, וגם אם יש לה הרבה קשקשים השמפו מנקה אותם [1].

כנים הנמצאים בשער אם הם חיים אינם חוצצים כיון שהם בשער והמים נכנסים תחתיהם, ואם הם מתים הרי הם חציצה [2] וצריך לנקותם, ויש בימנו הרבה תכשירים להסיר את הכנים.

יבלת אינה מהווה חציצה, בד"א בלחה אבל יבשה [3] ומקפיד עליה להסירה הרי היא חציצה לטבילה, ואם אינו מקפיד להסירה גם אם היא יבשה אינה חוצצת [4].

[5] דם קרוש משפשוף או שריטה שאינו מתקלף אינו חציצה, ואם הוא מתקלף הרי הוא חציצה. ואם כשיקלוף את הדם הקרוש יכאב לו, ובפרט אם יצא דם כשיקלף, אינו צריך לקלפו לטבילה [ואינו מהווה חציצה] [6].

"גלד שעל גבי המכה" ביאורו- מוגלה שמתיבשת על גבי המכה, וצריך לרוחצו בעדינות עם סבון ואין צורך לקלפו לטבילה [7].

קודם הטבילה צריכה האישה לנקות את האוזניים והאף, ואם נזכרה אחרי הטבילה ששכחה לנקותם אינה צריכה לחזור ולטבול. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א-ב טז וציון א : א,יב : עבודה -כלי המקדש י,ה-ו)

 

533. ראה בתשובה הקודמת מס' 532, שצריכה לחפוף את ראשה לפני הטבילה עם שמפו שמסיר את הקשקשים או הכנים.

ידעה בבירור שיש לה קשקשים או כנים חיים, ועברה וטבלה ולא חפפה את ראשה עם השמפו הנ"ל, כיון שחפפה את ראשה לפני הטבילה [במים חמים[8]] די לה בזה ועלתה לה טבילה [9]. כיון שדרך הקשקשים לנשור מהראש [10] כל הזמן. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א טז)

 

534. טבלה ומצאה לאחר הטבילה לכלוך בין השיניים, אם הוא דבר רך עלתה לה טבילה, ואם הוא דבר קשה כגון עצם [11] וכדו' לא עלתה לה טבילה, וצריכה לחזור ולטבול.

מצאה לאחר הטבילה לכלוך בין אצבעות הרגלים, צריכה לחזור ולטבול [12].

טבלה ונכנסה לפיה שערה בזמן הטבילה, אינה צריכה לחזור ולטבול [13]. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א יג טז : א,יב)

 

535. סרקה את שערה לאחר הטבילה ומצאה כינה מיתה מודבקת בשערה, עלתה לה טבילה כיון שכינה זו מיעוט של מיעוט. ושער האדם הוא מיעוט בגוף האדם, וכינה זו היא מיעוט בשער ולכן אינה חוצצת [14]. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות א,יב : ב,יד)

אישה שיש לה גבס אינה יכולה לטבול, אלא תמתין עד שיורידו לה את הגבס ואז תטבול. [15] ואם טבלה והיה הגבס מיעוט בגופה עלתה לה טבילה, ולכתחילה לא תעשה כן. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א ד כב)

 

536. עדשות מגע שדרך בני אדם להסירם לפני השינה או הרחיצה, מהווים חציצה לטבילה וצריכה להסירם קודם שתטבול, כיון שהעינים צריכים להיות ראויים שיבוא בהם מים [16] אע"פ שאין צורך שיבואו בהם מים [17]. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,כ-כב)

יוד הנמצא על המכה אינו חוצץ, כיון שאינו גוש אלא נוזל [18]. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א כ-כב : שו"ת סי' שלט [מהדו' בלאו])

 

537. קוץ שאינו שקוע בתוך הבשר ובולט החוצה, הרי הוא חציצה [19] כיון שהאדם מקפיד עליו, ואין אדם שאינו מקפיד על קוץ שתחוב לו בגופו. ואם עברה וטבלה בדיעבד עלתה לה טבילה כיון שקוץ זה הרי הוא מיעוט [20]. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,ח)

[21] יוד אם הוא נוזל אינו חוצץ, ואם הוא גוש הרי הוא חוצץ. וחילוק זה אמרוהו הפוסקים. ואין האישה צריכה להוריד את היוד בשעת הטבילה, כיון שהוא נוזל הצובע את העור ואינו גוש [22]. וגם אם מקפידה האישה על זה אי אפשר להורידו [23]. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א כ-כב)

איפור שיורד מאליו ואין הקפדה להסירו בזמן רחצה ושינה, צריך להסירו לפני הטבילה [24]. ובתימן לא היו הנשים מתאפרות. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,י)

בתימן היו כוחלים את העינים לא לשם איפור אלא לשם רפואה, וכך היו עושים הזקנים. ונתנו את הכוחל בתוך העין, ולא שעשו בעפעף התחתון של העין פס שחור [25].

אדם שעשה בעפעף התחתון של העין פס שחור, צריך לראות מה עשה בכדי להחליט האם עשה כהוגן [26]. (זמנים -שבת ב,י : מדע -דעות ה,ט [כעין מקבילה])

 

538. אישה שצריכה לטבול במוצאי שבת, תכין את עצמה במוצאי שבת. ואם אי אפשר תכין את עצמה מלפני השבת ותבדוק אז את כל הבדיקות [27], ותכרוך את שערה [במשך השבת] שלא יסתבך, ובמוצאי שבת תסרוק [28] שוב את שערה ותטבול. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,א טז-יז)

 

539. אישה שלא בדקה את עצמה ולא רחצה קודם טבילה, ולאחר הטבילה בדקה את עצמה ולא מצאה דבר חוצץ עלתה לה טבילה, כיון שלא מצאה דבר חוצץ. ולכתחילה לא תטבול עד שתעשה "עיון הגוף" דהיינו שתבדוק את עצמה היטב שאין שום חציצה.

בדקה את עצמה וסרקה את שערה, אבל לא חפפה את שערה, וטבלה עלתה לה טבילה. א- מפני שהשער הוא מיעוט מהגוף [29]. ב- הרי בדקה ולא מצאה דבר חוצץ. ואפילו אם היה דבר חוצץ הרי הוא בטל ברוב.

חפיפה מעכבת ולא די בסריקה, כיון שבחפיפה יוסר הלכלוך שנמצא בשיפולי השערות [30], ומה שאמרנו הוא בדיעבד. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות ב,טז-יח)

לא בדקה את בית הסתרים או בית הקמטים, ולאחר טבילה מצאה שם דבר חוצץ, לא עלתה לה טבילה. שאע"פ שאין צורך שיבואו בהם מים, אבל צריכים להיות ראויים שיבואו בהם מים, וכיון שאינם ראויים לביאת מים לא עלתה לה טבילה. (קדושה -איסורי ביאה יא,טז : מקוות א,י)

 

540. נשאל מארי, על זוג שאינם שומרים תורה ומצוות שקנו מיטה זוגית מחוברת, איזה איסור עברו בזה?

והשיב, שעל אלה שאינם שומרים תורה ומצוות אין שאלה [31].

בזמן שהאישה נידה צריך להרחיק את המיטות זו מזו מרחק בכדי שלא יושיט את ידו ויגע, כיון שדרך האדם הישן ליד אשתו להושיט את ידו גם בלי ידיעתו. (קדושה -איסורי ביאה יא,יח-יט)

 

541. כת"ר בהלכות איסורי ביאה יא,יט "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו:  גזירה, שמא יבוא לידי עבירה ..."

עוד כת"ר בפרק כא,ה "אסור להשתמש באישה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת--שמא יבוא לידי הרהור.  באיזה שימוש אמרו:  כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס--שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד ..."

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "... ומשמע שמזיגת הכוס שאין משתמשים באישה לאו דוקא יין אלא כל דבר, והמעשה של רב יהודה בבתו של רב נחמן היה מי שלקות - אספרגוס [32], וכמו שפירש רבינו בנדרים ו,ח (פרהמ"ש) אספרגוס- נקרא המים שנשלקו בהם הירקות איזה ירקות שיהיו. ועוד שרב יהודה לא היה שותה יין שכן בנדרים מט ב אמר הימנותא ... טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה דפסחא וחוגרני צדעי מן הפסח ועד העצרת. וכאשר בא [רב יהודה] לרב נחמן בעת שהוא עוסק בבנין אינו לא זמן קידוש ולא זמן הבדלה" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

וביאר מארי לשואל, שמה שנזכר בפרק כא איסור השימוש באישה, וביניהם איסור מזיגת הכוס, ושם ביאר מארי בהערותיו שדבר זה אינו דוקא ביין אלא בכל המשקים. ניתן להקיש לזה גם את הנאמר בפרק יא שם הובאו המלאכות שאסורה הנדה לעשות לבעלה, וביניהם מזיגת הכוס, שדבר זה אינו דוקא ביין אלא בכל המשקים. ולמרות שיש חולקים וסוברים שלרבינו דוקא יין אסור למזוג אבל שאר משקים מותר [33], מארי אינו סובר כמותם.

אין ללמוד מהאיסור שתמזוג אישה נדה לבעלה את כל סוגי המשקים, שגם אסורה הנדה להעביר לבעלה חפץ מידו לידה [34]. (קדושה -איסורי ביאה יא,יט : כא,ה  וציון יא)

 

542. המנהג בתימן היה שלא יעבירו חפץ מידו לידה בזמן שהאישה נדה, אלא כל זוג היה להם רמזים משלהם. ודבר זה לא נזכר בדברי רבינו במפורש, אלא יש שלומדים מדבריו כך, ויש שלומדים אחרת [35].

וכל שכן שאסור להעביר כוס מידה לידו, ואין חילוק אם הוא של יין או שאר משקים, וכך היו נוהגים בתימן [36]. ומלשון רבינו משתמע שאין הבדל האם הוא כוס של יין או של שאר משקים. (קדושה -איסורי ביאה יא,יט  : נשים -אישות כא,ח וציון יב יג)

 

543. דעת המ"מ [37] שדוקא יין אסורה אישה נדה למזוג לבעלה, אבל שאר דברים מותר למסור מידו לידה. ובתימן לא נהגו כך ולא מסרו שום דבר מידו לידה, אלא הניח על הרצפה או השולחן והיא לקחה משם. ויש להניח שמסורת זו היא עתיקה ונמשכה מדור לדור [38]. (קדושה -איסורי ביאה יא,יט  : נשים -אישות כא,ח וציון יב יג)

 

544. כת"ר במו"נ ח"ג פרק מז "... והמפורסם משיטות ה"צאבה" עד זמננו זה בארצות המזרח כלומר שרידי ה"מג'וס" [39] שהנדה תהיה בבית לבדה, ונשרפין המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדבר עמה נטמא, ואפילו עברה הרוח על הנדה ועל הטהור נטמא. ראה נא מה בין אלה לבין אמרנו כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו'. ..."

כתב מארי במו"נ שם הערה מס' 31 "והדעות הללו חדרו גם לשכבות מסוימות של היהדות והחלו להתנהג במנהגותיהם, ראה לדוגמא פירוש הראב"ד למסכת תמיד הפרק האחרון בשם ספר המקצועות. ואף בימנו נשתיירו שרידי דעות הללו אצל יוצאי ארצות ה"מג'וס" לפנים"

וביאר מארי לשואל, שבימנו אפשר עדיין למצוא את אותם הדעות אצל הפרסים, ודבר זה לא נזכר בבן איש חי.

בימנו יש שאוסרים שישמע הבעל את קול אשתו כשהיא נדה, ודבר זה שורשו מאותם הדעות של ה"צאבה".

כת"ר בהלכות איסורי ביאה כא,ד "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואף על פי שהיא ערווה, ואף על פי שיש לו הנאת לב בראייתה:  הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול.  אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה, שמא ירגיל לעבירה"

כתב הראב"ד "אבל לא במקום הסתר שלה והכי איתא בנדרים. עכ"ל"

כתב המ"מ "זה מתבאר פרק ואלו מותרים (נדרים דך כ) שאמרו שם המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינם מהוגנין, אמר רב יוסף ובאשתו נדה, א"ר שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב, משמע הא בשאר מקומות מותר [40]. וכן אמרו שמותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה כנזכר פרק י"א אלמא שמותר להסתכל עליה. ובהשגות- אמר אברהם אבל לא במקום הסתר שלה והכי איתא בנדרים. ע"כ. ובנדרים לא הזכירו אלא במקום הטנופת, אבל לא הוצרך רבינו לבאר איסורו, שכבר כתב ולא ישחוק ולא יקל עמה וכ"ש ההסתכלות באותו מקום [41]". (ע"כ לשון המ"מ) 

וביאר מארי לשואל, שאסור להסתכל במקומות המכוסים של אשתו נדה, ודבר זה אסור מן הדין. ומה שהתיר רבינו בהלכה להסתכל על אשתו נדה, ההלכה עוסקת שמסתכל בפניה, לא שיסתכל במקומות המכוסים [42]. ומה שהשיג הראב"ד על רבינו שאסור להסתכל במקום הסתר שלה, ומזה משתמע שהבין שלרבינו דבר זה מותר, אין לנו ללמוד את דברי רבינו מהראב"ד. ומה שאמר המ"מ זה עניין אחר, ועדיין לא רבינו הוא שאמר זאת [43].

וההלכה שקדמה לזו עוסקת שמסתכל באישה פנויה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו יישאנה [44]. (קדושה -איסורי ביאה יא,יח-יט : כא,ד וציון י : יא,טו [כעין מקבילה] : מו"נ ח"ג פמ"ז)

 

545. כת"ר בהלכות איסורי ביאה יא,יט "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו:  גזירה, שמא יבוא לידי עבירה.  ומפני זה לא תאכל עימו, בקערה אחת; ולא ייגע בבשרה, מפני הרגל עבירה.  וכן בשבעת ימי נקיים, לא תעשה לו שלוש מלאכות אלו.  ומותר לאישה להתקשט בימי נידתה, כדי שלא תתגנה על בעלה"

וביאר מארי, שמהלשון ולא יגע בבשרה ניתן ללמוד שמעיקר הדין מותר ליגע בבגד שנמצא עליה, וראוי להימנע גם מזאת. והטעם שמותר ליגע בבגדה כיון שבימנו לא נוהגים דיני טומאה וטהרה אלא רק דיני איסור והיתר, ואילו היו נוהגים דיני טומאה וטהרה היו אסור ליגע גם בבגדה משום טומאה.

מה שבימנו יש שנוגעים בבגדים שעל נשותיהם בזמן שהם נדות, הרי דבר זה הפקר, וכל מה שהיתרנו זה אם קרה. ואם נגע ניתן לומר לו שלרבינו לא עשה איסור, אבל צריך להזהירו שלא יעשה כך לכתחילה, כיון שהאדם מורכב גם מיצר הרע, ויצר הרע מסית את האדם הרבה [45]. (קדושה -איסורי ביאה יא,יח-יט : כא,ד)

 



[1] מפשטות ההלכות בהלכות מקוות פ"ב נראה שקשקשים אינם מהווים חציצה, כיון שאינם דבוקים לשיער והמים באים תחתיהם. ובתשובה הבאה מס' 533 ביאר מארי שאם עברה ולא חפפה בשמפו הנ"ל, כיון שחפפה את ראשה בחמין עלתה לה טבילה. והמקור לתשובה- משום שדבר זה לא נזכר בדברי רבינו שחוצץ.

[2] החילוק בין כנים חיים למתים לגבי חציצה, נזכר בהלכות כלי המקדש י,ה-ו .

[3] מארי השווה את היבלת לטיט או דבש דיו חלב ודם וכו', שאם הם יבשים חוצצים ואם הם לחים אינם חוצצים (מקוות ב,א-ב).

ויותר מסתבר להשוות את היבלת לגלד שעל גבי המכה שחוצץ, וכפי שיובא בהמשך התשובה את דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שמוגלה המצטברת על גבי המכה הרי היא חוצצת ויבלת דומה לה, וראה שם בהערה שדבר זה חוצץ לא רק בטהרות אלא גם בכדי להתיר אישה לבעלה.

[4] החילוק בין מקפיד עליו ללא מקפיד, נזכר בהלכות מקוות א,יב.

[5] תחילה נביא את ההלכות הנוגעות לדברים שבהם עוסקת התשובה, ואח"כ נעיר על דברי התשובה על פי דברי ההלכה.

כת"ר בהלכות מקוות ב,א "אלו חוצצין באדם: ... וגלד שעל גבי המכה ..."

ושם הלכה יד כת"ר "ואלו שאין חוצצין באדם: ... וגלד שהעלת המכה ..."

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ונראה שיש שני סוגי גלד, יש גלד שאינו אלא מוגלה שמצטברת ונגלדת ע"ג המכה סמוך לחיותה של המכה, וזה חוצץ (ראה הערה בסוף), ... ויש גלד שהוא קרום דק בתחילת חיות המכה, וזה קורא אותו רבינו קרום שהעלת המכה וכדלקמן, וזה אינו חוצץ (ראה הערה בסוף). ובפרהמ"ש כת"ר (מקוות ט,ב) וגלד שחוץ למכה (ראה הערה בסוף) - הליחה הנקרשת סביב הפצע" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

עוד כת"ר בהלכות מקוות ב,כ "שרטה בשרה והוציאה דם, וטבלה--בתוך שלושה ימים, אין מקום השריטות חוצץ (ראה הערה בסוף); לאחר שלושה ימים, הרי מקום השריטות חוצץ, מפני שהדם קופה שם, כגלד שעל גבי המכה (ראה הערה בסוף)"

ושם הלכה כב כת"ר (ההלכות הובאו בשלמות בתשובה מס' 536 בהערה ראה שם)"במה דברים אמורים, לעניין טהרות; אבל להתירה לבעלה, הרי זו מותרת. אף על פי שנתנה תבשיל לבנה, או שהיה בה שרט ישן (ראה הערה בסוף) ..."

הערות לנ"ל:

וזה חוצץ- וזהו מה שכת"ר בהלכה א "גלד שעל גבי המכה".

וזה אינו חוצץ- וזהו מה שכת"ר בהלכה יד "גלד שהעלת המכה", ובהלכה כ [הובא מיד בהמשך] "שרטה בשרה והוציאה דם, וטבלה--בתוך שלושה ימים, אין מקום השריטות חוצץ".

וגלד שחוץ למכה- שם המשנה עוסקת בדברים החוצצים, והוא מקביל לגלד שעל גבי המכה שבהלכה א.

אין מקום השריטות חוצץ- דבר זה הוא מה שכת"ר בהלכה יד "וגלד שהעלת המכה", וכפי שנתבאר בהערותיו של מארי על משנ"ת.

כגלד שעל גבי המכה- דבר זה אינו גלד שעל המכה שבהלכה א, כיון שגלד הוא מוגלה המצטברת ונגלדת על גבי המכה, ובלשונו של רבינו בפרהמ"ש "הליחה הנקרשת סביב הפצע", ואילו כאן יש דם שנקרש, והוא כגלד ... דהיינו דומה לו.

או שהיה בה שרט ישן- שרט ישן- הוא מה שנזכר בהלכה כ'  "שרטה בשרה והוציאה דם, ... לאחר שלושה ימים, הרי מקום השריטות חוצץ". (ע"כ הערות)

סיכום ההלכות-

גלד שעל גבי המכה [מוגלה המצטברת ונגלדת על גבי המכה] חוצץ, בין לטהרות ובין להתיר אישה לבעלה.

גלד שהעלת המכה [נשרטה בבשרה ויצא דם, הדם שנקרש שם בתוך שלושה ימים] אינו חוצץ, בין לטהרות ובין להתיר אישה לבעלה.

נשרטה בבשרה ויצא דם, הדם שנקרש שם לאחר שלושה ימים חוצץ, ודוקא לטהרות, אבל להתיר אישה לבעלה אינו חוצץ. 

[6] המעיין בהלכה כ שהבאנו (בהערה הקודמת) יווכח שההלכה חילקה בין תוך שלושה ימים לאחר כן, ואילו מארי חילק האם יכול לקלף את הדם הקרוש או לא, והוסיף מארי לבאר שאם כשיקלף יכאב לו או יצא דם הרי דם קרוש זה עדין אי אפשר לקלפו, ואינו מהווה חציצה. ע"כ דננו לפי האמור בהלכה כ'. אבל בהלכה כב' נאמר שלגבי להתיר אישה לבעלה, אין דם קרוש נחשב כלל חציצה אפילו לאחר שלושה ימים, ולפי זה נראה לומר שכל דם קרוש אפילו שיכול לקלפו אינו חציצה בכדי להתיר אישה לבעלה.

[7] למרות שהוא מהווה חציצה אין צורך לקלפו. ומפשטות ההלכה משתמע שאינה יכולה לטבול אז מחמת החציצה. וראה בהערה למעלה שביארנו, שגלד שעל גבי המכה דהיינו מוגלה שמצטברת ונגלדת ע"ג המכה חוצץ גם בכדי להתיר אישה לבעלה.

[8] מקוות ב,יח.

[9] בהערה על התשובה הקודמת ביארנו, שהטעם שעלתה לה טבילה, כיון שלא נזכר בדברי רבינו שקשקשים מהווים חציצה.

[10] לשון מארי- "כי הקשקשים הם נושרים חדשים ... " והתכוון לומר "חדשים לבקרים" (איכה ג,כג) דהיינו בזה אחר זה. ואנו ניסחנו במילים שיובנו "כיון שדרך הקשקשים לנשור מהראש כל הזמן".

[11] כלשון ההלכה, תובא בהערה בהמשך.

[12] כיון שאצבעות הרגליים היו גלויות למים ולא ירד הלכלוך בטבילה, מכאן שהלכלוך דבוק בחזקה וחוצץ. ומקורו הלכות מקוות א,יב בתחילת ההלכה "... כגון שהיה בצק או טיט מודבק על בשר האדם ..." .

[13] לשון רבינו בהלכות מקוות ב,יג "נדה שנתנה שערה בפיה, או שקפצה ידה (ראה הערה בסוף), או שקרצה בשפתותיה (ראה הערה בסוף), או שנמצא עצם בין שיניה--כאילו לא טבלה.  וכן שאר הטמאים ..."

הערות לנ"ל:

או שקפצה ידה- סגרה ידה בחוזק ולא באו מים שם.

שקרצה בשפתותיה- סגרה שפתותיה בחוזק. (ע"כ הערות)

והנה ההלכה שהבאנו מדברת שנתנה בכוונה את השער לפיה וסגרה את פיה בחוזקה עליו, ולכן לא עלתה לה טבילה כיון שלא בא שערה במים. ואילו מארי השיב לשואל על מצב ששערה נכנס לפיה בלי כוונה, ולא סגרה את פיה בחזקה עליו, ולכן עלתה לה טבילה.

[14] וצריך להוסיף- שאינה מקפידה על כינה זו, ולכן כיון שהיא מיעוט אינה חוצצת.

וזה פס"ר: מהתורה- חופה את רובו ומקפיד חוצץ, ואם אינו מקפיד אינו חוצץ, חופה את מיעוטו אפילו שמקפיד עליו אינו חוצץ. מדברי סופרים- אם מקפיד אפילו שחופה את מיעוטו חוצץ, ואם חופה את רובו אפילו שאינו מקפיד חוצץ. (הלכות מקוות א,יב)

[15] כל מה שנכתב מהמילים "ואם טבלה והיה הגבס מיעוט ..." אינו מדויק, כיון שגבס אי אפשר לומר בו שאין האדם מקפיד עליו, וכיון שכן אפילו אם הוא מיעוט בגוף, מדברי סופרים הרי הוא חציצה, ולא עלתה לה טבילה.

וגם בהלכה (תובא מיד בהמשך) נאמר, שאם הקשקשים שעל השבר מהודקים לבשר הרי הם חציצה, וגם הגבס אם הוא מהודק לבשר הרי הוא חציצה.

וזה לשון רבינו בהלכות מקוות ב,ד "האגד (ראה הערה בסוף) שעל גבי המכה, והקשקשין (ראה הערה בסוף) שעל גבי השבר, והשירים (ראה הערה בסוף) והנזמים והקטליות (ראה הערה בסוף) והטבעות--בזמן שהן חזקים ודבקים בבשר, חוצצין; ובזמן שהן רפין, אינן חוצצין"

הערות לנ"ל:

האגד- תחבושת. (רמ' לעם)

והקשקשין- קשקשי נחושת דהיינו חתיכות של מתכת, וקושר אותם על השבר אחרי שקרב את שני חלקיו זה לזה, עד שיתאחה השבר. (שם)

והשירים- שרשראות לקישוט. (שם)

והקטליות- מחרוזת של גרגרי זהב שהנשים עונדות סביב צואריהן. (שם)

[16] מקוות א,י .

[17] כת"ר בהלכות מקוות ב,כא-כב "כוחל שבעין (ראה הערה בסוף), אינו חוצץ; שעל גבי העין, חוצץ.  ואם היו עיניה פורחות (ראה הערה בסוף), אף על גבי העין אינו חוצץ (ראה הערה בסוף).  פתחה עיניה ביותר, או עצמה עיניה ביותר--לא עלתה לה טבילה.

במה דברים אמורים, לעניין טהרות; אבל להתירה לבעלה, הרי זו מותרת.  אף על פי שנתנה תבשיל לבנה, או שהיה בה שרט ישן, או שהיה על גב עיניה כוחל, ובין פתחה עיניה או עצמה אותן--הרי זו מותרת לבעלה:  שכל הדברים האלו וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהם, ולעניין טהרות גזרו; לעניין בעילה, לא גזרו (ראה הערה בסוף) ..."

הערות לנ"ל:

כוחל שבעין- הכוחל הוא סוג אבן שטוחנים אותה היטב עד שתיהפך לאבקה דקה, וכן טוחנים עמה עוד כמה סוגי אבנים [ביניהם אבן מסוג "איפמיד"] בתוספת חומרים שונים כך שנוצרה אבקה דקה מאוד בצבע כחול עז. וטובלים בתוך האבקה קיסם מעץ חלק מאוד, או מוט דק קטן ממתכת [בגודל מסמר מס' 8, בלי חוד אלא מעוגל בקצהו] חלק מאוד, כך שנוצרת על המוט שכבה דקה של כוחל, ומעבירים את המוט בעדינות בתוך העין בין העפעפיים בצורה מאוזנת הלוך חזור, ויש שהיו גם מסובבים את המוט בין העפעפיים בכדי שימרח הכוחל מכל סביבות המוט בתוך העין. וכוחל זה שתיארנו, הוא כוחל שבתוך העין. (תיאור עשיית הכוחל והכחילה בו, ביאר לי שמואל ערוסי הי"ו)

עיניה פורחות- עוצמת ופותחת אותם תדיר.

אינו חוצץ- מפני שתנועת העפעפיים מורידה את הכוחל, ונשארת רק שכבה דקה מאוד של כוחל שאין בה ממש (רש"י נדה סז.).

לעניין בעילה, לא גזרו- נראה שהדבר מותר לכתחילה, ואם לא גזרו אם כן הוא מותר ואין בו שום איסור. (ע"כ הערות)

והנה למרות שפס"ר בהלכה כא "כוחל שבעין, אינו חוצץ; שעל גבי העין, חוצץ ..." כוחל הרי הוא יורד מחמת המים ולכן בתוך העין אינו חוצץ, ואילו עדשות מגע הרי הם כמו ניילון דק בתוך העין ולכן הם חציצה.

[18] נשאל רבינו בסי' שלט (מהדו' בלאו) "... וילמדנו רבינו האשה שצבעה ידיה בצבעים שהנשים עושות [חינא], ובה לה נדות ונטהרה וידיה צבועות, היחשב זה חציצה למונעה הטבילה או לא? ...

והשיב, ... והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ ..." (ע"כ לשון רבינו בשו"ת)

ונראה שדין יוד שווה לצבע ה"חינא" ואינו חוצץ. מה שאמרנו שאינו חוצץ, כך הדין בין בטבילה להעלות מטומאה לטהרה ובין בטבילה להתיר אישה לבעלה.

ואין היוד דומה לכוחל שעל גבי העין שבהלכה כא נאמר שכוחל שעל גבי העין חוצץ, ובהלכה כב נאמר שכל מה שאמרנו שחוצץ זה לטהרות, אבל להתיר אישה לבעלה אפילו כוחל שעל גב העין אינו חוצץ. ואילו יוד אפילו בטהרות אינו חוצץ. והטעם- כיון שהכוחל הוא שכבה דקה על גבי העין, וטבע הכוחל שכשנוגע במים יורד, ובטהרות החמירו שמא לא ירד כולו במגעו במים ולכן חוצץ, ובטבילת אישה לבעלה לא גזרו חכמים, ואילו יוד אינו שכבה על העור אלא נוזל הצובע, ולכן אינו חוצץ כלל גם לא לגבי טהרות.

וצריך להוסיף- שצבע ה"חינא" אינה מקפידה עליו [ואדרבה רוצה בקישוטו] ולכן אינו חוצץ, וביוד גם אם מקפידה עליו והיתה מעדיפה שלא יהיה, כיון שיודעת שאין לה ברירה והדבר נצרך מחמת הפצע אינה מקפידה עליו.

ואין לדמות את היוד לסם יבש שעל גבי המכה, שנזכר בהלכות מקוות ב,א שהוא חוצץ, כיון שהסם התיבש ונהיה גוש על מקום המכה ודבר זה אינו ביוד.

[19] וזה לשון רבינו בהלכות מקוות ב,ח "חץ שהוא תחוב באדם--בזמן שהוא נראה, חוצץ; ובזמן שאינו נראה--טובל ואוכל בתרומתו לערב, אף על פי שהוא חץ טמא ... שכבר ביארנו שכל הבלועין בגוף החי, אינן מטמאין ולא מיטמאין"

[20] כך הורה מארי גם לגבי גבס בתשובה מס' 535, ושם הערנו שמפשטות ההלכות משתמע שלמרות שהוא מיעוט בגוף, מדברי סופרים הרי הוא חציצה כיון שמקפיד עליו, ולא עלתה לה טבילה.

[21] תוספת בירור למה שנזכר בתשובה הקודמת.

[22] ביאור הדברים- הפוסקים הזכירו חילוק בין אם היוד נוזל או גוש, אבל לדעתו של מארי היוד הרי הוא נוזל ואינו מהווה חציצה כלל.

[23] השווה לתשובה מס' 532, שגלד שעל גבי המכה למרות שהוא חציצה אי אפשר לקלפו, ותרחץ בעדינות עם סבון ותטבול. וגם כאן אמר מארי את אותה הסברא, שכשאי אפשר לקלף את הדבר אין צורך לקלפו לטבילה.

[24] נראה שמארי דימה את האיפור למה שכת"ר בהלכות מקוות ב,י "לא יטבול אדם בעפר שעל רגליו; ואם טבל, אינו חוצץ" וגם באיפור אם עברה וטבלה ולא הסירתו, עלתה לה טבילה.

אין לדמות את האיפור לכוחל שעל גב העין, שאף לכתחילה אינה צריכה להסירו לטבילה להתירה לבעלה, וכפי שהערנו על התשובה הקודמת מס' 536, שנראה מלשון ההלכה שהדבר מותר לכתחילה. כיון שיש לחלק בין איפור לכוחל, ובכוחל הרי הוא מוסיף לבריאות העין ולכן הותר אפילו אם נמצא על גב העין ואינו מוסיף לבריאות, שכיון שהדרך לכחול אין האדם מקפיד עליו והוא מיעוט בגוף ובטל, ואילו איפור אינו מוסיף לבריאות ולכן נדמהו לעפר שעל רגליו.

וכן אין לדמות את האיפור לצבע ה"חינא" שעל גבי ידיו שאינו חוצץ, וכפי שהבאנו מתשובת רבינו בתשובה הקודמת מס' 536, כיון שצבע אין לו גוף גבוה מהעור, ואילו איפור יש אבקה דקה מאוד על העור.

[25] אופן הכחילה בואר בהערה על תשובה מס' 536.

[26] מהאמור בהלכות שבת ב,י משתמע, שאם עושה את הכחל בתוך העין לשם רפואה אין בדבר שום פקפוק. ואם עשה בעפעף התחתון לשם נוי, והוא תלמיד חכמים, ועשה כחל הנראה לעין כל ולא היה מנהג אנשי מקומו לצאת כך, הרי הדבר גנאי, כמו מה שכת"ר בהלכות דעות ה,ט לא יצא מבושם לשוק וכדו'. וכיון שאין הדבר מוכרע וצריך להתחשב בהרבה גורמים, לא השיב מארי תשובה החלטית בנידון.

[27] דבר זה אמרו השואל ומארי אישר את דבריו. וראה בתשובות מס' 517-518 שם ביארנו אימתי צריכה לבדוק, ומה הדין לכתחילה ובדיעבד.

[28] לשון רבינו בהלכות מקוות ב,טז "תקנת עזרא היא שתהיה אישה חופפת [במים חמים (שם הלכה יח)] את שערה, ואחר כך תטבול; ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד, תיכף לחפיפה--הרי זה משובח.  ובשעת הדוחק, או מפני החולי--חופפת אפילו בערב שבת, וטובלת למוצאי שבת"

ביארנו את מה שכת"ר "חופפת" שטיפת שערות הראש עם מים חמים, ואילו מארי הזכיר לשון סריקה, והוא על פי הירושלמי פסחים פ"א ה"א "נידה חופפת וסורקת" ובדברי רבינו לא נזכר זאת. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 539, שם הורה מארי בצורה מפורשת שצריכה גם לחפוף במים חמים וגם לסרוק.

[29] מארי הוסיף- "והרמב"ם אומר שהוא לכאורה היה בטל" וכוונתו לאמור בהלכות מקוות ב,טו "שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד--אינן חוצצין, מפני שהמים באין בהן.  ושערה אחת שנקשרה, חוצצת:  והוא, שיהיה מקפיד עליה; אבל אם אינו מקפיד עליה, עלתה לו טבילה, עד שיהיה רוב שיערו קשור, נימה נימה בפני עצמה.  כזה הורו הגאונים.

ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לעניין טבילה, ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער; אלא אף על פי שכל שער ראשו קשור נימה נימה--אם אינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה, אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו, כמו שביארנו.  ואחד הנדה, ואחד שאר הטמאים שיש בראשן שער"

[30] לשון מארי.

[31] לשון מארי- על חילונים אין שאלה.

[32] וזה לשון התלמוד בשלמות (קידושין דף ע.) "ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא, אמר להו הבו לי בישרא! אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך. אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי? אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה. אמרו- רגיל דקרי אינשי עבדי, אכריז עליה דעבדא הוא. אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן, אייתי פיתקא דהזמנא, אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל? אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל. אתא אשכחיה דקעביד מעקה, ... אמר ליה- לישתי מר אנבגא. אמר ליה מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי. אמר ליה- תיתי דונג תשקינן. אמר ליה הכי אמר שמואל אין משתמשים באשה. קטנה היא! בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה ..."

[תרגום- מעשה באיש אחד מנהרדעא שנכנס לבית מטבחים בפומפדיתא, אמר להם תנו לי בשר! אמרו לו המתן עד שיקח שמשו של רב יהודה בן יחזקאל [שעומד כאן ליטול] וניתן לך. אמר-  מיהו יהודה בן אוכל הצלי [לשון גנאי, שהוא גרגרן] שיקדם לי שיקח לפני? הלכו ואמרו לרב יהודה, ונידהו. אמרו לו- רגיל [אדם זה] לקרוא לבני אדם עבדים, הכריז עליו שהוא עבד. הלך אותו אדם והזמין [את רב יהודה] לדין לפני רב נחמן, הביא [אותו אדם] פתק הזמנה [לדין]. הלך רב יהודה לפני רב הונא, [ושאלו האם] אילך [לדין לפני רב נחמן] או לא אילך? אמר לו [רב הונא] אינך צריך ללכת כיון שאדם גדול אתה, אבל מפני כבודו של בית הנשיא קום לך. בא [רב יהודה] ומצאו [לרב נחמן] שעושה מעקה, ... אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] ישתה מר אנבגא [כוס מחזיק רביעית, והיו רגילים לשתות בשחרית משקה הנקרא אספרגוס], אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] וכי מכוער בעיניך לשון אספרגוס שקוראים חכמים או לשון אנפק שקוראים בני אדם? [רב יהודה התכוון לתפוס את רב נחמן בדבריו ולקנטרו, להודיעו שלא היה לו להינשא עליו להזמינו לפניו- רש"י] אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] תבוא דונג [בתי] ותשקה אותנו, אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] כך אמר שמואל- אין משתמשים באשה. קטנה היא! בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה. ...]

[33] כך כתב המ"מ בפרק יא וזה לשונו "ומזיגת הכוס של יין דוקא אבל של מים מותר". וכן הב"י הזכיר זאת ביו"ד סי' קצה.

בקלטת אמר השואל- שהב"י והמ"מ סוברים שדעת רבינו להקל, ודוקא ביין אסור ולא בשאר משקים (ע"כ מהקלטת). ואנו נסחנו בתשובה בפנים בלשון סתם שיש חולקים בדבר, ובהערה ביארנו היכן כתבו זאת המ"מ והב"י כפי מה שאמר השואל.

[34] יבואר בתשובות שיבואו מיד בהמשך, וראה בתשובה מס' 542 שם נתבאר שמארי דייק מדברי רבינו בהלכות איסורי ביאה כא,ח "ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד" לאסור את הדבר.

[35] ראה בתשובה הקודמת שם הבאנו את ההלכה בהלכות איסורי ביאה יא,יט.

עוד כת"ר בהלכות אישות כא,ח "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו:  גזירה משום הרהור, שמא יבוא לבעול.  לפיכך מצעת מיטתו כשהיא נידה, שלא בפניו; ומוזגת הכוס, ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי, והוא נוטלו"

כתב המ"מ "... ומזיגת הכוס- שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא, אביי מנחא ליה אפומא דכובא, רבא אבי סדיא, רב פפא אשרשיפא. ודע שממה שכת"ר ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידה לידו, וכן דעת קצת מפרשים. ויש מחמירים בכל דבר, ..." (ע"כ לשון המ"מ)

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "מה שדייק המ"מ ממש"ר ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, שנראה ששאר דברים מותר. נראה שאינו כך, כי רבינו דרכו להעתיק המקורות, ובזה העתיק מעשה [של] שמואל. ואין לדקדק מ[המעשה של] שמואל לשאר דברים, כיון שכאן שונה הדבר ועל ידי השינוי מימין לשמאל זכור הוא, משא"כ שאר דברים ש[עושה אותם] כדרכן אסור. וכן נהגו בתימן שלא להושיט מידו לידה שום חפץ או כלי אפילו מפתח שהוא ארוך. (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

[36] לשון מארי- כך אנו עושים.

[37] הובאו דבריו בהערה בתשובה הקודמת.

[38] לשון מארי.

[39] העמים עובדי האש, ובתלמוד בהרבה מקומות "אמגושא". (הערת מארי במו"נ מס' 30)

[40] פירושו- בשאר מקומות אפילו שהם מכוסים מותר, ורק במקום הטינופת אסור.

[41] לסיכום- מהמ"מ נלמד, שבאותו מקום אסור, ובמקומות המכוסים מותר.

[42] מארי בהתחלה השיב שההלכה עוסקת בזמן שאשתו מותרת, אבל בזמן שהיא נדה אסור שמא יבוא לדבר עבירה. ואח"כ השיב שההלכה עוסקת שמסתכל בפניה, לא שיסתכל במקומות המכוסים. והבאנו רק את מה שאמר בסוף התשובה כיון שכך משתמע מההלכה.

[43] השואל שאל- אבל גם המ"מ לומד את הרמב"ם שמדובר במקומות המכוסים? [דהיינו שמותר להסתכל על אשתו כשהיא נדה, אפילו במקומות המכוסים] ומארי השיב, מה שאומר המ"מ זה עניין אחר, וזה עדין לא הרמב"ם אומר.

והמעיין בדברי המ"מ שהבאנו יווכח, שהשואל צדק בשאלתו, וכל מה שאסר רבינו זה לשחק או להקל ראש עמה, ונלמד מזה גם שאסור להסתכל באותו מקום, אבל להסתכל במקומות המכוסים לא אסר רבינו, ואין לנו לאסור זאת מדעתנו.

[44] וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה כא,ג "... ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבודקה, בין בתולה בין בעולה--כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, יישאנה; ואין בזה צד איסור:  ולא עוד, אלא ראוי לעשות כן.  אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר "ברית, כרתי לעיניי; ומה אתבונן, על בתולה" (איוב לא,א)"

[45] לשון מארי- ויצר הרע מדרבן הרבה את האדם.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/3/2008 11:52 לינק ישיר 

כתב אדון מסתברא:
< שוטינג,
אינך מכיר ספר משנה תורה של הרב קאפח בביאוריו? באמת?
(שצעדרין הינו פורום סגור הדן בעיניניה הפנימיים ועיוניים של חב"ד שאינם מענין הציבור הרחב (איני יודע מדוע זה סגור לקריאת הציבור, אם כי סגור לכותבים בכדי לשמור על איכותית) וכמעט איני זוכר שום התקפה על מתנגדים).
לגופו של [..] אכן אני מתנגד נשבע [אולי צ"ל: מושבע?] להשלטת ההשקפה הבני ברקית הליטאית. ואין זה סוד.
(וכנראה הסיבה שלא מרשים לך לכתוב בח"ח, כי דרכך לבא בהאשמות חסרי בסיס על כל אלו שאינם תואמי ההשקפה, ומכזה יש להם די והותר >


יש בקטע זה גם היתממות וגם שקרים. בחדרי חרדים מונעים כתיבה, מפני שאחד המנהלים הוא חב"דניק, ושומר על ה'נקיות'. ולגבי הנעשה בפורום 'שצעדרין', הסגור רק לאנ"ש, כדי לשמור על הרמה ועל ה'איכותיות', הרי לכם קטע שקבלתי מאדם שהיתה לו ה'זכות' המפוקפקת להשתתף שם. 
שימו לב שמסתברא בכבודו ובעצמו משתתף במה שהוא לא זוכר!

 

                          9:48     21/4/2004 - נשלח ב


חוקר.

כתבת: "איש שכל ימיו עמל בתורה ושלט בכל חלקי התורה לא עסק בשטויות כאלה."

האם יש ערבות על כך, ואדרבא כל מי שהכיר את אופיו של החזו"א יודע שהיה עקשן בלתי רגיל, אדם שלא היה מוכן להודות לאיש ובעיקר בעל כבוד עצמי גדול, לכן כלל לא ברור לי שלא עסק בשטויות כאלה.

אורייתא

                          16:19     21/4/2004 - נשלח ב


מסתברא, בוא נגיד שאת שך אני ממש שונא. ויש בהחלט מקום להגדיר את ריגשותי כלפיו כהתלהמות. החזו"א, לעומת זאת, הוא עוד פוץ.

י_כוכבי

                          16:23     21/4/2004 - נשלח ב


חשבתי שסגנון הדיבור מבטא אצלך התלהמות, ומי יכול לשפוט אדם בעת כעסו? כעת אני רואה שסגנונך מראה על טיפשות וזילות השפה האיכרית.

כל הקביעות על פוץ ומתנגד מאוס, ידענו בלי נוכחתך בשצעדרין, יכולנו לשמוע אותה בהתוועדות חסידית יוקדת כשאתה משתכר, כאן באנו לשמוע הגיון, ואם אין לך, נא לחסום פיך, או אז כדאי למנהל לחסום אותך.

תוקן על ידי - מסתברא - 21/04/2004 16:26:01

מסתברא

                          16:45     21/4/2004 - נשלח ב


אתה צודק לחלוטין, מסתברא. אני טיפש, והדברים שאני אומר על כמה מגיבורי התרבות שלך, חפים מכל הגיון. מנהל, למען הסדר הטוב והמשך הדיון הענייני הקר, המדיף ניחוח אקדמאי, תחסום אותי!
אתה, לעומת זאת, ממש מבריק! כמה ברי מזל אנו שאתה קיים.

י_כוכבי

 

                          18:7     21/4/2004 - נשלח ב


גיבור תרבות, מסתברא, הוא ביטוי שלמדתי, כנראה, מקריאת ספרים חיצונים נוטפי תועבה, בדיוק אלה שמטמטמים את המוח והלב. והעובדות יוכיחו, כפי שנוכחת בעצמך, שזה אכן מה שקרה.
הייתי עושה זאת שוב, אגב, שוב, אילו האלטרנטיבה הייתה לעיין בספרים של החזו"א למטרת לימוד תורה.
אני מרגיש קצת רחמים כלפיך, כי בתור מי שנורא שונא טיפשים, אתה בטח בסכסוך פנימי מאוד עמוק עם עצמך. או שאולי אתה מידי טיפש כדי להבחין בכך?
ועל סמך מה אתה מתיימר לקבוע מה תהיה התגובה שלי, ובאיזה כינויים אכנה אותך? אתה בונה בפשטות על הנבואה שניתנה לאנשים כמוך, מאז החורבן?
ובכלל, האם העובדה שאתה מקבל אולי השראה, מ"גדול" אחר שחי בעירך, כפי שנראה בעליל מתגובתך, אתה גם קובע אם ההתנצחות עם נישטאיך הייתה טיפשית או חכמה?
האם מי שחולק על דעתך, הוא בהכרח טיפש? כי גם אם תכחיש, ואפילו תביא ראיות שאתה יודע להציג את עמדתך גם מול אלו שחולקים עליך, הדיעה שלך עליהם מבצבצת בין השורות. נאך א חכם!

י_כוכבי

 





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/3/2008 11:00 לינק ישיר 
אופן עשיית התפילין

186- בימנו מצמידים את הבתים בתפילין של ראש ואין החריץ ניכר בין בית לבית, ודבר זה שלא כהלכה. ובתימן לא היו מצמידים את הבתים בתפילין של ראש והיה אפשר להפריד ביד את הבתים זה מזה [1].

וכן בימנו בתפילין של ראש מדביקים את הבתים זה לזה, ואח"כ קודחים חור ומעבירים חוט בין בית לבית, ואילו לפי ההלכה צריך להעביר את החוט בין בית לבית שלא על ידי קדיחת חור [2]. (אהבה -תפילין ג,א יא וציון כה)



[1] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ג,יא "וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש, עד מקום התפר.  ואם היה החרץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשים נראין לכל, ואף על פי שאין החרץ מגיע למקום התפר--כשרות; ואם אין חרצן ניכר, פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט, להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן."

[2] נבאר בהרחבה את הדברים, כי דבר זה נוגע בקיום מצות עשה של תורה.

לשון רבינו "וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט, להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן"

ביאור הדברים- שצריך להעביר בין חריצי הבתים בתפילין של ראש חוט או חבל דק –משיחה- , והמנהג הפשוט- שבשעה שתופר את הבית בתפילין של ראש, יעביר את הגיד שבו תופר בין החריצים. ז"א שלא יתפור רק ע"י שיעלה וירד לאורך קו הבית מבחוץ, וכך יקיף את הבית בתפירה, אלא בתפירה גם יעביר את הגיד בין חריצי הבתים, כך שיחל לתפור בצד אחד של הבית, ויעבור לתפור בצד השני של הבית מחמת שהעביר את הגיד בין החריצים, ושוב יחזור ויתפור בצד הראשון מחמת שהעביר שוב את הגיד בין החריצים, וכן על זו הדרך.

]ציור תפילין עם תפירות לפי רבינו]

 



[ראה הלכות תפילין ג,י "שבכל צד יהיו שלש תפירות סה"כ שתים עשרה תפירות, ואם עשה עשר או ארבע עשרה תפירות עושה" וביאר מארי בהערותיו על משנ"ת שלשון "עושה" משמעו לכתחילה. ואם תדקדק בציור שהבאנו תמצא סה"כ שתים עשרה תפירות, כי בקידמת הבית דילגנו על החור האמצעי בתפירה].

ואילו בימנו- אמנם מעבירים את הגיד בין החריצים, אבל לא עושים זאת בגיד התפירה, אלא קודחים חורים במקביל למקום התחלת החריצים וסיומם, ולוקחים גיד אחר, ומשחילים אותו בחור שמקביל לקצה החריץ החיצוני, כיוון ההשחלה מלמטה למעלה, וממשיכים ומעבירים את הגיד בחריץ, ושוב משחילים את הגיד בחור לכיוון מטה, ושוב משחילים את הגיד בחור של החריץ הסמוך, כיוון ההשחלה מלמטה למעלה, וממשיכים ומעבירים את הגיד בחריץ, ושוב משחילים את הגיד בחור לכיוון מטה, וכן על זו הדרך, ואת קצה הגיד שנשאר בסוף, קושרים ומגלגלים ומכניסים באחד הבתים.

[ציור תפילין כפי שעושים בימנו]




מראה מלמעלה                                                                         מראה מלמטה

וביאר מארי שדבר זה שלא כהלכה. א- כי הדביקו את הבתים. ב- כי קדחו חורים במקביל למקום התחלת החריצים וסיומם, וקדיחת חורים זו אין לה מקור.

ונוסיף ונאמר- שאופן זה של העברת הגיד בין הבתים נמצא רק בתפילין המהודרות, אבל בתפילין שאינן מהודרות אין כלל גיד שעובר בין הבתים. (תיאור אופן עשיית התפילין שנזכר בהערה, ביאר לי ידידי ורעי ר' יובל נפש הי"ו מהישוב נוה–דקלים שבגוש קטיף)

***

וראה עוד
[שין של תפילין מסורת שנשכחה]
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1613743
אופן עשיית התפילין לפי מסורת תימן, מראה השין, הקשר, הקלף, ביאור שיטת רש"י. 

***

_________________

 



תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 14/03/2008 11:12:50




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הר"י קאפח זצ"ל
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 ... 8 9 10 11 12 13 לדף הבא סך הכל 13 דפים.