הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים · מטות
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-8/7/2007 16:50 לינק ישיר 
מטות

(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 09/07/2007 8:19:01




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/7/2007 22:38 לינק ישיר 

האשכול היה מונח  במרתף, למען כבוד הפרשה קצת התיחסות.

במדבר פרק ל

ג) אִישׁ כּי יִדֹר נֶדֶר לַידֹוָד אוֹ הִשּבַע שׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דּבָרוֹ כּכָל הַיצֵא מִפּיו יַעֲשֶה:

(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַידֹוָד וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:

(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:

(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַידֹוָד יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:

(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ:

(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ:

(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַידֹוָד יִסְלַח לָהּ:

(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ:

(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:

(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:

(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַידֹוָד יִסְלַח לָהּ:

(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:

(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:

(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ:

(יז) אֵלֶּה הַחֻקּים אֲשׁר צִוָה יְדֹוָד אֶת מֹשׁה בּין אִישׁ לְאִשׁתּוֹ בּין אָב לְבִתּוֹ בּנְעֻרֶיהָ בֵית אָבִיהָ: פ

 א.מדוע הסיכום לא כולל גם את הפסוק הראשון- ההתיחסות לאדם שהוא נודר נדר לבד?
ב. כידוע שליח אדם כמותו בכל דבר המותר. הוא יכול לשלוח שליח לקדש אשה וכו. אבל אין אפשרות הילכתית שאדם ימנה שליח במקומו- למשל שהוא נוסע לח"ל- שיפר את נדרי אשתו
למה?

כדאי לענות העונים נכונה יזכו לעוד שאלות.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/7/2007 22:48 לינק ישיר 

א. מאותה סיבה שהוא לא כולל את פסוק י'. כי המקרים הבעייתיים הם אלו, ובהם לא היינו יודעים מה לעשות לולא הכרעת הכתוב. וגם כי רוב הפרשה היא על בין איש לאשתו ובין אב לבתו.

ב. כי צריך לבדוק כל נדר לגופו, זה לא צחוק שכל אחד יפר איזה נדרים שבא לו. וחוץ מזה אם מדובר באשתו זה יקרב את דעתה אצל אנשים זרים.

ג. לכאורה פרשת נדרים שייכת לפרשיות הקרבנות שבסוף פרשת פנחס - כלומר שם מדובר על קרבנות חובה ופה על קרבנות רשות. אחרת אין לי דרך להסביר איך זה נכנס פה. וזה שפרשת נדרים הופרדה, אולי זה כדי שפרשת פנחס לא תתארך יתר על המידה, וכפי שכתבו באשכול של פרשת פנחש.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/7/2007 23:12 לינק ישיר 

[משהו שכתבתי לפני כמה שנים, על פרשות מטות-מסעי - 

פרשות מטות ומסעי, אותן אנו קוראים השנה יחד, מסיימות את ספר במדבר, ונושאות בחובן סיכומים וסגירת מעגלים.
בפרשת מטות, מצטווה משה ע"י א-להים לנקום במדיינים על שפגמו בקדושת בני ישראל. בסוף פרשת בלק, מתואר שבני ישראל, ביושבם בשיטים, זנו עם בנות מואב ומדין. החטא הכבד הוביל למגפה איומה, שהסתיימה רק בשל מעשה הקנאות של פנחס (במדבר כה, 1 – 9).
עבור משה, אמורה הנקמה הזו להיות מעשהו האחרון בטרם מוות - מעין כפרה על היסוסו באותה פרשה ועל אבדן רגעי של הנהגה ואחריות, אשר הובילו לואקום מוסרי והצמיחו את מעשהו המזעזע של פנחס. א-להים מסביר למשה, כי הנקמה האיומה באלימותה תהא מעין סגירת מעגל אישית שלו, שתאפשר לו להיאסף אל עמיו בשלוה יחסית.

בני ישראל עושים כמצוות משה, ובהנהגתו הצבאית-דתית של פנחס (שכבר מוכר לנו כמי שלהט החרב האלהית ואש הקרב האמונית הן הן המניעות אותו בחייו) יוצאים למסע רצחני במדין. הם הורגים את כל הגברים במדיין ואת מלכיהם (לא, 7 - 8), ושובים את הנשים והטף, לא לפני שהם שהם בוזזים את כל רכושם ומעלים באש את עריהם.

אבל משה אינו מרוצה. אולי לא זו הדרך בה ביקש לכפר על חטאי העבר שלו, והוא נדהם מעוצמת האלימות שהוא עצמו לא חשב שהוא מסוגל לה; אולי הוא מבקש לדחות עוד קצת את סיום חייו המובטח עם מילוי המשימה האחרונה הזו. בכל מקרה, הוא כועס ודורש מהעם ומפנחס להשלים את הציווי, כאומן המלטש את הכלי שיצר עוד קצת, טרם יוכל להחיל עליו שם כלי מתוקן:
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה... וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:" (במדבר לא 14 – 18).

מותם של כל הגברים, מותה של ההנהגה, השלל הרב ברכוש ובאנשים ושריפת הערים אינם מספיקים. יש להרוג גם את הנשים ואת הבנים. יותר מצליל של ביקורת יש בהשוואה של דברי משה כאן – "וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף", אל דברי האיש שגידל אותו בביתו – "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א-22).
 לציווי של משה על רצח העם יש תוספת מעניינת – "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם: וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ:" (במדבר לא, 19 – 20)
מן הטבח הנורא הזה, אומר משה, יש צורך להיטהר. מן האלימות האיומה הזו אי אפשר לחזור אל הקהילה – אל הנשים והילדים אשר בבית – בלא לעבור הליך של ניקוי והתחטאות. 

אלעזר הכהן אינו נותן לתורה ללמד אותנו את הלקח מן הסיפור הנורא, ואולי אינו סומך עלינו – צאצאי צאצאיו – שנבין. הוא בוחר את מוסר ההשכל של הספור על פי טעמו האישי, ואותו הוא מנחיל לעם ישראל לדורותיו – "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:" (לא, 21 – 23).
חוקת התורה שבוחר אלעזר ללמוד מן המעשה אינה קשורה במגבלותיה של הנקמה, ברעיון העונש הקולקטיבי או בסייגים על אלימות. חוקת התורה שבוחר אלעזר ללמוד מן המעשה עוסקת כולה בטומאתם ובטהרתם של כלים. 

בפרשת מסעי, רגע לפני סיכום עלילותיהן של בנות צלפחד וסגירת המעגל בנושא זכויות הנשים לירושה ולנחלה, מצווים ישראל לבנות בארצם ערי מקלט לרוצחים בשגגה. במסגרת זו, מזכיר א-להים את החובה להרוג רוצחים (בזדון), שכן אין כפרה לדם אדם שנשפך, זולת דמו של רוצחו – "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" (לה, 33 – 34).
על הפסוקים האלה, דורש ספרי במדבר (פסקא קס"א) את דרשתו – "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה - מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש". כדי להדגים ולחדד את האמירה הנחרצת הזו, מספר הספרי סיפור – "מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקעה לו בלבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר 'שמעוני אחינו בית ישראל הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה וגו' (דברים כא – 1) בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל או על העזרות' געו כל ישראל בבכייה. ואח"כ בא אביו של תינוק אמר להם 'אחינו הריני כפרתכם עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת'. ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים:"
שני הכהנים מבקשים לעבוד את א-להים בעוצמה ומתוך דבקות, ועל כן הם מתחרים ביניהם מי יגיע ראשון להקריב את הקרבן. כדי לנצח במירוץ המצוות הזה, רוצח האחד את השני בסכין. הרצח הזה מתבצע בתוככי בית המקדש, ליד המזבח. רבי צדוק, קולו של המצפון והמוסר בסיפור הזה, פונה אל הכהנים האחרים ובציניות כואבת נוזף בהם (וגם בא-להים!). הפסוק שהוא מביא בדרשתו לקוח מטקס העגלה הערופה. טקס זה נערך כאשר נמצא הרוג בין שתי ערים, ואין יודעים מי הרגו. המרחק נמדד מן ההרוג אל כל אחת מן הערים, וזקני העיר אשר אליה הוא קרוב יותר, שוחטים עגלה, שוטפים ידיהם המגואלות בדם  בנהר וקוראים - "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא – 7). רבי צדוק בדרשתו מבהיר כי "שתי הערים" במקרה הזה הן ה'היכל', הוא קדש הקדשים אשר לא-להים, וה'עזרות' שהן מקום כינוסם של ישראל במקדש. מי אחראי על הרצח הזה? שואל רבי צדוק – א-להים או אנחנו, בני האדם?
אבי הכהן ההרוג, מלמד כי לא א-להים אשם ברצח הזה, אלא בני האדם. הם אלה שחשובה בעיניהם טהרתה של הסכין יותר ממותם של בני אנוש.

אנחנו, בני האדם, הם אלה הבוחרים להדגיש הלכות טומאה וטהרה של כלים על פני חוקי התנהלות אנושית רגישה ומוסרית. אנחנו, בני האדם, הם אלה שזכרונם הקצר מאפשר להם לנהוג באויביהם, בדיוק כפי שכאבנו כשנהגו בנו. אנחנו, בני האדם הם אלה שבוחרים את הלקח אותו אנחנו לומדים. אנחנו, בני האדם, הם האחראים למוסר ההשכל של הסיפור שאנו מספרים. אנחנו, ולא א-להים
.]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2007 10:03 לינק ישיר 

אםשלום
לא שהיתי חותם על כל הנוסח והנאמר, אבל ככלל אני מקבל את מה שכתבת, הוא יפה בעייני ונכון.
בדרך כלל מקובל  החותם על הספר הוא העיקר בו. הנשים בנות צלפחת הן הדמויות האחרונות הופיעות בספר במדבר, ובעצם זה הרי סוף ספר התורה- דברים זה משנה- לא בכדי מסתים הספר עם נשים.

מיכה
לא הבנתי את הרעיון לקורבנות. הנדרים אינם קורבנות, רק עם מפירים אותם.ובפ"פנחס מוזכרים רק קרבנות המועדים.

נכון הערת ברמז על ההפרה של האשה. התוספות במסכת נזיר, מסבירים את זה בפסיכולוגיה מאד מענינת. וכי למה אשה נודרת? בדרך כלל למשוך תשומת לב של בעלה, למצוקה נפשית, או אחרת שהיא נמצאת בה. היא צריכה שבעלה יהיה מעורב וקשור, ולא על ידי מישהו אחר.
וכן האדם הנודר בדרך כלל ואולי תמיד למשוך תשומת לב, התיחסות, של החברה של האשה, או אפילו של ריבונו של העולם.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/7/2007 11:36 לינק ישיר 

 

במדבר (לא, ח): "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

רש"י : "הוא בא על ישראל, והחליף אומנותו באומנותם, שאין נוצחים אלא בפיהם, ועל ידי תפילה ובקשה, ובא הוא וביקש לקללם בפיו, אף הם באו עליו, והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב...". 

לא הבנתי בדיוק מדוע הוגדר עמנו שאומנותנו הוא רק בפינו, בו בעת שבכל אורך ימי התנ"ך נערכה על ידינו אין-מספר מלחמות. ועוד, הלא אומנות בלעם היתה בפיו על ידי ציוו השם, כדי שלא יאמרו הגוים, ומה טענה עליו שתפס אומנותינו?


כל טוב!

*****

מואדיב:

.

דומני שרש"י מרמז למדרש אודות עשיו ויעקב.

*****

ירוחםשמ:

רש"י התכון לפסוק הקול קול יעקב והידים ידי עישו

רש"י שמות פרק יד

ויצעקו - תפשו אומנות אבותם.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/2/2008 15:59 לינק ישיר 

חלמישצור: אור לא מגרשים בחושך 23/07/2003

משה נצטווה:
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים
התלמוד מסכת בבא קמא לח' מספר כך:
ויאמר ה' אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: +במדבר כ"ה+ צרור את המדינים והכיתם אותם
מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית
לידתם העתידית של רות ונעמה מגינה על עמון ומואב מפני נקמת ישראל, העבר מעוגן בעתיד.
ברם לכאורה לא כך אנחנו מוצאים בילקוט שמעוני (רמז מב)
מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך בשביל החטא שעשה זמרי בשבטים, ללמדך כמה חמורה הזנות,
הנה שהעתיד מעוגן בעבר.
הסיפור החסידי מספר:
באחד מימי החגים ישב הצמח צדק ודרש עד שהפציע
הנץ החמה אחד מגולי החסידים שעמד שם באותה שעה רבי הלל מפאריטש (מחבר פלח הרימון ביאורים בדא"ח) ראה כי קרני השמש המפציעה מסנוורות את עיני הצ"צ לכן נטה על החלון להציל
אמר לו הצ"צ רבי הלל "אור לא מגרשים בחושך"
הנה כי כן להפוך רע לטוב הוא לגטימי ורצוי
להפוך טוב לרע הוא פסול ואין לו מחילה.
מוקדש לרב מיימוני.
בשורות טובות



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/5/2008 00:36 לינק ישיר 

למך:

מדוע ראובן גד וחצי המנשה מקבלים אחוזות מחוץ לארץ ישראל?


באותה חברותה חשבנו על הרעיון הבא: השבטים האלו כרוכים (ברמת האבות) במעשים בעיתיים:

ראובן שכב עם בלהה. גד הוא בנה של בלהה.

למנשה שני בנים שאחד נולד מפלגשו הארמיה.


אם גד למה לא דן? התשובה היא שגם דן הוקא- הוא גורש מנחלתו ונאלץ לנדוד ולחפש לעצמו נחלה בשולי הארץ


אשמח לשמוע דעות




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/5/2008 00:32 לינק ישיר 

מה עם שאול בן הכנענית? מדוע קיבל שמעון נחלה בשולי הארץ, וסופה שנספחה ליהודה? ובכלל - מה הקשר?

מה רע בהסבר הפשוט של התורה - ומקנה רב היה... ?

_________________

אוי לשכן
ואוי לשכנו




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-21/7/2008 00:22 לינק ישיר 

נושאי פרשת מטות

נדר ושבועה ל' ב'-ל' י"ז
מלחמת מדין ל"א א'-ל"א כ"ד
תרומת מדין ל"א כ"ה-ל"א נ"ד
בני ראובן וגד ל"ב א'-ל"ב מ"ב


סיכום פרשת מטות לנושאיה

פרשת מטות עוסקת בסוף תקופת המדבר ובתחילת הנחלת הארץ. כמצוות ההקדש שבסוף ספר ויקרא והוידוי פה החותם את מצוות ספר דברים בפרשת כי תבוא, פותחת הפרשה במצוות התלויות באמירה שהאדם מוסיף על עצמו מעבר למצוות התורה, נדר ושבועה . רק עליהן נאמר לשון איסור כאסיר בבית אסורים שכן את מצוות התורה יש לעשותן בלב שלם. סופר על מלחמת מדין שנצטוו לנקום בהם טרם האסף משה. את מלקוח המלחמה צוו לחצות בין אנשי המלחמה ובין בני ישראל. משניהם צוו לקחת תרומת מדין , מאנשי המלחמה אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן ומבני ישראל אחד מחמישים ללויים. לסיום הפרשה סופר על בני גד וראובן בעלי המקנה מבקשי נחלת ארצות יעזר וגלעד והנחלתן להם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2008 21:41 לינק ישיר 

מהמפתחות -

צרור את המדינים : כמה שאלות (יצחקומר)
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1038174

מלחמת אחים - לפרשת מטות (לאיודעכלום)
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1482173

_________________

בברכה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/7/2008 16:49 לינק ישיר 
כמה שאלות בפרשת מטות

א-מה ההבדל בין נדר לשבועה (מדוע כתוב בתורה נדר נזיר ולא שבועת נזיר).

ב-מדוע כל דבר אשר יבוא באב תעבירו באש (לפי פשוטו משמע שהוא מדין טהרה מטומאה : מההקשר בפרשה, מהדין לחטאות במי נדה, ומהמקבילה זאת חוקת התורה כאן ובפרה אדומה).

ג-מדוע רק אלעזר קיבל את תרומת ה' ולא גם  שאר הכוהנים כמו בתרומה הרגילה.

ד-האם היה לתרומה דין קדושה כמו תרומה ,זה לא משמע בפסוקים וא"כ במה הוא תרומה.

ה-מדוע ניתן סכום קצוב לתרומה שלא כבתרומה הרגילה שלא נתנה בה תורה שיעור.

ו-מדוע הלווים קיבלו א' מחמישים ולא מעשר (יחסם של הלווים לעם 1/25).

ז-מדוע רק אנשי הצבא צריכים לתת תרומת ה' והעם לא.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/7/2008 22:29 לינק ישיר 

משכיל

ההבדל בין נדר לשבועה,

נדר כשאדם אוסר את הדבר לעצמו,   כמו הנזיר האוסר את היין על עצמו.

שבועה- שאוסר את עצמו, לדבר. לשבועה יש גם שימושים רבים אחרים, כשאדם מעיד על דבר וכ'

הטהרה של העברה באש היתה, טהרת אוכלים, ניקוי הכלים ממאכלים  אסורים, מי הנידה - טהרת  מטומאת זב של עכו"ם

יש להניח  שאלעזר קיבל את התרומה -בשביל כל הכהנים, כנציגם הבכיר.

השלל שנלקח, גם לא היה קצוב.

 במקרה הזה של רווחים שלא טרחו ועבדו בשבילם אין אותו דין, של תרומה ומעשר.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/7/2008 15:48 לינק ישיר 

לא הבנתי מה באת ליישב במילים השלל שנלקח, גם לא היה קצוב



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/7/2008 16:07 לינק ישיר 

משכיל
כשאדם זורע שדהו, הוא זורע כ10% מהתבוא הנקצרת, הוא חורש, קוצר, דש זורה וכ', כלומר הוא נותן מכחו ליבול הנקצר.
יש עליו שעור קצוב של מעשר, ותרומה.
אבל במלחמה של ביזה ושלל, כשאדם לא טורח יחסית לרכוש שהוא רכש, אין לרכוש שרכש אותה קצבה כמו זה שעמל בגינו.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/7/2008 19:45 לינק ישיר 

משכיל: נדר הינו נתינה. נדר לה'=נתינה לה'.
המילה נדר כמדומני נגזרת מנזר שאדם מזיר (מרחיק) את הדבר ממנו. ובהוראת נדר היא מתייחסת יותר ל'נתינה לאחר' מאשר ל'הרחקה מעצמי'.

כאשר אדם נודר נדר עליו לשלמו. כאשר אדם נודר נזירות הוא נותן את עצמו.

מעניין רק ש"נדר " בכל התנ"ך הינו רק ביחס של נדר לה' ולא מצאתי נדר לזולת. (באדיבות סנופי )

----------

כמדומני שהפרשיה הפותחת את פרשת מטות אינה עוסקת כלל בדיני נדרים ושבועות אלא בַּחֻקּים אֲשׁר צִוָה יְדֹוָד אֶת מֹשׁה בּין אִישׁ לְאִשׁתּוֹ בּין אָב לְבִתּוֹ בּנְעֻרֶיהָ בֵית אָבִיהָ.

דהיינו. הפרשיה באה להורות את היחסים הנאותים האמורים לקום בין איש לאשתו ובין נערה לאביה.

נערה או אשה הנודרת לה' נדר, הריהי מחוייבת לכך: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם. ה אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ."

אך אם אביה מניא אותה ואינו רואה בחן את מעשה נידרה - כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם!  ואף שהתחייבה לאל וכל המתחייב לאל לא יחלל דברו - ה' יִסְלַח לָהּ. כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, ועדיף שתשמע בקול אביה ולא בקול ה'.

כך שהמתגלה מפשוטה של פרשיה הוא שפרשיה זו עוסקת בהשתתת יחס של ציות נערה לאביה ואשה לבעלה. כאשר המקרה הקיצוני הוא שהציות לאב/בעל נוגד את התחייבותם להבאת נדר לה'! אף על פי כן מצוה האל 'חוק': "צייתי לו ואני אסלח לך"

ואפילו במקרה קיצוני עוד יותר כאשר בעל האשה מפר לאשה את נדרה אחר שהַחֲרֵשׁ הֳחֲרִישׁ לָהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ! -  מצוּות האשה לעשות רצון בעלה!!  ובעלה הוא שיִשָֹא אֶת עֲוֹנָהּ.

לכן מובן גם למה על התורה להורות לנו שנדר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה - כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ. ולכאורה דבר זה מיותר הוא שהרי אין לה אב או בעל. אלא בא ציווי זה לנערה שהיתה לאיש וחזרה להיות אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה (הציווי נאמר בין פרשיית היו תהיה לאיש לבין ואם בית אשה נדרה) שאינה חייבת עוד בציות לאביה שכן קנתה עולמה ואינה עוד ברשותו.

 אֵלֶּה הַחֻקּים אֲשׁר צִוָה יְדֹוָד אֶת מֹשׁה בּין אִישׁ לְאִשׁתּוֹ בּין אָב לְבִתּוֹ בּנְעֻרֶיהָ בֵית אָבִיהָ


(ולכל הנזעמים על הפשטת הדברים או על חוסר השוויון המיני - הרגעו.)




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מטות
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 5 6 7 לדף הבא סך הכל 7 דפים.