בית פורומים עצור כאן חושבים

פדיון שבויים עד היכן?

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-6/7/2006 20:32 לינק ישיר 

לא תקחו כופר לנפש מחבל *
איתמר ורהפטיג
"תחומין" ו עמודים 305-308

ראשי פרקים

א. שחרור מחבלים שרצחו תמורת שבויים
ב. מקור הדין וטעמו
ג. זמן המצווה והמחוייב בה
ד. יישום לימינו
ה. סמכות ענישה בימינו ויחסה לדין תורה
ו. נטילת כופר שאינו כספי - פדיון שבויים
1. במקום פיקוח נפש
ז. טומאת הארץ

***

א. שחרור מחבלים שרצחו תמורת שבויים

אחד מסימני תחייתנו הלאומית הוא כי מצוות שהוזנחו כאבן שאין לה הופכין, נעשו אקטואליות, מעוררות עניין ודיון להלכה ואף למעשה. וכבר נאמר בספר חסידים סי' קה - לעולם הווי רץ למצווה שאין לה דורשין, ואם כן ודאי יש חשיבות לכך, כאשר אותה מצווה טופחת על פנינו, וכאילו קוראת - דרשוני. כלפי מה הדברים אמורים? בפרשת שיחרור המחבלים כדמי פדיון שבויים, יש לענ"ד אספקט מסויים שלא ראיתי שנידון עד כה - שחרור רוצחים והשארתם בארץ, כפי שיבואר להלן, ואם כי אין זו הבעיה המרכזית של הפרשה, שכן עיקר הבעייה היא ביצירת מוקד חדש של סיכון נפשות במו ידינו, מעבר לחשש האמור במסנת גיטין מה,א - "דלא לגרבו ולייתו טפי" - יש מקום להתייחס גם לאספקט זה.

ב. מקור הדין וטעמו

לאו מפורש נזכר בתורה: "ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר לה,לא), אומר רש"י שם, ע"פ הגמ' בכתובות לז,ב: "לא יפטר בממון", במקום עונשו הראוי לו.

וכן נפסק ברמב"ם הל' רוצח פ"א ה"ד: "ומוזהרין ב"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל
-306-
ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה עליו תורה כשפיכות דמים שנאמר ולא תחניפו את הארץ וגו' כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו' ".

ומסביר בעל ספר החינוך (מצוה תיב): "שורש מצווה זו ידוע, שאם הורשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח נמצא שכל הגדול מחבירו ועשיר ממנו, יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כופרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל". ומסיים החינוך שם: "ועובר על זה... עונשו גדול כי הוא סיבה לאיבוד כמה נפשות מישראל". אין לנו ביטחון שאכן יגרום הדבר להרג נוסף, אבל אסור ליצור אפשרות כזו.

ג. זמן המצווה והמחוייב בה

בחינוך שם נאמר: "ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, שעכשיו בזמן הזה אין לנו עסק בדיני נפשות", משמע כי מבחינה עקרונית אין המצווה תלויה במקדש דוקא, אלא שללא מקדש אין נוהגים דיני נפשות. והנה בהמשך דבריו מסביר החינוך, כיצד נוהגת מצווה זו בנקבות: "ואע"פ שהן אינן דנות, הענין הוא שאם אולי בזה"ז מחמת מלכות או סיבה אחרת יבוא ביד אשה ענין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון, שהיא מוזהרת משום לאו זה".

המנ"ח שם מקשה: הרי אין עוברים כי אם בזמן הבית? ומסביר שהכוונה לזמן שדיני נפשות נוהגים, והוא זמן הבית, אלא שמצוה זו נוהגת בכל אחד ואחת, ולאו דוקא בבי"ד. ואם יזדמן לאשה להציל רוצח ע"י המלכות, עוברת בלאו זה.

חיזוק מסויים לפירושו יש להביא מהגירסה המובאת בחינוך הוצאת מוסד הרב קוק -"בזמן ההוא" במקום "הזמן הזה" (עיי"ש במהדורה שניה עם הוספות עמ' תתט).

אולם אולי אפשר לפרש אחרת, כי כבר אמרנו שאין סיבה עקרונית לפטור בזמן הזה, אלא שלמעשה אין בזמן הזה דיני נפשות, אבל כוונת החינוך לומר כי אם בזמן הזה יתקיימו דיני נפשות ע"י מלכות או כהוראת שעה, גם כן נוהג איסור זה שלא לקחת כופר לנפש רוצח.

לפי זה ייתכן שהאיסור מוטל על ב"ד ולא על יחיד, כפשט לשון הרמב"ם, וכן על כל שלטון שדיני נפשות מסורים בידו, ואף באשה הכוונה שהיא השולטת או פועלת מטעם המלכות.

ד. יישום לימינו

לפי זה יש לעיין אם נוהגת המצווה בימינו. לפי הבנת המנחת חינוך נראה שאין המצווה חלה כיום. אך לאפשרות השניה שהועלתה לעיל, יש מקום לתחולת המצווה.

אלא שכאן מתעורר קושי, אין כיום במדינה עונש מוות. גם אם יש סמכות שיפוט וענישה כיום כפי שיבואר בסמוך, הרי נתקבל כאן חוק ביטול עונש מוות, גם לרוצחים. שתי תשובות בדבר. ראשית יש לציין כי עונש מוות, לא בטל לגמרי. כך, למשל, אייכמן ימ"ש נידון למוות על פי חוק, וכן חוק השיפוט הצבאי מאפשר להטיל עונש מוות במקרים נדירים. כך נניח, למשל, כי לאחר משפטו של צורר גרמני שנידון למוות, פונה אלינו ממשלה זרה או גוף אחר בהצעה - מסרו לנו את האיש, ואנו נממן את תקציב הבטחון או החינוך שלכם במשך כמה שנים, אפשר כי היענות לפניה זו היא בגדר לאו דאורייתא ממש.

-307-
ה. סמכות ענישה בימינו ויחסה לדין תורה

שנית גם כשאין מדובר בעונש מוות ממש, יש לעיין בעצם סמכות השיפוט וטיבה. מקור הסמכות לחרוג מן הדין הוא בדברי רבי אליעזר בן יעקב בסנהדרין מו,א - "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה" וראה רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד. מכאן סמכות השיפוט והענישה שנהגה בתפוצות ישראל גם בזמן הגלות, ככל שהמלכות הרשתה זאת, ולכאורה ק"ו הוא בימינו כשאנו שולטים בארצנו.

אי אפשר כיום לתאר חברה ללא מערכת משפט ועונשין, וכבר נאמר בפרקי אבות - "אלולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".

עם זאת גם במסגרת החריגה מן הדין, יש לחתור להתקרב לדין, ראה שו"ת הריב"ש סי' רנא - "וכך ראוי לנו לעשות קרוב לזה (לדין תורה) במה שנדון משום מיגדר מילתא".

ומכאן נחזור לעניננו. גם אם כיום מקובל עונש המאסר כתחליף לעונש מוות, הרי מבחינת רוח ההלכה, אין לשחרר רוצח ממאסר תמורת כופר.

ו. נטילת כופר שאינו כספי - פדיון שבויים

מכאן נבוא לפרשת היום. חלק ניכר מן המחבלים ששוחררו נשפטו כרוצחים, ושבו לביתם. הממשלה מודה שמדובר ברוצחים ששוחררו מעונש, אלא שטוענת שלא היתה לה ברירה, כאן לא נתקבל כופר כספי אלא כופר אחר - שחרור שבויינו.

ראשית יש לבחון האם האיסור הוא בכופר ממון דוקא - אם לאו. והנה הרמב"ן עה"ת שם בפסוק לג, מסביר את הפסוק "ולא תחניפו את הארץ" ואומר: "הזהיר מתחילה שלא ניקח שוחד ברוצחים וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד", הרי שהאיסור כולל גם כניעה לתכתיבים אחרים עקב "תקפם" וכו'.

1. במקום פיקוח נפש

אמנם לא באתי לקבוע מסמרות בנידון, וביחוד שכאן הטענה היא כי מדובר היה בסכנת נפשות לשבויינו, ופיקוח נפש דוחה גם לאו זה. אבל גם אם נניח כי אכן כך הדבר - והנחה זו טעונה בדיקה - יש לדעת שנעברה כאן עבירה, לפחות מבחינת רוח ההלכה כאמור, אלא שבנסיבות האמורות אפשר שיש לה הצדקה מנקודת מבט זו (והשווה למצות "לא תגורו" - רמב"ם הל' סנהדרין כב,א. ונראה שאין מדובר שם בפקו"נ ממש. ראה רמ"א חו"מ יב,א ביאור הגר"א סק"ד ופ"ת סק"א).

ז. טומאת הארץ

גם לאחר שהוחלט על עצם השחרור, יש לראות חומרה יתרה בהשארת הרוצחים בארץ, בבתיהם, ואינה דומה שיבתם לגירושם מן הארץ, וזאת משתי סיבות:

א. בגירושם מן הארץ יש מימד מסויים של עונש, ועי' רמב"ן בראשית ד,יא בענין קין - "כי עונש הרוצחים גלות".

-308-
ב. ארץ ישראל אינה סובלת רוצחים שאינם נענשים. מקרא מלא צווח ואומר בהמשך אותו לאו: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

ואומר הרמב"ן שם: "והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה... ועניין הטומאה שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו".

וידועה שיטת הרמב"ן כי אין הארץ סובלת עבריינים כאלו, ראה פירושו לבראשית יט,ה: "ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי הוא מכלל נחלת ה', ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבתם, הקדימה וראתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ...". ובאריכות רבה חוזר הרמב"ן על רעיון זה בפירושו לויקרא יח,כה, ובתוך דבריו שם בשם הספרא: "ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר הארצות. אינה מקיימת עוברי עבירה". וראה עוד בפירושו לבראשית א,א; יא,ב. ביחוד אין הדעת סובלת כי אנשים שרצחו יהודי באשר הוא יהודי יסתובבו חופשיים בארץ.

וראה עוד בפרוש "לקוטי אנשי שם" על הפסוק הנ"ל בחומש במדבר, כי מלבד טעמו של ספר החינוך כתב: "ועוד שנפש הנהרג אינה נכנסת במחיצתה ואין לה מנוחה ומטחת דברים כלפי מעלה ואינה שוקטת עד שתראה נקמה. וראיה מרוח נבות דכתיב ותצא הרוח וגו' ".

לא באתי כאן לתת תכנית אופרטיווית לפעולה כי אם לקרוא לשלטונות לדאוג לתקן את אשר ניתן לתקן.

· נדפס ב"הצפה", סיון תשמ"ה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/7/2006 20:41 לינק ישיר 

החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי

הרב נתן אורטנר
"תחומין" יג עמודים 263-257

לעי"נ נסים טולידאנו הי"ד בן סעדה
ראשי פרקים
א. אין פודין שבויים יותר מכדי דמיהן
ב. במקום סכנת נפשות
ג. סכנת נפשות מול סכנת נפשות
ד. סכנת נפשות מול ספק סכנת נפשות
ה. סיכום

.....

.... מדבריו (של מהר"ם לובלין ושו"ת הרדב"ז) הסיק הרב א"י כלאב (תחומין ד עמ' 114) "שאם מנהג העולם לפדות שבויים תחת שבויים אחרים, ואין מרבים במחיר יותר מהמקובל בעולם, מותר. ואפשר שאף מהר"ם מלובלין יודה בזה, כי אין דבריו אמורים אלא במקום שהמנהג לפדות בכסף, שאז מצריך הוא לפדות לפי ערך השווי ולא יותר. ברם, כאשר המנהג בעולם לפדות שבוי בשבוי, זהו דמיו ומותר. אולם אם המחבלים דורשים יותר אנשים מהנהוג בעולם - כאשר מחליפים שבויים כאלה, לדברי הכל אסור."

לענ"ד לא נראה כן, ד"כדי דמיהן" הכוונה רק בערך של כסף, אף לפי הרדב"ז. אלא שאלתם היא כיצד להעריך תשלום זה, כי לא שייך לומר ששבוי גוי ואף יותר מאחד, שוה ליהודי. הלא אלו הם דברי הראי"ה קוק במשפט-כהן סי' קמב: "וערכם הפנימי של האנשים הוא סמוי מעין אדם, ויש אחד שקול כס' רבוא; ואם הוא אינו ראוי, דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא שיהו שקולים כרבים." לפי"ז, כאשר דורשים מחבל או יותר תמורת חטוף יהודי, זה אמנם ודאי לא יותר מ"כדי דמיהן".

ב. במקום סכנת נפשות

בנידון דידן יש לשקול, האם גם במקום שהשבוי נמצא בסכנת נפשות ודאית תקנו חז"ל שאין פודין יותר מכדי דמיהן.

התוספות (גיטין נח,א ד"ה כל ממון) כתבו: "כי איכא סכנת נפשות, פודין שבויים יותר על כדי דמיהן, כדאמרינן בפרק השולח (לעיל מז,א) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעכו"ם - כ"ש הכא, דאיכא קטלא."

ראייתם היא מסוגית הגמ' בגיטין שם. לפי המשנה "המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים, אין פודין אותו; אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן." ובגמ' "אמר רב אסי: והוא שמכר ושנה ושילש." ואין הכוונה שאין פודין רק כשאותו אדם שנה ושילש; אלא גם אם רגילים האנשים שם כך, וכבר פדו מהם אנשים פעמיים ושלוש - אפילו אם אותו שמכר עצמו עכשיו עשה זאת בפעם הראשונה - מ"מ אין פודין, "שהרי מחוזקין בני העיר לעשות בענין זה, ומפילין עצמן על הקהל כדי שיפדו אותן" (לשון מהרש"ל בים-של-שלמה גיטין פ"ד סי' סו). המהרש"ל מוכיח זאת מהמעשה המובא בגמ' שם, בבני המוכס שלוו כסף מגויים, וכיון שלא היה להם לפרוע, שבו אותם כעבדים; ורב הונא לא רצה לפדותם כיון ד"מרגל רגילי דעבדי הכי", ולא אמר שהם עצמם כבר שנו ושלשו.

-259-
בהמשך אותה סוגיה מבואר, שלאחר מיתת האב פודים את הבנים משום קלקולא, שלא יוטמעו בעובדי כוכבים וילמדו ממעשיהם, "וכל שכן דאיכא קטלא". מכאן דייק המהרש"ל ביש"ש (סי' עב) "היכא שהוא סכנת נפש ביטל הא דאין פודין כששנה ושילש, הוא הדין ביטל הא דאין פודין בשבויים יותר מכדי דמיהן, וכן המנהג."

מדברי המהרש"ל רואים שבמקום סכנת נפשות לא רק שלא חוששים מפני מה שעלול לקרות בעתיד, אלא גם כאשר התופעה חוזרת על עצמה כבר עתה (שנה ושילש), פודין במקום סכנה. וזה מתאים ביותר לשאלתנו, שאף שתופעת החטיפות כדי ללחוץ על שחרור מחבלים חוזרת על עצמה, בכל זאת אין להמנע מפדיון.

אמנם בתשובת כנסת-יחזקאל סי' לח כתב, דתירוצא דסכנת נפשות לא שייכא אלא לטעמא דדוחקא דצבורא. אבל לטעמא דלא ליגרבו ולייתו, הסברא בהיפך - דאם בסכנה יפדו, ירצו להרוג את השבויים. לפי"ז י"ל דהמהרש"ל אמר את מסקנתו רק לשיטתו, דס"ל משום דוחקא דצבורא. אך עצם הסברא קשה: מדוע שישבו ויהרגו עוד, אם רואים שפודים? מה יהיה להם מזה - אם מותר לפדות, אז יפדו. ועוד: אם כן יוצא שריהטת הסוגיא (בדף מז,א) ס"ל דטעמא משום דוחקא דצבורא, א"כ נפשטה בעיין דטעמא משום דוחקא דצבורא, ואיך פסקו הפוסקים כאידך לישנא?

עוד כתב מהרש"ל שם:

והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים שבויים יותר ויותר מכדי דמיהם... והיינו דמוותרים על דוחקייהו דצבורא שלהם. ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בע"ה.

הרי שמותר לצבור, מצד גמ"ח, למחול ולוותר על התקלה הצפויה. ה"ה יכול היום הצבור, מטעם גמ"ח עם החטוף ומשפחתו, לחלצו ממיצר ע"י נתינת התמורה, גם לסוברים דהתקנה שייכת גם במקום סכנת נפשות.

ועוד פוסקים ס"ל דבמקום סכנת נפשות פודין, והם: אשל-אברהם בשם שו"ת נחלה-ליהושע; בית-הלל סק"ב בשם הגאון מהרש"ק; מוהרי"ץ פלאגי בס' יפה-ללב נר"ו בח"ג ד' עח אות יא הביא שכן דעת מוהריק"ש; בס' ערך-לחם בסי' רנב; מוהר"י מברונא בתש' סי' רלו; לב-מבין פ"ח מהל' מת"ע דין יג ד' קה; בית-דוד יו"ד סי' ק"ך.

אך יש הסוברים שאף במקום סכנה קיימת התקנה, והם: ביד-שאול סי' רב"ן הביא שהרמב"ן דחה סברת התוס', שהרי סתם שבוי נמי הוא בחזקת סכנה, דאמרינן שכולהו איתנהו ביה (ב"ב ח) ואפילו הכי תיקנו רבנן. וכן דעת יד-אליהו ומוהר"ם מלובלין סי' טו. בהגהת שו"ת צמח-צדק סי' כח כתב, דלחד שינויא בתוס' אף אי איכא סכנת נפשות אין פודין אלא במופלג בחכמה. אך כבר דחהו בשדי-חמד (ח"א מערכת א' סי' קכט), דכוונת תוס' דאף אם לא היה חשש סכנה היקל ר"י משום שהיה מופלג בחכמה. וכך נראה בפסקי תוס', שהביאו רק את הפסק, שכשיש סכנת נפשות פודין שבויין יותר מכדי דמיהן, או המופלג בחכמה.

הרב בן-אברהם (פר' ראה ד' קטו ע"ג) דייק מהרמב"ם, שאחר שכתב בהלכה י', שהשבוי עומד בסכנת נפשות, כתב בהלכה יב את ההלכה שאין פודין ביתר על דמיהן - הרי שכל שבוי, אף אם הוא בחזקת סכנת נפשות אין פודים אותו יתר על דמיו. אך בשד"ח (ח"ה סי' עז) דחה ראיה זו, דודאי סכנה שאני, ולא דמי סתם שבוי שהוא רק "בחזקת סכנת נפשות" לשבוי שהוא בודאי בסכנת נפשות. ועיין במשפט-כהן סי' קמג: "רגיל הוא גם בלשון חז"ל לקרוא לחשש רחוק של סכנה בשם סכנה." הוא מביא ראיה
-260-
מלשון הרמב"ם (הל' רוצח יב,ו) "וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי וכו' וכן כיו"ב משאר סכנות" - והלא אלה הם ודאי רק חששות של סכנות, שהרי מאות אנשים עוברים על זה ואינם נזוקים, ורק משום חמירא סכנתא החמירו. *1

בשדי-חמד הוסיף, דכיון שעיקר הדבר הוא תקנתא דרבנן, הבו דלא לוסיף עלה; ודוקא בסתם שבוי, דאינו ודאי גמור דאית ביה סכנת נפשות, הוא דתקון. עוד כתב בשד"ח שם, שהר"ן והרא"ש השמיטו את תירוץ התוס' דמשום סכנה שרי, והביאו רק את התירוץ משום דמופלג בחכמה, ומשמע שהם חולקים על התוס', ולדעתם התקנה שרירה וקיימת גם במקום סכנת נפשות.

לפנינו איפוא ספק, הואיל ויש בדבר מחלוקת הפוסקים, והשאלה היא כיצד לנהוג למעשה. בשדי-חמד שם הביא שלדעת מהרי"ץ פלאג'י "כיון דחמירא סכנתא נקיטינן לחומרא, ופודין יותר על כדי דמיו כסברת התוס'." אבל בשד"ח הקשה עליו מדברי הר"ן, שכתב שהואיל וספק הוא איזה מטעמי הגמרא תופס להלכה - משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרבו - "כיון דלא איפשיטא בעיין ואיכא למיחש לתקלה, אין פודים דשב ואל תעשה שאני... ואין פודים." מהרי"ץ פלאג'י סובר, לדעת השד"ח, שלפנינו ספק איסורא שיש ללכת בו לחומרא, ובפרט במידי דספק נפשות.

אך - מוסיף בשד"ח - כל זה אם היה ספק שקול, אבל בנידון דידן "רובא דרובא נקטי כסברת התוס', דבאיכא סכנה פודים יותר מכדי דמיהם. ולא מצינו מפורש בדברי גדולי הפוסקים שאין סוברים כן, רק שכתבו איזה רבנים שממה שלא כתבו כן בפירוש מוכח שאין סוברים כן... ורק הרמב"ן הוא שכתב מפורש כן... אך רובא דרובא סוברים דכן הלכה. וא"כ נראה דמצד הדין אית לן למינקט הכי", שבמקום שיש סכנת נפשות יש לפדות אף אם הדרישה היא יותר מכדי דמיהן.

לכך יש עוד להוסיף את דברי המהרש"ל (בים של שלמה שהובא לעיל) שכן הוא המנהג לפדות במקום סכנה. ואי משום החשש להדרדרות בעתיד ולריבוי חטיפות וכל המסתעף מזה - הרי כשם שאין חוששים בסכנת נפשות לשנה ושילש, הוא הדין כאן. ועוד, שכאמור לעיל, כלל אין הדבר מוכרע ששחרורו של מחבל אחד, או אף כמה וכמה מחבלים, נחשב ל"יותר מכדי דמיהן". מה עוד שמטעם גמילות-חסדים, כמובא בדברי המהרש"ל, ראוי היה לגמול חסד עם החטוף ועם משפחתו ולשחרר תמורתו את המחבל הנדרש.

ג. סכנת נפשות מול סכנת נפשות

אבל עדיין קיימת בנידון דידן שאלה אחרת: התמורה הניתנת יש בה חשש סכנה. המחבלים המוחזרים עלולים לחזור לפעילות חבלנית, ואולי לגרום לסכנת נפשות לאחרים. אמנם לא ניתן להגדיר זאת כסכנה ודאית, שהרי אף אם יחזור המחבל לפעילות חבלנית, מי יאמר שיצליח לפגוע ביהודים - אולי ייתפס או ייהרג קודם לכן, כפי שקרה ב"ה פעמים רבות שמזימתם הופרה. 2 אבל מכל מקום מידי ספק סכנת נפשות לא יצאנו -
-261-
האם תמורה שיש בה ספק נפשות חייבים בה כדי להציל יהודי מסכנה ודאית?

בסוגיה זו של סכנת נפשות מול סכנת נפשות אנו נוגעים בדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה ה,ה:
אם אמרו להם עובדי כוכבים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם, ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם - אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, יתנו אותו להם, ואין מורין כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

המקור להלכה זו הוא בירושלמי תרומות פ"ח אליבא דריש לקיש, וכ"ה בתוספתא שם. וכן פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד קנז,א.

נמצא איפוא שבדרך כלל (אלא אם כן ייחדוהו והוא מחוייב מיתה) אין דוחים נפש מפני נפש. וכן עולה מדברי רש"י בסנהדרין עב,ב ד"ה יצא ראשו, שהקשה על הכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" ממעשה שבע בן בכרי, דדחו נפש מפני נפש ואמרו "הנה ראשו מושלך אליך", ותירץ: "התם משום דאפי' לא מסרוהו לו, היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והן נהרגין עמו. אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין, לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן."

מכאן שאין אדם חייב לסכן ולמסור נפשו אף לשם הצלת רבים. שהרי אם היה עליו חיוב לעשות כן, היה מחוייב למסור עצמו בידי הציבור והם היו מותרים למוסרו. והוסיף על כך הראי"ה קוק במשפט-כהן סי' קמב: "ולחלק בין ספק לודאי דוחק גדול הוא, דבפ' יוהכ"פ ילפינן מ'וחי בהם' ספק כודאי. ואם אינו מחויב במצות הצלת רבים במקום פקוח נפש דידיה, גם במקום ספק אינו חייב. ובפתחי-תשובה סי' קנז ביור"ד הביא בשם רדב"ז, שאפי' בסכנת אבר אינו חייב להכנס בשביל הצלת חברו... ולחלק בין יחיד לרבים, בזה צריך מקור מיוחד." *3

בעיקר הדבר שבייחדוהו חייב אדם למסור נפשו עבור נפש חברו הקשה בכסף-משנה בשם הרמ"ך, הרי בשפיכות דמים הדין הוא יהרג ואל יעבור משום סברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. והוא הדין כאן מדוע סומק דמם של בני העיר יותר מדמיו של זה שייחדוהו. בכס"מ תירץ, שבשפיכות דמים סברת 'מאי חזית' אינה עיקר הטעם, אלא "קבלה היתה בידם דשפ"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך, אבל
-262-
אה"נ דאפי' היכא דלא שייך האי טעמא, הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור." במשפט-כהן (סי' קמג, עמ' שטו) הוסיף ביאור:

כיון דאיסור שפ"ד חמור הוא כ"כ, עד שאפי' במקום איבוד נפש דידיה אסור הוא לעשות מעשה ולהרוג, שזה אנו יודעים מסברא - שוב אנו אומרים שיש צד חמור גדול בעצם האיסור של שפ"ד, ואפי' במקום שבטל הטעם דמאי חזית, שהוא יסוד הסברא, י"ל שאין לנו ראיה לדמותו לשארי האיסורים, שהם נדחים מפני שפ"ד משום "וחי בהם", וממילא לא נדחה גם אביזרא דידיה משום פקו"נ.

לפי זה בנידון דידן אין החטוף חייב למסור את נפשו להצלתם של כל אלה העלולים להסתכן ע"י שחרורם של המחבלים המבוקשים. אין זה רק משום שדמם אינו סומק טפי מדמו, אלא משום שאיסור שפיכות דמים חמור הוא ואינו נדחה אפילו מפני פקוח נפש. אמנם יש הסוברים שאדם חייב להכניס עצמו בספק סכנת נפשות להצלת חבירו. וי"א שרק עבור הצלת רבים יש להכנס לספק סכנה (ראה תחומין ד עמ' 153).

ד. סכנת נפשות מול ספק סכנת נפשות

נידון דידן עוד שונה מכל מה שנידון לעיל בכך שהחטוף נמצא בסכנת נפשות ודאית, בעוד שלגבי הרבים - הם נמצאים רק במצב של ספק סכנת נפשות. בענין שכזה כתב בגליון מהרש"א לשו"ע (יו"ד סי' קנז):

"אם נתפס אחד וידוע שאם יפדוהו יותפס אחר תחתיו, אסור לפדותו ולהצילו... מיהו אם יש ספק אם יותפס אחר, לא שבקינן להציל זה הודאי מפני הספק."

המקור לכך הוא בתשובת מהריב"ל (ח"ב סי' מ) המובאת בש"ך חו"מ קסג,יח. בתשובה זו דן מהריב"ל במלך שהטיל איזה דבר על עשיר אחד או שניים, ויש ליהודי אחד כח בהיכל המלך להשתדל לפוטרם, אך הדבר ברור בודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים. מהריב"ל פסק, שאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם, אסור להשתדל בהצלתם על חשבון אחרים. ראייתו היא מסוגית הגמ' ביבמות עט,א. מסוגית הגמ' שם עולה שלאחר שנקלטו בני שאול ע"י הארון וחוייבו מיתה (לאחר דרישת הגבעונים "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'") שוב לא היה דוד רשאי לחמול על מפיבושת, ולהמית אחר תחתיו. ואף לבקש רחמים עליו לאחר שנקלט, לא היה רשאי דוד משום שמשוא פנים יש בדבר זה. ורק קודם להעברתם לפני הארון רשאי היה דוד לבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. מכאן הסיק מהריב"ל, שאסור להציל אדם שנקבע למות עי"ז שבמקומו יומת אחר. רק לפני שנקבע מי יומת, יכול להשתדל על פלוני שלא ייכלל בזה. על ההשוואה בין ממון לנפשות הוסיף הש"ך: "ולענין ממון אצל עכו"ם הוי כמו נפשות כתוא מכמר."

לכאורה יש כאן סתירה - לפי הרמב"ם חסים על חיי יחיד אף כאשר הדבר מונע הצלת רבים והם ימותו בגין זה; ולפי המהריב"ל אין מצילים יחיד אם הדבר יגרום למיתת יחיד בודאות. אך החילוק פשוט - הרמב"ם דן בחובתו של היחיד עצמו למסור את נפשו עבור הצלת רבים, והוא פוסק שהוא עצמו אינו חייב, משום שחייו קודמים. ואילו מהריב"ל דן באחרים הבאים להציל חיי אחד על חשבון חייו של אחר, ש הם אינם רשאים לעשות זאת משום שאין דוחים נפש מפני נפש, ומאי חזית דדמא דהאחד סומק טפי מדמו של האחר. איסור זה חל דוקא על דוד, אך מפיבושת עצמו רשאי היה להציל את עצמו גם לאחר שנקלט ע"י הארון, ואף אם בכך היה מעמיד חיי בן אחר מבניו של שאול בסכנה (כסף הקדשים, חו"מ שם).

-263-
כאמור, בגליון מהרש"א מובא שהאיסור על האחרים להציל חיי אחד ע"ח חברו הוא רק אם מעמיד את חיי חברו בסכנה ודאית, אבל כאשר חיי האחד נתונים בסכנה ודאית, וחיי חברו רק בספק סכנה - מותר להציל את הראשון. וכן מדגיש הש"ך (שם) שהאיסור הוא רק בנזק ודאי.

ה. סיכום

כך גם בנושא שאלתנו: החטוף, רס"ב נסים טולידאנו הי"ד, היה בסכנת נפשות ודאית; החשש לפגיעה באחרים מידי מי שביקשו תמורתו הוא רק בגדר ספק סכנה. במקרה זה "לא שבקינן להציל את זה הודאי מפני הספק". ואף אם נגדיר את מצבנו כיום כמצב מלחמה, בו יש אומרים שמותר למסור נפשו להצלת יחיד (ראה תחומין שם), זה שייך להחלטתו של המוכן לכך, לוותר על "חייך קודמים". אבל לאחרים אסור לפסוק עבורו, והם חייבים להצילו לפי ההלכה הרגילה. *4

דברינו אמורים, כמובן, כאשר על כפות המאזניים עומדים חיי אדם מול ספק חיי אדם. אין הדברים אמורים כאשר מבקשים את שחרורם של מחבלים המסכנים חיי אדם תמורת שחרור גופותיהם של חללים. אבל בנידון דידן היה צורך לנסות להציל את החטוף ע"י שחרור המחבל שנדרש עבורו.

*1 דברי הראי"ה אינם חלים בנידון דידן, כיון שלגבי שבוי במפורש כתב הרמב"ם, שהוא עומד בסכנת נפשות, וסכנה זו לכאורה אינה רק חשש רחוק של סכנה, אלא סכנת נפשות, משא"כ כשחז"ל נקטו בלשון סכנה גרידא. - הערת עורך (א.ד.)
2* ואף שכדי להגיע לכך יש להקצות משאבים רבים יותר, הרי זה אינו עדיף מ"יותר על כדי דמיהן", שכאמור לעיל מותר לתיתו כדי להציל שבוי מסכנת נפשות.
*3 אין זו, לכאורה, מסקנתו של הראי"ה להלכה. דברים אלו נכתבו בתשובה לה"ר זלמן פינס בי' בכסלו תרעו (משפט-כהן סי' קמב). בתשובה זו מעורר הראי"ה ספק אם אכן נכון שבנוגע להצלת רבים אין משגיחים על הסכנה. אבל שבעה ימים לאחר מכן, בתשובה שנכתבה לאותו נמען בסי' קמג (בתאריך טו"ב בכסלו) מסקנת הראי"ה היא שיש "חובה תדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל... משום מיגדר מילתא והוראת שעה" (עמ' שטז). מה עוד, שבקטע שמצוטט כאן כתב הראי"ה שאין לחלק בין ספק נפשות לבין סכנה ודאית, ואילו להלן, בפרק ד, מחלק מחבר המאמר ביניהם. - הערת עורך (א.ד.)
תגובת המחבר: דברי הראי"ה על חובה תדירית מתייחסים ל"הצלת כלל ישראל", וברור שאין ללמוד מזה על רבים סתם, כמ"ש שם (עמ' שט): "אבל ביחידים דעלמא... כ"ז שאינו כלל ישראל, כיחידים דמו, ומסתמא אין למכלל כללא דהוי הוראת שעה למיגדר מילתא כ"א כשיורו ב"ד מפורש. אבל להצלת כלל ישראל י"ל דאין צריך הוראת ב"ד, דפשוט הוא דהוו למיגדר מילתא." חילוק בין ספק נפשות לבין סכנה ודאית הובא גם ע"י אחרים, ראה תחומין, שם.
*4 סברה זו אינה מובנת כלל. במצב מלחמה (שיש לו הגדרות הלכתיות מובהקות - למלחמת מצוה הגדרות משלה; ולמלחמת רשות יוצאים ע"פ החלטת מוסדות הציבור המתאימים) לא ניתן כל חופש החלטה ליחיד. שרי הצבא רשאים להעניש את הרוצים לחזור מהמלחמה (רמב"ם, הל' מלכים ז,ד) וכל אחד מיוצאי המלחמה חייב לשים נפשו בכפו (שם, הל' טו). - הערת עורך (א.ד.)
תגובת המחבר: אף את"ל כן, אם מצבנו מוגדר כמלחמה זהו ספק; ומשום אין ספק מוציא מידי ודאי וספק נפשות להקל, חובתנו להציל את הנמצא בסכנה ודאית, ולו כדי לחוש לספק זה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/7/2006 23:31 לינק ישיר 

"עיקרן החזרת הלוחם מול העיקרון לא להיסחט"
http://news.walla.co.il/?w=//939010 בברכה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2006 11:14 לינק ישיר 

קראתי את המאמר של איתן בן אליהו שלונקק בהודעה הקודמת, ולא זכיתי להבין מה הוא רוצה.
תורף דבריו:
א. ישנו עיקרון נכון וחשוב 1: לא נסחטים על ידי מחבלים. ישנו גם עיקרון נכון וחשוב 2: מחזירים אזרחים וחיילים הביתה בכל מחיר.
ב. כל זה במצבים רגילים. אבל ישנם מצבים שבהם ישנה סתירה בין שני העקרונות הללו, וצריך לקבל החלטה כואבת מי גובר, וזהו מצבנו כיום. 
ג. המצבים ה'טהורים' (כשהיה רק עיקרון אחד על הפרק) בעבר הורו שהציבור תומך באי כניעה.
ד. כעת במצב של קונפליקט בין העקרונות ברור לו שרוב הציבור תומך בהחזרה הביתה שתגבר על העיקרון של אי כניעה.
וקשה:
1. מנין הוא יודע שכיום רוב הציבור תומך (כנראה כמו אהרן ברק: האדם הסביר = אהרן ברק)?
2. כיצד זה מתיישב עם התיאור הקודם בסעיף ג', הרי גם שם היה קונפליקט, כלומר אלו לא היו מצבים 'טהורים'?
3. ובכלל, באלו מצבים אין סתירה בין עקרון אי הכניעה לבין השבת חיילי ואזרחים הביתה? לשון אחר: מהם המצבים ה'טהורים' שבהם בא לידי ביטוי ברור העיקרון 1 דלעיל, שאינם דומים למצב שלנו כיום?
4. בהמשך דבריו הוא מצביע על מסלול מדורג לקראת פתרון רחב יותר, כלומר 'לסחוט' כנגד זה גם את הצד השני (שיפסיקו את הקסאמים והטרור וכו'). זה אינו מודל ביניים בין שני העקרונות הללו אלא מסלול שלישי שיש לשקול אותו לגופו (כמו הסכם מדיני של שלום דו צדדי ושחרור אסירים דו צדדי). מה הקשר בין הפתיח לבין המסקנה הזו?

וצלע"ג



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2006 11:25 לינק ישיר 

תודה על הלינק.

עכשיו התעוררתי על כך ששמא החטיפה הנוספת הושפעה מהצלחת החטיפה הקודמת לפגוע בבטן הרכה של המדינה. זה ברוח דברי הרמב"ם ש'אין מבריחין' ומראה פן נוסף על כל מיני מצבים שלא נכנסו לספרות ההלכתית אבל שניתן ללמוד ממנה. יצא לפי זה שדווקא אי עשית עסק מחטיפות תהיה עדיפה במאבק נגד הסחיטה. זה נשמע אכזרי אבל כמובן זה בא מתוך ניסיון להגיע למירב הרחמים האפשריים כלפי הציבור המותקף.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2006 11:30 לינק ישיר 

קוני,
מילה בסלע.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2006 12:04 לינק ישיר 

קוני,
בימניו, בין היתר בהשראת ברק, אין מקום לשיקול ציבורי מול שיקול פרטי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/7/2006 15:37 לינק ישיר 

"אולי יש מקום ללמוד עקרונות כלליים, כמו שניסה לעשות אראל (ללמוד שכדאי לנקוט גישת ביניים). אין בדבריי אלו הסכמה למסקנתו. " - אכן לכך התכוונתי, תודה. רוב המאמרים שהובאו בהודעותיו של קונילמל פירשו את המושג "דמיהן" ע"פ המקובל בעולם - אחד תמורת אחד. אפשר לומר שזה פירוש יצירתי, אבל הוא מתקבל על הדעת. בהלכה יש פירושים הרבה יותר יצירתיים מזה, ונראה לי שזה אחד המאפיינים של ההלכה היהודית - לפרש פירושים יצירתיים כדי ללמוד מה לעשות במקרים חדשים.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/7/2006 16:30 לינק ישיר 

הרב אברהם יצחק הלוי כלאב כתב "אין לשחרר מחבלים ורוצחים תמורת שבויים, לא מיבעיא רבים כנגד אחד אלא אפ' אחד כנגד אחד מפני הסכנה העתידה" - נראה לי שהההפרש (ה"דלתא") של הסכנה, בין מצב שבו משחררים מחבלים (אחד תמורת אחד) לבין מצב שלא משחררים מחבלים, הוא כל כך קטן, עד שאין מקום להתייחס אליו כלל במקרה זה, ובוודאי שאין זה שקול כנגד חייו של החטוף. הרב איתמר ורהפטיג כתב "ומכאן נחזור לעניננו. גם אם כיום מקובל עונש המאסר כתחליף לעונש מוות, הרי מבחינת רוח ההלכה, אין לשחרר רוצח ממאסר תמורת כופר" נראה לי שיש לחשוש לדבריו, ולא לשחרר אסירים שחייבים מיתה ע"פ דין תורה. אלא שיש לברר, מי בדיוק חייב מיתה? עד כמה שידוע לי, "אין שליח לדבר עבירה", ולכן רק מחבל שרצח בפועל בידיים חייב מיתה ואסור לשחרר אותו, אבל מי ששלח את המחבל לא חייב מיתה (מובן שבדין המלך אפשר להוציא אותו להורג, אבל הוא לא חייב מיתה ע"פ התורה, ולכן אין איסור לשחרר אותו תמורת כופר). הרב יצחק אורטנר כתב: "לכך יש עוד להוסיף את דברי המהרש"ל (בים של שלמה שהובא לעיל) שכן הוא המנהג לפדות במקום סכנה. ואי משום החשש להדרדרות בעתיד ולריבוי חטיפות וכל המסתעף מזה - הרי כשם שאין חוששים בסכנת נפשות לשנה ושילש, הוא הדין כאן. ועוד, שכאמור לעיל, כלל אין הדבר מוכרע ששחרורו של מחבל אחד, או אף כמה וכמה מחבלים, נחשב ל"יותר מכדי דמיהן". מה עוד שמטעם גמילות-חסדים, כמובא בדברי המהרש"ל, ראוי היה לגמול חסד עם החטוף ועם משפחתו ולשחרר תמורתו את המחבל הנדרש." - נראה לי שאם יהיה ברור לכולם שאנחנו משחררים אחד תמורת אחד, עדיין ישתלם להם להחזיק את החטוף בחיים, כך שלא תהיה סכנה לחייו. ולגבי המאמר של איתן בן אליהו - גם אני לא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה. מאד מצער שאדם כל כך נכבד שבוי עדיין בקונספציה של "החלטה מדינית".



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/7/2006 16:34 לינק ישיר 

הרב אברהם יצחק הלוי כלאב כתב "אין לשחרר מחבלים ורוצחים תמורת שבויים, לא מיבעיא רבים כנגד אחד אלא אפ' אחד כנגד אחד מפני הסכנה העתידה" - נראה לי שהההפרש (ה"דלתא") של הסכנה, בין מצב שבו משחררים מחבלים (אחד תמורת אחד) לבין מצב שלא משחררים מחבלים, הוא כל כך קטן, עד שאין מקום להתייחס אליו כלל במקרה זה, ובוודאי שאין זה שקול כנגד חייו של החטוף. הרב איתמר ורהפטיג כתב "ומכאן נחזור לעניננו. גם אם כיום מקובל עונש המאסר כתחליף לעונש מוות, הרי מבחינת רוח ההלכה, אין לשחרר רוצח ממאסר תמורת כופר" נראה לי שיש לחשוש לדבריו, ולא לשחרר אסירים שחייבים מיתה ע"פ דין תורה. אלא שיש לברר, מי בדיוק חייב מיתה? עד כמה שידוע לי, "אין שליח לדבר עבירה", ולכן רק מחבל שרצח בפועל בידיים חייב מיתה ואסור לשחרר אותו, אבל מי ששלח את המחבל לא חייב מיתה (מובן שבדין המלך אפשר להוציא אותו להורג, אבל הוא לא חייב מיתה ע"פ התורה, ולכן אין איסור לשחרר אותו תמורת כופר). הרב יצחק אורטנר כתב: "לכך יש עוד להוסיף את דברי המהרש"ל (בים של שלמה שהובא לעיל) שכן הוא המנהג לפדות במקום סכנה. ואי משום החשש להדרדרות בעתיד ולריבוי חטיפות וכל המסתעף מזה - הרי כשם שאין חוששים בסכנת נפשות לשנה ושילש, הוא הדין כאן. ועוד, שכאמור לעיל, כלל אין הדבר מוכרע ששחרורו של מחבל אחד, או אף כמה וכמה מחבלים, נחשב ל"יותר מכדי דמיהן". מה עוד שמטעם גמילות-חסדים, כמובא בדברי המהרש"ל, ראוי היה לגמול חסד עם החטוף ועם משפחתו ולשחרר תמורתו את המחבל הנדרש." - נראה לי שאם יהיה ברור לכולם שאנחנו משחררים אחד תמורת אחד, עדיין ישתלם להם להחזיק את החטוף בחיים, כך שלא תהיה סכנה לחייו. ולגבי המאמר של איתן בן אליהו - גם אני לא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה. מאד מצער שאדם כל כך נכבד שבוי עדיין בקונספציה של "החלטה מדינית".



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-16/7/2006 20:49 לינק ישיר 



לפלא שלא הוזכר כאן מקור רלוונטי וחשוב ביותר:"א וישמע הכנעני מלך-ערד, ישב הנגב, כי בא ישראל, דרך האתרים; וילחם, בישראל, וישב ממנו, שבי.  ב וידר ישראל נדר ליהוה, ויאמר:  אם-נתן תתן את-העם הזה, בידי--והחרמתי, את-עריהם.  ג וישמע יהוה בקול ישראל, ויתן את-הכנעני, ויחרם אתהם, ואת-עריהם; ויקרא שם-המקום, חרמה" (במדבר כא א)

ולפי רש"י (מה המקור שלו ?) אינה אלא שפחה אחת !



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/7/2006 22:07 לינק ישיר 

למרות כל האמור בדחילו ורחימו ארשה להעלות תהיה שדומני יסודה ראיתי אצל הרב ישראלי.

ר' מיכי טען - החייל משועבד לציבור - שיעבוד זה מה טיבו?
דומה שהוא נעוץ בבחינה העמוקה שחלק נכבד ממנה נסמך גם על ידיעת החייל שבמידה והוא יהיה בשבי וישאר בחיים - יעשה הציבור כל שביכולתו להחזירו - הרי זה כחוזה מוסרי בלתי כתוב (-וראה אצל הרב ישראלי צידוק הלכתי), שהרי הוא הולך למסור נפשו למען הציבור -
וביותר בתוך ציבור שקבוצת המחרפים נפשם בקו הראשון מעטה!

דומה שנקל לאדם למות למען ציבור מלהישאר בשבי למען ציבור.

מבחינה זו ניתן לדבר על שיעבוד לציבור כמה שנרצה- אך מבחינה מעשית מה נעשה אם כתוצאה ממציאות של חיילים חטופים  של נפדים - יחלש דווקא הביטחון של החייל, והם יברחו או ח"ו כלל לא יתגייסו?

אמנם אני מסכים עם ר' מיכי שהפיתרון הרצוי מכולם הוא בחינת שתי עיניים תחת עין, "ולשבור את הכלים" על כל חטיפה להשיב בחטיפה שכנגד, ואז להציע עיסקה.

אך אם אין עושים כן -  וכפי שטען ר' מיכי - אך לאידך גיסא - היישום ההלכתי במקרה של מדינה של דמים שונה ובוודאי שאיננו במחיר אלפים, אך גם לא אחד תמורת אחד.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/7/2006 20:32 לינק ישיר 

אכן, יש לתמוה על כך שהמקור מפרשת חוקת לא הוזכר בכל הדיונים על פדיון שבויים בהלכה (עד כמה שידוע לי). אולי יש כאן ראיה לדברי מ.ד.אברהם, שכל הדיונים הללו מתאימים לתקופה של גלות, שבה "יד האומות תקיפה", ואי אפשר להילחם בהם. אמנם, גם במקור עצמו אין חשיבות רבה לעניין השבי - כשבני ישראל נודרים נדר, הם אומרים "אם נתן תתן את העם הזה בידי" ולא "אם תחזיר את השבויה הביתה"; וגם במלחמה עצמה, לא כתוב שהם בכלל ניסו להציל אותה. נראה שזו פשוט מלחמת-נקמה רגילה, ולא מלחמה להצלת שבויים. מקור שאולי קצת יותר מתאים הוא בראשית לד26: "ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" - מכאן נראה שהיא היתה שבויה בבית שכם, כך שהמעשה של שמעון ולוי נועד גם להציל את השבויה, ולא רק לנקום.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-18/7/2006 09:36 לינק ישיר 

הבב"ת ,

המקור מ"וישב ממנו שבי" נראה נפלא ומקורו של רש"י [חז"ל] לשפחה אחת נראה ממה שנקט הכתוב רעיון השביה מישראל ללא ירידה למספרים, כי לרעיון די בשבית המשוייך מינימלית לכלל ישראל והיינו שפחה אחת [גם בלי "תפסת מועט" ו"אין לך בו אלא חידושו" שהם כללים לכאשר צריך לקבוע מספר מעשי, כאן מתבטא טוהר הבעת הרעיון בשפחה אחת כל שאיננו יודעים אחרת גם אם מאיזו סיבה נוכל לחשוב שנשבו יותר].
ארא"ס,

הרי מה שהתורה מספרת "וישב ממנו שבי" היינו לומר שזו היתה סיבת מלחמת החרמה נגד הכנעני מלך ערד. מעתה הלא הדברים ק"ו [או כ"ש] שאם מינימום שבי מצדיק נתינת כל העם ביד המותקף, אז בוודאי שזה מצדיק החזרת הנשבה. א"כ הרי מקור נפלא.

מה שניתן לומר בדוחק הוא שאין לקבוע משם הלכה לדורות משום שה' לא ציוה אלא שישראל נדר להחרים "וישמע ה' בקול ישראל" ותו לא.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/7/2006 10:49 לינק ישיר 

המקור היפה של הבב"ת אינו אומר מאומה לענייננו, שכן השאלה לא נסובה על מצב שבו יש אפשרות לצאת למלחמה ולפתור את הבעיה בכוח. השאלה היא מה לעשות כשאי אפשר לפתור את הבעיה בכוח? האם מותר לפדות, או שצריך להתעקש? וכמה לשלם? (וכבר הערתי זאת באחת ההודעות הראשונות, על ההבדל בין המצב שלנו לבין תקנת חכמים לא לפדות יתר על כדי דמיהן, שכאן יש אלטרנטיבה שלישית: להילחם).
  מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > פדיון שבויים עד היכן?
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 5 6 לדף הבא סך הכל 6 דפים.