הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים · מהות מידת הביטחון ואמונת "הצור תמים פעלו"
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-12/8/2002 00:01 לינק ישיר 
מהות מידת הביטחון ואמונת "הצור תמים פעלו"

א. החזון איש באמונה ובטחון פ"ב מביא את דעת ההמון שהוא מכנה אותה 'טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים'.

והיא, שבכל מקרה שפוגש האדם, והמקרה מעמיד אותו לקראת עתיד בלתי מוכרע בין שני דרכים, שהאחת טובה ולא השניה, חובה להאמין כי בטח יהיה הטוב. אם מסתפק וחושש על היפוך הטוב, הוא מחוסר ביטחון.

ב. דעת חובת הלבבות בשער הביטחון, שהביטחון הוא להאמין כי בטח יהיה הטוב, אבל לא הטוב שהאדם חושב אותו לטוב, אלא הטוב האלוקי, שהרי 'הצור תמים פעלו' וכל מה שהוא עושה הוא לטובה.

ג. דעת החזון איש עצמו שהביטחון הוא להאמין שהכל ביד השם ושמעשי האדם לא ישנו את תוכניתו של השם. (חוץ ממה שכתב שם, אני מסתמכת על סיפור שקראתי שאדם התייעץ בחזו"א מה לעשות נגד יסורים עצומים של כאבי ראש. החזו"א ענה 'אין זה עסק שלך כלל, וכמו שבאו היסורים ללא שתדע סיבתם כך ילכו בלי שתדע, כי אין עסקך אלא בעשית המוטל עליך ומלבד זה לא יועיל לך כל עסקך במאומה'.

לא מצאתי עדיין דיון מעמיק בנושא, לא בבירור השיטות הנ"ל ולא בהכרעתן. נראה שכדאי שנדון ונשתדל להכריע.

הרחבת הכותרת


תוקן על ידי עצכח ב- 13/07/2008 11:22:47




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/8/2002 00:40 לינק ישיר 

אם לסכם את משמעות השיטות נראה כך:

1. שיטת ההמון: כוללת גם אמונת פתי המבוססת על טוב סוביקטיבי, לא בהכרח בדוק, כפי ראות המתבונן באותה נקודה, גם אם לא התנתק מהמצב הנתון כדי להתכוונן כלפי טוב אלוקי- דהיינו מצב ידיעה רחב יותר.

2. שיטת החוה"ל מבוססת על אמונת היחוד שבבסיסה הזהוי שכל הרעוע הוא חלק מטבוע שעוד לא התגלה, וזאת על סמך ידיעה שאחדות מוכרחת

3. שיטת החזו"א: לכאורה ניתן לפרש: הכל ביד השם ועל האדם להיות ענו, דהיינו נענה בהשלמה שכך רצונו.

דעת החוה"ל מובילה את הרוצה להיות בוטח לעיון במהות הטוב האלוקי (רחב הקשר- אחדותי), לעומת הטוב ש"האדם חושב", דהיינו זהוי שעלול להיות מצומצם, וזאת (וכהכרח לוגי) מתוך הכוונה לרעיון שהכל אחד. ובכך גדולתה ומעלתה הרבה.

דברי החזו"א, למרות נסיון פרושי מעלה אינם כה ברורים ועשויים להיות הקשריים כלפי אותו אחד שהתייעץ, שכן היות ענו משמעו גם נקיטת פעולה כאשר מובן רצון השם אל נכון (למשל לקחת אקמול, או לחבוש משקפיים).

אם זכרוני אינו מטעני מתייחס החזו"א לבטחון כהבט ישומי של אמונה המובנת אל נכון (שבבסיסה ידיעה, לעומת אמונת פתי). ולע"ד לאור זה: כשהמאמין נאמן למושא ידיעותיו, מתמסר ומתאמן בישומן- תהיה התוצאה בטחון- שהרי מתאמן לישם טוב אלוקי.


תוקן על ידי - אורבערפל - 8/12/2002 12:42:13 AM



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/8/2002 02:26 לינק ישיר 

טראכט גוט וואט זיין גוט.
"הבוטח בה חסד יסובבנו".אך שוב חוזרת השאלה ,מהי מהות אותו בטחון?
ובכן,ניתן לשלב את שתי השיטות (חובות הלבבות והחזו"א) לשיטה אחת .ע"פ שיטה זו הבטחון בה פירושו הידיעה שהכל בידו ומידו יצא רק טוב.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/8/2002 08:28 לינק ישיר 

ראיתי את דברי החזון איש והם אמנם לא חד משמעיים. יש לפרש אותם כדברי אורבערפל שהכוונה, להיות עניו בידיעה שלא ההתעסקות היא המניבה את התוצאות. כן יש לפרש אותם כדברי יהוא שכוונתו כחוה"ל שאין צורך להתעסק בתוצאות, כי מה שלא יעשה השם זה טוב בסוף.

אבל ישנה השגה על שני הפירושים. לפירושו של אור, זו מידת הענווה ולא מידת הביטחון. הידיעה שהכל ביד השם [ללא הידיעה שבסוף יהיה טוב, כי האדם בידים טובות], אינה מעניקה ביטחון בהכרח.

פירושו של יהוא [ושיטתו של חוב"ה] מורה אמנם על האמונה שכל מה שנעשה הוא לטובה, ואם גרם החטא טוב שייענשו, אבל נשאלת שאלתו של החזו"א על דעת ההמון, האם אנו בטוחים באמונה השערתית זו, שהיא תעניק לנו ביטחון מלא? [מדרש קוהלת אומר שרק משה שידע דרכי השם יכל לומר "הצור תמים פעלו" אבל לא שאר בני אדם] הרי איננו יודעים עתידות [ולא שייך להפוך אמונה סטטיסטית לאמונה ידיעתית - באשכול מילון מתבאר ההבדל]!

לכן יש לפרש את מידת הביטחון [ואולי גם את כוונת החזון איש] שאל לאדם להתקשר לתוצאות. כאמרה:
"אנו פועלי פעולות ולא קבלני תוצאות".
לאור הבנה זו, לא בא הביטחון מתוך שאנו בטוחים בתוצאות טובות כדברי חוה"ל ואינה נוגעת למידת הענווה לדעת שאיננו יוצרים את התוצאות. הביטחון בא פשוט מתוך נתק נפשי מכל מה שבלתי ברור [כמאמרם "אל יתייאש מהפורענות"]. לכן אין הביטחון מפני שאנו מאמינים כאילו שיש לנו כבר את התוצאה, אלא מפני שאיננו זקוקים לה. הרי הבלתי זקוק השמח בחלקו באמת, עשיר יותר ממי שיש לו את הדבר ותלוי בו. [טוב משניהם הוא מי שיש לו וגם לא זקוק.] [הרמב"ן בהקדמה לתורת האדם משבח את חכמת סוקראטס שמתנתק מכל, אם כי הוא מבקר את ה"צפצוף" מכל, כאשר יש צורך להגיב.]

אפרופו הענווה, אין הפירוש שכלום לא בידינו ושיש רק אחיזת עיניים. זו סתם המצאה ללא בסיס.
אבל בהחלט אנו עדים שיש דברים שהם בידנו [כמאמרם "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים" ומבאר הרמב"ם שהכוונה לדוגמא בעלמא שכל הברור שהוא ביד האדם, הרי מתנה השם את הדבר בעשייתו. הר"ן מדגיש מהכתוב "כי הוא הנותן 'לך' כח לעשות חיל" ולא נאמר כי השם עשה את החיל].

אך, במה שבידינו דרושה ענווה לדעת שהכל מהשם. גם אם השם מתנה את כניסת האוכל לפה בהרמת הכפית, זה לא אומר שבלי ההרמה היה השם גם מכניס את האוכל, אלא עלינו לדעת שהבחירה והיכולת להרמת הכפית, אינן מתייחסות ל"אני" אלא להשם [הווה אלוקים] שאין שום מכריח בעצם שייפעל כוח הבחירה והרצון.

תוקן על ידי - ווטו1 - 8/19/2002 7:07:10 PM



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/10/2002 10:02 לינק ישיר 

שאל ילד את הוריו: 'אם השם מחזיר את הוצאות שבת, אז למה המאמינים בכך אינם קונים לשבת כמו מיליונרים?'

התשובה שקיבל: 'ההבטחה להחזר ההוצאות אינה אלא בתחום האפור. נגיד שלפי התקציב של האדם יש לו בין ארבע לשש מאות שקל להוצאות שבת והוא אינו יודע בדיוק כמה. אם זו היתה הוצאה רגילה, הוא היה מחמיר על עצמו ולא היה מוציא שש מאות. באה ההבטחה לומר לו כי על הברכה השרויה בדבר הסמוי מן העין, הוא יכול לסמוך כשזה נוגע לענין שבת, שזה יסתדר גם אם יוציא שש מאות. אבל אם מוציא מעבר לכך הוא שוטה ואם הוא לווה לשם כך בלי לדעת מהיכן יפרע מלבד ההבטחה, אז הוא גזלן.'



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/2/2003 08:10 לינק ישיר 

יש בידי חלק ממאמר יפה על מידת הבטחון, והריני לזכות בו את החברים.

מידת הבטחון


מידה זו מורכבת ושנויה במחלוקת בין החכמים בפירוש מהותה.
יש הטוענים שפשטות מידת הבטחון, פירושה שבוטח האדם שכל הנעשה לו תחת השמש לטובתו הוא נעשה, ומשאלות ליבו יקובלו לטובה אם אך יבטח בבטחון גמור כי לד' היכולת ויטיבו בכך.
ויש הטוענים אדרבא, כי אין לאדם לבטוח שיעשה אלוקים לטובתו כפי שירצה האדם, אלא על האדם להכיר כי כל הנעשה תחת השמש לטובה היא, ולאו דוקא טובתו האישית כפי שהוא מבין מה היא טובתו, אלא לטובה אמיתית, שכל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה, וכידוע לן מר' עקיבא ומנחום איש גם זו.
בכדי לברר וללבן את זו המידה, מידת הבטחון, עלינו לבחון את שורשה של המידה ולבחון על מה מבוססות שתי הדעות הנזכרות. כי ממבט כללי לשתיהן אין די בסיס בהגיון הפשוט.

לגבי חששות האדם בחייו, פשוט לנו שמידת החשש ומספר הפעמים בהם יחשוש, תלוי מאד בתפיסת עולמו של החושש. אם החושש נגוע במידת הגאווה או שלא השלים עצמו עדיין באהבת והכרת ד', אזי חששותיו באופן כללי יתרבו עד מאד, משא"כ אם הוא חדור באמונה להכרת ד' והידיעה כי ד' הוא האלוקים מושרשת בליבו, חששותיו יפחתו עד מאד. כל זה מכמה טעמים ויבואר עתה אחד אחד –

* ראשית, התוצאה הישירה והמכוונת מהכרת ד' לחששות האדם, היא השפעת ההכרה על שלוות המאמין המכיר. המתגאה יש לו סיבה גדולה לחשוש כפי שהתבאר בעניין הגאווה, כי הגאוותן רואה את עצמו כ"עולמו" וכל שאר ההוויה אינם אלא עוד עולמות אחרים ומנוכרים שיכולים להזיק לו, ואין לתועלת שאר העולם שום שייכות עם תועלתו שלו, וממילא כל דבר אשר יעשה לטובת שאר העולם יהיה לו לרעה או חשש רעה כיוון של"עולמו שלו" אין מכך שום תועלת ורק נזק יוכל להיות. למשל, המתגאה שיראה את חברו עם משא כבד, נהיה לו בזה חשש שמא יצטרך לעזור לו מפני הנימוס ונמצא מפסיד כביכול מזמנו, וגם כאשר יעזור לו יחוש בכך נזק לעולם הקטן שלו.
נמצא כי המתגאה חייו מלאים חששות, וחסרים "בטחון" מעבר לחיי העניו שהכל אצלו עולם אחד והוא בטוח בדרכו, במה שיוצרך לעשות ובמה שיקרהו בעולמו של ד' שעולם אחד הוא לגבי העניו ושתי עולמות בעיני הגאה.

* שנית, מי שחי את מציאות ד' בהשקפה שד' הוא אלוקיו, והיינו שכל העולם עולמו הוא ומקודש לו לאלוקיו, אזי אינו רואה רעה כדבר הבא אליו מבחוץ אשר יש מקום ללחום בו, אלא רואה את כל הוויית המציאות כחטיבה אחת וכגוף אחד. כשם שמי שיש לו חבורה באחד מאבריו אינו נלחם באיבר ההוא עם שאר איבריו, כן המכיר בד' ממילא הרי הוא כבוטח בו ואינו נלחם בו בשום פנים.



יש המשך אבל עוד לא הקלדתיו. מי שמעוניין אשלח לו באישי כי המאמר ארוך. אולי אכתוב פה בס"ד.

תוקן על ידי - מתענין - 2/2/2003 2:08:37 PM



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/2/2003 15:28 לינק ישיר 

תודה מתענין,

דבריך הם העומק המאשר את שנכתב למעלה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/2/2003 16:23 לינק ישיר 

אף אני אתרום את חלקי הדל, מתוך עבודה ישנה שכתבתי:


'בטחון והשתדלות'

עבודת - סיכום
בעקבות משנתם של כמה הוגים


ר' ישראל סלנטר:
ישנם שני מיני בטחון: זה של ר' בחיי , וזה של הרמב"ן . לפי ר' בחיי צריך לבטוח בקב"ה ע"י השתדלות דווקא, כי אסור לסמוך על הנס. לפי הרמב"ן 'צריך להשליך על ה' יהבו בלי שום סיבה'.
ר"י סלנטר תולה את שתי הדעות במחלוקת התנאים (ברכות לה ע"ב) אודות 'ואספת דגנך', האם על האדם לעסוק בדרכו של עולם, או שיעסוק בתורה ומלאכתו תעשה ע"י אחרים. ר"י סלנטר מכריע שדרכו של הרמב"ן מיועדת ליחידי סגולה, ודרכו של ר' בחיי מתאימה להמון העם. 'רבים' עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אך יחידים יכולים לעשות כן.
סינתזה זו יצאה לו על פי מה שהסיק שגם לפי ר' בחיי אין על האדם להרבות בהשתדלות. (חובות הלבבות שער הבטחון פרק ג, 'ההקדמה החמישית') וכן מתוך דברי הרמב"ן, שקבע 'שכל הבוטח מאמין, אך אין כל המאמין בוטח'. מדברי הרמב"ן עולה שאכן אין כל אדם זוכה להגיע לשלמות הבטחון המקסימליסטית עד כדי שלא יצטרך לעסוק בהשתדלות כלל, זאת מפני שאנו יראים 'שמא יגרום החטא'. זהו חסרון קולקטיבי בכל בני אנוש, (שאפילו יעקב אבינו לא נמלט ממנו) והוא הוא הלגיטימזציה היחידה לעסוק בהשתדלות.
ר"י סלנטר רואה בעיסוק בהשתדלות הליך טבעי ואף רצוי לאנשי ההמון, אך לא 'להרבות' בהשתדלות. יש כאן מנגנון עדין, ההשגחה הפרטית תלויה ועומדת כל הזמן בגורם של 'יגרום החטא', ועל האדם לעסוק בהשתדלות במדה מדוייקת, התואמת את מדרגתו ומעשיו.


הסבא מנוברדהוק:
ר"י הורוביץ שיכלל את המנגנון. במסה ארוכה ומפורטת הוא קבע חוקים ואף פרקטיקה 'נובהרדוקאית' אופיינית למערכת 'עבודת הבטחון' של האדם, 'השתדלות' מול תוצאות, תוך כדי צעידה ב'דרך הבטחון'.
נקודת המוצא היא אכן הסינתזה של ר"י סלנטר, על בסיס דברי הרמב"ן אודות 'שמא יגרום החטא' שהוא חסרון במעלת הבטחון המקסימליסטית, אך אינו חסרון באמונה. ר"י הורביץ רואה בבוטח המקסימליסטי של הרמב"ן דמות מופת להצלחה ריאלית, לשלוות נפש ורוגע פנימי, לוודאות הנפשית לכך שישיג כל דבר אשר יבקש ואינו צריך להתחשב בשום נסיבות, (סיפור האיש שהביא נר ל'סבא' היושב בחושך) באשר 'הוא מטיל עצמו על הבורא ולא על הציבור' כאשר הוא צועד ב'דרך הבטחון' - כהגדרתו.
אך מנגנון זה מכיל מרכיבים נוספים: כבר ר' בחיי קבע 'שמי אשר אינו בוטח באלוהים – בוטח בזולתו, ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלוהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו'. ר"י הורביץ מרחיב רעיון זה: מי אשר מבקש סיבות טבעיות, הוא מרחיק מעצמו את המבוקש, וכל ימיו כעס ומכאובים ופיזור-נפש. והגדולה מכולן: הסיבות עצמן מראות לו פנים שוחקות ומטעות שהן אלו אשר מביאות לו את ההצלחה. האיש נמצא במלכוד עצמי של ה'סיבות', ונעשה משוכנע בדרכו האבודה יותר ויותר.
מרכיב נוסף במערכת היא העובדה שאם ההשתדלות אינה כפי הגדרים המתאימים, הרי היא אסורה כשאר איסורים. וכן כאשר מרבה האדם בהשתדלות מעבר למותר, מנכים לו משכרו לעולם הבא! באופן נועז קובע הסבא מנוברדהוק את פעולת המנגנון מצידו של הקב"ה: האיש הבוטח בהקב"ה 'מאלץ' אותו כביכול לעזור לו, ולא להתאכזר אליו.
שיטת הבטחון הרמב"ניסטית היא אליטיסטית ומיועדת לחובשי בית המדרש, קרי: אנשי החבורה ה'נוברדהוקאית' ה'עובדים' על מדת הבטחון. שיטת 'חובות הלבבות' מיועדת ל'בעלי-בתים יראים'. הוא מטיף ל'עבודה' על מדת הבטחון, ולהזהר מחיי פשרה, כי מי שמתפשר במעט – סופו שנעשה 'שנה ופירש'. לעשות 'גדרים' ולמעט השתדלות כמה שיותר, אפילו זו המותרת מצד הדין, והכל משום 'סייג' בכדי שלא ייכשל ב'כוחי ועוצם ידי'.

ר' אברהם ישעיה קרליץ - ה'חזון איש':

במישור המעשי:

בעניני בריאות ורפואה – הוא דוגל בהשתדלות, ואף רואה בזה מצוה וחובה, 'הדקדוק על אמצעי בריאות היא עבודה אהובה לפניו יתברך'. 'מן החובה לטפל ברפואת עצמו כמו ברפואת חברו' – הוא כותב במכתביו. בעניני פרנסה ללומדי תורה – כאן הוא מחמיר מאד, ומורה שלא לדאוג אחר העתידות רק אחר ההווה, באשר התורה היא 'מבטח עוז', ומספר על עצמו: 'הפרנסה שלי היא בניסים תדיריים'. במישור העקרוני הוא מנחה שצריך 'לפלס מאד' את הדרך הישרה בענין השתדלות, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות. החזון-איש מעניק לתפילה מעמד מיוחד בנושא זה כהשתדלות הטובה ביותר, הוא מודה כי 'אני מתאמץ בתפילה, ומתייחס בקרירות להשתדלות… על-פי רוב אין ההשתדלות ברורה'.

במישור ההגותי – רעיוני, וביקורתו על השיטה הנוברדהוקאית:

החזון-איש מותח ביקורת על 'טעות נושנה שנתאזרחה בלב רבים', על התפיסה העממית המבססת את מושג ה'בטחון' על הכרעה אופטימית של העתיד ועל תקווה לטוב. הוא שולל תפיסה זו, ומבהיר שהעוצמה האמונית-האישית היא היא הנקראת 'בטחון'. הבטחון הוא הפונקציה היישומית של האמונה, של הידיעה שהכל בהשגחה משמים ותחת שליטה. אמנם ניתן לגזור ממנה אופטימיות ותקווה, אבל לא על זה מתבסס הבטחון. ניתן לומר שלדידו אין כאן מנגנון של פעולה – תוצאה, בין האיש הבוטח לבוראו, כפי שניתן לראות אצל בעלי המוסר - החל מר' בחיי ועד ה'סבא' מנוברדהוק – אלא יש כאן 'הלכה' ו'מעשה', קיום הלכה של 'אמונה' שהפונקציה היישומית שלה הוא 'בטחון'.
החזון-איש ככל הנראה לא נטל לידו מעולם את ספרו של ה'סבא' 'מדרגת האדם', הספר הוא בבחינת מסמך פנימי לשוחרי השיטה בלבד. ואף אם נטל – סביר שלא ראה לנכון להקדיש זמן בכדי לקרוא את כל פרקי הבטחון הארוכים. אילו עשה כן, היה נוכח לדעת שתפיסתו העקרונית של ה'סבא' אינה רחוקה משלו, אלא שהוא פירט את הסיסטמטיקה של הבטחון.
מה שראה החזון-איש לנגד עיניו - אלו תלמידי ה'סבא', אשר 'תרגלו בשטח' תרגילי בטחון, אופייניים לבית נוברדהוק, אשר נראו בעיניו כניסויים ותעלולים. כאן עובר החזון-איש לביקורת ישירה: נקל להיות בוטח בשעה שאין לפניך נסיון קשה, להתענג על דמיונות, להטעות את עצמך ואת אחרים שאתה עולה על בני גילך במדת הבטחון. ראובן החנווני 'בעל הבטחון' - מגלם אצל החזון-איש את הטיפוס המוסרני הנוברדהוקאי המתחסד: כאשר קם לו מתחרה, הוא פותח במלחמה גלויה כנגדו ושוכח ברגע אחד את 'בטחונו', בתואנות שהכל לשם שמים, והכל על-פי תורת המוסר. ראו פלוני שלמד מוסר כמה מגונים מעשיו... 'הבוטח המזויף' מסוכן יותר ממי שנעדר כל בטחון, כיון שהוא מעמיד תלמידים חניכי הזיוף. הבטחון הוא קנין הלב, ולעולם לא יישמע מפיו של הבוטח התפארות על כך שהוא מן הבוטחים. הדיבורים על 'בטחון' שנואים על החזון-איש, הוא מצייר בטחון שכולו חובה פנימית-נפשית-אמונית עמוקה, בלי הרבה דיבורים, כזה שבסיסו הוא 'מבט המאמין על עצמו', - בטחון כזה עומד במבחן המציאות.


הערה אישית בשולי המאמר:

ה'בטחון' וה'השתדלות' הם מונחים שתחילתם וסופם טרמינולוגיה בלבד, והאמצע- כולו פעילות ריאלית לחלוטין. מונחים אלו הם אקרובטיקה מתוחכמת, שאינה משנה כלום בריאליה של היומיום אצל היהודי.
ברור, שכמו כל אמונה, גם העזרה הניסית המיוחדת השמורה לבעלי 'בטחון' מושלם (רמב"ניסטים) – אינה ניתנת להוכחה. עובדה זו אינה אמורה להפריע כלל, שכן גם היא מגובה ומוגנת במונחים נוספים הקשורים בתחום: כגון 'שמא גרם החטא', - הרי דבר זה מכוסה מבני אדם, ועל כן תמיד יש לתלות את חוסר ההצלחה בחטא כלשהו. וכן חובת ההשתדלות בגדר 'היה לך לעזרני' – רעיון שהרמב"ן מייחס אותו גם לבעלי הבטחון השלם, שהקב"ה שמח כאשר האדם 'עוזר' לו ולא מטיל את כל העבודה עליו…

כאשר האדם מתחיל עם נושא ה'השתדלות', לעולם הוא לא יוכל לדעת מהו הגבול בין ההשתדלות המותרת והאסורה. פחות מידי – הרי זו 'סכלות', (כגון האומר איני צריך אפילו להכניס את היד לכיסי להוציא כסף, אם ה' רוצה להחיותני – הוא ימצא את הדרך) והרבה מידי – זוהי התעסקות ב'סיבות', אשר אם נפלת לידיהן… אזי אתה בצרות, לפי ה'חובות הלבבות'. זהו מילכוד מאין כמוהו, שהרי ההשתדלות היתירה משכנעת אותך תמיד שהפעולה שנקטת היא מ'פעולות החובה', בעוד שהאמת היא... שכבר עזב אותך הקב"ה במדה מסויימת והניח אותך ביד ה'סיבות' לענין זה – כפי שקובע ה'חובות הלבבות'. וההשתדלות היתרה עובדת! כיון שהיא מנוכית לך משכרך בעולם הבא – וניתנת לך בעולם הזה, ואתה לך תדע…

אז מה עושים???

עובדים כרגיל. כדרך העולם. 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ'.

אז מהו בכל זאת הביטחון?

עליך להאמין במנגנון! זה כל הסיפור.

בצעירותי למדתי פעמים רבות את שער הבטחון בתוך 'חובות הלבבות', ואני מודה ומתוודה שמעולם לא התיישבו הדברים היטב על ליבי. המשוואה: פעולה – תוצאה נשארה כשהיתה. הפעילות האנושית שפועל האדם כל חייו לספק לעצמו את צרכיו – נשארת כשהיתה. והתוצאות? גם הן נשארו כשהיו, אינספור אפשרויות, מן המוצלחת ביותר ועד הכשלון החרוץ, כל תוצאה אפשרית לכל פעולה. אלא שליהדות ישנו לכסיקון מונחים משלה להגדיר את הזיקה שבין הפעולה לתוצאה.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/5/2003 10:34 לינק ישיר 

הבוקר התיישבה לי נקודה בנושא הביטחון שהתקשיתי בה שנים.

בדרשות הר"ן בתחילת הדרוש העשירי על הכתוב בפ' עקב "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את הווה אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", כתב:

"רצה בזה, כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים [ווטו1: שהשם מחדשם לו בכל יום תמיד], כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. עם כל זה, עם היות שהכוח נטוע בך, זכור תזכור שהכוח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו - וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן כוח לעשות חיל. לא אמר 'וזכרת כי ה' אלוקיך נותן לך החיל, שאם כן היה מרחיק [לומר] שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכוח ההוא ית'"

אם כי דבריו הגיוניים ומתקבלים ביותר, הפריעה לי העובדה שהרי "אין מלבדו" ואיך נחשיב את עצמנו כבעלי כוח עם כל זה שהשם נתן לנו את הכוח אבל זאת שאנו בכלל משהו עצמאי מהשם כביכול המייחסים לעצמנו כוח, זה סותר לעקרונות היסוד של ענווה אבי הביטחון [כמודגש ומוסבר באגרת הרמב"ן].

כעת נתיישב לי שמה שכ' הר"ן זה פשוט ענין טכני. הרי "אתה חונן לאדם דעת" גם שכלנו ובינתנו אינה עצמאית אלא הכל הווה ית' וזה מתחדש בכל רגע ולא שייך ש"נחנו מה" כי "נחנו מה?" והר"ן רק בא לפרש את לשון המקרא איך מתנהלת הנהגת הבורא שמאחר והוא מחדש לבני אדם תכונה מתמדת להיות חכם, עשיר וכד' לכן מתאים יותר הלשון "כי הוא הנותן לך כוח" מאשר "כי הוא הנותן לך חיל", ודו"ק.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/5/2003 11:48 לינק ישיר 

רק מחאה אחת צדדית על הצהרת המבוקש: הכרעה כפי שכתבה בעלת האשכול. דיון וליבון זה וודאי טוב מאד אבל המלה הכרעה לא שייכת לכאן מכמה סיבות:
א. בעניינים השקפתיים לא שייך להכריע. הלכה מחייבת את כל עם ישראל (וגם כאן יש יוצאים מן הכלל של שעת הדחק וכו'), אבל השקפה, מידות ומוסר הם דברים המשתנים מאדם לאדם, תלויים במקום ובתקופה ולא רק שאין בידינו כלים טכניים להכרעה כפי שיש בשאלות הלכתיות, אלא כל מהותה של הכרעה לא שייכת בנושא זה. כל אדם צריך להכריע לגבי עצמו וגם זו מטרה קשה ביותר להשגה.
ב. עם כל הכבוד מעט צניעות לא תזיק לנו. גם אם היה ניתן להכריע בנושא זה, במקום בו דיברו גדולי ישראל, לא נוכל אנו הצעירים לבוא ולהכריע בדבריהם כאילו אנו באיזה מעמד של בורר השוקל בפלס את הדיעות ומכריע. אולי שייך לדבר על הוראה מעשית הנובעת מהדיעות השונות אך בידיעה כי אין זו הכרעה, אלא רק הנחיה מציאותית, אך כאמור לעיל גם זה לא ניתן.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/5/2003 13:32 לינק ישיר 

מןדהו

זכותך לענווה עצמית להקטין את עצמך מול מי שהנך בוחר להכתיר בשם גדולי ישראל, אבל מי ש'זכה' להכירם ולהסיק שגם לו/לה לא חסר בכדי לשקול ולהכריע, איך תכחיש אותו תרתי משמע?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/5/2003 13:50 לינק ישיר 

האמנם, מר יעלון, אתה סבור שכך הינו המצב? שזכיתי להסתופף כאן בצילם של ברי פלוגתא של חוה"ל והחזו"א?
אם כן, אזי אשתדל לברר איך נפלה בחיקי זכות שכזו ואחזור בי מדברי.
ואם לא, אז דברי במקומם עומדים.
זכותך לחלוק עלי.
(אגב, ייתכן שהויכוח בינינו סמנטי גרידא)



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/7/2008 09:32 לינק ישיר 

חרדיות ומידת הביטחון (וצדק)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1357281

מהות התפילה (יענטע)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=220486

אלוקים, תמים פעלו והשואה (יענטע)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=153963

השגחה פרטית [מהותה ועדויות אישיות] (ווטו1)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=331519

זכות א' מכריעה את כל העולם [תיאוריה איך פועל הצתמ"פ] (ווטו1)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=581646

_________________

בברכה



תוקן על ידי לינקזעצער ב- 13/07/2008 12:07:38




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2008 10:36 לינק ישיר 

chouteng: איך להבחין בין אמת לאשליה באמונה וביטחון 27/3/2008 

לאחרונה, עקב תהפוכות הדולר עומד אני להפסיד ממון רב, כיון שהכסף שאני מקבל לפרנסתי מגיע מחו"ל. במצב כזה, אני מנסה להתחזק בבטחון בה' ולשנן לעצמי שהכל בידי שמים, וגם זו לטובה וכו'.

אבל אז אני שואל את עצמי אם אני באמת בוטח בה' ומאמין שכל רגע ורגע הקב"ה משגיח על כל היקום, אז למה אין התנהגותי משקף זאת. כי הרי בהתנהגותי היום יומית אני לא מתנהג כמש"כ הרמ"א באו"ח סימן א'. אלא התשובה היא שאין אני מאמין באמת בה', וכל דיבורי בכגון דא דומים לילד שלא מקבל פרס, ומכריז שהוא בכלל לא רצה את הפרס. ובקיצור אין אני בעל בטחון אלא בעל אשליות.

אבל כשאני חושב שוב, אני טוען, הרי מצבים קשים תמיד מעוררים האדם להוציא מעצמו כוחות עילאיים, ואה"נ שביום יום אין אני מודע למציאות ה' כדבעי, אבל זה משום שאין לי אתערותא דלעילא, אבל כשמעוררים אותי, אז אני באמת כן מחייב את עצמי לבטוח בה' כמו שצריך.

וכך אני חוכך בנושא זה כבר כמה ימים ואין אני מוצא דרך להוכיח לעצמי לכאן או לכאן.

אז פונה אני לחברים באתרא קדישא הדין, האם יש דרך אוביקטיבית לפתור התלבטות זו?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2008 10:37 לינק ישיר 

mdabraham:

יש מקום לחלק בין הרגש לשכל. מושכל ראשון אצל כל מיני משגיחים למיניהם שהבטחון הוא ברגש ולא בשכל. אבל לענ"ד יש גם רכיב שכלי. לכן אם אתה באמת מאמין שהקב"ה משגיח עליך (ולא ניכנס כאן לשאלה מה זה אומר), אזי אתה מאמיםן ובוטח. ואם לא הצלחת להפנים זאת במימד הרגשי, כלומר לחיות זאת בדם שלך, אז חסר לך ב'והשבות אל לבבך', אבל אין זה אומר שאינך בעל בטחון.
הדוגמא שעוררה אותי לכך היא המוסכמה ששיטת הרמב"ן על ההשגחה (שניתן להשליך יהבך רק על השמים) שייכת רק למי שמצוי במדריגה הזו. ואנוכי לא כן עמדי. כל מי שרוצה להשליך על השם יהבו, ממילא הוא מצוי במדריגה הזו. ואם אינו חש בבכך בדמו נפשו, אז רק חסר לו ב'והשבות אל לבבך', והא ראיה שהוא מתנהג כבעל בטחון.
ובאופן כללי, לענ"ד שיטת הרמב"ן, לפחות כפשוטה, היא מופרכת. דבריי למעלה הובאו רק כדוגמא להמחשה.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2008 10:39 לינק ישיר 

ירוחםשמ:

אדם חייב להאמין- וזו היא עובדה- כי כשאתה מפסיד כסף מירידת ערך הדולר (גם אני) מישהו אחר מרויח בגדול, וזה לא רק הפסד,
אולי ה' רוצה לתת להרויח לאחרים ולא רק לך, תתנחם בזה שהרבה אנשים משלמים היום פחות שכר דירה, כי ה' החליט עכשיו לעזור להם לשם שינוי.

מחר כשהגלגל יתהפך, לך יהיה פחות קשה, אדם לא בודק כל יום ויום, את המאזן של רוח והפסד שלו מול ה', ולא של האשה, החברים בפורום, או סתם חברים ולא של אף אחד,

בתהילים כתוב ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא, היה צריך להיות כתוב עזרכם ומגינכם הוא.

בתשובה לשאלה זו תמצא גם את התשובה.

*****
גוברנור:

ירוחםשמ כתב "תתנחם בזה שהרבה אנשים משלמים היום פחות שכר דירה, כי ה' החליט עכשיו לעזור להם לשם שינוי"
אין בכך רבותא, שכן בטרנזאקציות מט"ח בפרט, או בבורסה של נירות-ערך בכלל - ברור כי ההפסד של אלמוני הינו הרווח של פלמוני.
ה- observed fact המציקה היא כי עולם אשר נטען עליו כי הוא מנוהל ומושגח על ידי האל עלינו באפן אישי, הינו indistinguishable לחלוטין מעולם שהוא כאוטי, שרירותי, אקראי באספקט האישי
 
 
אמור לחכמה, אחותי את; ומודע, לבינה תקרא (משלי ז ד)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מהות מידת הביטחון ואמונת "הצור תמים פעלו"
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.