בית · פורומים · הרשם · התחברות · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים ·

אמונה חושית ויראת העונש - הרב יחזקאל לוינשטיין

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-6/9/2006 11:46 לינק ישיר 
אמונה חושית ויראת העונש - הרב יחזקאל לוינשטיין

הרב יחזקאל לוינשטיין, ר' חצקל, נולד בליטא, שימש כמשגיח בישיבת מיר, אותה ליווה בהרפתקאות המפורסמות שהיו לה בבריחתה מפני הנאצים דרך שנחאי, עד הגיעם לישראל, ובסופו של דבר שימש כעשרים שנה כמשגיח בישיבת פוניבז'.

אם יש משהו שמאפיין אותו ביותר, הרי זו האמונה החושית.

תלמידו הרצמן כותב בביוגרפיה שלו: "אחת מבין המעלות המיוחדות שהמשגיח זצ"ל הצטיין בהן במיוחד היתה האמונה החושית, אמונה בחוש בבורא עולם ומנהיגו, אמונה בחוש בשכר ועונש, אמונה חושית בעולם הבא ובגהינום, אמונה חושית בקדושת התורה והמצוות וכו', וזכה להיות עמוד האמונה".

האשכול הזה יעסוק, אם כן, בדמותו של המשגיח, ב"אמונה חושית" ובשיטתו.

כמה מילים על ספרו של הרצמן: תולדות חייו, מקצת משיחותיו וסיפור הצלת מיר נקבצו בידי תלמידו, הרב אלחנן יוסף הרצמן, נקבצו ויצאו לאור בשם "מופת הדור". המהדורה שבידי היא משנת "חמשת אלפים תשלו לבריאת העולם, ירושלים".

בהקדמה, כותב הרצמן: "יודעני שגדולתו למעלה מהשגתי, ואיני מתכוון כלל להעריך את מלוא קומתו הרוחנית". לכן מטרתו היא להביא את "הנקודות המובנות לפי תפישתנו".

הקשר בין הרב לתלמיד נמשך, לפי עדות הרצמן, כעשר שנים רצופות, ממיר בליטא, בנדודי המלחמה ועד ארה"ב ואחר כך ישראל. הוא מבטיח לכתוב "מה שראו עיני ומה ששמעו אזני ומספר דברים שנודעו לי ממקור ראשון מוסמך".

ואז, לאחר שהוא מביא את הציטוט דלעיל על אמונתו החושית של ר' חצקל, הוא מביא בשם החזו"א: החזון איש זצ"ל אמר: שהאמונה אצל המשגיח היא ברורה כמו מי שמכניס ידו לאש. וכוונתו שכמו שכדי לדעת שהיד נשרפת באש לא צריך הסברים ודברי התעוררות, כך האמונה היתה ברורה ומוחשית בידו. וזה מה שהשריש בלב תלמידיו: אמונה ברורה.

הדברים הבאים נאספו מתוך הספר, אורגנו ונותחו. אם יש טעויות, הן באשמת הכותב. ראוי להוסיף (במיוחד לאחר מו"מ בדבר עם אחד מחכמי ויראי השמים של הפורום בתיבה האישית, שלא היתה דעתו נוחה מכתיבת הדברים, ובכל זאת כתבתי ואני מפרסם): מתוך הדברים משתמעת ביקורת, לעתים אולי חריפה מדי, על תנועת המוסר ואפילו על הרב עצמו. צריך לזכור בשעה שמעיינים שגם אם יש כאן ביקורת, מדובר באחד מאנשי הרוח הגדולים בעם ישראל במאה העשרים, וצריך להיזהר בכבודו. אם לא הצלחתי לעמוד בכך, הרי זה מתוך העיון בדברים שהוא גורר ומוביל למסקנות, וסליחתי אמורה כלפי מעלת הרב שבאתי להציע כאן את משנתו העיונית והמעשית.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:11:39




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:47 לינק ישיר 

ביוגרפיה

העולם החרדי אינו מצטיין בחיבור ביוגרפיות. לשון אחר: מה שמחפשים בביוגרפיה חרדית אינו מה שמעסיק היסטוריונים. יש בזה לשבח ולפגם. אפילו הביטויים בספר הם מעניינים וראויים לתשומת לב.

אני מסכם כאן, באופן יותר כרונולוגי ומסודר, ממה שקראתי בספרו של הרצמן.

המשגיח נולד למשפחה "לא רבנית" בוורשה. הוא התייתם בגיל חמש. בגיל בר מצוה החל לעבוד כשליח, ומכאן עבר למסחר. ואז קרה דבר מעניין. גנבו ממנו את משכורתו, וזה עורר אותו לחשוב על "אפסיות עניני העולם הזה". לכן עזב הכל ונסע ללמוד בישיבה. בישיבת ראדין.

לא כתוב בן כמה היה. אבל בכל אופן זה דבר מעניין. האירוע, הפקת הלקחים, ודווקא הלקח הזה.

המשגיח אז בראדין היה ר' ירוחם. הוא שלח אותו לקלם. כאן מצא את רבו מובהק, רבי הירש ברוידא. ציינוהו לשבח על עמל, התמסרות ורצון עז להצליח.

בקלם התחתן. אמרו עליו שמעולם לא אחר, לא לתפילה ולא ללימוד. רק פעמיים זה קרה. לאחר שנולדה לו בת בביתו, ופעם בזמן הגלות לקיידאן, כדלקמן. בשני המקרים הגיע... לפסוקי דזמרה.

שימו לב למסר: התפילה מתחילה עוד לפני פסוקי דזמרה! זו ודאי לא דרכו של הרמב"ם בהלכות תפילה. אך זו כנראה היתה הגישה, לא רק להיות מעשרה ראשונים אלא להגיע לכל החלקים שהשליח ציבור אומר, גם אם הם אינם מעיקר התקנה של תפילה בציבור.

הרצמן מביא סיפור כי ראה חתן שקיבל שעון, כדרך הימים ההם, אך לא שעון זהב. אז הוא החליף ביניהם. לו לא היה צורך בזהב, כי זה רק ציפוי חיצוני, ובפנים איכותם שוה, ולמה יצטער החתן ההוא... כלומר, אם יש לו לתת לאחרים, והוא אינו זקוק משלו – יתן, למרות שכרוך בכך הפסד ממון.

בקלם סבל מעוני ובעיות בריאות.

התלמוד תורה שם, לפי עדותו מכלי ראשון של הרצמן, גם בימי מלחמת העולם השניה, המשיך בעבודת הלימוד והמוסר. כבר אז כנראה החל לומר שיחות. כי הרצמן כותב שהיה מקפיד לא לדבר על מה שלא עבד עליו בעצמו ולא הצליח ליישם בעצמו. זה אומר שמשיחותיו אפשר ללמוד מה העסיק אותו (יד-טו).

באירופה היה משגיח בקלצק ובקלם היה ר"מ בישיבה לצעירים. אחר כך התמנה למשגיח במיר.

הרצמן סבור כי מוריו המובהקים שמהם קיבל היו: הח"ח, ר' ירוחם, ר' נחום זאב זיו ור' צבי ברוידא. ועל זה הוסיף מעבודתו העצמית.

דרך לימודו, כפי שנראה מהציטוטים, היתה לעיין בדברי מוסר של הראשונים ולהוציא מהם יסודות על פי דיוקים במילים. הדברים עושים רושם עמוק בגלל התובנות הפסיכולוגיות שבהם.

גילה אהבה רבה לתלמידים. למשל, כשהגיע אליו תלמיד בנעלים רטובות, חלץ את שלו ונתנן מייד לתלמיד. היה לומד באולם הישיבה עם חברותא. אך מדי שעה היה עושה סיבוב באולם כדי לסקור את הבחורים, ולפעמים היה עוצר כדי לדבר עם מאן דהוא ואף מלטף את ידו להראות חיבה.

כשברחו מפני הגרמנים ליד קידאן, התלמידים התחלקו לקבוצות והסתתרו בכפרים. המשגיח, שהיה חולני, עדיין היה עובר מכפר לכפר כדי לעודד את התלמידים המפחדים, בלי לחוש לסכנה או לבריאות. היה משקיע כסף כדי לעזור לאברך שהתקשה בפרנסתו. פעם אחת נתן כסף לאברך כדי שיגיע בזמן לתפילה. ופעם אחרת נתן כסף לאברך כדי שלא ילך לעבוד אלא ישקיע בלימוד. לדעתי, צריך לזכור את הסיפור על רקע התקופה. לא נאמר מהיכן הגיע הכסף. והרי יש גבול עד לכמה ניתן לעזור...

הרצמן אינו מרבה בסיפורים אודותיו, ומציין כי היה נוהג להסתיר מעשיו. וכן מסתבר.

ישיבת מיר ברחה והגיעה עד שנחאי, לפי הסיפור המפורסם. כאן התגלה המשגיח כמנהיג, יועץ וכמי שיש לו אולי גם גילויים משמים. וכך מספר הרצמן: בשנחאי תיכננו פעם להעביר את הישיבה למקום אחר, והמשגיח התנגד. אחר כך אמר ש"היו לו גם גילויים מהשמים כיצד להנהיג את הישיבה בתקופה מסוכנת זו". (עמ' כא). קצת יותר באריכות מובא הסיפור במעשה נס ההצלה של שנחאי "עמ' קכח). שם מובא כי הישיבה ביקשה לעבור לאיזור טנסין, ור' חצקל התנגד. אחד הטעמים שלו היה ביטול הלימוד בזמן המעבר. הוא גם אמר שלא ברור שבטנסין יהיה טוב יותר מאשר בשנחאי המופצצת. בסופו של דבר נותרו במקומם. ואילו בטנסין פרצה מלחמת אזרחים קשה שרבים נהרגו בה.

על סמך מה אמר המשגיח מה שאמר? האם היה זה שיקול תורני, של ביטול תורה? הרצמן כותב כי "לאחר זמן גילה המשגיח שהיו לו גילויים משמים על החלטה זו" אבל אין הוא מוסיף מאומה, פרט להערה בסוגרים כי "הפרטים ידועים בין תלמידיו" (עמ' קכט). מעבר לזה לא ידוע לי מאומה, ולא שמעתי שהדברים התפרסמו.

לאחר שנחאי הגיע לארה"ב, ומשם לישראל. בירושלים גר חמש שנים, והיה אומר שיחות בביתו, ובישיבת מיר. לאחר פטירת הרב דסלר, הזמינו הרב כהנמן למלא את מקומו. וכאן, בפוניבז', "הרביץ תורה ויראה קרוב לעשרים שנה" (עמ' נא).

נפטר יח אדר תשל"ד.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:14:49




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:48 לינק ישיר 

המשגיח הזהיר כי צריך אדם לעלות תמיד, וכי "רק על ידי עמידה על המשמר ועירנות תמידית ממש, לא לנוח כלל בהיסח הדעת, יינצל האדם מיצרו" (עמ' לב).

גם בגיל זקנה, לא רצה שישמשו אותו, והיה הולך בעצמו להביא ספרים מן הארון. (מי שרגיל בלימוד יודע כמה יש נטיה להתעצל ולא ללכת...). היה יושב על הכסא בלי להשעין את גבו, אם כי זה יכול היה לנבוע מתוך רצון לסיגוף עצמי (עמ' לג). בצהרים לא היה נח ולומד ברציפות.

ואכן, באחד ממאמריו הוא כותב על מידת העצלות. "העצלות היא המעכבת בעד כל עבודות האדם ומחזיקה אותו בתוך מסגרת טבעו כל ימי חייו". ומתוך דבריו בעל פה מוסיף הרצמן כי "עצלות קיימת לא רק במעשים אלא גם במחשבה. מתעצלים לחשוב מה שצריך לחשוב" (שם).

היה לובש כובע עליון לפני כל ברכה, והקפיד על זה גם כשהיה חולה וחלש. ומספרים כי גם לפני מותו התאמץ לחבוש את הכובע לברכה האחרונה בחייו.

ביתו היה פשוט ביותר, כגון מיטות ברזל (עמ' מב). כל מאכלו היה באותו תפריט. לפני שאכל, היה מסמן לעצמו כה יאכל והשאר השאיר. כמו כן אכל בהפסקות ושהיות. הרצמן תולה זאת בהמלצת ר' יונה מגירונדי, להימנע מאכילת כל האוכל לכבוד הבורא. כלומר, סוג של סיגוף. המשגיח עצמו אמר את הרעיון הזה בשם הסבא מקלם (עמ' מג).

בשבועות האחרונים לחייו, בשבתות, היה דוחה בסעודת הלילה את אכילת הבשר עד שילמד כמה שעות, כי האכילה של הבשר היתה גורמת לו להרדם (עמ' מד).

לקמן נראה, על סמך ניתוח שיטתו, כיצד דברים אלו מראים כי יישם הלכה למעשה כל מה שנכלל בשיטת המחשבה שלו.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:15:53




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:49 לינק ישיר 

תובנות פסיכולוגיות

תנועת המוסר מצטיינת, לדעתי, בחדירה מעמיקה לפסיכולוגיה האנושית, אם גם היא מרחיקה לכת יותר מדי בתביעות שלה. נבחן את ההיבט הראשון אצל המשגיח.

"צריך האדם להיות זהיר מעורמת היצר, אשר הוא השונא הגדול לאדם ולנפשו, ואחת מתחבולותיו היא לבלבל את האדם במחשבות ובדמיונות כזבים להפריע את מנוחתו, שעל ידי זה יבטל אותו מתורה ומתפילה ח"ו." מתוך מכתב (עמ' כד):

איך זה מתיישב עם החקירה והדרישה אחרי מזימות היצר שנדון בה לקמן, והיא דרישה יסודית בהגותו של ר' חצקל? נראה לי שהכוונה שלו כזו: פעמים רבות מדי אנו מוטרדים בתוכניות רחוקות או בחששות שמי יודע, אולי הם עלולים להתממש. המשגיח היה כנראה סבור שכל אלו אין בהם ממש, וחבל לבזבז עליהם זמן. ואכן, זו עצה טובה וגם מצויה אצל בעלי מקצוע מתחומים אחרים. דבר דומה נמצא גם בשיטתו של דייל קרנגי ב"אל דאגה". הזיהוי של המחשבות המפריעות, אם כי קרנגי מתמקד במחשבות של חששות ולא בתקוות ודמיונות, כפי שהמשגיח עושה. ויש גם קו כזה בפסיכולוגיה הקוגניטיבית החדשה. ואכמ"ל.

הרצמן מעיד עליו שהיה מבין באופיו של האדם וחודר לפני ולפנים. כשנשאל לעצה, היה שוקל את מה שעלול לקרות ולהזהיר מפני חששות שהשואל לא הבחין בהם (עמ' כג). לי נראה שזו פשוט חכמה לראות אפשרויות שבדרך כלל אדם מעדיף להתעלם מהן אבל אני שופט לפי הכתוב והשערתי.

דוגמאות לחדירה הפסיכולוגית המעמיקה של המוסר ושל ר' חצקל נראה לקמן. עם זאת, לדעתי תנועת המוסר מרחיקה לכת בתביעותיה וגם דנה את האדם לשלילה. הכל כפי שיתבאר לקמן.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:16:58




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:50 לינק ישיר 

כפי שנראה לקמן, המשגיח שלל את העיון הפילוסופי. במקום הפילוסופיה הביאה תנועת המוסר את הפסיכולוגיה. אם יש מקום להתבוננות הרי זה בלימוד ובחקירה עצמית מוסרית כדלקמן. אבל זעיר פה ושם יש לו לר' חצקל גם דברים בשבח ובחשיבות ההתבוננות הקרובה לפילוסופיה. לדעתי, זה רושם מטעה בלבד.

הרצמן כותב: כך היה המשגיח מבאר את דברי המסילת ישרים, "צריך שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". יתברר היינו בשכל, שישיג ויבין מהי תכליתו. יתאמת ביאורו שיסגל הבנה זו למציאות חייו, וירגישה באופן טבעי, כמו שמרגיש את שאר עניניו הטבעיים עד שלא תהיה אפשרת של הסח הדעת ממנה (עמ' מב). וכן אנו מוצאים שהרצמן מביא מדבריו כי צריך להיזהר מן העצלות גם במחשבה, שלא חושבים מה שצריך לחשוב (לקמן).

אבל מהי חשיבה זו? אני חושד כי זה צריך להתבאר כך (שיחה א', עמ' סו): לקמן נראה כי מסתבר שהדברים אמורים כלפי יראת העונש ואמונה חושית. אבל יתכן גם שכאן המשגיח מכוון לקטע ייחודי אצלו. "לפי זה יתבאר לנו מדרש תמוה... בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר וכו' קרא לבניו וכו' אמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה.. והדברים תמוהים עד מאד, שהרי מדובר הוא בשבטי י-ה, בניו של יעקב אבינו, במדרגתם הגבוה אין לנו מושג. כיצד שייך לייחס להם חשש כזה?... הביאור בזה, שהאדם המלא בהכרה ורוצה להוסיף ולחדש הכרה אזי יוצר הוא כאילו ספקות, כדי שיהיה מקום לחידוש הכרה, לגדול ולעלות".

כלומר, אין שאלות אמיתיות. אין בירור אמיתי. הכל כבר ידוע בעצם ברמת ההבנה הפשוטה ביותר. יש רק תוספת של הצגת שאלות לכאורה כדי לחזק את העקרון הבסיסי.

ואין צריך לומר שהמשגיח שלל כל ספר שאינו יוצא מנקודת ראות של יראת שמים לפי ההבנה האורתודוכסית. "כל ימיו היה זהיר מאד שלא לקרוא בספר חיצוני ומן הדומה לספר חיצוני", מספר הרצמן (עמ' קלא). והוא מביא בשם "חכם אחד", שאירח את המשגיח, כי הלה עבר על כל הספרים בבית, ומצא ספר אחד שלא היה כל כך כשר בעיניו, וביקשו להסירו מן הבית" (שם).

יותר מכך, אין שום טעם לנסות להבין את טעמי המצוות. "תכלית כוונת הכתובים עמוקה ורחבה מעל כושר תפיסתנו" (עמ' פב).

המשגיח מצטט את ספר החינוך על הקושי בהשגת טעמי התורה. אך יש מרחק רב ביניהם. לפי החינוך, כמו הרמב"ם, התורה ניתנת להכרה תבונית, שהרי היא כולה עצות חכמות. אמנם, בגלל קושי ההבנה האנושי עקב החולשות של כל אדם וחוסר האפשרות להשיג הכל, רחוק הוא שאדם ידע ויבין כראוי. אבל אין זה חסרון מהותי. לא כך בשיטת המשגיח, שמשתמש בציטוט לצרכו. התורה עקרונית היא מעל להשגת האדם,

ואכן אין היא משמשת את האדם כלל. היא צורך גבוה, למרות שהוא אינו אומר זאת במפורש, נראה לי שכך היא כוונתו.

צריך אדם להשים עצמו כבהמה, הוא מצטט מהגמרא, כלומר לעבוד על ביטול עצמי ולא לחקור מדוע ולמה. הכל הוא רצון ה' ותו לא (עמ' פד).

כל הרצון לדעת ולהבין הוא בעצם יצר הרע. "ניתנו לנו חוקים (במובן של חוקה שאין להרהר אחריה) וגם יצר השואל מה טעם יש בהם" (עמ' פה). הרצון לדעת ולהבין הוא רע!

התכלית האמיתית היא לוותר על נסיון ההבנה. לא רק שזה מביא לחיים מאושרים, אלא שזו תכלית האדם. "על ידי החוקים נוצרת האפשרות לזכות במעלת התמימות לקבל את הדברים מתוך התבטלות וקבלת רצון ה' בלי הרהור" (עמ' פה).

דיוק בדברים מביא לידי תמיהה. האם יש טעם בחיפוש שאלות ותשובות או שמא יש לוותר על זה? אני תוהה אם המשגיח ערך לעצמו סדר בדברים והיה עונה תשובה שיטתית (ולא קשה למצוא כזו) או שמא שיחותיו הביעו את התחושות והערכים שלו וכלל לא היה אצלו מאמץ לסידור שיטתי פילוסופי של עקרונותיו.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:19:19




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:52 לינק ישיר 

דברים אלו נכונים במיוחד לדורנו, שהוא חלוש בכוח העיון ובהבנה יחסית לעבר. זאת כיון שביחס לדורות עברו, ר' חצקל מאמץ את התפיסה המאליהה שמוגדרת בזמננו זה כ"אמונת חכמים". על בני יעקב, למשל, הוא כותב: "...הרי מדובר הוא בשבטי י-ה, בניו של יעקב אבינו, במדרגתם הגבוה אין לנו מושג" (עמ' סו). (ראה לעיל בפרק על הספקות לכאורה).

אותו קו מנחה אותו גם במקומות אחרים, וגישה זו מוכרת לנו יפה מן האורתודוכסיה המודרנית. בדומה לזה, הוא מקשה כיצד הורה דוד לבנו שלמה כי "ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול" לגבי שמעי בן גרא (עמ' עב ושם הפניה למקור). המשגיח מודע יפה למשמעות הפשוטה של הדברים: תאות נקם. וכן, נציין במאמר מוסגר, משמע מן הגמרא המשווה בין דוד ליעקב לחובת הראשון, "טוב כעסם של אבות מותרנותם של בנים" (יעקב כעס ואמר: מה פשעי ומה חטאתי. דוד אמר לא לפגוע בשמעי בשעה שביזה אותו בזמן בריחתו מאבשלום, אבל נטר לו עד מותו ואז ציווה לבנו לנקום בו). על זה אומר המשגיח: "מקום יש לטעות ולא להבין את צוואת דוד המלך כראוי". אין זו נקמה. המשגיח גם אינו בוחר בנימוק הסביר לדעתי כי דוד הורה לשלמה לעשות זאת כדי לחזק את מלכותו ולמנוע הרהורי מרי.

לפי התירוץ של המשגיח, דוד דואג לעולם הבא של החוטאים! "דוד שחי בהכרת האמת וידע עד כמה גדול החסד שבעונש, לכן ציווה "ולא תורד שיבתו בשלום שאול". למעשה, המשגיח נשען על רש"י, שמפרש שם "אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנום". מכאן אנו רואים את גדלות דוד, שבזמן מותו הוא דואג לכפר לאחרים... המסר הוא שיש לאדם הגדול לדאוג לעולם הבא של זולתו, ולייסרנו בעולם הזה כדי שיזכה לעולם הבא. חשיבה, שלמרבה הצער יכולה להוביל עד להקמת אינקויזיציה... אבל זה נושא אחר, שמקומו בפרק אחר. והמשגיח מסיים: "הרחוקים מהכרה זו יכולים לטעות ולתלות בוקי סריקי באשלי רברבי (=דברי הבל באילנות גבוהים) ולהרהר אחרי מעשיהם של גדולי עולם".

אותה גישה, זיכוי האדם לעולם הבא, משמשת לו כדי לבאר את מכירת יוסף. (שיחה ד עמ' עג ואילך). גם כאן הוא מאמץ את המדרשים כפשוטם, כי האחים היו רשאים למכור את יוסף כי היה לו דין רודף. ומדוע פגע בהם יוסף? אי אפשר לומר שזו היתה נקמה (ובזה אני מסכים עימו, אם כי יש לי דרך אחרת בהבנת הדברים כפי שביארתי במקום אחר). לכן יש לומר ש"אדרבה, זה נבע מאהבת יוסף לאחיו ודרישת טובתם. ידע יוסף ברוח קדשו כי חטאו אחיו במכירתו, ורצה שיקבלו עונש בעולם הזה ויבואו נקיים מחטא לעולם הבא" (שם).

בדרך אגב מלמד המשגיח כי לא כל אדם יכול לעשות כמעשה יוסף. לכך דרושה רוח הקודש. אמנם, מה מקום יש להאשים את האחים? הלא הם עשו כמשפט וכהלכה? אין לי ביאור לדבר זה. המשגיח כותב "תביעה דקה מאד היתה כלפי האחים. חטא דק שצדיקים אלו לא הרגישו בעצמם". ואדרבה, מכאן למדים את עומק הדין, שנדרש "אפילו בתביעה דקה כל כך ששבטי י-ה לא מצאו בזה כל חסרון" (עמ' עד). ואינו מבאר מהי.

וכפי שהוא מרומם את דור המקרא על נס, כך הוא עושה גם לתנאים ולאמוראים. הוא מביא את המעשה על אבדן, ה"גבאי" של רבי שהיה מזלזל בתלמידים אחרים, ונענש על זה (ראה יבמות קה). הוא הופך את אבדן, שמצטייר כאדם גס רוח, לצדיק מופלא, שהרי "אבדן ודאי חשב שמצד הדין מותר לו לתבוע על שפוסע על ראשי עם קודש" (לפי הגמרא שם. מסתבר שהלשון צריך להיות שמותר לו לפסוע). אבל, "בכל זאת היתה כאן תביעה, ובאו בעקבותיה יסורים כל כך נוראים, צרעת ואיבוד בנים, כדי למרק חטא דק". שהרי לא יתכן שיהיה משהו מעבר לחטא "דק" אצל ראשונים!

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:21:15




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:53 לינק ישיר 

ר' חצקל מאמץ את התפיסה כי האדם הוא יצור מורכב מטוב ורע, נשמה אלקית בגוף אפל ורע. "מציאות האדם הוא הנפש, החלק אלוקי ממעל, המתלבש לתקופת זמן מסוימת בגוף בשרי וכוחות חומריים המושכים אותו לחיי הבל ותוהו".

יש כאן ניסוחים בהתאם למגמה הסגפנית והאמונה השוללת את חיי העולם הזה. לדעתי, למרות שיש רמזים לגישות כזו במקורות, בפיתוח המאוחר שלו היא טעות ואין היא רוח היהדות כלל. אבל לא באתי כאן להציג את דעתי אלא את דעת המשגיח. לכן, "כתב הרמח"ל ב'דרך עץ חיים' וזה לשונו: ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם, לא יעשהו באהבה כלל אלא כמי שכפאו שד" (עמ' קלה).

היצר הוא כמובן לא חלק מהאדם אלא יצור חיצוני, כנראה דמוני, שמטרתו להכשיל את האדם לאבדו. גם בעולם המוסר יש דעות שונות. אחד מבעלי המוסר האחרונים היה נוהג לצטט את בעל חובת הלבבות כי יצר הרע רוצה לאבד את האדם משני העולמות. אצל בעל חובת הלבבות היצר הרע הוא ממשות פסיכולוגית בלבד, והאזהרה מפני האבדן הכפול נראית כהמלצה בזכות העולם הזה, שגם הוא חשוב, וגם בו צריך אדם למצוא את מקומו. אך לא כך זה אצל ר' חצקל.

"מטרתו הסופית של היצר היא לא להכשיל את האדם בעבירה פה ושם אלא השמדה טוטאלית של האדם מהעולם הזה ומהעולם הבא" (עמ' קלב).

ואכן הקריאה של המשגיח בכתבים שאינם מתאימים לשיטתו היא מקורית ביותר, והוא מצליח לפרש אותם לשיטתו. למשל, כאשר הרמב"ם מסביר כי העונש הגדול ביותר לחוטא הוא אבדן הנפש מאפשרות קיומה הנצחי, וקורא לכך "נקמה שאין גדולה הימנה", הרמב"ם למעשה מתקן את דעת הבריות שהאמינו כי העונש הגדול יותר הוא שריפה בגהנום במובנה הפשוט. אבל המשגיח נוטל מכאן מסקנה אחרת. הנה, גם הרמב"ם קורא לכך נקמה, ומכאן לומדים על "שנאתו האכזרית של היצר", הרוצה להשמיד את האדם משני העולמות. שהרי "נקמה" שייכת גם בעולם הרוחני... (שם).

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:22:26




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:54 לינק ישיר 

הרע נתפס אצלו כמחלה והגהנום כתיקון וריפוי (שיחה ג' עמ' ע ואילך). ולכן הדין הוא חסד, כי מוטב לסבול ולהענש ובלבד שנעמוד על האמת.

אפילו בדבר דק, כגון חטא אחי יוסף לפי פרשנותו של המשגיח, העונש הוא בלי גבול. ולמעשה, תמיד ניתן לטעון, ואכן כך הוא טוען, כי כיון ש"כבוד שמים הוא בלי תכלית, אם כן התביעה בזה היא גם כן בלי תכלית".

יסוד זה, שחידש ר' יונה מגירונדי (ויש לי דברים ארוכים בזה ויתבארו בפעם אחרת בעז"ה), מספיק כדי לחייב אדם לעונש אינסופי. ואכן, המשגיח מצטט את ר' יונה "אין קץ לרעת הממרה את פיו" ולכן, "לאחר כל יסורי האחים לא מורק חטאם, ועשרה הרוגי מלכות גם כן נהרגו לכפרת חטא המכירה". והמשגיח מסיים: "נורא ואיום כמה קשה מירוק החטא"! (עמ' עד).

כאן כמובן באה לידי ביטוי התפיסה כי החטא פועל באונטולוגיה, ודרושה פעולה אונטולוגית של כפרה במובן של נקיון ומחיקה.

הגישה החולקת, לפיה התשובה היא בפסיכולוגיה האנושית, וכי די בתשובה מלב שלם כדי שלא יהיה צורך בשום עונש (המאירי בספר התשובה על ארבעה חילוקי כפרה, שאינם דרושים אלא לעושה מיראה), אינה קיימת באופק תודעתו של ר' חצקל.

עד כמה יש מקום לעונש? בדוגמא של אבדן, ה"גבאי" של רבי שהיה מזלזל בתלמידים, הגמרא מביאה ברייתא ובה רשימת עונשים כבדים ביותר, כגון מיתת בניו וצרעת. לפי שיטת המשגיח, ברור שאבדן חטא אך ורק חטא דק בהבנה (ראו לקמן). ואף על פי כן, "זה חסד שמים, בריך רחמנא שנפרעו ממנו בעולם הזה. עד כדי כך פוגם החטא".

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:23:34




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:55 לינק ישיר 

תכלית היצירה, כדעת הרמב"ן (עמ' סד), היא "שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשתחוה כל לשון". אין טעם אחר ביצירה אלא שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו" (שם).

(להמחשה, גישת הגרי"ד סולוביצ'יק עשירה יותר בערכים נוספים, אנושיים יותר).

וידיעה זו מטרתה להוביל ליראה. "העיקר הוא שיזכה האדם למעלת היראה, זו תכלית בריאתו, שהרי לא ברא הקב"ה את עולמו אלא שיראו מלפניו. במעלת היראה זוכה האדם לשלימותו ומקיים את הנדרש ממנו" (עמ' פו).

מאמנותם של בעלי המוסר היה למצוא רמזים לשיטתם במקורות. גם ר' חצקל עשה זאת באמנות רבה, ואני תוהה אם לפעמים אין זו באמת אלא הכוונה האמיתית בדברים.

וכך הוא ניתוחו את רש"י. "והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב). פרש"י אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני. תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים".

היראה היא חלק מגן העדן, כפי שהמשגיח טוען בשיחה ז. ועוד שם: "אין היראה רק אמצעי להגיע לשלימות, אלא שהיראה גופא היא שלמותו של האדם" (שם).

בהגות היהודית, מצאנו שתי גישות ביחס ליראת העונש. יש שראו בה מדרגה נמוכה שהאדם אמורה להתעלות מעבר לה. אבל לא כך היא גישת המוסר וגם לא גישתו של המשגיח. אמנם הוא כותב כי "יראת העונש במדרגה הנמוכה ויראת הרוממות במדרגות גבוהות", אבל נראה לי שצד אחד לשתיהן. יראה במובן של פחד פסיכולוגי.

"הצדיק, עצם הכרתו את גודל החיוב ליראת ה' היא גופא סיבה הגורמת לו לירא ולפחוד שמא אינו ממלא את חיובו ביראת שמים כראוי".

יראת העונש היא היראה האמיתית והיא גדלות האדם לשיטתו. ו"מעלת היראה היא בשעה שקיים פחד אמיתי בלב מהקב"ה, בצורה קבועה ומתמדת" (שם. וראה לקמן בענין האמונה החושית).

כיצד משיגים את יראת העונש? כאן אנו עוברים אל המישור המעשי. וראשית נדון בקיצוניות המוסרית ובחשדנות המוסרית, ובסוף נדון גם באמונה החושית והשגתה.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:25:26




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:57 לינק ישיר 

כאן אנו פוגשים בשתי הנחות מרכזיות של תנועה המוסר.

הקיצוניות, התביעה לשלימות של טוהר הכוונות שאינה רק מלמדת שדברים קשים להשגה, אלא שהם עקרונית נמנעי השגה.

והחשדנות, שמטרתה לבחון כל מניע ולפסול אותו, ובכך היא מיישמת את עקרון הקיצוניות.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:33:22




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:58 לינק ישיר 

כאשר אדם מוסר את כל כוחותיו לעבודת ה', הקב"ה משלים חלקו. זה יכול להיות באופן ניסי גלוי, וזה יכול להיות באופן של "עצות שונות המביאות אותו לחלקו הראוי". לכן אמרו כי אין בין גן עדן לגהנום אלא כחוט השערה, מה שבין מי שהשתדל עד הסוף לבין מי שלא. (מסוכם מתוך ציטוט בהקדמה עמ' יא ע"פ קובץ ענינים, חשון אדר תשכט עמ' נו).

הרעיון הפסיכולוגי והתיאולוגי הוא מעניין מאד, והוא גם אינו הראשון שאומר זאת. עם זאת יש מקום לתמוה: האם מי שלא השתדל עד כלות כל הכוחות כבר ראוי לגהנום? ואפשר שיש כאן את תפיסת הגהנום בתור עונש שמגיע גם לצדיקים, לטהר פגימות.

עוד השערה פסיכולוגית מאותו סוג בנוגע לעלבון (עמ' כו). המשגיח אמר "שאינו בטוח שכל אחד יכול למחול בלב שלם כאילו לא קרה שום דבר. והוסיף: צריך הרבה לעבוד על עצמו כדי למחות את הדבר שלא ישאיר רושם כלל".

כאן יש מקום עיון. האם העלבון שקשה למחול עליו הוא כל עלבון, או דווקא עלבונות כואבים. והאם זה שאדם מתקשה לסלוח הוא נתון של התודעה, שאדם מזהה כשהוא מתבונן בעצמו, או שיש כאן הנחה כי לעולם מתחת לפני השטח, באופן סמוי שלא יתברר לעולם, אדם אינו מסוגל לסלוח. ואם הוא חושב שהוא סולח, שקר הוא דובר עם עצמו?

משל לדבר מצא המשגיח בהתנצלות יעקב ליוסף מדוע לא קבר את אמו במערכת המכפלה. שמא היתה לו קפידא. לא רק שבכך מצא דוגמא מעניינת, אלא גם מצא פתרון לשאלה כיצד מתפטרים מקפידה. יעקב אמר ליוסף כי קבר את רחל במקום שקבר "על פי ציוויו של מקום" לפי רש"י שנחשב לפשט ההיסטורי. ומכאן הוא הסיק: "האמונה היא אשר יכולה למנוע שלא תיכנס טינה, שהרי אם מאמין באמונה ברורה וחושית שאין לשום אדם אפשרות להזיק לו או לצערו, והכל הוא מה' יתברך, מה טעם לבוא בטרוניה על גברא (=אדם)." ומכאן ש"רק בכוח האמונה אפשר להגיע לדרגה של אי קפידא". כלומר לא רק באופן חד פעמי אלא בקביעות.

הכלל התיאולוגי שעומד כאן ביסוד הדברים הוא תמוה. וכי האמונה בהשגחה מצילה אדם גם מכוונה רעה של אדם אחר? וכי כיצד הרג קין את הבל? אבל זה מוליך לדיון ארוך שלא כאן ראשיתו. על כל פנים, לפי דרכנו למדנו על התביעה הקיצונית לנקיון מוחלט של הנפש, אם גם זה בלתי אפשרי ללא נס, ללא סייעתא דשמיא, אך זו מובטחת למי שעושה את כל מה שביכולתו.

(והאם זה אינו מביא למעגל קסמים? מסתבר שצריך לחתוך את המעגל בנקודה כלשהי, והאדם צריך לבחון עצמו כמיטב יכולתו, וכשעשה את המירב, בזה יצא והוא זכאי לסייעתא דשמיא. וראה בפרק הבא).

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:26:59




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 11:59 לינק ישיר 

החיפוש הקיצוני אצל המשגיח הוא לדעתי דוגמא נוספת לתופעה שכיניתי "החשדנות המוסרית".

מבחינה תיאולוגית, לא רק שהאדם מתקשה להגיע לאמת הפנימית שלו, אלא שיש תופעה מטפיזית – יצר הרע – שעומדת כנגדו. הרצמן מצטט מכתבי הגר"א (עיי"ש עמ' כח) על יצר הרע שמפתה לעבירה, ואם זה לא הולך, אז למצוה כביכול, או מעוטפת בעבירות. ולכן, דווקא סימנים של הידור במצוה, כגון זריזות לעשות המצוה, ראויים לחשד. זה כנראה מעצת היצר.

המשגיח מייחס את גישתו זו גם לדורות קדומים. "מצינו בגדולי עולם שחיו תמיד בפחד מתמיד שמא אינם מושלמים כראוי" (עמ' עז).

המשגיח מנתח מעשה בראבר"ש (ב"מ פג), שהסגיר לשלטון פושע והרגוהו. אמנם ההוא היה חייב מיתה, אך בכל זאת פחד רבי אלעזר שמא לא עשה טוב. ובגמרא שם מתוארים ניסויים שערך כדי לדעת אם הוא חייב גהנום, ולא נחה דעתו עד שהזמין לעצמו ייסורים. בעיני זו גמרא תמוהה, שמראה כי גם אצל גדולי אומתנו היתה נטיה חזקה מדי לפעמים ליראת העונש. המשגיח מפרש את הדברים לשיטתו. "קשה לתאר אפילו בדמיון פחד נורא כזה" (ואני מסכים...). "וזה לא היה ח"ו עצבנות בעלמא, אלא פחד ממש שנבע מעומק הכרתו של רבי אלעזר".

אם יורשה לי להעיר את דעתי, גם אני מסכים לזה, אך מה שאני דורש לגנאי הוא דורש לשבח. "ומקבלים אנו מזה מושג עד כמה קיים החיוב ליראת שמים (כלומר: יראת העונש!)".

ומה שבדורנו אין אנו חיים מתוך מודעות כזו, ולא מחפשים אחרי ייסורים כאלו, זה סימן לפחיתות. "מיעוט היראה אצלנו הוא אך ורק פרי מדרגתנו הפחותה".

ושוב, המשגיח לא רק הטיף לזה אלא גם קיים זאת בעצמו. כאשר התבקש להספיד את הרב שר, ראש ישיבת סלבודקא, לא בכה. מתברר כי באותה עת שמע על פטירת נכדו בחו"ל. הוא הסביר: "לו הייתי נכנס למצב של בכי, בוודאי הייתי בוכה בכי רב גם מהצער של מות נכדי, והשומעים היו חושבים שבכייתי הרבה נובעת מגודל מדרגתי בהערכת התורה ומגודל צערי על סילוקן של תלמידי חכמים, בעוד שהרבה מהבכי והדמעה היו פורצים ממני בין כה וכה על פטירת נכדי" (עמ' לט).

יש לנתח את הסיפור הזה. יש כאן מצד אחד זהירות מהונאה. ומצד שני, האם חייב אדם להיזהר עד כדי כך? הרי אם הוא בוכה, הוא בוודאי רוצה לבכות על גדול התורה שאבד. אבל אין הרצון הכפול הזה מספיק עבורו. הוא תובע מעצמו רציה אך ורק בתחום אחד, זה שעליו הוא מדבר, אבדן הצדיק. וכיון שכן, עדיף להימנע מבכי בכלל.

תפיסה זו של תביעת רצון ללא תערובות היא אכן אחד משורשי המחלוקת בין המוסר במה שנראה לי כקיצוניות שלו לעומת תפיסת התורה – עד החזו"א, וכפי שהתבאר במקום המיוחד לכך.

המשגיח דוחה גם את הגישה של הח"ח, כי תלמוד תורה יפה לתקן את כל המידות (ראו בהקדמתו לליקוטי הלכות, על המשל של "מתוקה מדבש", כי התורה עצמה משנה את האדם הרע ביותר לטוב). אצל המשגיח, "לימוד תורה בלבד אינו מספיק. אדרבה, רק אם זכה האדם וזיכך עצמו ממידותיו הרעות, אזי התורה נעשית לו סם חיים". ואם לא, היא סם המוות (עמ' עה).

מדובר בתהליך דטרמיניסטי הכרחי. בעקבות הגר"א, מסביר המשגיח כי "התורה... מצמיחה מה שמונח בלב". ואם יש מידות רעות, זה מה שיצמח. (שם). יש להודות כי גישתו של המשגיח קרובה יותר לפשט הסוגיות בגמרא מאשר גישת הח"ח. אולם המשגיח מקצין בה עד מאד.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:28:59




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 12:00 לינק ישיר 

המשגיח הבדיל בין הפעילות הטבעית של האדם, לבין פעילות המצוות שלו.

המטרה של האדם היא להפוך את התחום התורני, המצוות, האמונות, העבודה העצמית – לטבעיים. כפי שציטטנו לעיל בהקשר אחר: "יתאמת (בדברי הרמח"ל במסילת ישרים) ביאורו שיסגל הבנה זו למציאות חייו, וירגישה באופן טבעי, כמו שמרגיש את שאר עניניו הטבעיים עד שלא תהיה אפשרת של הסח הדעת ממנה (עמ' מב).

כפי שאדם מקבל את תכני החושים שלו וחוויותיו בעוצמה, כך צריך להיות בתחום המחשבה והאמונה, למרות שהוא רחוק מהותית מן החוש. צריך להעניק לאמונה אותו משקל בתודעה.

מכאן הביטוי "אמונה חושית".

והוא יישם זאת, בין לגבי עצמו, בין לגבי התלמידים, וכמדומה שזה הרעיון המפורסם שיותר שלו. לדוגמא, כפי שנראה,

האמונה בביאת המשיח התפרשה אצלו כציפיה לבוא של אדם בשר ודם שהבטיח להגיע. ועוד דוגמא: החל מחודש אלול, ניכרה בו חרדת הדין, שהרי משפט ממש צפוי לו. וכן היה מלמד את התלמידים (עמ' מט).

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:30:01




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 12:01 לינק ישיר 

האדם צריך להכיר את בוראו.

לרעיון זה, שמופיע בניסוח זה כמדומה בימי הראשונים, מוסיף המשגיח את התוספת של בעלי המוסר: "בכל רגע ורגע לחדש את הכרת הלב, ולקבל משמעות חדשה באמונה, לא להסיח את הדעת אפילו רגע אחד" (שיחה א' עמ' סד).

האמונה לאדם היא כאויר לגוף (שם). ועבורו אין זה משל מופרז, אלא תיאור עובדתי של מהות האדם!

בכך מעביר המשגיח את הדגש מן האמונה כידיעה אל האמונה כמאמץ, כפעולה שיש לה ערך בדומה לכל פעולה מוסרית אחרת.

כמעט הייתי אומר כי החשיבות של תכני האמונה יורדת. העיקר אינו לברר את האמת מפני שהיא אמת, אלא מפני שהאדם נדרש לחזק המודעות לתכני האמונה ללא הרף כפי שהוא נדרש לעבוד על מידותיו הפסיכולוגיות ועל דיוק במצוות. והמטרה, כפי שהתבאר, היא להפוך את האמונה לחיה ברמה שהאדם חווה את תכני החושים שלו.

מכאן המונח "אמונה חושית".

היראה צריכה להיות "חושית", כפי שנתבאר, כי זו תכלית האדם ומהותו. "מעלת היראה היא בשעה שקיים פחד אמיתי בלב מהקב"ה, בצורה קבועה ומתמדת" (עמ' פו).

וכך, למשל, צריכה להיות האמונה בביאת המשיח. הרצמן מספר כי היה עסוק בציפיה חיה לבוא המשיח. וזה התפרש אצלו כחיוב לעבודה עצמית כדי להכין עצמו. בזאת הלך בעקבות הח"ח, שאמר כי "צורת הציפיה צריכה להיות בכליון עינים" (עמ' מו-מז). ומצד שני היה מזכיר את דברי הגרי"ז, כי מי שאינו מאמין בביאת המשיח ומי שאינו מחכה לביאתו הריהו כופר בכל התורה כולה. כך הם דברי הרמב"ם, והגרי"ז והמשגיח היו מפרשים כנראה שצריך ציפיה חיה כמי שמצפה לבוא מי שהבטיח לבוא ביום הקרוב לביקור.

דוגמא נוספת: בשעת לימוד מוסר, שמעו אותו מדבר עם עצמו ובא לעצמו בטענות, כתר אחרי הגנב, היצר הרע. נהג להגדירו בתור "רודף חייו האכזרי ביותר" – מינוח של הרצמן שאני משער שמשקף את מה ששמע ממנו (עמ' כד).

בתביעה לחויה חושית יש לפנינו תובנה פסיכולוגית מעמיקה. האדם מתפעל יותר ממה שחווה בראיה מאשר ממושג מופשט שהשיג בשכלו.

וכאן לפנינו אחד העיקרים הראשיים במשנתו של המשגיח. וכך הוא מסביר את שיטתו (שיחה יג, עמ' קט): "חיזוק תמידי של האמונה נדרש מאיתנו. ומהי המחשבה והדרך המועילה בזה, מלמדת אותנו התורה: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים. ופירש"י: לא מסורת היא בידכם ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וכו'". כלומר, היסוד והמחייב הוא שקבלת מצוותי תהיה דווקא על ידי ראית העינים, כי הראיה משפיעה על החוש ובכוחה לעמוד נגד היצר, ובמידה שחסר ב"ראיתם" חסר ביסוד. הרי לפנינו הדרך, להיות בכל יסודות האמונה בבחינת "וראיתם". לראות את יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומעמד הר סיני, וכל המופתים, וזה בא על ידי ציורים (לשחזר במחשבה) שמלאכתם רבה ודורשת עמל ומחשבה. כך היא הדרך ביסודות האמונה וכך הדרך בענין שכר ועונש. כל ידיעה וידיעה כדי לקרבה לחוש, צריך להיות על ידי ציורים, "אתם ראיתם". כדי לעשות זאת, צריך לפעמים אמצעים מתחום הבימה.

כך מספרים עליו שהיה מסדר כסאות בשני טורים כדי לדמיין לעצמו את קריעת ים סוף, ואומר: כך עברו בני ישראל באמצע. האם באמת הרגיש המשגיח חיזוק מן הביום הזה? ושמא ניסה בכוח לאלץ את עצמו לצייר לעצמו ציורים כי כך היתה שיטתו?

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:32:08




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 12:02 לינק ישיר 

מעבר לדיון על מהות האדם ותפקידו בעולמו, מרבה ר' חצקל בדיונים מוסריים וממעט בכתיבה בנושאי אמונות ודעות. רק מבין השורות ניתן לזהות כי אימץ את מערכת האמונות הרגילה לתקופה.

כך למשל מספר הרצמן כי המשגיח נהג להביא מדברי נפש החיים על "כל תיבה מתפילה או של איזה ברכה היא העולה למעלה מעלה על ידי מארי קלין וגדפין דנטלין לה לפעול פעולתה בשורשה העליון המיוחד לה".

לעיל ראינו מתוך איזכור בודד כיצד הוא סבור שההשגחה הפרטית מצילה את האדם גם מאויב בשר ודם בעל בחירה.

רק בתחום אחד ויחיד ניתן לנסות לבנות מתוך קטעי דבריו מסכת שיטתית. וזאת בשאלה חשובה ביותר: האם האדם יש לו בחירה חופשית או שזה דמיון בעלמא. אך, כפי שנראה, קשה להימלט מסתירה יסודית בדבריו של ר' חצקל, ולקמן אדון בסיבות האפשריות לכך.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:32:53




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2006 12:04 לינק ישיר 

יתכן כי זה נראה מוזר לנסות למיין את גישתו של המשגיח לתוך אחת משתי דעות מפורסמות בפילוסופיה, ובכל זאת אני סבור שזה דיון משמעותי ביותר.

בתורת החסידות אנו מוצאים גישה לפיה האדם אינו עושה מאומה. הכל פועל ה'. לכל היותר, חלקו של האדם הוא לבחור לקבוע את יחסו למציאות, אך כל השאר, המעשים, המחדלים, אינו אלא אשליה. שץ אופנהיימר כינתה את הגישה הזו "קוויטיזם".

מניסוחים שונים, נראה כי תפיסת הבחירה של ר' חצקל דומה לגישות אלו. כמה וכמה פעמים הוא אומר כי האדם אינו פועל כלום. האדם רק בוחר את יחסו למציאות. הקב"ה פועל הכל.

"הקב"ה הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים" – ציטוט שמובא כאן בהבנה פשטנית של מילותיו. "כל מחשבה, כל דיבור, מבט עין, פתיחת פה, הכל אך ורק רצונו יתברך". האדם יכול "רק להבין את המתרחש להכיר את השגחת הבורא" (סז).

האם באמת דגל המשגיח במה ששץ אופנהיימר הגדירה בתור ה"קוויטיזם" היהודי, של חוסר אונים מוחלט של האדם? זה נראה לי מוזר. קרוב יותר בעיני להניח שהמשגיח בא לפסול את ההנחה הטבעית שלנו כי מעשינו מביאים בהכרח לתוצאות שאנו רוצים. הכל בסופו של דבר בידי שמים, ורק ה' מחליט איך ומה יקרה. אבל ההשתדלות שלנו היא בבחירתנו ויכולתנו.

לפי זה, מחזיק ר' חצקל בגישה האטומיסטית. דעה זו היתה נפוצה אצל חלק מההוגים המוסלמים בימי הבינים וחזרה ונוסחה מחדש בידי מלברנש, בן זמנו של דקרט. מסתבר מאד שניתן להגיע לשיטה זו מתוך התבוננות ועיון בשאלת היחס בין הקביעה המטפיזית כי ה' בורא הכל לבין ההכרה בערכו וחשיבותו של מעשה האדם. הגישה הזו אומרת כי ה' בורא את העולם בכל רגע ורגע מחדש, כך שכל הפעולות וכל האירועים הם מעשהו. אבל ה' מתאים את הבריאה לרצונו של האדם. ולפיכך ניתן לומר כי האדם פועל, בוחר ויש הצדקה לשבח או לגינוי המוסרי ולגמול.

באיזו מן הגישות האלו דגל המשגיח? הניסוחים אינם חד משמעיים.

אם השאלה שאני מציג כאן עלתה באופק תודעתו של ר' חצקל, אני משער כי בוודאי יצר לו משנה סדורה בענין זה, אך מדבריו כאן איני מסוגל לעמוד עליה.

יש ניסוחים, כמו כאן ובמקומות אחרים, התומכים למדי בעמדה הקוייטיסטית. אך גם כאן, למשל, המשך השיחה מראה דווקא שהחידוש כאן הוא להכיר את יד ההשגחה והחכמה של סידור הסיבות בכיוון מסויים ולא אחר, ולא לשלול את בחירת האדם החופשית במעשיו ומחדליו. הרצון של ה' מובא כאן כמדומה בתור תנאי הכרחי לפעולת האדם, שהרי הסכמתו של האלוקים דרושה כדי שהאדם יעשה מה שהוא רוצה. אבל הרצון של האדם קובע.

ננסה להכריע בין האפשרויות על פי דיוק לשונו של המשגיח.

ר' חצקל אומר: "היד כותבת כיון שכוח הבורא מפעיל אותה לכתוב, ובלי זה לא היתה מציאות ליד כלל". אולם מדוע הבורא מפעיל את היד לכתוב? אולי מפני שהבורא רואה ויודע כי האדם רוצה לכתוב, והוא מאפשר לו זאת? נכון הוא ש"כל מה שנפעל ונעשה זה רק רצונו יתברך", אך זו עשויה להיות קביעה במישור אחר, אם גם היא מתערבת כאן בדיון. לאמור: ה' מארגן את העולם כך שכל הבחירות יוליכו לכיוון הרצוי, לאחרית הימים. זו מעין "עורמת הבורא" על משקל "עורמת התבונה" של הגל, אם ניתן להשתמש בביטוי כזה.

דוגמא לכך מביא ר' חצקל בהקשר זה: מכירת יוסף. יוסף אומר לאחים כי הם חשבו לרעה אבל אלקים חשבה לטובה. הבחירה שלהם היתה רעה מצד כוונתה, אבל הקב"ה השתמש בה כדי לקדם את הגאולה. בוודאי שמדוגמא זו משתמע שלאדם יש בחירה חופשית ואפילו יכולת פעולה.

איך זה עולה בקנה אחד עם הקביעה לעיל כי ה' הוא שעושה? כל מי שמורגל בעיון לא יתקשה למצוא תשובה שיטתית. אין כאן שלילה של אחריות האדם ולא של חופש הבחירה שלו. גם אם כדי ליישם את הבחירה צריך אדם שהאלוקים יברא את המציאות ברגע הבא כך שבחירתו תתגשם, עדיין היסוד הוא בחירת האדם החופשית.

לקמן (עמ' סח-סט) הוא מצטט את בעל חובת חובת הלבבות וכותב על פיו כי יש השתלשלות של סיבות. האדם טועה בדרך כלל להסתכל על הסיבה האחרונה, בזמן שהיה עליו לתלות בסיבה הראשונה – מעשה ה'. אבל שיטה זו אינה שוללת את קיומה של הסיבה האחרונה, מעשה האדם. היא רק באה ללמד את האדם לחפש את הסיבה הראשונה שהיא החשובה באמת!

ויש לזכור כי באותו מאמר עצמו, לשונו של ר' חצקל מוכיחה לכאורה להפך, ודבריו נעים בקו הקוויטיסטי. הוא כותב: "כל מחשבה ופעולה של האדם באה על ידי הבורא". לא רק הפעולה, תנועת היד, אלא גם המחשבה כיצד ומה לעשות. לפי זה אין כאן בחירה באמת.

בסופו של דבר אנו מגיעים לידי סתירה, שקשה ליישבה.

"אין לאדם כל בעלות על עצמו אליבא דאמת. אמנם קיימת בחירה, והאדם יכול לבחור, אולם אין זו בעלות אמיתית, אלא נסיון. הקב"ה יצר באדם מצב כזה שבו הוא עומד בנסיון של בחירה... אולם אליבא דאמת כל מה שנעשה ונפעל הוא רצונו יתברך".

אז האם יש לאדם בחירה ולו ברגש שלו ביחס למציאות המתרחשת, למאוס ברע ולשמוח בטוב, או להפך? לצערי, איני מסוגל להכריע מתוך הלשון והענין לבדם מה סבר ר' חצקל.

האם יש מקום לחשוב שבכל זאת לא הצליח ר' חצקל ליצור כאן שיטה קוהרנטית ועקבית? ושמא לא היה מודע לסתירות הפנימיות שמתגלות בתוך המאמר מבחינה פילוסופית? שמא אימץ לו שתי גישות שלקוחות משתי פילוסופיות שונות מתוך חוסר תשומת לב לסתירה שביניהן? אולי מפני שעיקר ענינו לא היה בבנית שיטה מסודרת של מחשבה אלא בתובנות הפסיכולוגיות והמוסריות שהוא מסוגל להפיק מהן?

תוקן על ידי עצכח ב- 06/03/2018 08:37:06




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > אמונה חושית ויראת העונש - הרב יחזקאל לוינשטיין
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.