(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)

מספר תמיהות בפרשה,   נגע הבית

א. בנגע צרעת של האדם כתוב- כי  יהיה בעור בשרו- כי כאשר יהיה
בצרעת הבגד כתוב גם כי= כאשר,
בנגע הבית לעומת זה לא  כתוב, כי- כאשר, אלא ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם.
למה נתתי-? האם זו הבטחה חיבית?( חז"ל מסבירים שכך גילו את האוצרות שהטמינו הכנענים בקירות, הסבר יפה, אם זה באמת כך היה?) האם בכל הבתים היתה נגע צרעת? האם רק במאה שנים הראשונות היתה צרעת הבית? הרי נגע הצרעת, היא עונש על לשה"ר, האם הבית דיבר לשון הרע, או עשה עבירה? או הבגד?

ב.הבית לא היה מטמא עד שהכהן לא אמר טמא, ז"א כי בעצם הצרעת לא מטמאה, רק הכהן הוא המטמא, יכול להיות מקרה שארון קיר או תמונה גדולה יסתירו את צרעת הבית, לזמן רב, ואם רק במקרה בער"פ יזיזו את הארון יגלו את הנגע, כלומר שהנגע לא מטמא ולא כלום?? אפשר תאורתית לחיות עם זה שנים בלי בעיות?

ג, בנגע הבית הולך האדם לכהן, ומספר לו כי נדמה לו כי יש נגע צרעת בביתו? אומר לו הכהן לך הביתה ותוציא את כל מה שיש בבית לפני שאני אבא,
 מסביר רש"י מחז"ל שהתורה חסה על כלי החרס של היהודי, ולכן מוצאים את הכל מהבית שלא יקבלו טומאה, והיות שבעצם הרי כל הדברים אפשר לטהר, ואת האוכלין אפשר לאכול, בזמן טומאתו, אז רק כלי החס אותם יש לנפץ, ועל זה חסה התורה, לפי דברי רש"י וחז"ל.

האמנם?  חודש טבת ירושליים- יהודי בא אל הכהן- והכהן אומר לו להוציא את הכל מהבית, כאמור. ליהודי הזה יש שנים עשר ילדים ושלשה תינוקות, כרים וכסתות ןארונות ומיטות, מוצאים את כולם החוצה, לגשם  לשלג ולכפור.
 זו הכוונה שהתורה חסה, על ממונו של היהודי? ועל הילדים לא? ועל הריהוט לא? ומה אם מתברר בסוף כי בעצם, זו לא צרעת, כי סתם רטיבות? איפה כאן-- חסה?

אילפא
טוב שלא פסלת את דברי מהתוספתא,- ירושליים אינה מטמאה בנגעיים- אני- לקרית היובל- כיונתי.

מיכההמרשתי: פשט ודרש בצרעת הבית

פרשת צרעת הבית (ויקרא יד, לג-נז)

0 - תחילת שבוע ראשון.

בתחילת שבוע ראשון אין שום בעיה - גם לפשט וגם לדרש מסגירים.

1 - סוף שבוע ראשון.
2 - סוף שבוע שני.
3 - סוף שבוע שלישי.

פשט לכאורה:

א.
1- פשה (גדל) - וחילצו.
2 - ואם ישוב, פשה - ונתץ.
     ואם, לא פשה - וטהר.

דרש (רש"י)
(בסוגריים הרבועים יופיע הפסוק שעליו רש"י דורש את הדרש)

ב.
1 - פשה - וחילצו.
2 - [ואם ישוב] חזר - ונתץ,
     לא חזר - טהור.

ג.
1 - עמד - מסגיר.
2 - [ובא הכהן] פשה - וחילצו
3 - [ובא הכהן]חזר - ונתץ,
     לא חזר - וטהר.

ד.
1 - עמד - מסגיר.
2 - [ואם בא יבוא] עמד - וחילצו
3 - חזר - ונתץ,
     [ואם בא יבוא] לא חזר - וטהר.

חיבור הפשט והדרש
ניסיתי לקרוא את הכתוב כך שהדרש יהיה פשט. להלן התוצאות:

חלק ב - הוא הפשט.
חלקים ג וד הם דרש הנלמד מהפסוקים שציין רש"י.

הסבר:
[ואם ישוב] - ואם ישוב הנגע - "פשה" הוא על פשיה ראשונה, כלומר אם לאחר שבועיים הפשייה הראשונה חזרה וכאילו עומדת בעינה - אז ונתץ.

[ובא הכהן] אבל ניתן ללמוד מכאן:
(שהרי מסתמא אם עמד בסוף שבוע ראשון - מסגירו), לכן פושה (גודל) בשני יש לו דין אמצעי, ולמה כיוון שנתיצה איננה אלא  ב"פשיה" (חזרה וכ"ש גדילה) שלאחר חליצה, ומ"מ כיון שפשה הוא חמור מעומד ואין די בהסגר. לכן הדין הוא בין הסגר לנתיצה: חליצה.

[ואם בא יבוא] כלומר אם חלץ בראשון ולא חזר בשני טהור, ויש ללמוד מכאן שעומד בשני יש לו דין אמצעי, שהרי אינו ריפוי*, ואף חמור מעומד בראשון (כיוון שעבר שבוע נוסף), ומ"מ קל מחוזר (שהרי חוזר הוא מראה על כח התחדשות שיש בנגע) וכן דומה לפושה בשני. לכן דינו כפושה בשני - חליצה.
____
*אולי צריך ללמוד זאת מעניין הריפוי, שלא תאמר ששבוע שני קל מראשון שכביכול ההסגר הוא רק לבדוק אם יפשה.

איך נראה בית יהודי לפי פרשת מצורע?

בעל, כשצעג שאל לגבי הבית היהודי לפי התורה, הוא התכוון בוודאי לזה  

[טהרני האנטי-פוליטיקה מתבקשים לעיין בהגדרת "הומור" בויקי]

_________________

מיכה
 הזכרת כי הצרעת בא מלשון הרע, אם קבלה היא נקבל-, אבל כאן בעצכ"ח אשאל, מאיפה לוקחים את זה?

בדרך כלל יש סמיכות פסוקים, פרשיות וכד'- אבל- לא תלך רכיל בעמך- או איסור לה"ר אחר אננו בקרבת מקום בכלל.

אז מאיפה זה בא הרעיון הזה?  ואם הצרעת היא עונש על לה"ר, למה זה הפסיק? אתה רוצה להגיד שכבר לא חוטאים בזה?

מאז שהעיתונות ו הוא חלק חשוב מחיינו, כהה האיסור ואין איסור יותר? אולי?

עד כמה ששמעתי בוטל איסור הזה, בשבתות הקיץ,  שמאריכים את השעון, החסידים מנמקים את האיסור - לא לפגוע בעונג שבת.
הליטאים מתירים כי ההמנעות והאיסור, יכול ח"ו  לגבול בדיני נפשות- ממש פיקוח נפש, והם מאד מחמירים בפיקוח נפש.