בית · פורומים · הרשם · התחברות · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים ·

בני בראון: נצחונה של האמונה התמימה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-22/9/2005 21:50 לינק ישיר 
בני בראון: נצחונה של האמונה התמימה

בספר החדש, "על האמונה, עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית" (כתר, ירושלים תשסה, עורכים: הלברטל, קורצוויל, שגיא), מתפרסם מאמר שנוגע לכולנו בזמן הזה: שובה של האמונה התמימה, על האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19 – ועד זמננו. המחבר הוא דוקטור ומרצה במדעי היהדות באוניברסיטה העברית, והתפרסם כבר בעבודה מונומנטלית על החזון איש.
לאור חשיבות המאמר, אני מסכם את עיקריו, ומעיר עליהם את הנראה להעיר. כפי שנראה בהמשך, המחבר טרח להזכיר את הפורום שלנו כשוחרי אמונת דעת. האם לא יהיה זה מן הראוי שנדון בדברים, גם מסיבה זו?

בראון מבדיל בין שני סוגי אמונה. אמונה תמימה ואמונת דעת, או אמונה "תיאולוגית". שני מונחים אלו הם חשובים ביותר, ובראון מאפייין אותם בצורה הבאה:
המאמין התמים מקבל את אמונתו מכוח מסורת אבות, ואינו שואף לפתחה, לעדנה או "להעלותה". די לו במה שקיבל, והוא אינו נרתע מלדבר על הקב"ה במושגים "ילדותיים", הכוללים ביטויים אנתרופומורפיים מובהקים. את לשונות המקרא ואגדות חז"ל הוא קורא כפשטן, ואינו מבקש "לתרגם" את תיאוריהם.
ולעומתו –
המאמין התיאולוגי – אינו מסתפק באמונה התמימה, אלא מבקש לבסס את אמונתו ולשכללה באמצעות מערכת הגותית שיטתית, על פי רוב (אך לא תמיד) באמצעות מערכת מטאפיזית, המסבירה את היחס בין א-להים, האדם והעולם.
החילוק המשמעותי הוא, אם כן, בין אמונה ש-
1. מקבלת במסורת את תוכנה.
2. נשארת, (מסיבות שיכולות להיות שונות), ברמה של "פשט" ללא שום נסיון של ביקורת, תירגום או הבניה שיטתית, או אפילו העפלה לגבהים של ידיעות "מרוממות" יותר.
לבין אמונה ש-
מבקשת להגדיר, לשלב במסגרת, ולהבין טוב יותר את המסורת שלה.
בראון מציין כי אמונת הדעת
"גם אם היא יונקת הרבה מן האמונה התמימה, כבר מעצבת אמונה שונה מזו... עצם הכנסתה של האמונה אל תוך מסגרת שיטתית ומקיפה, משנה בהכרח את תכניה. ועל אחת כמה וכמה כאשר מסגרת זו מציגה תיאורים שונים והגדרות שונות של מושגי היסוד הדתיים, כגון בריאת העולם, הנבואה, הנס והגאולה.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:51 לינק ישיר 

בשלב זה ניתן לשאול: האם יש באמת "אמונה תמימה" בטהרתה? ניתן לשער, וכן נראה מן ההיסטוריה שלנו, שאין מקביל מדוייק ליש אידיאלי זה. ניתן לחפשו, עם זאת, במספר איזורים בהיסטוריה היהודית:
1. אמונת המקרא.
2. אמונת חז"ל.
3. אמונת הילד.
4. אמונת האדם "הפשוט" שאינו מסוגל ליותר.
5. התמימות השניה של מי שעסק באמונת דעת ומבקש לסגת חזרה למקומו הראשון.
6. אמונה תמימה עיקשת של מי שיודע על קיומה של אמונת דעת ושולל אותה. שלילה זו יכולה לנבוע מסיבות שונות, וייתכנו רמות שונות של שלילה.

מן הצד השני, יש שני דגמים של אמונת דעת הבולטים בהיסטוריה היהודית. אמונת הדעת הפילוסופית ואמונת הדעת הקבלית.
שני מושגים כלליים אלו מקיפים תחומי חשיבה (וחויה, ואף מיסטיקה, ולפעמים אף מיסטיקה פילוסופית) שונים ואף סותרים. הצד השווה שבכולם הוא לא התוכן ואף לא המתודה, אלא היותם בצד ההפוך לאמונה התמימה. כאן קיימת ופועלת ההנחה כי המסורת הפשטנית הנלמדת בשלבי החיים הראשונים אינה ממצה את הידע הקיים, ויש נסיון לעמוד על תכניו. שוב, יש מקום לניתוח שיטתי יותר של התופעה, מבחינה תיאולוגית מכאן ופסיכולוגית מכאן. כפי שמעידה ההיסטוריה, אין מדובר רק בתופעה של העמקה האופיינית לגיל מסויים (לפחות בתרבות המודרנית) ולאופי מסויים (הלמדן ובעל השיטה, או מי שחפץ בהתעלות ובחיים של קרבה יתרה לה'), אלא גם בנושא שיש לו מעמד הלכתי. במסורת היהודית, אמונת דעת כזו היא לא פעילות חסרת ערך דתי, אם גם היא נזקקת להיתר דתי. היא נתפסת כמצווה.

בראון מסתפק בהערה, הטעונה בחינה לדעתי, כי "אמונת המקרא ואמונתם של חז"ל ראויות להיחשב במידה רבה כצורות של 'אמונה תמימה'". מטרתו היא, כפי שניכר במשפט הבא, לעבור לסקירה מהירה של שתי אמונות הדעת הגדולות של הפילוסופיה והקבלה, אך למרבה הצער יש כאן עמעום של תקופות גדולות בתולדות המחשבה היהודית. אין זה נכון שבמקרא אין אמונת דעת. ואין זה נכון שאין אמונה כזו גם במדרש. כל מה שניתן לומר הוא שאין הן מוצגות בטקסטים אלו בצורה שיטתית. אחד ההבדלים בין אמונה תמימה לאמונת דעת הוא הביטוי השיטתי, אך אין זה ההבדל היחיד. ועוד – כרגיל במחקרים, המחקר נשען על ניתוח טכסטים. אין בידינו ולא יכולים להיות לנו מקורות אחרים. אך יש להיזהר ולהביא בחשבון כי לא כל טקסט ממצה את החשיבה של בעליו, וסגנון הביטוי הבלתי שיטתי אינו מקביל בהכרח לחוסר הסתכלות שיטתית אצל הכותב.
אם נשמעת ביקורת בדברי, הרי היא בלתי הוגנת. כאמור, מטרתו של בראון היא לדון בתקופה המודרנית, ואני הוא שהרחבתי את היריעה לעבר תקופות שלא דן בהן.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:51 לינק ישיר 

במשך 900 שנה, כותב בראון, התחולל מאבק איתנים בין שתי צורות של אמונת דעת. הפילוסופיה מכאן והקבלה מכאן. הנצחון היה לקבלה. ב"נצחון" אנו מבינים, אינטואיטיבית, כי הקהילה היהודית במובן הרחב שלה אימצה את ההכרה בקבלה כביטוי התיאולוגי הנכון ואולי הבלבדי. כפי שמעיר בראון, הנצחון הזה אינו "שלם".
עוד מעיר בראון כי הסתכלות זו היא כללית וגורפת. בוודאי שקיימות נטיות פילוסופיות בתוך הקבלה כפי שקיימות נטיות מיסטיות בתוך הפילוסופיה. אולם "לצורך דיוננו כאן חשוב להדגיש כי המאבק כולו התחולל בין שתי צורות של אמונת דעת".
אני מוסיף על הדברים שנאמרו כאן, אף כי הם חורגים מנושא מאמרו של בראון, הם חשובים עקרונית וחשובים לנו כאן.
סבורני שיש חשיבות לדון במניעים שעוררו את המעבר מאמונה תמימה ובלתי שיטתית מכאן לאמונת דעת מכאן. עוד יש לדון במאפיינים שונים וברמות שונות של אמונת דעת. יש אמונות מפורשות, ויש אמונות העומדות ביסוד הנהגות, מצוות, הלכות ומנהגים. אמונות מן הסוג האחרון הן הקדמה למה שבראון יכנה לקמן "תיאולוגיה שלא מדעת". אמונות אלו עוברות דרך המעשה, שנלמד בדרך החיקוי (ומאוחר יותר מתוך ספרי הלכה). כיון שהמעשה מבטא רעיון, אך הרעיון אינו בא לידי ביטוי במילים, הוא נרכש באופן חזק אך בלתי מודע.
מעבר לכך, יש שיטתיות שהיא אירגון של גופי ידע ואמונות. גם לארגון זה רמות שונות, והוא בדרך כלל מתקדם (אם אתיר לעצמי להשתמש במונח שאינו רק אירגוני אלא גם בעל קונוטציות ערכיות) לעבר עיבוד גיאומטרי, נוסח שפינוזה ודקרט (דוגמאות שאינן רלוונטיות כלל לדיון פרט להיותן דוגמא).
ואף זה לא הכל. יש צורך בעיבוד השיטתי של אמונת הדעת להתייחס לעימות המתבקש בינה לבין מקורות ידע זרים. אמונות של עמים אחרים, מדע, פילוסופיה ועוד.
אסכם. אמונת הדעת עומדת על מספר שלבים:
1. העלאה של האמונה ממצב של הנחת יסוד בלתי מודעת או בלתי מפורשת לניסוח מילולי.
2. איסוף של האמונות לכלל מערך, אם גם בלתי מאורגן. יצירת קורפוס.
3. אירגון שיטתי של האמונות. זה עשוי להעשות בצורת כללים והיקשים, אך יש גם אופנים אחרים. בסופו של דבר, יש לתהות אם ניתן לארגן תחום כלשהו באופן גיאומטרי (וזה ודאי לא הנושא שלנו).
4. עימות והצדקה של האמונות "שלנו" מול מקורות ידע אחרים.
ייתכנו מניעים שונים לעיסוק ביצירת אמונת דעת. יש לשער כי טיפוסים שונים יגלו נטיה לעיסוק כזה בכל הדורות. שנית, הצורך בבנית אמונת דעת מתגלה על רקע של עימות עם אמונות זרות. זה קרה ליהדות, ראשית לאורך הדורות של ההתמודדות עם אמונות אליליות (כפי שאנו מוצאים זאת בספרי הנבואה) וזה קרה מאוחר יותר עם מפגש התרבויות שנוצר עקב כיבושי אלכסנדר וההלניזם. מאוחר יותר, במשך הדורות, צמחה אמונת הדעת היהודית, בכיוון הפילוסופי, גם מתוך עימות זה.
לעומת זה, אמונת הדעת מהסוג הקבלי או החוויתי-מיסטי צמחה כנראה מתוך ההשתוקקות הפנימית בלב האדם, או לפחות טיפוסי אנשים מסויימים (דוגמא טובה לדבר הוא אברהם אבולעפיה, או חיים ויטאל), וכן מתוך הדגם שהציגו ספרים של דורות קודמים, שנכתבו בדרך כלל על ידי אישים מסוג זה, והפכו את אמונת הדעת מדגם זה לאידיאל.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:53 לינק ישיר 

מדוע העוינות כלפי אמונת הדעת? מתוך דבריו של בראון בולט הנימוק הראשי: החשש לפגיעה באשיות הדת עקב יישום שיטתי מדי של אמונות דעת מכאן, בפילוסופיה, או התפתחות אנטינומיסטית מסוכנת כתוצאה מערעור ההלכה והתיאולוגיה הממסדית מכאן, עם המעבר מהקבלה אל השבתאות, והופעת ההשכלה החדשה.
בכל זאת, הדברים צריכים בדיקה והרחבה. הן במישור הפרט, בביוגרפיה של האדם, העשוי להתעניין בחשיבה שיטתית ובחיפוש אחרי תיאולוגית דעת, והן במישור החברתי וההיסטורי, במעבר מדור לדור. האם זה תהליך חיובי או שלילי? איך מתייחסים אליו, ומה תולדותיה של התייחסות זאת? בראון דן בהרחבה בשאלות אלו כשהוא מגיע אל האמונה התמימה, אך הדברים טעונים, לדעתי, הצגה לא רק היסטורית אלא גם שיטתית.

בהמשך מציג בראון אבחנה חשובה בין שתי שיטות של דחיה של אמונות דעת שנפסלו מלבוא בקהל, וזה יכול לקרות מסיבות שונות. אחת מהן היא מה שהוא קורא "התנגשות חזיתית". דוגמא לדבר היא היחס לפילוסופיה, למשל במשפט הידוע שחרץ הגר"א על "הפילוסופיה הארורה" (יש מחלוקת לגבי יחס הגר"א, ומעניין כי בראון מזכיר זאת בהערת שולים ממצה). דוגמא נוספת היא היחס לפורום שלנו...
הדגם השני לסילוק אמונת דעת חשודה או בעייתית מזכיר לנו את הדגם שתיאר פרקינסון בספרו המפורסם. "בעיטה כלפי מעלה". בלשון פחות חדה, יותר עדינה ויותר הולמת את מושא המחקר, מכנה אותה בראון "הגבהה אל מחוץ לתחום". הוא מסביר: "בדרך זו מוצג מוקד הסמכות כדבר גדול ונערץ, אלא שהוא כה רם ונישא עד שהוא יוצא מהישג ידם של בני תמותה רגילים, ונותר נגיש רק ליחיד סגולה משיעור קומתם של גדולי העבר" (עמ' 405).
המשמעות של בעיטה כלפי מעלה היא שאמונת הדעת אינה מאבדת את ערכה. בשום פנים ואופן לא. אך זה אומר שהיא תהיה אסורה – וכאן מדובר לא רק בהמלצה אלא באיסור הלכתי או כמו הלכתי – על סתם אדם, ולפעמים: על כל אדם, גם מי שליבו מושכו לכך, וגם מי שמאמין שהוא מסוגל לכך. האזהרה הופכת לאיסור גורף, כפי שקורה בדורנו.
עם זאת, "ראוי להדגיש כי על פי רוב נטענת טענה זו בתום לב ולא מתוך עורמה מניפולטיבית" (שם).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:54 לינק ישיר 

בראון ממחיש כיצד שימשו שתי השיטות בעירבוביה עד לניטרולה של הפילוסופיה. כאשר דמויות כמו הרמב"ם, אך גם הרס"ג ואפילו בעל חובות הלבבות הועלו על נס, אך הוזהר שלא לנסות לחקותן, ולא ללמוד את ספריהם. הפרק הראשון של "חובות הלבבות", כידוע בימינו, נאסר בלימוד. בראון מציין כי:
"הפילוסופיה היהודית הרציונליסטית, שעיקר כוחה נבע מכך שאישים גדולים דוגמת הרמב"ם נטלו חלק בפיתוחה – לא זכתה להתקדש על הרבים, ועל כן מגמת מתנגדיה הגיעה עד כדי הדרה ודה לגיטמציה שלה ושל ההוגים בה, אשר הוצגו לא אחת כחשודים על האפיקורסות. רק מעטים, יחסית, בעלי גישה אפולוגטית, ביקשו לשמור על כבודה של הפילוסופיה – ובעיקר על כבודם של הרמב"ם ושל ממשיכי דרכו." (עמ' 405).
(הערת שולים: האם פילוסופיה היא בהכרח רציונליסטית?).
גם כאן ניתן לזהות כמה מניעים להתקפה על הפילוסופיה, אך אין הם מענין המאמר וגם לא מעניני כאן. לכן אדלג עליהם, למרות שהם חשובים ביותר.
לעומת הפילוסופיה, "הקבלה זכתה גם זכתה למעמד של קדושה בעיני שכבות נרחבות, ותקיפתה עלולה היתה להביא לפגיעה ביציבותה של המסורת" (שם). לכן כאן משמשת אך ורק השיטה של "הגבהה מחוץ לתחום", כאשר האמונה התמימה מפגינה את עליונותה.
שוב, המעמד שזכתה לו הקבלה וסיבותיו הוא נושא בפני עצמו, מעניין מאד וחשוב מאד, אך מחוץ לתחום המאמר והתגובה הזו הנכתבת כאן.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:55 לינק ישיר 

בראון משרטט את קוי ההיסטוריה של האמונה התמימה. במקום זה, בו הוא מרחיב ומגלה ידע רב ומעניין, אני מקצר יתר על המידה. לדבריו, ניתן לזהות כמה תחומים וכמה זמנים של עלית האמונה התמימה.
א. מרכז אירופה. מהנודע ביהודה עד החת"ם סופר. ברקע פעלו משבר השבתאות ועליית ההשכלה. בתחום זה חושף בראון כמה הפתעות, הן ביחס לדעותיהם האישיות של הרבנים הנוגעים בדבר, לפחות על פי הטקסטים שבידינו, והן על הגישה הכללית של התקופה. אביא רק את המסקנה. כבר בשלב זה מוצגת האמונה התמימה כאידיאל.
ב. החסידות. בראון מבדיל בין כמה גישות וכמה שלבים. אצל הבעש"ט יש טקסטים המעידים על תיאולוגיה מדעת כאידיאל לפחות עבור יחידי הסגולה, אך יש מחלוקת בין ממשיכיו. לעומת זאת, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם קליסקר דגלו באמונה תמימה (אך ראה את דיונו של בראון ברמ"מ). מייסד חב"ד דגל באמונת דעת, למרות שיש פירושים בדבריו שמטים אותם לכיוון האמונה התמימה. מקום רב תופס באופן טבעי ר' נחמן מברסלב עם ביקורתו הידועה על החכמה היא הפילוסופיה, אם גם ניתן לזהות התפתחות בשאלה זו בביוגרפיה שלו.
ג. ה"ליטאים". כאן ניכרת חשיבה תיאולוגית קבלית, אך היא הולכת ונחלשת, עם המעבר מהגר"א אל ר' חיים וממנו אל תנועת המוסר. המוסר, מציין בראון, הוא תנועה רעיונית "שפיתחה תיאולוגיה עשירה בלי להתחייב לתמונת עולם מטפיזית שיטתית".

בשולי הדברים, מעיר בראון על הופעתם של רבנים נאו-רמב"מיים, כמו הרוגוצ'ובי ובעל ערוך השולחן. אמונת הדעת שלהם, גם אם היתה קשורה לרמב"ם, היתה רחוקה מאד מהפילוסופיה שלו (הערת כותב שורות אלו), אך הם מהוים קו חדש ומקורי של שיבת תיאולוגית הדעת – שנעלם כלעומת שבא.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:55 לינק ישיר 

כאן עובר בראון לניתוח דמותו של החפץ חיים ושיטתו. החפץ חיים דגל באמונה תמימה, והעלה על נס את הפשיטות והעדר החקירה. "מבחינות רבות ראוי החפץ חיים להחשב למקדמו הגדול של אידיאל האמונה התמימה ביהדות ליטא" (עמ' 433), וכיון שכולנו היום תלמידיו – השפעה זו נמשכת עד היום הזה.
הטכסטים שיש בידינו מן החפץ חיים מעידים על סגנונו. קשה לעמוד על אישיותו האמיתית, אך רוב או כל דבריו "הם תערובת של דברי הלכה עם דברי מוסר וכיבושין, הכתובים בסגנון עממי מאד ומתובלים במעשיות ובמשלים" (שם).
"כל המעיין ביצירתו של החפץ חיים מרגיש כי אמונתו התמימה החזירה אל הזירה את המקרא ואגדות חז"ל. הוא מעורר את קוראיו לחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. אפילו משליו המפורסמים מבטאים זאת. אמנם המוטיבים ה'צייתניים' המסורתיים של מלכים, נסיכים, שרים ועבדים עדיין מופיעים בהם, אך הללו שוב אינם דומיננטיים. לצידם בולטים הרבה יותר מוטיבים 'תועלתניים' של סוחרים, משקיעים, קונים ומוכרים."
בשלב כלשהו, הטקטיקה של האמונה התמימה הופכת לאיסטרטגיה של מאבק במודרנה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 21:56 לינק ישיר 

האם אין מקום לאמונת הדעת בזמננו זה? היא קיימת בעולם ה"דתי" או ה"מזרחי", אם כי גם שם טוען בראון שהאמונה התמימה חוגגת את נצחונה. היא קיימת אצל הנציג הגדול של אמונת הדעת, ששילב פילוסופיה עם היותו תלמיד חכם – הגרי"ד סולוביצ'יק. והיא קיימת עדיין אצל "חוגים מרדניים, מצומצמים במספרם, המתנקזים בדרך כלל אל פורומים אנונימיים באינטרנט" (עמ' 438). שמעתם על עצור חושבים? בהערת השולים כאן מביא בראון את הלינק לפורום, ומגדיר אותו בתור "הבולט, המעניין והתוסס" שבין הפורומים הללו.
יחי אנחנו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 22:04 לינק ישיר 

הפעם זכינו, והחומר הועבר לד"ר בראון לעיונו, על ידי מתווך שיישאר בעילום שם מחברי הפורום. אני מפרסם בזאת את התגובות. אחת מהערותיו, שנגעה להחמצה של כותב הביקורת (כלומר אני) כבר תוקנה בגוף הדברים. את השאר אני מעתיק, עם הערות קישור, כלשונו.

א. כנגד טענתי שקיימת אמונת דעת במקרא ובחז"ל, מעלה בראון טענה מתודולוגית. כך:

אמונת הדעת במקרא ובחז"ל - "לא ראיתי אינה ראייה". ומלבד זאת, ה"שיטתיות" היא מרכיב מהותי לקיומה של אמונת דעת (כאן לא מתאימה מתודת ה"תיאולוגיה שלא מדעת" כי מדובר בתיאולוגיה ש"כן מדעת"). אם חסר מרכיב מהותי באובייקט - הוא איננו האובייקט.

ב. בראון הוסיף הערה חשובה מאד, שלא עמדתי עליה די הצורך, אודות התפתחות אמונה תמימה כאנטיתזה לאמונת דעת:
עוד נקודה חשובה (לדעתי) שכדאי לעמוד עליה - ושווה להתדיין עליה: המאמר מראה, ש"ההסבר הפשוט" הנקוט גם במחקר וגם ע"י הדיוטות, כאילו הפנייה אל האמונה תמימה היא "תגובה למודרנה" - עומד במבחן רק במידה חלקית מאוד.
במרכז אירופה זו הייתה תגובה למודרנה, אך לא רק לה, אלא גם לשבתאות; במחנה החסידי - היא התפתחה בלי כל קשר למשבר המודרנה, אלא כהתפתחות של מתח פנימי במחשבה ובאתוס של החסידות; ואילו בליטא היא אכן התפתחה כתגובה למודרנה, אך לא כ"תגובה אוטומטית" אלא אחרי שורה של נסיונות וגישושים אחר אלטרנטיבות (שחלקן כשלו).

ג. בראון ביקש לציין שבהקדמת המאמר הוזכר הפורום שלנו והכותבים בין אלו שתרמו למאמרו. משום מה, הערה הוקרה זו הושמטה, והוא ממלא את החסר כאן.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 22:52 לינק ישיר 

לענ"ד יש להבחין בין הרמב"ם שאמונתו היא 'אמונה פילוסופית', כלומר הפילוסופיה היא מרכיב מהותי בהגדרתה, לבין הרי"ד סולוביצ'יק, שבסופו של דבר נובת במאמריו רוח של התרפקות על האמונה התמימה, הגם שלמאמין יש ידע פילוסופי.

כלומר, אין כאן סינתזה אלא הפרדת רשויות או שימוש בדעת כמכשיר ושפה.

אולי דוקא משנת הרי"ד היא אחד משיאי הניצחון של האמונה התמימה?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/9/2005 22:52 לינק ישיר 


על מאמרו החשוב של ד"ר בראון באה הודעה לפני ימים אחדים , תוך ציון האיזכור של פורמנו , בהודעה האחרונה שבאשכול : http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1501266&whichpage=5



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2005 22:54 לינק ישיר 

אכן כן, ושכחתי להזכיר את הערתו של ספרן שכיוונה אותי אל המאמר, וכאשר מצאתיו, היזלתי ממון מארנקי וקניתיו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/9/2005 01:43 לינק ישיר 

המעבר מהחברה החופשית אל החברה החרדית הוא, על פי רוב, מעבר לתיאולוגיה שלא מדעת.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/9/2005 08:56 לינק ישיר 

"ראוי להדגיש כי על פי רוב נטענת טענה זו בתום לב ולא מתוך עורמה מניפולטיבית" (שם).

לא כיום. מוסדות חינוך רבים <וגם שונים> מעלים על נס מגמה של סתימת פיות חביבה. ממקומכם כאן בפורום, כאשר מותר לדבר ולחשוב, זה נשמע בוודאי לא הגיוני אך זו מציאות ארורה, שמובילים אותה גם הרבה אנשי חינוך גדולים, שמסתמא שתקו בעצמם ולכן התשובות המתאימות חמקו מהם, וכאשר התלמידים שואלים זאת אין להן אלא לומר "נפלאים הדברים מאתנו, כך זאת וכך יהי" כי אין להם פתרונות.

האמונה התמימה מתאימה להרבה, כפי שפורט בקטע <הנפלא!!>, אך גם אותם אנשים תמימים יודעים בעורמה ובחורמה ללחום באחרים שהתברכו באופי שונה משלהם ומעוניינים לדעת.

וזה מנסיונם של הרבה אנשים, ותאמינו או לא - ממגזרים שונים בתוכנו. מה שאומר שהמגמה היא חרדית כללית.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/9/2005 10:00 לינק ישיר 

חמרא למרא וטיבותא לשקיא.
בראון ומיימוני, קבלו .

אמונה מדעת תשאר תמיד נחלת יחידים, גם כאשר יחידים אלו מחנכים את ההמון, הם מחנכים אותו לאמונה תמימה, ונראה לי שהדברים האלו נכונים מהרמב"ם ואילך.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/10/2005 18:41 לינק ישיר 

קראתי השבת את חלקיו הראשונים של המאמר, ועלי לציין שהוא כתוב בצורה קולחת, ממצה ומשופע במקורות שלי לא היו מוכרים.

לגבי הערה מס' 3 (בסוגית 'הגבהה אל מחוץ לתחום'), הרי שהדוגמא המעשית לעיקרון הלמדני דוקא מלמדת שלעתים הגבהה אל מחוץ לתחום היא שלב זמני בדרך להגבהה בתוך התחום, כך שיתכן ושאמונת הדעת טרם אמרה את מילתה האחרונה, ואינה לוזר.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > בני בראון: נצחונה של האמונה התמימה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.