מי ימלל גבורות ישראל
מי לא מכיר את ההבדל בין הגן הדתי לגן החילוני במסיבת חנוכה. בעוד בגן החילוני שרים, במשך שנים, "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", בגן הדתי מתאמצים להדגיש: "אשר חולל ה' למכבים", למרות שהתוספת מקשה על המנגינה….
חנוכה הוא חג שהתברך בשירים רבים ולא צריך להיות גננת בשביל לגלות זאת. שירי חנוכה אינם מקפחים שום סממן של החג הזה, מהנר הראשון עד אחרון הסביבונים והתלהבות מיוחדת הם מגלים מניצחון המכבים. הסיבה לאינפלציית שירי החג היא פשוטה. ההזדהות של משוררינו הלאומיים בראשית דרכה של הציונות עם החג, כפי שתפשו אותו, הייתה מוחלטת. עד הקמת המדינה, כשללוח השנה עוד לא נולד יום העצמאות, היה חנוכה החג של התנועה הציונית. גבורתם הלאומית של המכבים שימשה לחלוצים כאנטיתזה לגלותיות שבה נלחמו ונס המרד של מתתיהו שווה בעיניהם למהפכה הציונית. בשירים שחברו ביאליק, קיפניס ואחרים הושוו החלוצים למכבים ונקראו להעמיד את העם, להקים את הדור, להושיע, לפדות ובקיצור, לפעול בכל הפעלים שנעלמו זה מכבר מהלכסיקון הישראלי.
כצפוי, כחלק אינטגרלי מתופעת "כוחי ועוצם ידי", בביטוי הגבורה הלאומית בשירים, הייתה כרוכה גם לא מעט כפירה בחסדי שמיים. הפסוק הידוע מתהילים: 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו', סורס והפך בשירו של מנשה רבינא ל 'מי ימלל גבורות ישראל'. המשורר זאב, בשירו "אנו נושאים לפידים" הגדיל לעשות והשתמש בנס פך השמן כדי להמחיש את עצמאותם של החלוצים בני העלייה השניה, שמרדו בסומכים על הנס:" נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו, בעמק חצבנו עד דם, ויהי אור".
ובכל זאת, לא נעים לומר, אבל אני מתגעגע לכפירה של שירי חנוכה ובשנה וחצי האחרונות, הגעגוע הזה גובר. זה געגוע לימים שבהם היה אפשר לשיר בלי טיפת ציניות "הן בכל דור יקום הגיבור, גואל העם", ימים בהם היית יכול לבטא מילה כמו ניצחון בלי להתנצל.
לא סוד הוא שהגבורה של היום, זו לא הגבורה של פעם. מה שבקלות "עבר מסך" 'בימים ההם', לא מקבל רייטינג 'בזמן הזה'.
"נרותיי הזעירים", שפעם ספרו לנו סיפורי גבורה, היום, בגרסת נוער הנרות, מספרים רק עצב וגעגועים. אם פעם דרשו נרות חנוכה ממדליקיהם לקום ולהתעורר, הנרות של היום רק דורשים להדליק אותם, לא יותר. "הדליקו נר ליצחק", שבו לידו, עדיף עם גיטרה וזה מספיק.
תנו למכבים לנצח / אלישיב רייכנר
http://www.kipa.co.il/magazine/show.asp?id=866
_________________
 |
|
.
