הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · א חרדים ספרדים · אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-5/12/2006 19:05 לינק ישיר 
אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא

לפי מרן הרב עובדיה יוסף צריך ללמוד גמרא בשיטת אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
אילו מפרשים לומדים בשיטה זו?


תודה!



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 20:31 לינק ישיר 

זה לא לפי מרן הרב עובדיה ככה למדו אבותינו ואבות אבותינו



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/12/2006 20:34 לינק ישיר 

קודם כל את שלושת עמודי ההוראה.
הריף, הרמב"ם והראש.
לאחר מכן את הטור עם נושא כליו והעיקר הבית יוסף
שולחן ערוך ונושא כליו
וההמשך כיד ה' הטובה עליך ועל פי הזמן שעומד לרשותך
וכל המרבה הרי זה משובח

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/12/2006 07:54 לינק ישיר 

האיש החושש
לא אמרתי שמרן המציא את השיטה, אלא שלפי מרן צריך ללמוד בשיטה הזאת ולא להתפלפל בפלפולי סרק.


תלאביבי60
ללמוד הרמב"ם - הכוונה ללמוד את היד החזקה? הרי הרמב"ם לא פירש את הגמרא אלא רק את המשניות.
ואיך אני יודע מה צריך ללמוד ברמב"ם ובבית יוסף ושולחן ערוך בהקשר לאותה סוגיה ואותה מסכת?




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/12/2006 08:02 לינק ישיר 

כן ללמוד את היד החזקה לרמבם שעל הסוגיה כפי שמופיע בעין משפט.

וכן בטור ונו"כ והשו"ע ונו"כ כפי שמופיע בעין משפט.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/12/2006 15:28 לינק ישיר 


פרק יז - לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

 ודעת לנבון נקל שתכלית הלימוד ועיקרו הוא בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא להלכה ולמעשה. וכמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות (פ"ה), הוא היה אומר, בן חמש עשרה לגמרא, בן ארבעים לבינה וכו', ופרש"י, בן חמש עשרה לגמרא, ללמוד גמרא ועומק הלכות, בן ארבעים לבינה, להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה. ובאבות דרבי נתן (פרק כט מ"ז) רבי יצחק בן פנחס אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם יראת חטא, הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גבור ואינו מזויין, כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו, יש בידו זה וזה גבור ומזויין. וראה עוד שם בפרק כה (מ"ג). ובגמ' ברכות (ח.) אמרו, מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי, משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ע"כ. ולכאורה מאי קאמר יותר מבתי מדרשות, הרי בתי מדרשות עוסקים שם בתורה, וצ"ל דבתי מדרשות דקאמר היינו שלומדים בהם בלא לעיין אח"כ בהלכה, והקב"ה אוהב שיעסקו בגמ' אליבא דהלכתא, ולכן אמר אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, יותר מבתי מדרשות. שו"ר בחי' המהרש"א שם שכתב, שבבתי כנסת רבים מצויים קטן וגדול שם הוא, וכן בבתי מדרשות יש שהיו לומדים שם מקרא, ויש לומדין שם משנה ולא עלו בידן הלכה שיוצא מן התלמוד, כדאמרינן בסוף פרק אלו מציאות, העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, במשנה וכו', בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. והיינו שערים המצויינים בהלכה במקום שכל ת"ח קובע מקום לגירסתו בתלמוד המביאה לידי הלכה פסוקה, וקאמר עלה מיום שחרב בית המקדש וכו' דבזמן שביהמ"ק קיים היה שם לשכת הגזית, שמשם יוצאת הלכה פסוקה על פי סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרויה. ועכשיו שחרב בית המקדש אותן ד' אמות של הלכה, שכל ת"ח קובע לו לגירסתו בתלמוד, היא תחתיה להיות השכינה עמו. ע"ש.

והריטב"א שם כתב, דשערים המצויינים בהלכה היינו מקום ששם הקביעות ללימוד התורה וההלכה, יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות שאין לומדים בהם אלא לפי שעה דרשות או פסוק. ע"כ. ומרן החיד"א בפתח עינים שם כתב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כלומר, זאת התורה שלומדים גדולי הדור שמעמיקים בהלכה, וזה שכתוב המצויינים בהלכה, לאפוקי תלמידי חכמים הלומדים הלכות בבית המדרש לפי פשוטן, וזה שכתוב שערים המצויינים בהלכה שלומדים בעיון נמרץ לעומקה של הלכה, יותר מבתי מדרשות שלומדים התלמידי חכמים הלכות כפשטן, והם אינם מצויינים בהלכה, וקאמר דהיינו דאמר עולא מיום שחרב וכו', כלומר דלימוד הלכות בעומק מיום שחרב בית המקדש כי גבר אויב הסיטרא אחרא, אין לו אלא ד' אמות של הלכה, כלומר, שיעור מועט שמעמיקים ומפלפלים בהלכה בדקדוק, ועל-ידי זה מתבטלים הקליפות, כי תלמוד גימטריא פלונית להכניעה, ולקשט הכלה, כי הלכה ה' כלה וכו'. ע"כ.

ובבראשית רבה (פרשת ג' פיסקא ה') אמרו, וירא אלהים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. והלכות רבות מאירות עיניו של אדם. וראה בנפש החיים (מע' ה'). ובילקוט אמרו, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה', אלו הלכות.

ומהר"ח בן עטר בספר ראשון לציון (דף קב ע"ד) כתב: "נראה שאין מספיק לאדם לומר אלמד דיני איסור והיתר בש"ע שחיבר מרן רבינו יוסף קארו, אשר נתפשט בכל הקהלות לדון ולפסוק על פיו, ואעסוק בתורת הסוד, הגם כי רבה היא, אלא ידע שכל עוד לא נודע לו עיקר ושרש הדין מהש"ס והראשונים, אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר". ע"ש. ורמזו על זה חז"ל (ירושלמי ר"פ רבי אליעזר דמילה), כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. ובספר האשכול (הל' ספר תורה עמוד נ) כתב וז"ל: נשאל רב פלטוי גאון, איזה עדיף ומשובח, אם להעמיק בהלכות על פי התלמוד, או לעסוק בהלכות פסוקות וקטועות, והשיב, הנה רוב העולם מטין אחר הלכות פסוקות, ואומרים מה לנו להעמיק בקושיות ופלפולי הש"ס, אבל לא יפה עושים. ואסור לעשות כן, שבזה הם ממעטים את התורה, ונאמר יגדיל תורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמים הם שתשתכח התורה מישראל, ולא נתקנו הלכות פסוקות וקטועות לשנן בהם, אלא למי שלמד הש"ס כולו ועוסק בו תמיד, ואם מסתפק לו דבר בדין, ואינו יכול לפרשו, יעיין בהלכות ההם. ע"כ. ובספר מעשה רב (בשאלתות אות סב) כתב, העולם אומרים הלומד פוסקים בלי גמרא, הוא כדגים בלא פלפלים, ורבינו הגר"א אומר שהוא כפלפלים בלא דגים. ע"ש. וכבר אמרו בירושלמי (סוף הוריות), אפשר לעולם בלא פלפלין, והכל צריכים למרי חטייא.

וכתב בפלא יועץ הנ"ל, דיש בזה שתי פנים, ושניהם כאחת טובים, האחד הוא לימוד ההלכה דהיינו הגמרא בפלפול להקשות ולתרץ, ועל זה אמרו גמרא אין לך מדה טובה הימנה וכו', ועל זה אמרו קודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא וכו', וידוע שספרי השאלות ותשובות שעושים בכל דור ודור הם היו לעינים, ולא אלמן ישראל. וראוי לכל מי שחננו ה' דעת שיברר הדין שנכנס בו לבית הספק, ועיין היטב בגמרא ופוסקים עד אשר יצא כנוגה הלכה על תילה בדברים המפורשים כשמלה, ויכתב בספר רק הנוגע לענין דינא, ולא יערב מלאכת השיטה במלאכת התשובה, ובזה יהא מועיל לרבים לדורות הבאים. ועכ"פ אין לסמוך על כל הנמצא כתוב עד יבחנהו בבחינת שכלו אם כן הוא האמת, כי כל אדם כתב ולפום חורפא פעמים שבשתא, ויש דינים שהם כהררים התלויים בחוט השערה, שבחילוק מועט משתנה הדין, וזה הדבר מוטל על יושבי על מדין להבין עומק הדין, ולדמות בקל דין לדין, ורחמי למבעי על רזא דנא, שאלקי"ם יחוננו חכמה ודעת ותבונה. ע"כ.

וידוע מה שכתבו בשם האר"י ז"ל, שהלכה אותיות "הכלה", שע"י לימוד ההלכה נחשבת התורה כמאורסת אליו, שעל-ידי ההלכה מייחד הדודים, ואז התורה נעשית אצלו ככלה, שהרי ממנה תוצאות חיים, לידע את הדרך אשר יעשה האדם וחי בהם. וכן הוא בפלא יועץ הנ"ל, דע"י הקושיות ותירוצים בגמרא הוא מברר קש מתבן, ומקשט את הכלה אותיות הלכה וכו'.

ובשו"ת מן השמים (סי' לב) כתב, שהשיבו לו מן השמים בחלומו, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידין אותה על בירור, אותן שערים נאהבים לפני המלך הגדול יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים חמורים נאהב ונחמד לפני המלך העליון, וזהו שאמרו אגרא דשמעתתא סברא. והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבידת כסף אחד או שוה כסף התירה תורה לעשות מלאכות בחול המועד, כל שכן שיש לחוס על אבידת המרגליות היקרות ההם לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, כ"ז פירשו לי ושמו בפי באמת. ע"ש.

ובגמרא שבת (קלח:) אמרו, תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח'), הנה ימים באים נאם ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה', ונעו מים עד ים וגו', דבר ה' זו הלכה. תניא רשב"י אומר ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר (דברים לא) כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנ"ב במקום אחד. ע"כ.

ומה שהוצרכו בגמרא להביא ב' פסוקים, לומר, דאף דאיכא הבטחה שיהיה צמאון גדול לשמוע את דבר ה', עם כל זה יהיו קהלות מצפון ועד מזרח, שישוטטו לדעת את דבר ה' זו הלכה פסוקה, ולא ימצאו מורי הוראות להורות להם הדרך, ונודע מה שפסק מרן בש"ע (או"ח סי' נג סכ"ד), שצבור שצריכין לשכור רב וגם שליח צבור, ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בהלכה ובקי בהוראה הוא קודם, ואם לאו שליח צבור קודם. ומקורו טהור מתשובת הרא"ש. וכתב שם בביאור הלכה, דמכאן יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצוות התורה ומשפטיה איך להתנהג, ולא יהיו כעיוורים המגששים באפילה וכו', וע"י זה הולכת העיר מדחי אל דחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ה', ובאים לידי חילול שבת ויום טוב, ואכילת חשש חמץ, ומי יודע כמה איסורים מחייבי כריתות ח"ו ה' ישמרנו. ע"כ. צא ולמד בחשיבות לימוד הלכה לרבים, ממ"ש רש"י (שבת קטו.) דבשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים, שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להם לשמוע מלקרות בכתובים. ע"כ. וע"ע ברש"י שבת ל. וסנהדרין לח. ובילקוט שמעוני (ריש פר' ויקהל) אמר הקב"ה למשה, הקהל קהלות בשבת ללמדם הלכות. והובא בהקדמה למשנ"ב חלק ג'.

ועוד אמרו בקידושין (מ:) רבי טרפון וזקנים היו מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר, מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ע"כ. ובגמרא ע"ז (יז:) תנו רבנן, כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר לרבי חנינא, אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא דאמר, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (דברי הימים ב' טו) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וגו', מאי ללא אלהי אמת, שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. וכתב שם בפירוש רבינו חננאל, מאי ללא תורה, כל העוסק בתורה בלבד ואינו מתעסק במצות, וגם להוציא הדין לאמתו וההוראה כתקנה, כאילו גם תורה אין לו. ע"ש.

ולכן עיקר הלימוד אצל אברכים נשואים תלמידי חכמים צריך להיות בעניני או"ח ויו"ד הנוהגים למעשה גם בזמן הזה, כדי שידע לקיים המצוות כהלכתן, וגם להמנע מלהכשל באיסורי תורה ואיסורין דרבנן, ולא כמו שנוהגים מקצת תלמידי חכמים בכוללים מסויימים שעוסקים בכל זמנם בפלפול בסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים כלל בזמן הזה, אלא הלכתא למשיחא, שהוא בבחינת דרוש וקבל שכר [כמבואר בזבחים מה.] ואילו בענינים הנוהגים בזמן הזה אין להם חלק ונחלה, ואינם בקיאים אפילו בהלכות שבת, ובהלכות תפלה וברכות, גם בענינים הנוהגים באופן תמידי, ופעמים רבות שנכשלים גם בדברים הידועים אפילו לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה באו"ח ויו''ד. וכבר צווחו על זה קמאי דקמאי (בברכות כט.) ברכת מזונא לא גמרינן ואתנויי מתנינן?

ונודע מ"ש הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש, שכל מי שאינו לומד הלכות שבת על בוריין, וחוזר עליהן לפחות פעמיים ושלש, לא יוכל להמלט מחילול שבת בשוגג, הן במלאכות דאורייתא הן באיסורי שבות דרבנן. והביאו הגאון מליסא בסידור דרך החיים (דף קמה סע"ג), וכתב על זה: ועל זה ידוו כל הדווים שכמה תלמידי חכמים מופלגים בתורה עוסקים בפלפול וחריפות, ואילו בהלכות שבת אינם בקיאים, ובאים לידי ספק חילול שבת, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ע"ש. והובאו דבריו בזכרונות אליהו (עמ' קכו). גם בספר דעת חכמה (פרק יד) כתב, שרוב חילולי השבת שנכשלים בהם ההמונים, הוא מחמת חסרון ידיעה, כי אינם בקיאים בדיני ל"ט מלאכות, ושגגת תלמוד עולה זדון. והובאו דבריהם בכף החיים פלאג'י (סי' כט אות ה' וי"א). ע"ש. וראה מ"ש בזה בקריינא דאיגרתא ח"ב. ע"ש.

וגם ע"י שילמד היטב הלכות הנהוגות בזמן הזה, יוכל ללמד את העם דרך ה', ולזכות את הרבים, וכבר אמרו בגמרא בבא בתרא (ח.) והם תכו לרגליך ישא מדברותיך, אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם על דברי תורה. ע"ש. ואמרו עוד, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, שהכוכבים נראים לנו כקטנים, אבל הם גדולים פי כמה וכמה מכדור הארץ, וכך הוא ערך מצדיקי הרבים. ובאמת, שחוב קדוש מוטל על כל אברך, ובפרט מי שחננו השי"ת בלשון לימודים, נופת תטופנה שפתותיו, למסור שיעורי הלכה להמון העם וללמדם את דרך ה' בהלכות המצויות, כמו הלכות ק"ש ותפלה, הלכות שבת ומאכלות אסורות, הלכות טהרת המשפחה ודיני המועדים, הלכות תרומות ומעשרות וחלה, דיני ריבית ומשא ומתן, וכדומה. ואם לא ידע בעצמו את ההלכות המצויות, כיצד יזכה את הרבים בדבר ה' זו הלכה, וכבר אמרו בב"מ (פד:) תורה כמוהו למדת תורה כמוהו לא רבצת. ובחובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו עמ' תעד) כתב, כי החסיד הגדול ביותר אפילו אם יגיע אל התכלית בתקון נפשו להשי"ת, ואפילו אילו היה קרוב למלאכים במדותיו הטובות ומנהגיהם המשובחים, והשתדלותם העצומה והזכה בעבודת ה', עדיין אינו מגיע לזכויות מי שמורה ומדריך בני אדם אל הדרך הטובה והישרה, ומיישר ומחזיר בתשובה את הרשעים ומקרבם לצור מחצבתם. שזכיותיו נכפלות בכמה מונים בעבור זכיותיהם של אלו בכל הזמנים, ובכל הימים.

משל למה הדבר דומה, לשני סוחרים, שהאחד היתה לו סחורה אחת והרויח בה פי עשר משוויה, והגיע הכל למאה דינרי זהב. והשני היו לו סחורות רבות והרויח בהן כפל אחד בלבד. אבל מפני שהיו סחורות הרבה הגיע הכל לעשרת אלפים דינרי זהב. כך מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד, תהיה זכותו מועטת, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות עמו, תכפל זכותו כפי הזכויות של כל מי שיתקן ויקרב לצור מחצבתו. וכמו ששנינו (באבות פ"ה) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ע"כ.

וכמה גדולים מעשי חייא (כתובות קג:) שהיה הולך ומלמד נערי ישראל תורה. [עיין ירושלמי פ"ט דכלאים שריש לקיש צם שלש מאות תעניות לראת את רבי חייא, ולא זכה בגלל שלא עשה כמעשיו של רבי חייא, ואילו רב הונא זכה. עיין ב"מ פד.] ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, כל המלמד את בן חבירו תורה, זוכה "ויושב" בישיבה של מעלה, בישיבה שיש בה סמיכה. וכבר אמרו במדרש קהלת, למד ולא לימד אין לך הבל גדול מזה. וע"ע בדרשות החת"ס (דף קכד.).

והן אמת שעל כל ת"ח ללמוד גם בסדר קדשים וטהרות, וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (סוף מנחות). וכבר אמרו (מנחות קי.) תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה ביהמ"ק בימיהם, וכל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. ע"ש. וכ"כ הרב באר שבע (בסוף הקדמתו). ועיין בשו"ת בנין שלמה כהן מוילנא (סי' א').

אולם כל זה אחר שהשלים חובתו בידיעת ובבקיאות הדינים הנצרכים להלכה ולמעשה, וכמו שהסביר בטוב טעם ודעת הגר"ז בש"ע (הלכות ת"ת פ"ב ה"ט). ע"ש. וראה באגרות הרמב"ם (ווארשא תרלח דף טו ע"א) שכתב אל הדיין רבי פינחס ב"ר משולם, ומה שדנת שכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתה ולא ישאר אחראי עליה הדין עמו, תמהתי על כך, והיו עמי הדיין החסיד ועוד שלשה או ארבעה אחרים, ואמרתי להם, אל תתמהו, כי אלו בני פרנצא [צרפת] וכל היהודים אשר בערי הנוצרים, ואפילו חכם גדול שבהם אינם בקיאים בדינים, לפי שאינם רגילים בהם, שאין הנוצרים מניחים אותם לדון [בדיני אישות] כמו הישמעאלים, ולכן כשיבא להם דין יאריכו בו יותר מדאי, ולא ידעוהו עד שיחפשוהו הרבה בתלמוד, כמו שאנו עושים היום בדין מדיני הקרבנות, לפי שאין אנו עוסקים בהם, ובאותו הזמן שהיו עוסקים בהם היו בקיאים בהם עד שא"צ לשאול ולא לחפש וכו'. ע"ש. צא ולמד עוד ממ"ש רבינו בחיי בחובת הלבבות בהקדמה (דף יא ע"א) וז"ל: ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגירושין [כלומר, שאלה זרה שאינה מצויה בדיני גירושין] והשיב, אתה השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעת מן המצות אשר אינך רשאי להתעלם מהן, ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות [זרות], אשר לא תקנה בהן מעלה יתרה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מעוות במדות נפשך. ואני נשבע כי זה חמש ושלשים שנה שאני מתעסק במה שצריך לי במצות תורתינו, ואתה יודע רוב טרחי בעיון, ורוב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי מעולם למה שפנית לבך לשאול עליו. והאריך שם להוכיחו ולביישו על כך. עכ"ל. ודבריו חיים וקיימים. ולא על חנם נסדר סדר קדשים וטהרות בסוף התלמוד, אף שהם חכמה ודעת (עיין שבת לא.). ועיין בפירוש רש"י ב"מ (קט:) שביאר דברי הגמ' לכי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשו לי דהיינו שתגיע ללמוד סדר קדשים שעדיין אינך עוסק בזה עתה. ומבואר שעיסוקם בקדשים וכו' היה בסוף. וע"ע בב"מ (קיד:) דאמר ליה רבה בר אבוה לאליהו, בארבעה [סדרים] לא מציינא. ופירש"י דמיירי במועד נזיקין נשים וקדשים. וזרעים וטהרות לא היה בקי בהן כלל. וע"ש בתוס' דקאי אתוספתא. ושית לבך דרש"י סידר מועד ואחר כך נזיקין וכו'.

ובאמת  כי  כל  אלה  הלומדים   לאסוקי

שמעתתא אליבא דהלכתא, הרי הם גם קוטפים את פרי לימודם ויגיעתם, בבחינת נוצר תאנה יאכל פריה, וכמו שאמרו בגמרא שם, אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה, למה נמשלו דברי תורה כתאנה, מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה וכו'. ע"ש. והם בכלל מה שנאמר (קהלת י, ט) בוקע עצים יסכן בם. שהעובד וטורח לבקוע את העצים, הוא אשר נהנה מכך, שהרי מתחמם בעצים אלו, וכך ביגיעת התורה, היגע וטורח בעסק התורה בסופו של דבר הוא הנהנה מיגיעתו, וגם יכול ליהנות מיגיעתו להורות הלכה למעשה, לשעה ולדורות. כי יגעת ומצאת האמן. ואמרו עוד בעירובין (נה.) רבי זירא אמר מהכא (משלי טו) שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב, אימתי שמחה לאיש בשעה שמענה בפיו. ופירש רש"י, אימתי אדם שמח בתלמודו, בזמן שיש לו מענה כששואלין ממנו דבר הלכה. ע"ש.

ובגמרא נדה (עא.) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וכתב המאירי שם וז"ל: שאחר ששנה הסוגיא דרך מחקר ומשא ומתן מעלה בידו הראוי לברור דרך פסק וקובען לעצמו הלכות הלכות, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שע"י כך מתיישר בהוראה יפה יפה, ונמצא מזכה את הבריות בהוראותיו ואינו מכשילן כשאר התלמידים שאין נוהגין כן, והביאוה דרך רמז מדכתיב, הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות, רצונו לומר, אם הוא שונה הלכות על הדרך שביארנו עולם לו. ע"כ. וכ"כ עוד ביומא (כו.) הנ"ל. וכתב הרמ"א בהג"ה (יו"ד סי' רמב סעיף ל'), שבזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלימודו פלפולים וחילוקים [בלבד], רק במי שלמד [גם] פסק הלכה ועיון, והעמידו על האמת והיושר. ע"ש. גם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ כותב: עיקר הלימוד הוא ללמוד ש"ע לדעת דרכי ה', ובני אדם שלומדים פלפולים בלבד, והלכות שיש בהן מניחים, ימותו בלא חכמה ללמוד ש"ע, והדיינים מעמיקים הרבה בחושן משפט, כי לחמם הוא. ע"כ.

פרק טו - דרך העיון בגפ"ת
והנה גם כשיש מקום לחילוקים ופלפולים, הסברא הישרה מכרעת הפסק, על פי דרכי העיון המקובלים. וזה לשון הרמב"ן בהקדמתו למלחמת ה': "ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובותי על הרז"ה (בעל המאור) כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה, או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרת ראייתי, אין הדבר כן, כי יודע כל לומד תלמודינו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה, אבל נשים כל מאודינו ודעתינו בכל מחלוקת להרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה משפטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכלתינו וכוונת כל חכם וירא אלוקים בחכמת הגמ'". עכ"ל. וכיוצא בזה ראינו למהר"י מברונא בתשובה (סי' כ"ט) שכתב, "שאין להתיר אשת איש לעלמא על פי דקדוק כל שהוא, כי ודאי כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוספות אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים וחילוקים דקים כמיעל פילא בקופא דמחטא. אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בדעות ברורות ומלובנות ומחוורות מתוך פשטי סוגיא דשמעתתא, ולא מתוך דקדוק כה"ג". ע"כ. וכן הובאה תשובתו זאת בשו"ת מהרי"ו (סי' קס"ד). ע"ש. וכ"כ מהר"ר עמנואל חן בתשובה, והיא לו נדפסה בשו"ת מים עמוקים (ר"ס ל'). וכמעט שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. כיעו"ש. גם מהר"ר אבטליון בספר פלגי מים (דף ה:) כתב וז"ל: שמעתי מפי מורי המהרשי"ק שהיה אומר, רבים מן החכמים והגדולים טועים בחברם פסקים על פי כח החריפות והפלפול, ולא כן היא המדה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על פי קו היושר וההיקש ללמוד מילתא ממילתא בדברים ישרים ופשוטים, ולא בדיוקים ופלפולים בארחות עקלקלות. ע"כ. ובכנסת הגדולה (יו"ד סי' רמ"ב ס"ק ע"ח) כתב: "ובזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו פלפולים וחילוקים, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון ועמדו על האמת והיושר". ע"כ. ובשו"ת חוקי חיים ח"ו (חיו"ד סי' יג) פסק מדנפשיה, שמעלים לדבר שבקדושה ת"ח הבקי בהלכה קודם ת"ח מפולפל. וכ"כ בגנזי חיים בשם שיורי כנה"ג (או"ח סי' קלה סק"ט).

ומכללן של דברים יש ללמוד כי חובה קדושה מצד ראשי הישיבות די בכל אתר ואתר, להדריך את לומדי הישיבות, אשר עליהם גאוותינו כי הם אלה אשר יהוו את המנהיגות הרוחנית העליונה לדורות יבואו, ומהם תצא תורה לכל ישראל, בהדרכה מתאימה והשגחה יתרה על סדר לימודיהם, ולכלכל דבריהם במשפט, ולחנכם בארחות העיון הישר, להבין ולהורות, לשעה ולדורות. שעל זה אמרו (קדושין מ:): "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ולעסוק גם בהלכות הנדרשות מידי כל רב בישראל. ומבואר ברעיא מהימנא (פר' פנחס דף ריח), ובתיקונין, שעיקר עסק התורה הוא למעשה, דאורייתא איקרי עץ, דכתיב עץ חיים היא וכו', וכתיב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, ופיקודין דבה דמיין לאיבא מה כתיב בה, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכו' תשחית בעלמא דין וכרת מעלמא דאתי, ובגין דא צריך לאתעקרא מההוא אתר וכו', אוף הכי אורייתא בלא פקודין [מעשה] אתקריאת עקרא, ובגין דא אוקמוה לא המדרש עיקר אלא המעשה. ע"כ. חזינן דעיקר הלימוד הוא לבוא לידי מעשה, וכיון שאמרו חז"ל אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, היאך אדם יוכל להיות ירא שמים אם לא יעסוק בסוגיות הלכתיות.

וכבר כתב הלבוש (יו"ד סי' רמב סעיף ל): לאפוקי רוב הלימוד שבזמן הזה שאין כוונת הרב ללמוד עם התלמיד האמת, וגם התלמידים הבחורים אינם מבקשים ללמוד לקבל האמת, רק עיקר כוונתם של הרב והתלמיד על הפלפול שקורין חילוקים, אין זה הרב נקרא רבו, ולא התלמיד נקרא תלמידו, כי זה אינו מביאו לחיי עולם הבא, ומי יתן שירחיקו ממנו. ע"כ. שיש שאין כוונתם בלימוד התלמידים ללמד, אלא כוונתם לעצמם.

ומה מאד יש להצטער בראותינו שיש כמה מבחירי האברכים המבלים את כל זמנם אך ורק בפלפולים של הבל, ומלבד שאינם נותנים על לב להבחין אם יכונו דבריהם על פי הסברא הישרה, אינם מכוונים את לימודם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וחבל מאד על כשרונותיהם, שהיה אפשר לנצלם לליבון הלכות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם אך ורק בפלפולי סרק המקנים חדות נפש בת חלוף.

וכתב הגר"א באבן שלמה (פ"ח אות ב') מתחלה צריך ללמוד מקרא משנה וגמרא וכו', ואחר כך לעסוק בפלפול חברים, וזהו הדרה של תורה. אבל המשנה סדר הלימוד שלומד תחלה לידע איך לפלפל, ואינו יודע משנה אחת כצורתה, יאבד גם מקצת התורה ששמע בנערותו

פרק טז - שלא לאבד הזמן רק בפלפולים - סיני ועוקר הרים

 והנה בגמ' הוריות (יד.) אמרו, סיני ועוקר הרים סיני עדיף, דהכל צריכים למרי חיטיא. ובסנהדרין (מב.) דרשו עה"פ (משלי כד) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. אמר ריו"ח במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה. ופירש"י מלחמתה של תורה, הוריותיה ולעמוד על בוריה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא, ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד. אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכך ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר על דבר, יבין מתוך משניות הרבה שבידו הא מני פלוני היא ששמענוהו במקום אחר כך. עכ"ל.

והן אמת כי ראיתי למהר"ש קלוגר בהגהותיו לפמ"ג (סי' קלו) שהביא מ"ש הא"ר בשם שיורי כנה"ג, שת"ח בעל הוראה קודם לעלות לס"ת לפני ת"ח מפולפל שאינו בעל הוראה, וכתב הפמ"ג, דהיינו טעמא כמו שאמרו בהוריות (יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף. וכתב ע"ז הגרש"ק, לדעתי אין ראיה מהש"ס, שבזמנם לא היו ספרים נדפסים מש"ה סיני עדיף, אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו, וא"א למצוא ממילא. ועצם הדבר לדעתי שנוי במחלוקת דת"ק ואבא שאול בפ"ב דאבות. ע"כ. והנה הגם דבמ"ש לתלות דבר זה במחלוקת ת"ק ואבא שאול זכה לכוין להמחזור ויטרי, אבל מ"ש לחלק מדעתו בין זמן הש"ס לזמנינו נראה שנעלם ממנו מ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' רעא) שגם בזמן הזה סיני עדיף. וגם בשו"ת מהר"י קולון (שורש קסז) כתב, שגם בזמן הזה סיני עדיף. וכ"כ בעולת תמיד (סי' קלה), ובספר יד אהרן שם, ובספר גנזי חיים (מערכת ת' אות נט), ובספר בתי כנסיות (סי' רפב), שכולם הביאו להלכה דברי כנסת הגדולה הנ"ל. 

 

למה סיני ועוקר הרים - סיני עדיף

 וטעות נפוצה היא לחשוב כי ככל שהבקיאות גדולה יותר, נפגמת החריפות, ובאמת, דמאן דלא ידע מאי קאמרי רבנן, רק בעמל וטורח מוטב לו שלא לפתוח כמה ספרים, ויתרכז במעט הפוסקים המצויים, ולהבינם יפה יפה, ולא יהא צנא מלא ספרא, או חכם נושא ספרים, כמליצת הרב חובת הלבבות, ועל זה התפלל החכם: הרחמן יצילנו מפיזור הנפש. אולם מי שזכה לעומקא של הלכה, בבירור וליבון הסוגיות ההלכתיות בתלמוד ובראשונים ובאחרונים, ושוחה בימה של התלמוד כזקן ורגיל בהבנה ישרה ומעמיקה, ההיפך הוא הנכון, הבקיאות מקנה לו יד ושם בעולמה של הלכה. וככל שהוא בקי יותר בדברי התוס' והראשונים והאחרונים, שכלו נעשה לחריף יותר, וסברותיו קרובות יותר לסברותיהם של הקדמונים, בהיותו מצוי אצלם כ"כ. ואפשר, שלכן אמרו בברכות (סד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף, שע"י הימצאותו הרבה בדברי הש"ס והראשונים, ועוסק בהם בהבנה ישרה, שכלו נעשה קרוב לסברותיהם יותר מן החריף. ולכן אמרו שהכל צריכים למרי חיטיא, שע"י כך זוכים לכוין לאמיתה של תורה, וכבר נודעו דברי הריב"ש בתשובה (סי' רעא) שאין בדורינו זה מי שיוכל לפסוק הלכה מתוך סברא בעלמא. ע"ש. ונמצא, דהן סיני והן עוקר הרים בודאי שלומדים בהעמקה, רק הסיני מתוך שיודע הרבה סברותיו קרובות לסברות הקדמונים בהיותו מצוי אצלם, שהרי האדם מושפע מסביבתו, ועוקר הרים היינו שאינו בקי בספרא ספרי וכו', ואז סברתו אינה אלא סברא דיליה. ועיין בפירוש החסיד היעב"ץ (מסכת אבות פרק ו') על המשנה בדקדוק חברים, שהחכמים בזכות שכלם לא יצטרכו בפלפול רב.

וסייעתא לזה מצאתי במאירי הוריות שם שכתב בזה"ל: מי שהוא מפולפל ביותר עד שמתוך פלפולו מקשה כ"כ עד שאין כח בנשאלים לתרץ, ויש מי שהוא מפולפל כראוי ושונה משנתו במיתון ומעלה אותה על דעת פסק, נסתפקו רבותינו אי זה מהם קודם, ומ"מ בזמנים אלו אחרון חביב, כלל גדול בלימוד שידע התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה ששנה ויסמוך על הכללים שיצאו לו משם בקבלת הרב הראוי לסמוך עליו, וחפץ ה' בידו יצלח. אמן.

 ובארחות צדיקים (שער כז) כתב, והנה בדור הזה נשתכחה התורה, כי הלומדים דימו עצמם להיות כמו בעלי התוס' והראשונים, והחזיקו לימודם בפלפולים, עד שמבטלים את רוב היום בפלפול, ומבלבלים זה את זה, ועיקר הלימוד שלהם נשאר עראי דעראי, וביטול זמן הלימוד קבע, והרי אמרו חז"ל (שבת סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר, ואילו הם אינם עושים כן, אלא רצונם ללמוד התוס' וכל החידושים וחידושי חידושים קודם שידעו צורתא דשמעתתא, ואיך יצליחו בלימודם, ועינינו הרואות כי מרוב טורח העיון והפלפול שנוהגים בו, רבים פורשים לגמרי מן הלימוד, כי ההלכה נעשית להם כמשא כבד, לא כן הראשונים אשר תורתם היתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה, ולבם היה פתוח כפתחו של אולם, וכמו שאמרו בעירובין (נג.) אמר רבי יוחנן לבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ואמר רבא, ואנן כאצבע בקירא לסברא, ואמר רב אשי ואנן כאצבע בבירא לשכחה. וכל שכן אנן עניי הדעת וכו'. ע"כ.

וחזינן לקמאי דצווחי טובא על החילוקים הדחוקים שהיו נהוגים בדורותיהם, ומפיהם לפידים יהלוכו, ומתוכם כעין החשמל גדול האחרונים מהר"ל מפראג בדרך החיים (פ"ו דאבות דף קי"ז), שהפליג לומר על אלה שאינם לומדים להלכה אלא רק בדרך פלפול בעלמא, שהם כמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ושראוי מאד לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה בהקדמה לספר דרוש לציון בשם השל"ה הקדוש שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה.

גם השאגת אריה בחדשות (דיני חדש סי' ג') כתב, וראוי לכל אדם לתור ולדרוש בחכמה עד מקום שיד שכלו מגעת, והנה דרך זו אחזתיו מנעורי, וגם עד זקנה ושיבה לא אעזבנה ולא ארפנה ללון בעומקא של הלכה. וכל מה שכתבתי מנעורי והיה רשום אצלי, הוא ממה שחידשתי על גפ"ת ופוסקים, כי זולת זה מה שפלפלתי לחדד את התלמידים, או דרך דרוש, לא העליתי על ספר, כי את הכל ישא הרוח, ואין זה אלא הבל ורעות רוח, אף שנזהרתי בכל מה דאפשר שיהיה עיקר הפלפול לאמתה של תורה, מ"מ אי אפשר שלא יתערבו בו דברים שאינם לאמתה של תורה וכו'. ואני אינני מכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו, וכו' [ראה לשונו לעיל]. ע"כ. וכיוצא בזה כתבו השל"ה ובנו הגאון בעל ווי העמודים. ע"ש.

וכן בשו"ת חות יאיר (סי' קכג) כתב, ואל יבלה זמנו בחילוקים וחריפות של הבל שנתפשט בעונות הרבים, כי אוי ואבוי על מבחר הזמן שמבלים לפעמים רוב היום על זה, ובמקום זה היו יכולים ללמוד כמה דפים בש"ס ופוסקים. ועש"ב. וראה עוד בהקדמת תשובה מאהבה (בפתיחת שער האותיות ב' וח') אשר האריך מאד בזה, וכתב, שכל העוסק בפלפול "של הבל" אינו אהוב ומקובל על פני תבל, כי חכמי ארץ ישראל וספרד וארץ תוגרמא לא שמיע להו ולא סבירי להו פלפול כזה, והמה גדולי חקרי לב חריפים ובקיאים במקרא במשנה ובגמרא ובפסקי הראשונים והאחרונים, ודחו לימוד זה בשתי ידים, והמה גאוני ארץ ודבריהם בספריהם אהובים בעיני אלוקים ואדם, ואם יפונו האנשים האלה, אשר אומרים הבה נבנה לנו עיר ומגדל פורח באויר וכו'. ע"ש. ועיין בב"מ (צו:) לפום חורפא שבשתא. ושם (פה.) רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרידיה וכו'. וע"ש במהרש"א שכתב, שבני בבל אפשר שהיו מפלפלים דוגמת החילוקים שבדור הזה, אשר כל מי שיודע לכוין על הצד היותר בפלפול של הבל, הרי זה משובח, וכל אחד מכוין לדחות דברי חבירו כדקרי להו מחבלים, שאין נוחין זה לזה בהלכה, וע"י כך לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, כדקרי להו נמי התם במחשכים הושבני, והוא שאמר דלא נטרדיה, כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת, ואין מגיעו לתכליתו המבוקש. ע"כ. ובתוס' סנהדרין (יז.) מה לנו בחריפות של הבל. ובפרש"י (חולין פא. ד"ה התראת) "ופירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל". ע"כ.

הרי שהיו תולין הקלקלה במקולקל שהחריפות מטה לב האדם ושובה אותו ביופי החידוש, ועל פי קושיא מכריח את פסק ההלכה, והרי ידוע מ"ש הרא"ש (פרק אלו מגלחין סי' כח) שאין להוציא דין על פי קושיא, שאם יש תירוץ אחר לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ע"ש. ועיין בכנסת הגדולה (או"ח סי' קמ"ו הגה"ט) שאין לקרוא תגר על מנהג העולם ופי' המפרשים הראשונים והאחרונים, ואע"פ שנראה לנו קושי בדבריהם, יש לנו לתלות החסרון בנו, ולומר שדעתם רחבה מדעתינו, ואין אנו משיגים עומק כוונתם. ע"ש. ועיין בשו"ת דגל ראובן ח"ג (סי' ל"ו) בשם הגר"ח מוולוזין, כאשר בא לפניו רב אחד והציע לו פסק דין להתיר עגונה על פי יסוד קושיתו בתוס' יבמות, וע"ז ענהו הגאון: "מקושיא לא מתים". ע"ש. והרי לפנינו תשובות מרבותינו הראשונים והאחרונים, והם המלמדים אותנו להועיל, דרך הפסק ביושר העיון וההיקש, ולא אחזו שער לבנות יסוד על מגדלים הפורחים באויר.

ובספר עליות אליהו (אות ע"ז ד"ל ע"ב) סיפר בשם מהר"ח מוולוז'ין, שסיפר כי הרב החריף מהר"ר צבי מסמיאטיץ תלמיד הגר"א היה נוהג דרך לימודו על דרך החריפות, וכשנדפס האורים ותומים להגאון ר' יהונתן אייבשיץ, היה שמח מאד בפלפוליו החריפים, ולא זז מחבבו לפני הגר"א, א"ל הגאון בחר איזה חידוש מספר "אורים ותומים", והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב "מהתומים", ענהו הגר"א: אם באנו לפלפל כן הרי אפשר להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחדודי במהירות רבה, עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל, וכה סיים רבינו הגר"א: כשלומדים באופן זה יוכל האדם לטעות בעצמו, לאחר שבכל יום ויום יוסיף חידוד על חידוד, ויוכל לחשוב כי הוא הולך וגדל, ויבא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים ז"ל, אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמתי כדרכם של הראשונים ז"ל, אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו נגד הראשונים ז"ל, כי מה שאנו מתייגעים זמן רב ומוצאים אחר כך שרש"י ושאר הראשונים ז"ל הרגישו בזה ותירצו לפי דרכם בקודש במילים קצרות. ע"כ. וראה בהקדמת בני הגר"א לחיבורו על הש"ע, שכתבו, שהגר"א הזהיר אותם להתרחק מהפלפול, ורק הפלפול להלכה הוא טוב. ע"ש.

וכתב ביערות דבש (דרוש כ'), אוי לי אמי כי ילדתני בראותי שפלת הדור בכל חלקי אירופא, ממש אין ישיבה לומדי תורה לשמה שישבו שם לומדים מומחים שוקדים על התורה בעמק הלכה של אמת, אלא בעוה"ר בפלפול של הבל וכו'. אין דורש להבין דרכי התורה על בוריה. ואליכם אישים אקרא זכו חולקיהון שעוסקים בתורה בתמידיות מחיל אל חיל ילכו, אבל כל לימודכם גמרא משניות מדרש, ואין אחד נותן לב ללמוד או"ח על בוריה, הל' שבת על בוריו, אשרי איש שימלט ולא ישגה. ע"כ.


 

 


 

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-6/12/2006 19:13 לינק ישיר 

תלאביבי60 תודה רבה!
yahaloman תודה, אבל קראתי הכל וכתוב רק למה וכמה חשוב ללמוד בשיטת אליבא דהלכתא ולא מצאתי הדרכה של ממש אילו מפרשים יש ללמוד.

ושאלה נוספת, האם לומדים גם ארבעה טורים על אותה סוגיה או שמספיק בית יוסף ושולחן ערוך (ואולי מספיק רק שולחן ערוך)?
ואילו מפרשים על הבית יוסף ושולחן ערוך יש ללמוד?

תודה רבה לכם ! ! עזרתם לי מאוד.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/12/2006 21:21 לינק ישיר 

ודבר נוסף, לומדים את הרמב"ם לבד או עם נושאי כליו? (ואם לומדים עם נ"כ, אילו ממפרשיו לומדים?)


תודה רבה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/12/2006 18:06 לינק ישיר 

מישהו יכול לענות לי על השאלה איפה אפשר להשיג את הספר "אגרת לבן תורה"?


ערב טוב



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/12/2006 20:29 לינק ישיר 

בישיבת חזון עובדיה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > א חרדים ספרדים > אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר