הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · בחדרי חרדים · פוריה גל בילתה עם נשים חרדיות בחוף הנפרד
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-8/8/2002 23:03 לינק ישיר 
פוריה גל בילתה עם נשים חרדיות בחוף הנפרד

לא אותו הים

פוריה גל בילתה עם
נשים חרדיות בחוף
הים הנפרד באשדוד
פוריה גל




תחנת האוטובוס הקטנה שליד מד"א המתה גלגלי ים צבעוניים, נשים עבות בשר
וילדות שקטות ומחונכות שישבו והמתינו בסבלנות להסעה. הנשים אחזו בידיהן
צידניות פלסטיק, וגם שקיות ניילון שחורות דחוסות במגבות, בבגדים, ובחטיפים
להרגעת הקינדרלעך. באוויר עמד ריח דק של אגזוזים. על קירות תחנת האוטובוס
נתלו מבעוד מועד מודעות גדולות בירוק ובכתום זוהר, המזמינות לחוף הים באשדוד
ובראשון לציון. בכל שבוע בימי ראשון, שלישי וחמישי יוצאות ההסעות, עושות
סיבוב בשכונות החרדיות - רמת שלמה, סנהדריה, שמואל הנביא, רוממה - ומעמיסות
עליהן נשים, נשים וטף. "הנסיעה עם נהגים יהודים בלבד", הבטיחו המודעות, ואחת
מחברות ההסעה גם הוסיפה מבצע אטרקטיבי "ילד שלישי חינם". כלומר אם יש לי כבר
שניים, אני מקבלת שלישי? שאלתי את עצמי בשקט, תוהה מי הם אותם הילדים
שיחולקו במתנה לנשות רוממה. לאלוהים הפתרונים.

האופנה הבולטת בשטח היא נעלי גולדה וכובעי בד, שעליהם שכבה נוספת של סריג
שמשתלשל מעל הכובע. כנראה שז'אנר חובשות הפאות אינו חובב ים, ציינתי לעצמי,
ואולי הוא פשוט מפחד מהמדוזות. השעה היתה שתיים וחצי, המארגנים הבטיחו שברבע
לשתיים יגיע האוטובוס, אבל הנשים מסביבי כלל לא נראו מודאגות. את השעמום
הפיגה צעירה בעלת מבטא רוסי, צולעת, שהגיחה משערי מד"א חיוורת במיוחד. היה
לה קעקוע גדול של ורד אדום על הכתף. אפה ואוזניה היו מנוקבים, בלי עגילים.

"סליחה, יש פה אוטובוס לתחנה מרכזית? אני צריכה לנסוע לבית שמש", היא שאלה.

"אין לך אוטובוס לתחנה מרכזית מכאן, זה קרוב, תלכי ברגל", ענו לה.

"אבל אני שלושה ימים אחרי לידה", מלמלה הרוסיה. "הוציאו לי שלושה דליים של
דם. מאיפה שיוצאים ילדים, עשו לי תפרים של 17 סנטימטר".

"השם ישמור", מלמלו הנערות החרדיות במקום והרכינו את ראשן.

"בשבילי ללכת ולשבת זה קשה אותו דבר", אמרה הצעירה והתיישבה.

"ואיפה התינוק?", שאלה אותה אחת הנשמות הטובות.

"הוא נשאר עם אמא שלי ובעלה".

כל האגדות הידועות על גמילות החסדים החרדית הוכיחו את עצמן. הנשים היו
מלאות נכונות לעזור. מיד נמצאה בין הנשים אחת שהתנדבה ללוות אותה לתחנה
מרכזית, לא לפני שצקצקה בלשונה. האישה התרחקה בצעדים כושלים לכיוון התחנה
המרכזית. "היא נראית לא בריאה בנפשה", מלמלה אחת הצעירות הרווקות ושוב
הרכינה את ראשה. לא זה המראה שהיא תרצה לזכור, בטרם תיכנס אל מעגל הילודה,
בעוד זמן לא רב כנראה.

מחוגי השעון התקדמו לעבר השעה שלוש. הנשים הרגועות התחילו לאבד את הסבלנות.
"איפה הם", אמרה אחת מאחיותיי החדשות, תוך שהיא פוזלת בכוונה רבה אל הפלאפון
המונח על ברכי. "הם אמרו שיהיו כאן בשתיים", נאנחה. קלטתי את הרמז והגשתי לה
את המכשיר. התחנה המשיכה להתמלא. היא שאלה אם אני יכולה לחייג בשבילה,
והושיטה לי כרטיסיית אוטובוס, שעליה היה רשום המספר. חייגתי.

"הלו? אני לים של אשדוד". אמרה האישה. "אנחנו מחכים להסעה, והיא לא באה".
היא ניסתה להסביר למארגנים את הבעיה, אבל הפלאפונים של "מעריב" נוטים להיות
הפכפכים מעט כשמדובר בנשים חרדיות. "זה התנתק", הגישה לי את הפלאפון בחוסר
אונים.

חייגתי שוב, תוהה אם מצווה שעושים לאישה חרדית שווה יותר ממצווה שעושים
לסתם אזרח. נתתי לה את הפלאפון. "עכשיו עונה הקלטה", אמרה לי בייאוש. לא
נותר לנו אלא לחכות.

אבל לאה, אחותי החדשה, הפגינה יכולת טובה בהתמודדות עם שעמום. תוך שתי דקות
היא שלפה מהתיק ווקמן מיושן במקצת. "אני אוהבת לשמוע בזה", אמרה בהתנצלות.

"מה את שומעת?".

"רדיו. יש דרשות, יש הרצאות", היא אומרת, ומיד עיניה מתכסות דוק, והיא
צוללת לעולם שכולו טוב.

תפילה לא שלמה
בסופו של דבר ההסעה הגיעה. 25 שקלים עולה התענוג, הלוך וחזור לחוף הנפרד
באשדוד. אין, אין על החרדים האלה, תמיד משיגים את המחירים הכי טובים בשוק.
נער מחוצ'קן וגבוה, עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים (להלן ייקרא "המאכער")
קיבל את פנינו. כשעלינו, האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, אבל תוך כמה דקות
כבר היו כולן מסודרות כאילו היו שם תמיד. זה הכול הודות למאכער. הוא היה
הגבר היחיד באוטובוס חוץ מהנהג, וכבר מהרגע הראשון הפגין יכולות ניהול
מרשימות. אגב, למרות ההבטחה החד משמעית לגבי דת אמו של הנהג, התעוררו בי
ספקות עמוקים כששמעתי אותו מדבר. לידו ישב המאכער, וידא שכולן יושבות וחצץ
בין הנהג לנשים. על כל ספסל ישבו שלושה אנשים, פלוס גלגל ים אחד או שניים.
זה לא היה רק אביזר נופש, שכן אחר כך התברר שאיש שם לא ידע לשחות. שכנתי
החדשה, בכורה, ישבה על הספסל וקראה תהילים בזעם. מדי פעם היא הרימה את ראשה
ושאלה אותי איפה אנחנו. לא שאני בקיאה בדרך היורדת אל אשדוד, אבל ליד בכורה
הרגשתי ממש כמו אורי דביר מ"נקודת חן". בכורה הודתה שבגלל החום היא כמעט לא
יוצאת מהבית. הבן שלה גר לידה, אמרה, אז היא רואה את הנ כדות שלה כל יום.
יותר מזה היא לא צריכה. היא חייכה אלי ושבה אל התהילים.

לפתע נזכרה אחת הנשים שעוד לא קראנו תפילת הדרך. חלפה שנייה, ומיד צייד
אותה המאכער במיקרופון. "יהי רצון שתשמרנו מליסטים ומחיות רעות", מלמלה
המתנדבת במבטא יידי מתנגן. ניכר היה עליה שהיא לא רגילה לקרוא תפילת הדרך,
ובדרך כלל מסתכם תפקידה ב"אמן" שבסוף.

"למה לא קראת את כל הברכות שיש אחרי זה?", שאגה בכורה.

"צריך?", שאלה היידית.

"בטח שצריך". את הנעשה אין להשיב. התפילה כבר חדרה את שערי השמים, ומי
שיוכל שם, יעשה לה טיפולים קוסמטיים הכרחיים בדרך אל ריבונו של עולם.

בגד ים סמלי
כשהים התחיל לצבוע בכחול את החלונות, ההתרגשות אחזה בילדים.

"אמא, ויין קימר און צים ים?".

"באלט, באלט. שוואק שטל אנדרוואל".

האמהות היו רגועות, אולי כי הן לא אמהות עובדות. הן היו פשוט מוקפות
בילדים, ושוחחו בנעימות אחת עם השנייה. אולי זה באמת פתרון לא לעבוד,
הרהרתי נוגות, בדיוק כשהמאכער חלף על פניי וגבה את התשלום. אחר כך הוא עשה
סיבוב נוסף כדי להחזיר עודף. הוא עבר מאישה לאישה, מקפיד לשלשל את העודף אל
תוך כפות הידיים מבלי לגעת בהן. בלי לשים לב נגעתי בכף ידו. גרועה שכמוני.
הסתכלתי עליו, אבל לא נראה לי שהוא התרגש.

אחרי תלאות רבות הגענו אל החוף, מהצפופים ביותר בחופי ישראל. היו שם חרדיות
דוברות יידיש תוצרת אגודת ישראל, חרדיות שחרחרות ורזות מתוצרת ש"ס, וכמה
דתיות לאומיות עם כובע. "חיה, לאה ורבקה, אמא מחפשת אתכן", הרעים קולו של
המציל, שהיה הגבר היחיד במתחם. "גשו בבקשה ליד מגדל המציל". הוא ישב לו ספון
בתוך המגדל שלו ולא העז להוציא יד או רגל. שובר הגלים במים, הבצורת והמיתון
הקשה, העניקו לחוף אופי של בריכת שחייה קטנה ורדודה במיוחד. המתחם הפופולרי
ביותר היה המקום שב ו נגמר הים ומתחיל החול. נשים עתירות בשר עם מטפחות
לראשן רבצו שם בחלוקים רטובים, ושלל ילדיהן רצים סביבן. זאת היתה חומת המגן
החרדית ששמרה על הילדים שלא יתקרבו אל המים העמוקים, למרות שלא היו כאלה.

החוף כולו כלל סטיות אופנה ומוטציות לבוש שאפילו הביזארים שבמעצבים לא היו
מעלים על דעתם אחרי ערב גדוש באל-אס-די. היו שם ילדים קטנים רצים בין הגלים
כשהם לבושים בפיג'מות וילדות קטנות שלבשו את בגד הים מעל לחולצת טריקו, למען
הצניעות המרבית. מראה מוזר לכל הדעות, שמעלה את השאלה המוצדקת, לשם מה בכלל
נחוץ בגד ים, והאם הוא רק מחווה סימבולית לים. נשים מבוגרות עם שמלות טריקו
ארוכות ורטובות פסעו כשעל ראשן כובע ים שחור והדוק. פלג גופן העליון היה יבש
לגמרי, ולכן אפשר להניח כי מדובר בפתרון הלכתי מקורי במיוחד, שעליו לא חשבו
הוגי כובע הים מעולם: כובע ים ככיסוי ראש. בקצב הזה עוד יהפכו מחזירי אור
לתפילין.

הים, מעוז הביקיני, הפך בן רגע לבועה חרדית חיוורת. כמה מטרים בסמוך, מעבר
למחיצת האסבסט הלבנה שתחמה את החוף הנפרד, אפשר היה לראות את המראות
הרגילים. אדם בשנות הארבעים עושה ג'וגינג עם גוף מבהיק מש מן שיזוף ובגד ים
שחור צמוד להתפקע. ביקינית צעירה שרועה על בטנה וגופה מקועקע עד אימה. אבל
בחוף הנפרד המציאות אחרת. ליד המלתחה השטופה במים מטונפים ישבה חרדית כבת 40
עם בתה הקטנה וכרסמה בייאוש בייגלה. הרגליים שלה היו טבולות במים שיצאו
מהמלתחה והפנים שלה, שאף פעם לא השתזפו יותר מדיי, היו ורודות לחלוטין.

חיזור וכישוף
בצר לי נצמדתי לבכורה. מסביבנו רחשו הילדות, דבורה וגאולה, ובנו מגדלים
גבוהים בחול. הן חבשו כובע ים גם כשהיו ביבשה, בשביל הכיף. ולפתע, כסופת
הוריקן, חצה את השטח החולי שלפנינו ילד קטן עם פאות וכובע. הוא זכר, הוא
זכר, הוא זכר. בכך אי אפשר היה לטעות. למרות שהיה רק ילד, ובוודאי מזיק
פחות מנוכחותו של המציל, מינו החריג בלט על רקע מאות הנשים שגדשו את המקום.
זאת היתה השעה להיות קטנונית. "מה", שאלתי את שכנתי, "מביאים לכאן גם
בנים?".

"לפעמים מביאים בנים", אמרה בכורה. "יש כאלה שכועסות. אומרים להן לא, אבל
הן מביאות בכל זאת". "למה, אסור?", שאלתי אותה. "אומרים שזה לא טוב בשביל
הילדים. אומרים שאפילו כשהם בגיל קטן, אפילו שנה ושנתיים, זה לא טוב להם
לראות נשים ככה בים, עם בגד ים. זה דבר שהם זוכרים אחר כך".

הזכר הקטן נראה דווקא עליז. הוא המשיך להתרוצץ על החול בעיגולים, וכמעט
שהחריב את מגדל החול של דבורה וגאולה. איזה פלירטוט נאה, חשבתי לעצמי, מתי
לאחרונה קרב לעברי זכר כלשהו ואיים למוטט לי את מגדל החול? רק אמא שלו שקראה
לו הצידה, שמה קץ לפריצות המתגברת. היא לחשה לו משהו על האוזן. (הימור שלי:
אתה הזכר היחיד פה, חמודי, נא לשמור על פרופיל נמוך). הפעוט נרגע.

ואז הגיעה העת לטקס פגני מהעתיקים ביותר שנראו בחופי אשדוד. בכורה פשטה את
נעליה, ומתחה את רגליה קדימה. היא לבשה חולצת טריקו מהאייטיז, עם פסים
בצהוב, סגול ולבן. עכשיו היא הורידה אותה ולבשה חלוק פסים ורדרד. בזווית
העין קלטתי אותה מוציאה מהתיק שקית ניילון עם חומר ירוק דביק וסמיך. אז היא
הוציאה ג'ריקן עם מים, ושפכה לתוך כוס את החומר הירוק, שהזכיר יותר מהכול את
המפלצת משובו של הנוסע השמיני. היא ערבבה את החומר עם המים באיטיות. כישוף?
ניסיתי לנחש ביני לביני. תאמינו לי, ככה צריך לעשות עם הערבים. הם לא מבינים
דרך אחרת.

"מה זה?", שאלתי בחטטנות.

"זה חינה", הסבירה בכורה. "זה עוזר לרגליים. הרגליים שלי כואבות".

באיטיות ובריכוז יצקה בכורה את העיסה הדביקה והירקרקה על כפות רגליה. ריח
חריף של חינה פשט באוויר. היא שוב מתחה את רגליה ועצמה עיניים בריכוז.

מימיני הבחנתי בזוג רגליים בגרביונים בצבע בז' ועל הגרביונים גרגרי חול.
מעניין מה סינדי שרמן היתה אומרת על זה. הרמתי את עיניי רק כדי לראות
שהגרביונים מחו ברים לאישה מבוגרת עם מטפחת, שהשתכשכה בחול ואכלה במבה
להנאתה. לפתע חצתה את המתחם ילדה כבת תשע עם גלגל ים לבן, שעליו נכתב בשחור
שם ומספר טלפון "כל הלוקח אותו עובר על גזל", נכתב שם. המילה "גזל" היתה
מודגשת באדום ושחור, כדי שיהיה ברור שכאן כבר מסתבכים עם הגדולים. "חנהל'ה
בואי", צעקה אמא אחת במבטא אמריקני כבד.

מתלהבות
לא כולן בחוף היו חרדיות. לצידנו התמקמו שלוש צעירות בביקיני, שרק אלוהי
החילונים יודע מה גרם להן לבוא דווקא לחוף הנפרד. עבורן, החרדיות היו
אטרקציה, נושא למחקר אנתרופולוגי דורסני. הן הקיפו אותנו מכל הכיוונים. "מה
את עושה?", שאלו את בכורה.

"אה, זה חינה".

"באמת?", שאגו, "מי מתחתן היום?".

"אף אחד לא מתחתן, זה טוב לרגליים".

"ומה את עושה? מה את כותבת?".

"אני עושה עבודה".

"כן?", שאלו בחוסר אמון. "מה את לומדת?".

"חינוך" .

"חינוך? צריך בגרות בשביל זה? אולי תחנכי אותנו?"

השתוקקתי לבעוט בפרצופן, אך ידעתי שסטודנטיות חרדיות לחינוך לא מכות אנשים
בפרהסיה על חוף ימה של אשדוד. עיקמתי להן את הפרצוף בעוצמה רבה. אחרי כמה
דקות, הנערות הסתלקו.

"מתלהבות", הפטירה בכורה בבוז.

כך הסתיים לו עוד יום של חול בחיי. החרדיות שבו אישה אישה לביתה, לבעלה
ולחייה. לא נפסיק לסיר, אמרה כבר שרהל'ה שרון לא פעם. ובצדק.

(כל הזמן)



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/8/2002 23:18 לינק ישיר 

פוריה גל היא הכתבת החדשה של מעריב לעיניני דתיים וחרדים.
השבוע כתבה על הר שפי והשידוכים של הדתיות לאומיות ועכשיו על החרדים והים באשדוד.
מיהי פוריה גל? מישהו יודע?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/8/2002 23:23 לינק ישיר 

לפי איך שהיא מגדירה את ה"נשים עבות בשר", ואת "השתוקקתי לבעוט בפרצופן, אך ידעתי שסטודנטיות חרדיות לחינוך לא מכות אנשים
בפרהסיה על חוף ימה של אשדוד...", ועוד ועוד פנינים, אפשר לראות את "אהבתה" לציבור החרדי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/8/2002 23:27 לינק ישיר 

דומני שהיא באה ממשפחת נבצנאל...






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/8/2002 23:28 לינק ישיר 

כתבה חד צדדית, מעוותת ואף משפילה.
משום מה, כשאני הולכת לים (שרתון, למי שתהה), מספר הדמויות הדומות לתיאוריה הפוריים של פוריה שואף לחמש. מקסימום שש.
החוף מלא בבחורות שאינן לובשות חלוקים ורודים מוכתמים, אלא בגד ים (כן, למרות מה שחושבים על החרדיות, יש להם גם כאלה בארון), המלתחות נקיות יחסית, השזופות שזופות והמדוזות תמיד אותו הדבר.
כן. יש גם כמה דוברות אידיש מחולקות ומטופחות (מלשון מטפחת), אך הן נבלעות בהמון הרחב, הכולל בלונדיניות שעבדו קשה בחדר כושר (חרדיות, חרדיות), נערות עם משקפי שמש חדשות של באלאנס (אופטיקה הלפרין) וילדות קטנות וחמודות, שעל גלגל הים שלהן כתוב "רוחלה ורשבסקי, אפשר להשתמש אבל להחזיר אח"כ".
כן. צפוף. למה ציפית, פוריה? נותנים חוף ים אחד לקבוצה ענקית של חרדים, שלוש פעמים בשבוע. לי, מעולם לא חסרה פינה שקטה.
הים שלך הוא לא הים שלנו, כנראה?
ימים יגידו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/8/2002 00:09 לינק ישיר 

הערות אגב:
בחוף ימה של אשדוד, אין שובר גלים.
אין גם מחיצת אסבסט, לידעתכם.
מענין על היא כן הסתכלה.....



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/8/2002 02:11 לינק ישיר 

אנטישמיות במיטבה



כמעט - זה מצב ביניים



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > פוריה גל בילתה עם נשים חרדיות בחוף הנפרד
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר