בית פורומים עצור כאן חושבים

שוברים ורוקדים-שבירת הכוס בחופה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-22/10/2006 04:01 לינק ישיר 
שוברים ורוקדים-שבירת הכוס בחופה

רוקדים  כי לפנינו זוג מאושר, אך למה שבירת הכוס?

פשוט מאוד:

שוברים כוס כזכר להרס שגרם חורבן הבית!

ואף ש רבי יוסף קארו הביא את המנהג  בשתי מקומות בב"י (או"ח סימן תק"ס ואבן העזר סימן ס"ה) הוא לא הביאו בחבורו השו"ע, אלא שהוא  הובא בהגהות הרמ"א בשני סימנים אלו בשינויים:

בשו"ע או"ח:

"ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן, וכל אלה הדברים  כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על   ראש שמחתי...".

בשולחן ערוך אבן העזר:

"ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין".

טעם השבירה- "זכר לחורבן" מובא במקורות רבים.

שבירת כוס בעת שמחה, מופיעה בדברי המאירי בשתי מקורות, באחד הוא מתייחס לשמחת נישואין, ובשני לשמחה כללית:

ב
בית הבחירה לתענית דף ל עמוד ב הוא כותב:

 "... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, זה אפר מקלה שבראש חתנים, ויש מקומות שלא נהגו באפר אלא שמשימים מפה שחורה על ראשם זכר לחורבן וכן מנהג בשבירת הכוס לזכר החורבן".

ואילו בראש הפרק החמישי בברכות הוא כותב:

"... שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם, ראוי להם לא להשתקע בה, ושלא להרבות בה יותר מדאי, ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם, והותר להם לעשות איזה דבר שלא כראוי, כדי למנוע רוב שמחתם, שלא להשתקע בה יותר מדאי, כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מן הדברים המעציבים...".

סיפור  "מיעוט בשמחה" ע"י שבירת כלים  מסופר בברכות דף ל עמוד ב

"מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו".

וכתבו שם התוספות:

"אייתי כסא דזוגיתא חיורתא - מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין".

האם לפנינו שני טעמים נפרדים, האחד- אבילות החורבן בשמחות נישואין, והשני כללי- שלא להרבות בשמחה?

היו שהסבירום כטעם אחד, וכך ניתן להבין מביאור הגר"א שעל דברי הרמ"א  שכתב באבן העזר  ס"ה, שנהגו לשבור את הכלי, כתב הגר"א לעיין בתוספות בברכות, וניתן להבין מזה שהוא הבין, שטעם המנהג ברמ"א שהוא בגלל החורבן מקורו  בתוספות, ואף שברמ"א מצויין שמקורו הוא בספר ה"כל בו", הרי הציונים שם   אינם מהרמ"א, ואינם אלא מהמדפיס. ראו שדי חמד כללי הפוסקים סימן י"ד אות ד, ובהקדמת  שו"ע או"ח ח"א, הוצאת מכון ירושלים-תשנד עמוד 35.

טעם  זה למנהג מעורר את השאלה: האם שבירת כוס שערכה "אפסי" תגרום לעצב הגדול יותר מכל הוצאות החתונה?

ואכן שאלה זו כבר נשאלה ע"י הראב"ן,  (מסכת ברכות, סי' קעז), שלאחר שהביא את המעשה במר בריה דרבינא דעבד הילולא לבריה, כתב:  "ותימא לי אם על דבר זה הנהיגו הראשונים  לשבר בנשואין כלי זכוכית, כי מה עצבון יש בזה שאינו שוה אלא פרוטה?!

כי כולם צועקים!

למה כולם צועקים?

כ
י גם אלה שהיו לפניהם צעקו!

"... והן עתה אחסור דרי, הן רבים עתה עם הארץ, שבעת ששוברים הכוס כל הקרואים ממלאים פיהם שחוק  בקריאות מזל - טוב, והחתן עצמו שעושה זאת בגבורה, לסיים בזה את טכס הנישואין, ממלא פיו שחוק (על כחו כי רב). והפכו כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עגמת נפש על חורבן בית קדשינו ותפארתינו, ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתינו, למנהג תפל של שחוק וקלות ראש. וכבר ראיתי להשדי חמד אס"ד (מע' ז אות יב) שהביא מ"ש הפמ"ג (סי' תקס) בשם המלבושי יו"ט וא"ר, שמנהגם לשבור קדרת חרס בשעת התנאים, להבהיל ולמעט השמחה ולזכור החרבן. וכתב, ועתה דשו בו רבים מעמי הארץ, ונהפך להם מיגון לשמחה, כי בשעת שבירת הקדרה פיהם ימלא שחוק לא פסיק חוכא ואטלולא ותבקע הארץ לקולם, ולא ידעו כי במקום גילה שם תהא רעדה לזכר חרבן ביתינו, ולשמחה מה זו עושה. ואי איישר חילי אבטליניה, כי טוב העדר הטוב ממציאות אינו - טוב. עכ"ד. גם בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' פט ס"ג), הסכים להרה"ג השואל במה שעורר במנהג זה של שבירת הכוס בנישואין, שנהפך בעוה"ר למין התהדרות של גבורה, שהחתן דורך בכח על הכוס ומשברו לרסיסים, וכל הקרואים ממלאים פיהם שחוק ואומרים סימן טוב. והוא היפך כוונת התקנה. ומוטב היה לבטל המנהג לגמרי, מלשנות דמותו בצורה כזאת שנפש היפה סולדת הימנו אלא שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה:). וסיים, ושבח אני מנהג קהלות הספרדים שבעת ששוברים הכוס, עונים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. עכת"ד. והנה לבטל כליל מנהג שבירת הכוס בעת הנישואין, אינו נכון בעיני. הואיל ועכ"פ יסודתו בהררי קודש. (שו"ת יביע אומר חלק ד - אה"ע סימן ט ד"ה ג).

וחשבתי שאולי הם שמחים שההצגה נגמרה והם יכולים ללכת לאכול ולרקוד.

לשבירת הכוס ניתנו גם טעמים מאגיים.

בברכות דף נד עמוד ב מצאנו:

"אמר רב יהודה: שלשה צריכין שימור, ואלו הן: חולה, חתן, וכלה, במתניתא תנא: חולה, חיה, חתן, וכלה. ויש אומרים: אף אבל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה".

וברש"י:

שימור - מן המזיקין. חולה - שהורע מזלו, לפיכך השד מתגרה בו, וכן חיה - אשה שילדה, וכן אבל. חתן וכלה ותלמידי חכמים - מקנאתו מתגרה בהם.

למה צועקים "מזל טוב" אחרי ששברו כוס לזכר החורבן?

כ
די לגרש את השדים, נקטו בצעדים שונים,  ואחד מהם הוא שבירת הכוס.

איזה כוס שוברים?

המהר"ם מינץ סימן קט טוען שיש לשבור את הכוס שמברכין עליה את ברכת האירוסין:

 "... לכן אין סברא לשבר כוס של נישואין שמורה ח"ו שבירת הבנין, כי אמרינן סימנא מילתא היא כדאיתא בהוריות ... וכן אנן עבדינן ג"כ בנישואין כמה סימנים חמורים /המורים/  על עניני הצלחה כמו האבוקות... וכן החיטים שזורקין על ראשם ... וכן נהגו לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראשיהם של חתן וכלה למעלה מן החופה  אחר ברכת נישואין ... כלומר פרו ורבו כתרנגולים".

בספר טעמי המנהגים מובאים דברי השל"ה המביא בפרשת שופטים  אם דברי  הריקאנטי, הטוען שתקנו לשבור את הכוס בשעת החופה, כדי לתת למידת הדין חלקה, כי מה שעולה למעלה ולגדולה, אז מתגרה בו השטן ועולה ומקטרג,  וזה מאמר רבותינו ז"ל:  ליתא כתובה דלא רמי בה תיגרא, ועל ידי כן ועולתה קפצה פיה".

מובאים שם גם דברי "אור החכמה":

 "לכך  נוהגים לשבור כוס בחופה, להראות שלא יהיה שולט עין הרע, מאחר שאנו רוצים שיהא שורה המזג טוב שבא מחכמתו  יתברך בחתן וכלה, רק מחמת רבוי עם שיש בחופה אולי יש עין הרע ע."כ שוברים הכוס שישלוט עין הרכ על הכוןס והוא חלק לס"א שרוצה תמיד בחורבן ופירוד".

ראו את מאמריהם  של שמואל הרץ "שבירת הכוס בחופה", סיני ק"ג עמודים רמח-רס, ופרופ' יוסי ויליאן "שבירת כוס בחופה-מנהג ומקורו", סיני קיח עמודים רס"ג-רסו.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/10/2006 08:36 לינק ישיר 

מנהג שבירת הכוס נוצר בעקבות הבנה מוטעית בתלמוד, אלו שהתחילו להנהיגו קראו את הסיפור בתלמוד ולא הבינוהו כראוי, וכעת כל חכמי הלב מנסים למצוא לו טעמים, אבל כאמור אין צורך לכך, בתלמוד נמצא מנהג לתת אפר מקלה בראש החתן במקום הנחת תפילין, לא מפה ולא סדין ולא כוס שבורה, אפר מקלה, דבר זה בודאי מראה על צער החורבן, ואז לא יצטרכו החכמים לעבות את ספריהם עם הצדקת מנהגים שאין להם שום יסוד.

את הדברים ביארנו כבר בלינק הבא
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1833041

התלמוד מספר שישבו בסעודה, ועלצו המסובים שלא כראוי, ואז בא בעל הבית, שבר כוס יקרה, ונעצבו כולם.
נחשוב קצת, וכי בעה"ב לקח כוס יקרה ושבר אותו לעיני כולם, והרי הוא מכלה את ממונו בידיו ולשם מה יצטערו בני אדם על מעשיו. אלא ודאי, בעל הבית עשה את עצמו שנשברה הכוס מבלי משים, ואז הוא שיתף את אורחיו בצערו שנשברה לו כוס יקרה, כולם הצטערו על הפסד ממונו, והוא הוכיחם שכך ראוי להם להצטער על החורבן.

נמצא שלקחת כוס השוה פרוטות בודדות, וישבור אותה החתן בכוונה תחת החופה, אין כאן לא אבל ולא חורבן, כי אם רגע גדול לצלמים, שיצליחו להנציח רגע זה במצלמותיהם, ויש אומרים שגם גבורתו של החתן נמדדת בדקות אלה. 

בתלמוד נזכר לשים אפר מקלה בראש החתן, במקום הנחת תפילין, אבל מנהג זה גורם לטינוף ראשו של החתן, ובאו בני אדם והחליפו מנהג זה, במנהג חיצוני של שבירת כוס.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/10/2006 11:47 לינק ישיר 

דרום חוקר

<"
מנהג שבירת הכוס נוצר בעקבות הבנה מוטעית בתלמוד, אלו שהתחילו להנהיגו קראו את הסיפור בתלמוד ולא הבינוהו כראוי">

לי נראה ששבירת הכוס היתה נהוגה לפני כן,
וכשחיפשו טעם למנהג זה, הם נתנו לו את טעם החורבן.

בדומה לו מצאתי בספרו  של ד. שפרבר "מנהגי ישראל" חלק א עמוד רל"ג', המביא מהספר "קורות לוב ויהודיה", מהדורת א' גודברג, ירושלים תשמ"ב סימן 89  עמוד 227 מנהג נישואין לובי "לזכר חורבן ירושלים":

"קודם שתכנס הכלה לחדר המיוחד לחתן ולרעיתו, תוציא מחיקה ביצת תרנגולת מאשר הביא לה החתן  בקופה, תזרוק אותה על כותל החדר על פני הבית, וגם בהכנסה תזרוק ביצה אחרת נוכח פני הבית ללכלך את כתלי הבית מבית ומבחוץ, לסימן אבלות זכר לחורבן המקדש. ושם בעמוד 281 בדברו על הברברים המוסלמיים ומנהגם הוא כותב: "מנהג אחר הלקוח בידם כי הכלה קודם הכנסה לבית החתן בפעם הראשונה תוציא מחיקה ביצת תרנגולת ותזרוק אותה למעלה בכותל ללכלך את כותל הבית.

הנה המנהג הזה בין היהודים בכל מחוז טריפולי לסימן אבילות על חורבן בית המקדש ... אך לא ידעתי איך הברברים אחזו להם במנהג הזה, ומה להם ולאבילות על חורבן בית המקדש, אם לא שנאמר כי עיקרם היה כת מן היהודים רק ברוב מהימים נטמעו,
 (על מנהג זה בין יהודי תימן ראה י' רצהבי עדות א תש"ו עמוד 68),  כשנתאזרח נוהג זה אצל היהודים, נתנו לו טעם משלהם, כי סימן אבלות הוא על החורבן, ותמהו על שבטי הברברים שאף הם נוהגים ב"מנהגם".

ואולי כך גם במנהג שבירת הכוס, שתחילה שברו את הכוס ואח"כ נתנו לו טעם "יהודי".

זה הזכיר לי את החב"די שהיה בצרפת  וכששמע אותם שרים את ההמנון הלאומי, הוא תמה: מנין להם את הניגון החב"די?!



תוקן על ידי - נישטאיך - 22/10/2006 11:57:32

עולם הפוך אני רואה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/10/2006 13:03 לינק ישיר 

ברכות לא א (באותה סוגיא של שבירת הכוס) א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהילים קכו) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה.

וכתבו שם תלמידי רבינו יונה על הרי"ף (כא א בדפי הרי"ף):
יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן בית המקדש אבל שלא בשעת חורבן מותר ואין זה נכון דאם כן לא היה לו לומר בעולם הזה אלא משחרב בית המקדש אסור לאדם שימלא שחוק פיו .... אלא אפילו בזמן בית המקדש אמר שאסור ...בשום ענין שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה....
 
ויש לעיין אם גם על איסור זמרה יאמר כן. מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/10/2006 14:17 לינק ישיר 

.

בקרב המסלמים בתקופת הכיבוש רבו האגדות על כך כי הברברים הם ממוצא יהודי, ואף נטען כי מלכתם מהונה אלכאהנה = הכהנת.

 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/10/2006 08:17 לינק ישיר 

שאלה צדדית:
ובתוך הדברים (במחיכ"ת בעל האשכול). בעלי התוס' בתענית כותבים שאפר מקלה הוא אפר של אדם, והביאם המג"א בהל' תעניות.
ואנוכי תמהתי בתרתי:
1. כיצד משתמשים באפר אדם ולא קוברים אותו (האם האפר הוא פנים חדשות, שאינו טעון קבורה?). לחילופין: איך נוצר האפר הזה? האם מדובר באדם שנשרף ותמיד שומרים את אפרו לתענית הקרובה (או לחתן הקרוב)?
2. הכיצד לא מצאתי מי שהעיר על זה? ותמיה זו גדולה מן הראשונה (ואולי עליי היא. ויבואו חכמים דפה ויאלפוני בינה).
שוב חשבתי שאולי זה אפרו של יצחק שצבור ע"ג המזבח ולא נקבר, אלא ששם זהו אפר וירטואלי (שהרי יצחק מעולם לא נשרף). אבל גם אם יצחק היה נעקד בפועל, כיצד היה נוצר אפר? האם היו שורפים איברים ופדרים שלו כמו קרבן בהמה?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/10/2006 11:23 לינק ישיר 

כבר העיר על התוספות בקרן אורה מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/10/2006 11:37 לינק ישיר 

אפר מקלה בשיטת תוס'

מיכי

אכן שיטת תוס' יחודית וקשה להבנה, אבל זאת היא שיטתם בביאור "אפר מקלה" ותמיד כך פירשו תוס' את הענין. 
ראה תענית טו: תוס' ד"ה ונותנים אפר ע"ג: ואותו אפר הוי מעצם אדם, שהרי האפר הוא לזיכרון העקידה, ובעקידה היה עצמות.

לעומתם ביאר רש"י ואחרים, אפר שריפה של כירה, או אפר של דבר הנשרף.

וראה מאירי בביאורו אפר מקלה "ר"ל אפר ממש ולא עפר, שהעפר אף הוא נקרא אפר ולפיכך הוצרך לפרש אפר מקלה, וי"מ שמפני אפר הפרה הוצרך לקרות האפר אפר מקלה ר"ל אפר השרופה בכירה". 

וכתב שם המהדיר בהערה: דאפר פרה לא מיקרי אפר מקלה, כמו שמצאנו בבכורות כט. הנוטל שכר להזות ... אפרו אפר מקלה. מכאן שאפר הפרה השרופה לא נקרא אפר מקלה. גם הרשב"ם בבבא בתרא ס: ד"ה אפר מקלה, לאפוקי אפר פרה. 

על פי כל הנ"ל, אפר פרה שרופה לא נחשב אפר מקלה, כעת נחלקו המפרשים מהו אפר מקלה שנזכר בתענית, האם כל אפר דבר הנשרף או כירה, וכך כתבו הרמב"ם ורש"י וכו', או דוקא אפר עצם אדם, כי אנו רוצים להזכיר את עקידת יצחק. 

בנוגע לשאלותיך אכן הם קשות, דבר ידוע הוא "יום ליקוט עצמות" מכאן שגם מת שנמצאו עצמותיו היו מלקטים אותם וקוברים אותם, אמנם מדיני טומאה וטהרה יכלנו להסתדר, שאין כאן עצם כשעורה, ולא רובע עצמות ולא רוב בנין ורוב מנין, אבל חובת קבורה בודאי יש, ודבר זה קשה.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-23/10/2006 12:33 לינק ישיר 

דרום

יש חובת קבורה על אפר עצמות? מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/10/2006 12:54 לינק ישיר 

מרן ר' מיכי אברהם שליט"א וכו',

התייחס לכך הרב קוק בתשובתו לד"ר זיידל שתמה על כך, באיגרת קלד (האהובה עליי מפן אחר):

ד' תוס' דתענית ט"ן קשים באמת, ונראה שהם נסמכים ע"ד הירושלמי, שאומר שרואין כאילו אפשרו של יצחק צבור. ומ"מ נראה להגיה "מעשה אדם", והכונה אפשר מקלה שע"י שרפה, לא טבעי, שהוא מעשה שמים, עפר. ועיי' מש"כ רש"י, ובגבוורות ארי בזה, ובירו' מפורש שחולקין בזה לפי הטעמים.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-23/10/2006 17:57 לינק ישיר 

מיכי, לשאלתך "אילו נעקד יצחק" -ומה אתה חושב? למה נועדו העצים והאש? ואיזה קרבן אתה מכיר שאין חלק ממנו שנשרף על המזבח? ולענין אברים ופדרים - הרי מפורש "והעלהו שם לעולה", כלומר כולו.

תוקן על ידי - גם_וגם - 23/10/2006 17:59:57




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 04:03 לינק ישיר 

 

קבלתי לתיבתי את ההודעה הבאה:

ראה גם מאמר מעניין בספר של גליק "אור נגה עליהם" על הזיקה שבין שבירת הכוס בשמחת הכלולות ובין שבירת כלים בהכנת מת לקבורה (אפרת 1997, עמ 205 -224)

אלא שלצערי אין לי גישה לפרסום.

באשכולי
הבאתי דעה, ששבירת הכוס היא  מפני שאם יזרקו  לרוחות "עצם", הם יהיו עסוקים בו, ויעזבו את החתן והכלה לעצמם. 

רעיון  דומה  מצאתי במנהג  הקשור להלויית המת,  והוא המנהג לפזר מטבעות  כסף ליד המת.

י. בן עמי כותב בספרו "יהדות מרוקו,  פרקים בחקר תרבותם",ירושלים תשל"ב , עמוד קסז:

"כשעומדים להוריד נפטר, נוהגים לפזר מסביב לקבר  אבקת זהב או לזרוק  מטבעות כסף. כסף או זהב זה מיועדים לשדים, שלפי האמונה עסוקים באיסופו, ולכן הם אינם מתפנים על מנת להזיק...".

וראו בספרו של מאיר בניה: "מעמדות ומושבות", בספר הזכרון ליצחק ניסים, ח"ו ירושלים תשמה, וב"מנהגי ישראל" תלק א עמודים ס-סד,  בפרק "זריקת שבע מטבעות ליד המת".

במנהגים רבים המטבעות הנזרקות, הן מטבעותת שבורות.



תוקן על ידי - נישטאיך - 24/10/2006 4:04:41

עולם הפוך אני רואה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/10/2006 12:19 לינק ישיר 


ואל תשכחו שזה גם פתרון טוב ל'מנועי כיבוד' כדוגמת הסיפור הבא:

באחת החתונות של נכדי כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ' שבחיפה, הופיע לחופה מי שהיה אז שר המשטרה מר משה שחל תושב העיר וידיד בית האדמו"ר.

הגבאי שנדהם מהופעתו של השר בזמן בו הוא אינו יכול לכבדו, אילתר מיידית כיבוד נחשב, והכריז ברמקול:

כבוד השר משה שחל מכובד להניח את הכוס מתחת לרגל החתן.

וכבוד השר בצעדי טווס, כולו אומר חשיבות, משל היה בדרכו להניח זר זכרון על מצבת קהילה יהודית נכחדת, ניער חליפתו וברוב חשיבות הניח מעדנות את הכוס מתחת לרגל החתן.

וליהודים היתה אורה שמחה וששון, וגם הקשרים ב"ה לא נפרמו.

נו, לא מספיק סיבה טובה למנהג ?



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-19/7/2009 02:39 לינק ישיר 

נתקלתי עתה במאמר זה.

בלי לעיין די, אומר כי הרעיון שעלה במחשבתי הוא כי בשבירת הזכוכית הלבנה שציינו בגמ' ועליה כתבו תוס' שזהו המקור לשבירת כוס היא בעצמה סמל לחורבן.

שהרי יש להקשות על דברי תוס' למה הביאו את דבריהם על המעשה השני בגמ' ולא על הראשון שגם שם שוברה כוס יקרה?
אלא שהגמ' בסוטה אומרת (מח ע"א) שמשחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה. וכתבו תוס' ב"מ כ"ט ע"ב שלא בטלה לגמרי אלא התמעטה מאד.
וא"כ, כששבר רב אשי את הכוס מזכוכית לבנה בא לרמז גם על חורבן הבית.  



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-27/7/2009 22:29 לינק ישיר 

גם אני חשבתי במשך זמן מה שראוי לבטל את המנהג, שבימינו התהפך ממטרתו המקורית. וכפי שכותב הרב עובדיה: "כי בשעת שבירת הקדרה פיהם ימלא שחוק לא פסיק חוכא ואטלולא ותבקע הארץ לקולם, ולא ידעו כי במקום גילה שם תהא רעדה לזכר חרבן ביתינו, ולשמחה מה זו עושה"

בכמה חתונות ראיתי נסיונות שונים לתקן את הבעיה:

א. לבקש מהקהל במפורש שלא לשמוח ולצהול לאחר שבירת הכוס (אתם יכולים לנחש כמה זה עזר...)
ב. להבליע את שבירת הכוס בתוך אחד השלבים האחרים, כדי שהקהל לא ישים לב. זה בעייתי משתי סיבות: 1. המטרה היא שהקהל דווקא כן ישים לב. 2. הקהל כן שם לב ומריע.
ג. לשיר יחד עם כל הקהל את "אם אשכחך" במנגינה עצובה, לפני שבירת הכוס.

דרך ג היא הטובה בעיני: מצד אחד כל הקהל נזכר בחורבן ירושלים לפני שבירת הכוס, ומצד שני הוא ממלא את תאוותו שמנהג הנפוץ לומר מזל טוב אחרי שבירת הכוס.

---

הסתירה בשאלה האם השמחה אסורה רק בזמן החורבן או בכל העולם הזה נובעת כבר מסוגיית הגמרא, שמשתמשת במונחים סותרים:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: +תהלים קכ"ו+ אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה"

מצד אחד - "בעולם הזה"
מצד שני - הפסוק מתהילים מדבר על הרינה שתהיה "בשוב ה' את שיבת ציון".  ואז יאמרו הגויים "הגדיל ה' לעשות עם אלה".




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-29/7/2009 00:15 לינק ישיר 

הייתי בכמה חתונות, ושם מייד אחרי שבירת הכוס היו כמעט עשר שניות של שקט ורק אחר כך התזמורת פרצה. עשר שניות אלו  יכולות  להיות ההבדל בין חוכא ואיטלולא לבין זיכרון חורבן הבית.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > שוברים ורוקדים-שבירת הכוס בחופה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר