בית פורומים עצור כאן חושבים

חומרות ליחיד או חומרות לציבור? - למי אסור להושיט מפתח

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-11/5/2006 15:05 לינק ישיר 
חומרות ליחיד או חומרות לציבור? - למי אסור להושיט מפתח

באשכול אחר:

היש שני סוגי הלכה, יחיד וציבור?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=139976

התחילו לעסוק ביחס בין הלכות שנועדו ליחיד לבין הלכות שנועדו לציבור, אולם אני מעוניין לעסוק בתהליך אחר של מידת חסידות שהופכות לנורמה ציבורית.

ניתן להציע סיבות שונות לתהליך סוציולוגי זה:
א. מגמת קודיפיקציה.
ב. אי הבחנה יסודית בין סף הלכתי של בעל מעלה לציבור.
ג. מגמה כללית של החמרה.
ד.נסיון להשליט נורמה אחידה כחלק מתהליכי חברות.

הנושא שנדון בו כדוגמה - וכדוגמה בלבד - לעיקרון הכללי הוא הושטת דבר מיד איש לידי אשתו נידה.

"ויש לנו סמך גדול על גדולי ישראל שמצאנו אותם ז"ל מתירים לבני אדם דברים שיאסרו אותם על עצמם על דרך הותיקות כדי להקל עליהם, באמרם "מה נעשה להן לבית אביך שהן מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל"....
וכבר בארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתירו, ולא נטריח עליהם, ויש לאדם האחד בינו לבין עצמו שיחמיר על עצמו כל מה שירצה, כמו שבארנו" (איגרות הרמב"ם, ר"י שילת, ח"א עמ' שצג) 

הפיסקה הנ"ל מופיעה באיגרת שנושאה הוא פולמוס ידוע לגבי נסיעה בנהרות בשבת בין הרמב"ם לראש ישיבת בגדד ר' שמואל הלוי -
הנושא עצמו איננו מענייני, אבל אגב הפולמוס השמיע הרמב"ם עיקרון חשוב.
והוא:
ההבחנה בין נטיה ממידת חסידות להחמיר על עצמו, לבין מגמת הקלה בהוראה לציבור.

להלן נציג דוגמה אחת למהלך הפוך בנושא: הושטה מיד איש ליד אשתו נדה.


א. התוס' והרא"ש מוסרים על הנהגה שלענ"ד ניתן לפרשה כחומרה אותה נהג רש"י, זו מתגלגלת עד שמגיעה לכדי פסק בשו"ע.
וכאן הבן שואל האין לפנינו תהליך הפוך מהנחייתו של הרמב"ם?


הבה נציע את המקורות:





ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה ונראה לר"י שיש סמך מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך ומיהו התם מסיים ונגע ביך באצבע הקטנה ומפרק אע"פ (שם) דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא ורבא מנח' ליה אבי סדיא אין ראיה... (תוס' שבת, יג,ב)

ודוק:


א. מדובר בתיאור נוהג וכן להלן: "היה נזהר" ולא שרש"י סבר מעיקר הדין לאסור.
ב. תלמידיו חיפשו סמך לנוהג החומרא של רבם, הרי שמדובר בחידוש לא מוכר!
ג. יש מתלמידיו שדוחים את הסעד לנוהג.
ג. המקור לסיוע אינו ממקור הלכתי קלאסי כגון ש"ס ערוך  - סדר אליהו
ד. אמנם הרא"ש  מצדד להביא לדעת רש"י מקור, ושמא יש לראות בכך תהליך של קיבוע החומרא - ודוק בלשון הרא"ש - "ללמוד איסור", או ביאור להנהגת הרב = רש"י, שלא תיראה כקלושה.





רא"ש מסכת כתובות פרק ה סימן כד







רבינו שמעיה כתב שרש"י היה נזהר שלא לקבל מפתח מיד אשתו נדה ומכאן אין ראיה דדווקא מזיגת הכוס שהיא דרך חיבה לא היתה נותנת לידו אלא דרך שינוי אבל שאר דברים אין נראה שיהא אסור ....
ורבינו שמעיה הביא סעד לדבריו מההיא עובדא דפ"ק דשבת (דף יג א) שקרא ושנה הרבה וכו' ואמרינן בתנא דבי אליהו ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו השמן ונגע בך באצבע קטנה אמרה לו חס ושלום שאפילו באצבע קטנה לא נגע בי אלמא משמע שאסור לקבל חפץ מידה ואין ראיה משם דהכי קאמר שמא בשעה שהבאת לו את הפך לא נזהר מליגע בך ומתשובתה משמע כן שאמרה אפי' באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה את הפך לא אמרה.
ולי נראה ללמוד מכאן איסור כי לפי שהיתה קוראת תגר על מדת הדין רצה אליהו להוציא מפיה שתתודה שלא היה נזהר במה שנוהגין שאר אנשים כי היה סומך על זהירתו שהיה יכול להזהר שלא יגע בה לכך אמר לה שמא בשעת הושטת הפך והשמן אי אפשר לו ליזהר שלא יגע בך ולא היה לו להקל בזה השיבה לו שמרוב זהירתו היה נשמר יפה אבל לכל אדם אסור שמא יגע בה. ורש"י פי' מיחלפא ליה בידא דשמאלא בימי ליבונה משמע שיש להקל יותר בימי ליבונה מבימי נדותה ואין נראה לר"ת דאין חילוק בזמן הזה




והנה עם תהליך הקודיפיקציה הופך הנוהג לאיסור ציבורי!!!










טור יורה דעה סימן קצה







ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה ו





בית יוסף יורה דעה סימן קצה







ומ"ש ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה. בפ"ק דשבת (שם ד"ה מיחלפא) ובפרק אף על פי (סא: ד"ה בימי) כתבו התוספות שרש"י היה נזהר בכך... והם ז"ל כתבו דאין משם ראיה...והרא"ש בפרק אף על פי (סי' כד) כתב דשפיר יש ראיה משם למנהג רש"י.
והרב המגיד בפרק כ"א מהלכות אישות (ה"ח) דקדק מלשון הרמב"ם שכתב שנדה אינה נותנת הכוס ביד בעלה משמע ששאר דברים יכולה היא להושיט מידה לידו וכן דעת קצת מפרשים ויש מחמירים בכל דבר עכ"ל.
והרשב"א מן האוסרים שכתב (תוה"ק ב"ז ש"ב ד.) וז"ל לא יושיט מידו לידה שום דבר שמא יגע בבשרה.
וז"ל רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ד רכד:) העידו על רש"י שלא היה רוצה לתת מפתח מידו לידה וכן נכון להחמיר אפילו בדבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה עכ"ל.



סוף הסיפור איסור חברתי ציבורי:

שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה
לא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה. (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור). (ב"י ס"ס קנ"ד והגהות ש"ד בשם המהר"ם).


שאלותי:
א. אז מה עלינו להחמיר לציבור באיסור הושטה מיד ליד, או שמא זו חומרת ליחיד?
ב. אף אם בנושא הנידון יחלקו האם לא התגלגלו הנהגות חומרא רבות לכדי נורמה.
ג. היום פושטים בחברה ספרי הנהגות המוצגים בתמימות כעובדות והנהגות של יחידים - אך חותרים לשרטט דגם חברתי.



בתיאום עם מתעסק:

תוקן על ידי - עצכח - 11/05/2006 16:09:24



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2006 16:30 לינק ישיר 

לדעתי זוהי תופעה של מקסימיליזציה, הן בסור מרע והן בעשה טוב הציבור או מוריו חשו שלא בנוח עם מעלות והנהגות יפות שאינם נוהגים בהם.
כך למשל הורחבה תפילת שחרית לפסוקי דזמרה שאצל רבי יוסי היו שאיפה, שיר של יום - מנהג נאה, פיטום הקטורת ועוד ועוד.
בעוד שחז"ל רצו להוסיף את ברכות בלעם לקריאת שמע אך נמנעו בנימוק של טרחא דציבורא, עירכו נא את ברכות בלעם מול פסוקי דזמרה+ כל התוספות.   מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2006 16:38 לינק ישיר 

מאיר,
האם נראה לך שהכוונה בתפילה תשתפר אם התפילה תקוצר?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/5/2006 16:51 לינק ישיר 

מאיר

התגובות מתפילה אינן מוצלחות כל כך, שכן מי שלא מקיימן לא נחשב כעובר על איסור, משא"כ מי שיעז לכתוב שמותר להושיט לכתחילה מיד איש לאשתו נידה.
ודוק, שהדוגמה ממנה ניסו להביא סמך תלמידי רש"י היא עד כדי דיוק מתלמיד שמת בעוון!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2006 22:42 לינק ישיר 

כמתעסק,

בכמה אשכולות [שאיני זוכרם בע"פ ואולי לינקזצר יסייענו]  דובר על כך שרוב תעשית ההלכה הכתובה נובעת מאחד מהשניים,
א. משאלות קיטבג שפחד הנשאל מלומר איני יודע ולכן חשב שטוב להחמיר על השואל מלהקל,
ב. מרגישויות של יחידים שהחליטו הם לכתבן עלי ספר או חסידיהם לחקותם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2006 23:46 לינק ישיר 

אנסה להציע כיוון נוסף להתגבשות החומרות.

כידוע ישנן אסכולות דתיות המשקפות לעתים תגובה תרבותית -

א. כך לדוגמה חוג חסידי אשכנז.
ב. בעלי המוסר

אסכולות אלו שבמקרים רבים תחילתן במתח רוחני גבוה, או כתגובת למשבר חברתי / דתי
מפתחות נהגים פנימיים, לאפיון ייחודי.
אלו במקרים רבים הולכים ומתגבשים ע"י המובילים כהנהגות חומרה.
לאחר זמן גם אותם זרמים הולכים ומתקבעים בתוך הזרם המרכזי תופעה זו גורמת לאישורם וגיורם של תפישות מחמירות דתיות ע"י נותני הטון מהזרם המרכזי.
בכך מתלכדים שני מניעים:
א. הזרם החיצוני - וחכמיו מייצגיו - "מרוויח" אישור.
ב. הזרם המרכזי - בולם זעזועים המותחים עליו ביקורת ונוהג ב"גיור".

כיוןן נוסף:
חכם שכותב ספר וחותר להתקבלותו צריך לפנות למכנה משותף רחב של חכמי הדור - ככל שיקיף יותר חומרות ובכללם כאלו שמייצגות יחידים "יצליח" להתקבל. לחילופין ימנע מהתקפות.

השאלה שעולה לפנינו היא זו - האם לאחר שחומרות אלו התקבלו בספר עדיין ניתן להשיב את הגלגל אחורה.

האם יקום הרב שיגיד אין בעיה בהושטת חפץ מיד איש ליש אשתו!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/5/2006 11:14 לינק ישיר 

כמתעסק איקון ירוק על הנושא והניתוח. אף אני רציתי לעסוק בו, כי זו דוגמא שאכן מציקה לי בגלל הטעות הגדולה שבה. כפי שכתבת, דווקא מן הניסוח של בעלי התוס' משמע שהיה זה ענין חריג, שנהג רש"י לבדו. אחרת לא היו מביאים זאת אלא כמנהג רווח. ואכן, הרמב"ם לא הביא כלל את זה בתור איסור. ומכך שאסרו בגמרא שאשה תושיט לבעלה כוס של קידוש משמע במפורש שמותר להעביר דבר מיד ליד, כי רק כוס של יין נאסרה. אמנם יש להודות שבחלק מספרי הראשונים המאוחרים הדבר מופיע כאיסור פשוט, ואיני זוכר את המראי מקום. אולם נראה בפשטות שטעות היא, שכן הגמרא מורה להיפוך. לרשימת המקורות שלך יש להוסיף את הספרים שמוציאים מלקטים בזמננו, כגון "קיצור הלכות נידה" ועוד. שם כותבים בפשטות ש"אסור להעביר אפילו דבר ארוך מידו לידה" והטעם - ש"לא חילקו בדבר". (ואם לא אסרו, אזי מתי "לא חילקו"?) ועד כדי כך הגיעו שאוסרים לגבר לעזור לאשתו נידה לסחוב יחד עגלת תינוק במעלה המדרגות או דברים דומים, מפני שגם זה נקרא "מעביר" שהרי הם נושאים יחד. וכן כתבו שלא יעביר אדם לאשתו חפץ בשעה שאינה נידה, כי אין זו דרך צניעות, כי אז יודעים שהיא טהורה... ועוד ועוד הוסיפו. ואכן, אני סבור שראוי לעצור את הסחף הזה. ולהעמיד הלכה על אמיתותה. והדבר ברור ש מותר לאיש להעביר לאשתו נידה חפץ, אפילו קטן, וכן האשה לבעלה, וכל האוסר טועה בדבר הלכה[ סאדום]. תוקן הניסוח הסופי כדי להבהיר יותר. תוקן על ידי - מיימוני - 12/05/2006 11:18:45



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/5/2006 11:31 לינק ישיר 

מימוני


לספרי קיצורים לא ציינתי הואיל ואלא אינם פותחים דיון מעמיק, אלא מעתיקים שו"ע ונו"כ ושם כבר נכתב האיסור. תוקן על ידי - כמתעסק - 12/05/2006 11:34:01



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/5/2006 13:03 לינק ישיר 


כמתעסק

לשאלתך, איזו מניעה יש שרב יקום ויגיד שאין בעיה בהושטת חפץ מיד איש לאשתו? והלוא ישנם ספרים אחרים שמתוכם ניתן להוכיח את האמת - אלא אם כן אתה חושש שה'גזרה' היא בבחינת "איסור שפשט בכל ישראל"?


 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/5/2006 13:13 לינק ישיר 

הרב שרלו הולך בכיוון הפוך: http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=32033 אמנם לא מתיר לגמרי, אבל לפחות מתיר ברשות הרבים.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-12/5/2006 13:41 לינק ישיר 

אראל

תורף דברי הרב שרלו בנו על העיקרון הבא כלשונו:
"הפסיקה מבוססת על דין גדול כבוד הבריות (של האישה) שדוחה בוודאי חומרא של חומרא בהושטה ברשות הרבים"

אציג שני ניתוחים להנחות הגלומות בדבריו - אתמקד רק בהיבט הפורמלי, ולא אכנס לכל הלבוש שמסביב.

ניתוח פשטי - מתוך פשט דבריו ובניתוח פשטני:

א. ברור שברשות היחיד יש איסור הדיון הוא רק על רשות הרבים.
ב. לנהוג כך ברה"ר זו חומרא, הגע בעצמך שברשות היחיד ברור שאסור.
מאידך אפילו ברה"ר הבעיה מוגדרת כבעלת שני צדדים - דין לעומת כבוד הבריות.
(אמנם לדברינו הדין מיסודו לא קיים מעבר להנהגת היחיד ואין כלל בעיה בהלכה לציבור - ומי שמחמיר על עצמו הרי יכול להתנות מתחילה שנוהג כך רק אם יוכל וכו')  
ד. אפילו שמדובר בחומרא, נדרש עיקרון הלכתי נגדי יסודי בעל משקל רב שנועד לדחות איסורים דרבנן.
והוא כבוד הבריות.
כלומר, אי אפשר להתיר את האיסור מתוכו ואפילו שמדובר בחומרא אפילו ברשות הרבים!!
ד. נמצא שההקלה המעשית דווקא מדגישה במישור הפורמלי את האיסור.
ה. מבנה ההתייחסות משקף לגיטימציה עקרונית לדין כולו.
ו. אחר כל זה הוא מדגיש שזו מגמת קולא ומטרתה כלשונו:
"ומדוע יש ללכת כך לכתחילה ?
כדי לבסס את שמירת דיני אצל זוגות, וכדי להקפיד שלא יהיו דינים בלתי מציאותיים המרחיקים את בני הזוג משמירת תורה ומצוות. חובה על הפוסק שלא להחמיר בדין זה ולחזק בכך את בני הזוג, לשמור בהקפדה יתרה את סעיף קצה,ב ברשות היחיד."

כלומר מגמת ההיתר ברה"ר חיזוק האיסור ברה"י.
ז. בכך מגולמת הנחה נוספת נקל לציבור כדי לחזק את החומרא כנורמה אצל הציבור.

לאמור:
לא רק שהרב שרלו לא הולך בקו שעליו הצבעתי אלא שהוא מאשר אותו מחזק אותו מבחינה עקרונית, אלא שהוא מוצא פתח ממקום אחר ודווקא לרה"ר.

עכשיו אעז להציע מדעתי פרשנות נוספת - אפשר שהרב שרלו יצא נגדה וכמעט אומר שאין לו ברירה אלא להכחישה ולטעון שאיני מפרש נכון ואעפ"כ אם ננתח בזהירות דומני שהיא גלומה בדבריו.
א. לרב שרלו אכן ברור שמעיקר הדין ישנה כאן התקבלות של חומרא לכדי נורמה, הוא מכיר היטב את השתלשלות ההלכה מן המקור.
ב. ברור לו שאינו יכול להתיר בשופי מכמה סיבות.
1) התקפות ע"י רבנים אחרים. - פגיעה במעמד אישי ואין סיבה על דבר קטן כגון זה לצאת כנגד כולם וביותר בנושא רגיש כתחום זה.
2) יציאה נגד שו"ע - פגיעה במעמד פוסקים לאורך הדורות, ובאוטוריטה של ספר קודפקטיבי יסודי. - פגיעה באנסטנציה ההלכתית.
3) קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה.
4) חשש ממדרון חלקלק של היתר בנושא רגיש זה של הרחקות איש ואישה.
5) הוא מודע שהחומרה אכן היא חומרה יתירה הגורמת קושי אפילו ברה"י לסתם בני אדם.
6) הוא מניח מאליו שהקושי גורם שיש לא מעטים שמתקשים בשמירה, והוא מודע שכל הקלה שאדם מקל עלולה לגרום לו להקל גם במה שנאסר מעיקר הדין.

ב. לפיכך יש לחפש מוצא בתחום הפורמלי שיחתור לאותה מגמה = היתר, אך לא יערער את הנושא, ויקים רעש, איך:
ג. כבוד הבריות - היתר מרווח אפילו באיסורי דרבנן.
ד. בשימושינו נרמוז שמדובר במקום שאין אפילו איסור  דרבנן (שהרי לא בכל איסור דרבנן משתמשים בקל ביסוד כבוד הבריות).
ה. נוקט לשון: "חומרא דחומרא" - ודוק, עצם האיסור = חומרא ועוד להחמיר ברה"ר.
ו. חכם מבין מדעתו יבין שביסוד החשיבה מונח שמדובר בחומרה, אך הציבור לא יבין ויפרש כמליצה.
ז. ההיתר במפורש ימסר בהיקף השאלה בלבד - רה"ר.
ח. כיצד עלי לפרש את ההיתר לרה"י - דע שמדובר בחומרה, מגמת החומרה לחזק את שמירת דיני הצניעות - אם אתה יודע שאין דבר זה גורם לך לידי מדרון חלקלק - הבן שגם בביתך אין סיבה שלא תקל; ואם לא מדוע שלא תיזהר - ועל כך נאמר: 'ויראת מאלוקיך'.

והבוחר בין שתי הפרשנויות יבחר.
תוקן על ידי - כמתעסק - 12/05/2006 13:55:37



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/5/2006 14:59 לינק ישיר 

אפשר להביא דוגמה נוספת למידת חסידות שהפכה לדין ציבורי (נדמה לי אפילו שראיתי אותה כאן, אבל אני לא בטוח) - אכילת מצה שמורה בפסח. מצד שני נמצאות מצוות כמו מצוות השמיטה - בתקופת בית שני, היא נחשבה למצוה של כלל הציבור, עד כדי כך שהרומאים לעגו לנו שאנחנו גוזלים את לחמם של הגמלים; ובימינו, שמירת שמיטה (ללא היתר מכירה) נחשבת להחמרה. מה הסיבה להבדל? מדוע יש מצוות מסויימות שהציבור נוטה להחמיר בהן יותר ויותר, ויש מצוות אחרות שהציבור נוטה להקל בהן? האם על כך אמרו חז"ל "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל"? או שיש סיבה הגיונית?



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-14/5/2006 17:51 לינק ישיר 

אראל

א. ראשית מה דעתך על ניתוחי לדברי הרב שרלו?

ב. כבר הסברתי באשכול אחר שבענינים הקשורים לממון יש מגמה להקל לציבור כדי חייהם כדי לא להעני את הציבור. יתר על כן, מטבע הדברים בעניני כלכלה שינוי הנסיבות הוא יותר אוביקטיבי ויותר משמעותי ולכן מרובים השינויים בהלכות אלו.

לכך מצטרפת לענ"ד גם מצות שמיטה, ובייחוד שלחלק מהשיטות בזה"ז היא אפילו פחות מדרבנן (מאירי כידוע, וכן בראב"ד באחד מפירושיו ועוד).
אמנם דוגמה זו שונה באופן מהותי מהנידון דידן שכן שם מדובר במח' עקרונית בתוקפה של מצוה בעצם הדין בין שיטות שונות ויש הנוטים לצד המחמירים ויש לצד המקלים.
ואילו אני עוסק בהנהגה מובהקת של יחיד כחומרה שתופסת תאוצה עד לכדי התווית איסור לציבור - וניתוחי לדברי הרב שרלו רק מחזק את טענתי.

אדרבה אשמח שיוצגו דוגמאות נוספות מהנידון דידן.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/5/2006 18:49 לינק ישיר 

כמתעסק איקון ירוק על הניתוח. אני משער שזה עשוי להיות נכון. כלומר, אם הרב שרלו ער לכך שמדובר בטעות שהשתגרה במשך הדורות, הוא עשוי למצוא עצמו במצב של אונס, שמונע ממנו לפרסם את האמת, ורק ההיתר הדחוק שלו אפשרי. אחרת הוא יאבד את סמכותו ולא יועיל כלום לרוב הציבור. זה נכון לגביו, וזה נכון לגבי כל מי שחש שיש כאן טעות שקשה מאד להתפטר ממנה. (סליחה על המילים החריפות, אך זו נקודה כואבת. כיצד החמירו והחמירו בטעות). אמנם, לדעת אם אלו המניעים הנסתרים של הרב שרלו, קשה לי לומר. דוגמא לשאלה דומה: בשעתו, נתקלתי בספרים יפים של רב אחר שאינו חרדי. התפעלתי מהכתיבה, הניתוח, הזהירות, וקיבלתי רושם שמדובר באדם פתוח מאד שער לכך שהחומרות אינן דרך נכונה, אך יש להיזהר בשעה שדנים בהן. אחר כך ראיתי ספרים אחרים שלו, ונוכחתי לדעת שכנראה טעיתי בחופזי, כנראה מתוך תקווה שמצאתי לי חבר. *** דוגמא נוספת: חמץ שעבר עליו הפסח. אולי היה על זה אשכול. אולי לא. איני זוכר. בקצרה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן. הוא אסור לבעליו. כל כמה שאפשר לתלות שאין זה חמץ ממש שעבר עליו הפסח, מותר. כמובן, ההיתר לבצע מכירת חמץ גלובלית התפתח במשך הדורות, אך הוא לא גרע מהערמות אחרות, כמו פרוזבול. (למי שאינו יודע: מכירת חמץ: אדם רשאי למכור לגוי את החמץ שבביתו ושברשותו לפני פסח. זה נעשה על ידי רבנים בכל מקום ואתר. המכירה נמשכת עד לאחר הפסח, ואז הדברים חוזרים אוטומטית לרשותו. זה מספיק כדי שמצד אחד אפשר יהיה להחזיק חמץ בבית - אמנם נעול במקום סגור עם סימנים להפרדה, כדין הגמרא - ומצד שני אין כאן איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן). פרוזבול: מן התורה, חייב אדם למחול על כל החובות שחייבים לו, פעם בשבע שנים, היא שנת השמיטה. לא אכנס כאן לגדר המדוייק, אם החוב נמחל או רק זכות הגביה. על כל פנים, כבר בימי הלל הזקן, מימי הזוגות, קודם לתקופת התנאים, היתה תקנה להפקיד את החובות בידי בית דין, כך שאפשר להמשיך לגבותם גם אחרי השמיטה.) מקובלנו כי הגר"א נזהר לא להחזיק חמץ בפועל בביתו. מזה מחמירים רובנו ככולנו שלא לשמור חמץ בפועל, ולא להסתמך על היתר מכירה. אולם הגר"א נזהר על עצמו. האם היה מחמיר לא לקחת חמץ שהיה של אחרים ועבר עליו הפסח כשהוא מכור לגוי? כפי שכתבתי בעבר, זו חומרה שאנו משליכים על אחרים. על בעלי מאפיות, בעלי חנויות, ועוד. מותר לאדם להחמיר על עצמו. אבל על אחרים, שמפסידים במקום שמותר להם לנהוג אחרת? אתמהה. מסתבר לי שהגר"א החמיר שלא יהיה חמץ ברשותו, אך אם היה חמץ של אחרים שנמכר לגוי, האם לא נהנה ממנו ולא אכל ממנו לאחר הפסח? כלומר, יש לחלק בין האיסור בזמן פסח עצמו לבין מה שקורה לאחר הפסח. מה שקורה היום הוא לדעתי חמור מכמה הבטים. א. חומרה גדולה ומזיקה למי שמתפרנס מחמץ, במקום שלא נאמר איסור. ב. בסופו של דבר, מפיצי החמץ דואגים לא לשלוח את החמץ לריכוזים חרדיים, שם בודקים תאריכי ייצור. מאכילים אותו למי שנזהר פחות. האם זה ראוי, לגרום לזה, למי שסובר שזה אסור? ג. בסופו של דבר, החמץ שנמכר לגוי במהלך הפסח נשמר במחסנים ונשלח לריכוזים החרדיים לאחר שבועות או חודשים, כאשר מפסיקים לדקדק אחריו. (מקום של איקון פורש ידים לשמים) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/5/2006 20:56 לינק ישיר 

מימוני

להלן כמה הערות:

א.הסיבה שיש להחמיר ולא לסמוך על היתר מכירה ליחיד אינו קשור לגר"א אלא הוא משום שמעקב אחר התפתחות ההיתר מורה שכל כולו לא נועד אלא למי שזקוק לו ואין לו מוצא של סילוק החמץ  / עלול להפסיד ממון.

לפיכך ההיתר מעיקרו ראוי למי שברשותו חמץ רב ועלול להפסיד כספו, ולא ליחיד שיש לו בביתו כמה שאריות חמץ.

במקרה זה דומני שלא שייך היסוד של חומרת יחיד שנתפשטה, שכן יטען המחמיר אמנם פשט היתר אך מתחילה הוא לא נועד לכולם.

ב. מאידך, אתה צודק שלמי שהתרנו למכור אין שום משמעות להחמיר לגבי חמץ שעבר עליו הפסח. -

אמנם גם כאן לענ"ד לא שייכת חומרת יחיד, שכן מה שהותר לאחר נוכח מצבו דומני שאינך רשאי להחמיר ולהגיד אף שלך התירו ממה שהתירו לך איני נהנה, מי שמחמיר בזה אף כיחיד איני בטוח שאינו אלא טועה!

ג. יש לדון לגופו של ענין לגבי הנאה בחמץ של מי שלא מכר שכן כידוע יש מח' ראשונים האם הקנס בחמץ שעבר עליו הפסח במזיד הוא למניח או גם לאחרים -

זו מח' ראשונים וגם בדבר זה לא שייך הנושא שבו אני עוסק - חומרת יחיד.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/5/2006 21:27 לינק ישיר 

כמתעסק: לגבי ניתוח דברי הרב שרלו - זה בהחלט אפשרי, ואף אני חשבתי על רעיונות כאלה בעבר. ואולי זה נכלל במאמר הכתוב "חכמים יצפנו דעת" - מלשון צופן http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/code.html . (ואולי ראוי לפתוח אשכול מיוחד לנושא ההצפנה בדברי החכמים - אם עדיין לא היה אשכול כזה). לגבי חמץ שנמכר לגוי לאחר הפסח - אני נוהג לא לקנות חמץ כזה, וזה לא בגלל חומרת יחיד (בכלל לא ידעתי שהגר"א נהג כך), אלא מסיבה אחרת. אחת המטרות העיקריות של מכירת החמץ לגוי (כפי שאמרו לי כמה מוכרים בחנויות) היא, שיהיה להם חמץ זמין למכירה מייד לאחר הפסח. אילו לא היו מתכוונים למכור חמץ מייד לאחר הפסח, היו יכולים לתכנן את המלאי ואת ההזמנות כך שהחמץ ייגמר לפני פסח, ואת מעט החמץ שנשאר, היו יכולים לבער בלי שייגרם להם נזק משמעותי. לפיכך, מי שקונה חמץ שנמכר לגוי מייד לאחר הפסח, למעשה נהנה באופן ישיר מהיתר המכירה, מחזק את ידיהם של אנשים שהשתמשו בו, ומעודד אותם להשתמש בו שוב גם בעתיד. מכיוון שבעיני זהו היתר בעייתי, שגורם נזק ליהדות ואף חילול שם ה', אני מעדיף שלא לעודד אותו. זו כמובן דעתי האישית בלבד, ולא הלכה לרבים :)



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > חומרות ליחיד או חומרות לציבור? - למי אסור להושיט מפתח
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.