הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · בחדרי חרדים חוק ומשפט · בחירת נשים - סיכום הנושא - פס"ד שקדיאל
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-15/10/2008 04:55 לינק ישיר 
בחירת נשים - סיכום הנושא - פס"ד שקדיאל

בעקבות אשכול בפורום בח"ח, מובא בזה החלק ההלכתי של פסק הדין לאה שקדיאל נ' מדינת ישראל, העוסק בשאלת מינויה של אשה דתיה לחברה במועצה הדתית בירוחם.
http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/PADI-NA-2-221-L.doc

פסק הדין מקיף את הנושא מזויות שונות, ואף החלק ההלכתי הרחב, סוקר מבחינה הסטורית והלכתית את הענין.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2008 04:55 לינק ישיר 

  החלק ההלכתי של פסק הדין מתחיל בפיסקה 26.

26. בדברינו לעיל רמזנו לכך, שלדעת רבים וגדולים מן הראוי הוא שלא לפסול את העותרת מלכהן כחברה במועצה הדתית גם מבחינת עולמה של הלכה. עתה הגיעה השעה לפרוע הקפה זו (השווה מאירי, סנהדרין, לג, א, ד"ה כבר ייעדנו [ב]). ראוי הוא נושא סוגייתנו, הרווי ערכי יסוד וקובע אופיה של משפחה ודמותה של חברה, ושבו הלכה וחוק נשקי אהדדי, שנקדיש דברים לבירורו, כפי שהמה עולים מתוך פסיקתם של חכמי ההלכה והוגי הליכותיה.

השאלה, אם - ובאיזו מידה - אישה רשאית לשאת במשרה ציבורית, לא נדונה בתור שכזו, בהלכה התלמודית, אלא במעט (ראה ברכות, מט, א [ג] בדבר נשים שאינן במלכות; וראה דברינו להלן, לעניין ספרי, דברים, פרשת שופטים, פסקה קנז [ד], ופסיקתא זוטרתא, פרשת שופטים, ד"ה שוםנשים [ה]). במקרא, בתלמוד ולאחר מכן מדובר בדמותן של נשים גדולות ודגולות, נביאות, שופטות, מלכות, חכמות ולמדניות (ראה לאחרונה: ש' אשכנזי, האשה באספקלרית היהדות (מהדורה 2, תש"ם), במיוחד חלק א', עמ' קטו­קמב; "האשה במקורות היהדות", הגות, מאסף למחשבה יהודית (האגף לתרבות תורנית, תשמ"ג) 25-26). היו אלה תופעות בודדות, והכלל המנחה ­שמשמעות רבה לו בבניינה של המשפחה היהודית לדורותיה - היה: כל כבודה בת מלך פנימה (תהילים, מה, יד [ו]): כבודה של אישה בחינוך ביתה ובניהולו, ואין מדרכה להיות מעורבת בהליכות הציבור. ביטוי חד וברור לכך - בנושא דיוננו - אנו מוצאים לראשונה בדברי הרמב"ם, מלכים, א, ה [ז], המוסבים על הפסוק שבספר דברים יז, טו [ח]: "שום תשים עליך מלך"; וזה לשון הרמב"ם:

"אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר: 'עליך מלך' - ולא מלכה; וכן כל משימות שבישראל - אין ממנים בהם אלא איש".

הכללה זו של הרמב"ם ל"כל משימות בישראל" (שייתכן שיסודם בספרי על הפסוק האמר בספר דברים, לפי הנוסח שהיה לפני הרמב"ם - ראה להלן), נחלקו עליה רבים מן הראשונים (ראה להלן), אך דעתו הייתה הדעה המקובלת שנהגו לפיה.

 

27. חילוקי דעות מעניינים ומגוונים בנושא דיוננו התעוררו בתחילתה של המאה שלנו בקשר למתן זכות בחירה לנשים, שאלה שעלתה, בראש ובראשונה, בקשר לבחירות למוסדות השלטון העצמי של היישוב היהודי בארץ­ישראל סמוך לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ובקהילות שונות בתפוצות הגולה. מן הראוי לציין, שברוב המשטרים בעולם נשללה עד אותה שעה זכות הבחירה מנשים, ורק החל מהמחצית השנייה של העשור השני למאה הנוכחית הוענקו לנשים זכויות מלאות - לבחור ולהיבחר - ברוב מדינות ארצות­הברית וקנדה, ברוסיה, אנגליה וגרמניה; במקומות מסוימים, כגון צרפת, הוענקה זכות זו רק בשנת 1944, ובשוויץ בשנת .1971(ראה: l.h. tribe . O; 1599( 1988,.nd ed 2,mineola) american constitutional law P.w.h. hogg hood phillips and p. Jackson, constitutional and administerative; 187(. 1987th ed.. By p. Jackon. 7london) law J.f; 723(.. 1985nd ed. 2toronto) constitutional law of canada Introduction to swiss"the swiss federal constitution" . Aubert; 1518(. 1983deventer. Ed by f. Sessemonter and t. Ansay) law Women. Legal position" (. 23. 1971vol) encyclopedia britannica 627- . 623At"of). ועוד נתייחס לכך להלן. הדעות בין חכמי ההלכה בארץ-ישראל ובתפוצה היהודית התחלקו לשלושה מחנות: לדעתם של רוב חכמי ההלכה - אין להעניק לנשים זכות בחירה, לא אקטיבית, היינו הזכות לבחור, ולא פאסיבית, היינו הזכות להיבחר. זו הייתה דעתם של רוב חכמי ההלכה של היישוב בארץ-ישראל (ראה מ' פרידמן, חברה ודת (הוצאת בן צבי, תשל"ח), 146-184) ושל גדולי ההלכה בתפוצות; לדעת חלק מחכמי ההלכה, לנשים זכות בחירה אקטיבית אך לא פאסיבית; ולדעת חלק אחר - אין מניעה מטעם ההלכה שלנשים תהא זכות בחירה אקטיבית ופאסיבית, היינו רשאיות הן לבחור למוסדות הציבור והשלטון ולהיבחר אליהם.

28. מעניין לציין,כי בנושא זה נמנה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש אותה שעה כרבה הראשי של ירושלים ולאחר מכן כרבה הראשי של ארץ ישראל וכמייסדה של הרבנות הראשית, על המחנה ששלל מהנשים הן את זכות הבחירה האקטיבית והן הפאסיבית. דעתו זו הביע, בוויכוח הגדול שהתנהל אותה שעה, בשלוש הזדמנויות (ראה מאמרי הראי"ה, קובץ מאמרים מאת הראי"ה קוק זצ"ל (הוצאת הקרן ע"ש גולדהרץ ע"ה, תשד"ם) 189- 194[ט], תשובה לועד הסתדרות המזרחי מיום יא בתשרי תר"פ-1920, ו"תשובה כללית לרבים השואלים אותי" מיום י' בניסן תר"פ-1920; ופעם שלישית, ב"החלטת אסיפת רבני ארץ ישראל", שהתקיימה ביום כו בניסן תר"פ, עליה חתום הרב קוק לבדו; על שינויי נוסחאות בהחלטה זו ראה פרידמן, שם, בעמ' 165­167). הרב קוק דן בנושא משלוש בחינות (מאמרי הראי"ה, שם, בעמ' 189).

 "א. בדבר הדין, אם הדבר מותר או אסור; ב. בדבר טובת הכלל, אם תצמח טובה לישראל מן החיוב או מן השלילה; ג. בדבר האידיאל, אם הכרתנו המוסרית היא שוללת את עניין או מחיבתו; מוכרחים אנו לבאר את יחסנו לאלה שלשת הערכים, כי חפץ אני שהדברים יקיפו בשימת לבם את כל שדרותינו, בין שלומי אמוני ישראל שהכרעת ההלכה היא העיקרית אצלם, ובין אלה שטובת האומה היא אצלם המכרעת, ובין אותם שעיקר מבטם הוא האידיאל המוסרי כשהוא לעצמו".

 מבחינת הדין, שניים הם נימוקיו של הרב קוק:

"והנה בדבר הדין אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני: א. בתורה בנביאים ובכתובים, בהלכה ובאגדה, הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הצבור הקבועה מוטלת היא על הגברים ש'האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש' (יבמות, סה, ב)... וכל כבודה היא פנימה.

ב. ההשתדלות למנוע את תערובות המינים בקבוצים (היינו בציבור, בהתקבצות המונית - מ' א') היא כחוט חורז במהלך התורה בכללה, וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות של המינים בהמון, בקבוצה ובמסבה אחת, מהלך החיים התדיריים של הכלל".

ומבחינת טובת הכלל - שמירת הקשר עם מקורות היהדות והתנ"ך, שבשמו הוכרו אותה שעה על-ידי אומות העולם זכויות עם ישראל על ארץ-ישראל (שם, בעמ' 189- 190[ט]). ואשר לאידיאל של מעמד האישה - זהו חזון לעתיד "של האשה, האם בישראל, בחיים בכלל ובפרט... אבל חזון עתיד זה איננו מושקף עדיין כלל בחיי התרבות הזמניים שהם רקובים מלפנים, אף על-פי שהם מגוהצים מבחוץ" (שם, בעמ' 190[ט]).

תשובה זו אופיינית היא לדרכו של ענק רוח זה, ששילב את פסיקתו, בנוסף על מקורות ההלכה, בהגות על התחייה הלאומית של העם ושיבתו לארץ­ישראל ועל חזון לעתיד, על-פי דרכו והבנתו. משוכנע היה שזו טובה לאישה שלא להיגרר למערבולת החיים הציבוריים, וטובה לאומה השבה למכורתה בארץ- ישראל. ובכך ביקש לשכנע גם את אלה, שטובת האומה והאידיאל המוסרי המה המכריעים לגביהם, ולא ההלכה ופסיקתה.

בשני המקורות האחרים מרחיב הרב קוק את דיונו בנימוקים הנוספים לביסוס עמדתו. הוא רומז לכך שגם באומות העולם מתחיל להתקבל רק עתה "החידוש המודרני הזה" של מתן זכות בחירה לנשים, שאינו עולה בקנה אחד עם עולמה של יהדות ועם ייחודה של המשפחה בישראל. וכך ראה את הדברים הרב קוק בימיו (שם, בעמ' 192[ט]):

"הגורם הנפשי של הדרישה הזאת, לקרא את הפומביות של הבחירות בשם זכויות לנשים, בא בעיקרו ע"י מעמדן האומלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה.

 

 אם היה מצב המשפחה שלהם כל כך שליו ומכובד, כמו שהוא בישראל על­פי הרוב, לא היו הנשים בעצמן ולא אנשי המדע והמוסר והאידיאלים הגבוהים דורשים את מה שהם קוראים בשם: "זכויות" של בחירה לנשים, באותו הנוסח הרגיל, שהוא עלול לקלקל את שלום הבית, ואשר מקלקול זה מוכרח לבא רקבון גדול באחרית לחיים המדיניים והלאומיים בכלל. אבל מתוך היאוש ומרירות הנפש, הבאים לרגלי מהלך הגסות של הגברים בקלקול חיי המשפחה, חשבו להעזר על ידי איזה יפוי כוח צבורי, לנסות בזה את הטבת מצבן ההרוס בבית פנימה, מכל לחוס עוד על הבדקים המתוספים בו על-ידי זה, אחרי שכבר רבו פרציו כל כך מבלעדי זה. אנחנו לא ירדנו ולא נרד למעמד כזה, ולא נרצה לראות את אחיותינו במעמד ירוד כזה. הבית אצלנו הוא גם עתה מכון קדש, וחלילה לנו להשבית את הזהר של חיי אחיותינו, וליתן מקום למרר אותם על ידי המולת הדעות ומחלוקותיהן בעניני הבחירות והשאלות המדיניות.

האשה הישראלית מבססת את זכויותיה על-פי התוכן העדין של ערך הנפש המיוחד לה, לא על פי חוקים קצובים וחתוכים, עשויים ביציקה מוכנית, שהם בעדה קרני ברזל, שאינם הולמים כלל לעדנת נפשה, ועפ"י רוב איננה די חזקה, לפי אפיה הטבעי, להשתמש בהם, ואין בכחם להשלים את מה שהם מקלקלים ביסודם של היחושים הנפשיים, השולטים בהקפתם על כל שטח החיים כולו.

המשפחה היא לנו יסודה של האומה, בית יעקב יבנה את עם ישראל. אנו מכינים את בניין האומה - על-פי טבע נפשנו. הננו תמיד מוכנים להכריז על דבר החובה המסרית של ההקשבה לדעת האשה בכל בית בישראל גם בנוגע לשאלות כלליות, חברותיות ומדיניות. אבל הדעה המוסכמת מוכרחת היא לצאת דוקא מן הבית, מהמשפחה בתומתה, והמשועבד להוציא אותה לרשות הרבים הוא האיש אבי המשפחה, שעליו מוטלת חובת פרסומה של הדעה המשפחתית".

ואף כאן מציין הוא לכך שמצויות "ממלכות גדולות שלא התקדמו עדיין בפנה זו" ולא העניקו זכות בחירה לנשים (שם, בעמ' 193[ט]).

בעיני רוחו של הרב קוק, מתן זכות בחירה לנשים פירושה "השבתת הזוהר של חיי אחיותינו" על-ידי המרירות וההמולה של החיים הפוליטיים, ו"המולה" זו ו"החנופה" הקשורה בכך (ראה שם [ט]), יביאו ל"הרס מצב שלום הבית".

מענין לציין, כי לימים מתייחס הרב צבי יהודה קוק - בנו של הרב וממשיך דרכו, ראש ישיבת מרכז הרב - לדעתו של אביו בנושא זכות בחירה לנשים, ואלה דבריו (שיחות הרב צבי יהודה, בעריכת שלמה חיים הכהן אבינרי (הוצאת ישיבת עטרת כהנים [י]):

"אבא זצ"ל התנגד לשתף נשים בסדרי בחרה. הסופר אז"ר התלונן על כך בחוברת קטנה בטענו שאין זה דמוקרטי, וביקש מתוך יחס של כבוד מאבא זצ"ל לשקול

מחדש. הגאון ר' חיים עוזר (גרודזינסקי - מ' א') כתב גליון גדול בחריפות נגד זכות בחירה לנשים, אבל המלה 'אסור' לא הופיעה בו. אמנם אלה שהדפיסו את המודעה שמו אותה בכותרת, אבל בגוף דבריו אין היא נמצאת, כי 'אסור' הוא בטוי אחראי. גם אבא זצ"ל התנגד, משהבמלה 'אסו '"(וראה עוד פרידמן, שם, בעמ' 166).

29. מכתבו הראשון של הרב קוק הופנה להסתדרות המזרחי, ובין

מנהיגיה הרוחניים אכן רבו אותה שעה הקולות, שצידדו במתן זכות בחירה, אקטיבית ופאסיבית, לנשים. נציין כאן אחדים מהם. הרב י' ל' מימון (פישמן), רב, סופר וחוקר, ולימים שר לענייני דתות הראשון במדינת ישראל, כתב כי: "הסתדרות המזרחי בארץ ישראל מודה בערך השתתפות האשה היהודית בתחית עמנו ואינה מתנגדת כלל להקנאת זכות הבחירה לאשה היהודיה, לא בעיקר ולא מטעמים דתיים" (דואר היום, ה' בשבט תר"ף­ 25.1.1920[יא]; פרידמן, שם, בעמ' 151, הערה 14; וכן ראה דבריו של הרב מימון, פרידמן, שם, בעמ' 166). הרב י' ניסנבוים, רב וסופר, הגן בהתלהבות על עמדה זו בדברים שהשמיע בוועידה השנייה של המזרחי, שהתקיימה בוורשה בניסן תרע"ט - אפריל 1919(ראה הגות, שם. בעמ' 77­ 81[יב]). לאחר שעומד הוא על המניעים הפוליטיים שבחילוקי הדעות שהיו אותה שעה במדינות רבות באשר לזכות בחירה לנשים, ממשיך הוא ואומר, בעמ' 77-78:

"לנו שאלה זו רק תכונה לאומית ומוסרית לה. העם העברי נמצא עתה במצב כזה, שדורש התאזרות כל כחותיו שיש לו, ואי אפשר לו לוותר בשעה זו על מחצית כוחותיו, על נשיו ובנותיו, ולהשאירן מחוץ לעבודה הצבורית והלאומית. ובפרט שמחצית זו, בהבטלה בעל כרחה מעבודת עמה, היא נוטה לעבודת זרים והיא מפריעה בעד כל העבודה העברית שלנו! זוהי התכונה הלאומית שבשאלת הנשים שלנו.

וגם תכונה מוסרית לה: אחרי שכבר נתעוררו נשים עבריות רבות לתחיה לאומית והן רוצות להשתף בכל עבודות צבורנו ולאומנו, כבר דורש רגש המוסר אשר בלבנו לתת להן את האפשרות הגמורה לספק את רצונן הקדוש הזה: להקדיש את כחותיהן וכשרונותיהן לאומתן. כי האם גברי בעי חיי-עם ונשים לא בעי חיי-עם? (האם גברים זקוקים לחיי-עם ונשים אינן זקוקות לחיי- עם? - מ' א') באופן זה, כמדומה, שמתן זכות בחירה לנשים איננו צריך להיות אצלנו כל 'שאלה'. אם בכל שנות גלותנו השוו החיים אשה לאיש 'לכל עונשים' 'לכל דינין' ו'לכל מיתות' שבגלות, מדוע לא ישוו החיים בתקופת- תחיה זו אשה לאיש לכל השכר, לכל הזכויות ולכל חיי העם בעבודת הגאולה? ...אבל בקרבנו המזרחיים, כמו בקרב היהודים הדתיים בכלל, מתעוררות לרגלי צורך חיים זה שתי שאלות אחרות, אחת דתית, לאמור: אם מתן זכות בחירה לנשים איננו פוגע באיזה חוק דתי שאין לבטלו, והשניה שאלה מוסרית, לאמור: אם דבר זה איננו פוגע באיזה רגש מוסרי אחר שאין להקל בו. זוהי כמדומה, 'שאלת הנשים' העומדת עתה על פרקנו אנו ודורשת פתרון ברור ומוחלט".

 

 לאחר שהוא סוקר את תפקידן של נשים בהיסטוריה העברית, הוא ממשיך ואומר, בעמ' 80-81:

"אמנם הספרי עומד ודורש: תשים עליך מלך, מלך ולא מלכה, והרמב"ם, בקבעו להלכה דברי ספרי אלה, עוד הולך ומרחיב את הדברים ואומר: וכן כל משימות שבישראל ממנין רק איש (הלכות מלכים פרק א').

גם הלכה פסוקה זו של הרמב"ם לא הייתה ברורה לחכמינו בצרפת, והם לא החליטו החלטה גמורה, כי 'אשה פסולה לדון' (עי' תוספות ב"ק ט"ו, נדה נ' ועוד). ומדברי חכמינו אלה הננו יכולים גם ללמוד, כי אשה כשרה להבחר לסוד מלומדים המבררים את החוקים, ואפשר גם בסוד מחוקקים. הן הם אומרים על דבורה השופטת, כי היא 'הייתה מלמדת להם, לישראל, את הדינים' ולפי זה איפוא כבר היא כשרה לכל הדעות, או אומרים, 'שמא קבלו אותה בני ישראל עליהם'. ואם קיבלו ניחא, ומה לנו 'קבלה' גדולה מ'בחירה'? והאשה שנבחרה לשופטת או מחוקקת אפשר ש'קבלה' ז מהני לא רק לבוחריה, כי אם גם לאחרים, כי הלא גם דבורה לא כל ישראל קבלו אותה עליהם, ובכל זאת היא שופטת בשירתה את כל אלה שלא שמעו לקול קריאתה לבוא לעזרת ה' בגבורים...

אבל כבר נמשכתי מבלי משים אל היכל ההלכה, אשר הפעם לא חשבתי להכנס בו ודבר זה הנני מוסר לרבנינו הנכבדים. ואם מצד ההלכה לא ימצאו הרבנים כל מעצור לתת לאשה העברית לא רק זכות הבחירה האקטיבית, שכבר התירו אותה גם אדמו"רים בקריאתם אל בתי החסידים, נשותיהם ובנותיהם, להשתתף בבחירות אל הסיים הפולני ­ולא תהא כהנת כפונדקית? - כי אם גם זכות הבחירה הפסיבית, אז אין מעצור, לדעתי, למתן זכות זו גם מצד רגש הצניעות הקבוע בלבנו. הצניעות האמיתית לא תפגם מאומה מזה, שבשלטון הקהלה, בועד עירוני, גלילי ומרכזי, או בפרלמנט עברי תשתתפנה גם נשים בישיבותיהם ותבענה גם הן את דעותיהן".

דברים בוטים, ברוח זו ובשעה זו, נאמרו מפי הרב י' ל' זלוטניק (אבידע), ב וחוקר (ראה א' רובינשטיין, תנועה בעידן של תמורה (הוצאת בר אילן, תשמ"א) 159- 162[יג]); נעיין בקטעים אחדים מהדברים, בעמ' 159-161:

"אעמוד עתה על שאלה אחת, העומדת לפני ה'מזרחי' גם בחוץ לארץ, גם בארץ ישראל. זוהי שאלת זכותן של הנשים לבחור ולהיבחר במוסדות הקהלה והציבור.

לפי השקפתם ודעתם של ראשי היהדות האופיציאלית (הרשמית - מ' א') אי אפשר בשום פנים להסכים, מנקודת ההשקפה של החרדים, להשוות אשה לאיש בנוגע לזכויות הללו, אבל דעתם של הרבה והרבה רבנים היא לגמרי אחרת.

השאלה הזאת הנה עכשיו אקטואלית מאד. כבר ישבו על מדוכה זו בארץ ישראל, עת חפצו לערוך ועידה מכוננת של יהודי הארץ, והוכרחו להסכים, שהנשים יכולות רק לבחור ולא להיבחר. והשאלה הזאת עומדת על הפרק גם בארצנו בנוגע לבחירות אל שלטונות הקהילה. בוודאי נקל גם נעים לכל החפץ להראות, כי המסורת והסדרים הישנים יקרים בעיניו, להחליט בקור רח, כי אין לתת לנשים זכות הבחירה. אבל האיש המתייחס לכל עניין בכובד ראש לא ימהר להחליט בזה דבר.

אמנם מובן, שקשה לאיש החי על-פי המסורת והמנהגים העתיקים, המקובלים באומה והמקודשים מרוב ימים, להסכים מיד לשינוי עיקרי כזה בסדרי חיי החברה. אבל ביחד עם זה, הן אי אפשר להסתדרות רצינית להתייחס בקלות ראש לשאלות העומדות ברום עולם החיים, מבלי עמוד על כל חומר העניין ולפתור אותן באופן שטחי כזה.

כשנדקדק בדבר נמצא, כי אין לנו כל יסוד מוסרי לשלול מהנשים זכותן לחוות-דעת בעניני הקהילות והציבור. מבינות זאת גם שדרות ידועות של החרדים, ולכן אמנם יסכימו סוף סוף ליתן לנשים זכות הבחירה האקטיבית. אבל לעומת זה חושבים לדבר הנמנע, כי תהיה לנשים גם זכות בחירה פאסיבית, היינו: שתוכלנה גם כן להיבחר, במצאם, כי אי אפשר לאיש חרד לשבת אל שלחן אחד עם אשה, והרי זה נגד הצניעות העברית.

אבל נביט נא אל הענינים כמו שהם: גם מרבית החרדים א אפשר להם בחיים הפרטיים והחברתיים להימנע לגמרי מבוא בחברת נשים. נמצאים רק יחידי סגולה שאפשר להם באמת לעצום עיניהם מראות ברע; ואמנם אני אבין לכבד בכל לב את רגשותיו של אותו החסיד התמים, שיודיע כי יען שאי אפשר לו לשבת יחד אל שלחן אחד עם אשה, לכן הוא מוותר על זכות הבחירה הפאסיבית שלו ואינו חפץ להיבחר... אבל בשום פנים לא אוכל להבין את הלוגיקה המוסרית של זה העומד ומכריז: 'ביען שאני איני חפץ לשבת יחדיו עם אשה, לכן לא תבחר האשה, רק אני לבדי'. איה התוכן המוסרי בהשקפה אשר כזו ובאימרה אשר כזו? ואם אי אפשר לנו לגזול את זכותה של האשה היחידה לבחור במי שהיא חפצה, איכה זה נשלול מאלפי בוחרים את זכותם, אם מוצאים הם, כי איזו אשה ראויה יותר לאותה משרה מכל האנשים האחרים? וביחוד הן צריך ה'מזרחי' להשתדל, כי כל חלקי העם יעזרו לתחייתו. ואיכה זה אפשר לו לה'מזרחי' להרחיק את הבנות ואת הנשים כליל מעבודת תחיית האומה ומעבדת הציבור והקהילות? לוא אמר ה'מזרחי' להיות רק חבורה קטנה המצטמצמת בד' אמותיה ועגה עוגה סביבה ודבר אין לה עם כל הנעשה מחוץ לעוגה זו, אז אפשר היה לו לצמצם עבודתו רק בחוג חבריו לבדם. אבל אם יאמר ה'מזרחי' להשפיע על כל שדרות העם, אז איכה זה יאמר להרחיק מעבודת הציבור את הבנות ואת הנשים? הן רואים אנו, כי כבר עבר הזמן, שבו היה 'כל כבודה בת מלך פנימה'. האשה העבריה אינה חפצה עוד לעזוב את כל ענייני החיים והעם רק בידי הגברים לבדם, ואם ילחם ה'מזרחי' נגדה, אז תתיצב גם היא במערכות המלחמה להכריע את ה'מזרחי'; ואת גלגל מהלך החיים הן לא נוכל להפוך אחורנית, ומי איפוא ירוויח ממלחמת שוא ותפל זו? התורה? היהדות? לי אי אפשר לתאר אף בדמיוני מדינה יהודית, ששוררים בה חוקים המגבילים זכויותיו של מי שהוא והמצירים רגליו של מי שהוא".




תוקן על ידי י_רוזנבלום ב- 15/10/2008 4:58:15




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2008 04:58 לינק ישיר 

30. רבים מבין חכמי הלכה בתפוצות באותה שעה סברו, שאין להעניק לנשים זכות בחרה, ובראשם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, מווילנא שבליטא, מגדולי המשיבים בדור, והרב ישראל מאיר הכהן מראדין, הסמוכה לווילנא, החפץ חיים, מגדולי הפוסקים שבדור (ראה דברי הרב צבי יהודה קוק לעיל, ולהלן בדברי הרב יחיאל וויינברג).

דיון מעניין התנהל אותה שעה בין הרב פרופסור ד' צ' הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מחשובי המשיבים בעולמה של הלכה ואחד החוקרים הגדולים במדעי היהדות, לבין הרב ד"ר ריטטר, רבה הראשי של רוטרדם שבהולנד (הדיון מצוי בישורון 6(כתב עת בגרמנית, בעריכת הרב יוסף וולהלגמוט, 1919); מאמרו של הופמן - עמ' 262- 266[יד]; מאמרו של ריטטר, עמ' 445- 448[טו]. מאמרו של הופמן תורגם לעברית, בספר הקבוץ בהלכה (אסופת מאמרים, הוצאת קבוצת שעלבים, תשמ"ד) 286- 290[יד]; התרגום מגרמנית לעברית אינו מדויק, ותיקנתי בהתאם). כאמור לעיל, שאלת זכות הבחירה לנשים התעוררה אותה שעה גם לעניין הנהגת הקהילות היהודיות שבתפוצות (ראה פרידמן, שם, בעמ' 150; רובינשטיין, שם, בעמ' 159הערה 3[יג] וביבליוגרפיה המובאת שם), והדיון האמור התנהל ככל הנראה בקשר לכך. לדעתו של הרב הופמן - "לפי ההלכה שבתלמוד ודבריהם של חכמים לאחר מכאן, אין לתת זכות בחירה פסיבית לנשים. זכות הבחירה האקטיבית יכולה להינתן לנשים, משעה שהקהילה מחליטה על כך" (ישורון, שם, בעמ' 262[יד]).

את שלילת זכות הבחירה הפאסיבית מבסס הרב הופמן על דברי הרמב"ם האמורים בהלכות מלכים [ז], שלדעתו יסודם בספרי דברים, פרשת שופטים, פיסקה קנז [ד], לפי נוסח אפשרי שהיה לפני הרמב"ם בהתחשב בנוסח המצוי בפסיקתא זוטרתא [ה] (ראה ישורון, שם, הערה למס. 3[יד]; וכן ראה ספרי, דברים, שם. מהדורת ר' מאיר איש שלום, והערות שם [ד], ומהדורת פינקלשטיין - האראוויץ, והערות, שם [ד]), ועל הוראות נוספות, כגון הדין שאישה אינה יכולה לכהן כדיין (שו"ע, חו"מ, ז, ד [טז]. לעניין הלכה אחרונה זו ישנם חילוקי דעות לפי נסיבות שונות. וראה בנושאי כלים על השלחן ערוך, שם [טז], ובמפורט בהלכה פסוקה (הוצאת מכון הרי פישל, תשכ"ב) מז-מח [יז]; שו"ת מפטי עוזיאל, ח"ג, חו"מ, ה [יח]).

בדבריו מתייחס הרב הופמן לשאלה שנדונה על-ידי הפרשנים, כיצד שימשה דבורה כנביאה וכשופטת, לתשובת בעלי התוספות (תוספות, שבועות, כט, ב, ד"ה שבועת העדות [יט]; וראה דברינו להלן, בעניין תשובת הרב עוזיאל). מעניינים דבריו בקשר לעובדה ששלומציון, אחותו של שמעון בן שטח נשיא הסנהדרין, כיהנה כמלכה, וחכמים ראו בה מלכה צדקת (ראה ברכות, מח, א [ג]; ויקרא רבה, פרשה לה, י [3]; וכן ראה תענית, כג, א [כא]). הופמן מסביר זאת בכך ששלומציון מלכה לאחר מות בעלה ינאי המלך, אשר היה צדוקי ורדף את חכמי ההלכה הפרושים וביטל את המסורת שבידיהם, והיא החזירה עטרה ליושנה, קירבה את הפרושים והחזירה מסורת ההלכה (ראה יוספוס, קדמוניות היהודים 13, 16, 1-2) - "ולא ייפלא איפוא שבאופן יוצא מן הכלל ניתנה רשות לאשה לכהן כמלכה, במיוחד שהיא כהנה כך לפי צוואת בעלה ינאי המלך" (ישורון, שם, בעמ' 263- 264[יד]). לעומת זאת - "כנגד התרת זכות הבחירה האקטיבית לנשים, אין להעלות כל טנה מתוך מקורות המסורת. אמנם ייתכן שדבר זה נוגד מנהג משכבר הימים, לכן יש לדאוג שתינתן לכך הסכמת הקהילה, כנהוג לגבי תקנה של הצבור" (שם, בעמ' 264[יד]).

על דעתו זו של הרב הופמן חולק הרב ריטטר. לדעתו, אין אמנם דיון מפורש על כך בהלכה עד לימיו, אבל "ברור כי המנהג היה שרק לגברים ניתנה זכות הבחירה, ומעולם לא ניתנה זכות בחירה לנשים במשך אלפי שנות קיום הקהילות היהודיות", ואשר-על-כן אין ביכולתנו לשנות מן המנהג (ישורון, שם, בעמ' 445[טו]). בהמשך הדברים מוסיף הוא ראיות, שבהן משתמעת, לדעתו, דעה זו בעקיפין (ראה דברי הרב עוזיאל להלן).

31. עמדה שונה לחלוטין מצויה בתשובה מאלפת של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הסובר שלנשים זכות בחירה, הן אקטיבית והן פאסיבית. הרב עוזיאל כיהן כרבה הראשי של ארץ-ישראל בשנים 1939- 1953. בעת הוויכוח ההלכתי והציבורי בעניין זכות הבחירה לנשים, שהתנהל בתחילת שנות העשרים, כיהן הרב עוזיאל כרבה הראשי של תל-אביב-יפו. בשנת 1940פרסם את תשובתו באחד מסרי תשובותיו (משפטי עוזיאל, ח"ג, חו"מ, ו [יח]), ובפתיחת דבריו הוא כותב לאמור:

"תשובה זו כתבתי בשעתה לשם ברור הלכה לעצמי, ולא רציתי לפרסמה ולהורות בשאלה זאת הלכה למעשה. אולם עתה, אחרי ששאלה זאת נפתרה מאליה, מצאתי לטוב לפרסמה משום יגדיל תורה".

עתה "השאלה נפתרה מאליה"; הדבר מאלף, גם מבחינת עולמה הפסיקתי של ההלכה, ולהלן נתייחס לכך. התשובה היא מפורטת מאוד, ונעיין בכמה קטעים הימנה, שמאלפים הם לגופם ומבחינת דרכי הפסיקה בעולמה של הלכה (התשובה חזרה ונדפסה בספר פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (לקט תשובות הרב עוזיאל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ז) מד [יח]. הציטוטים להלן מובאים לפי מספרי העמודים שבמקור ולפי מספרי העמודים שבהוצאה אחרונה זו).

וכך פותח הוא את דבריו (שם, בעמ' לב [יח]; בעמ' רכח [יח]):

"שאלה זאת הייתה לסלע המחלוקת בארץ ישראל ומפניה הזדעזעה ארץ ישראל כולה. וכרוזים ואזהרות, חוברות ומאמרים בעתונים נתפרסמו חדשים לבקרים לאסור את השתתפותהנשים בבחירות לגמרי; אלה סמכו דבריהם על דין תורה ואלה על שמירת גדר המוסר והצניעות, ואלה על שלום הבית המשפחתי, ודעת כולם הייתה נשענת על אותה ההגדרה 'חדש אסור מן התורה' (ראה שו"ת חתם סופר, או"ח, כח, קפא [כב]; שם, יו"ד, יט [כב] - מ' א'). לצערי אין בידי כעת כל אותו החומר הספרותי שהצטבר בשאלה זאת כדי לדון עליו, אבל אפריון נמטיה לידידנו דרופתקא דאוריתא (תודה נביא לידידנו שהוא בית קיבול לתורה, ראה סנהדרין, צט, ב [כג] ובערוך השלם, ערך דרפתק [כד] - מ' א') הרה"ג מהרמ"ה שאסף בספרו מלכי בקדש ח"ב כל תמצית החמר ההוא, וזה נותן לי האפשרות לשמוע כל דעות האוסרים ולדון עליהם, כפי קוצר השגתי".

המחבר של הספר מלכי בקודש, שאליו מתייחס הרב עוזיאל בדבריו האמורים, הוא הרב ח' הירשנזון, שנולד בצפת בשנת 1857והתחנך בישיבותיה של ירושלים. הרב הירשנזון היה חכם מובהק בהלכה ועמד בקשרי מכתבים לבירור שאלות הלכתיות עם גדולי הרבנים והוסקים שבדורו. בחלק השני של ספרו (הוצאת מיניסטר, 1921) 12-15, 171- 209[כה], דן הרב הירשנזון באריכות רבה בשאלת זכות הבחירה לנשים, ובא למסקנה שלהן זכות בחירה, הן אקטיבית והן פאסיבית. בכך חולק הוא בצורה קוטבית על דעתו של הרב קוק, שעליה עמדנו לעיל, שעמד עמו בקשרי מכתבים, ומהם עולה הכבוד הרב שהרב קוק רחש לו (וראה אגרות הראי"ה, ח"ד (הוצאת המכון ע"ש הנצי"ה קוק זצ"ל, תשד"ם) כג-כה [כו]; ושם, עמ' גב-קג [כו]; הגות, מאסף למחשבה יהודית, שם, בעמ' 92- 93[כז]).

 

תשובתו של הרב עוזיאל פותחת תחילה בשאלת זכות הבחירה האקטיבית של נשים. וזה לשונו (שם, בעמ' לב-לג [יח]; בעמ' רכט [יח]):

"על הראשונה (היינו זכות הבחירה האקטיבית - מ' א') לא מצאנו שום יסוד ברור לאסור, ואין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת. כי הלא בבחירות אלה מרכיבים אנו אלופים לראשינו ונותנים יפוי כח לנבחרינו לדבר בשמנו, לסדר את עניני ישובנו ולהטיל מסים על רכושנו, והנשים בדרך ישר או בדרך י-ישר מקבלות עליהן מרותן של נבחרים אלה, ונשמעות להוראותיהם וחקיהם הצבוריים והלאומיים, ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשיו: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתן? ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלות ואינן יודעות לבחור בראויים לעמוד בראש הצבור, אף אנו נאמר: אם כן נוציא מכלל הבוחרים גם את האנשים שהם קלי הדעת, שלא יחסרו לעולם מקרב הארץ. ואולם המציאות מטפחת על פנינו, ומראה לנו שגם בעבר וגם בתקופתנו זאת, נשים בנות השכלה ודעת הן כאנשים, לישא וליתן, למכור ולקנות, ולנהל את עניניהן באופן הכי טוב. והאם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אשה גדולה שלא מדעתה? ומה שאמרו רבותינו ז"ל: דעתן קלות (שבת ל"ג ב, וקדושין פ', ב) יש לו מובן אחר לגמרי, וכן מה שאמרו: אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא ס"ו, ב), אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עמה הייתה חכמה, ואמר: שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר. ומפורש אמרו רבותינו ז"ל: ויבן אלקים את הצלע (בראשית, ב, כב) מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה לאשה (נדה מ"ה, ב).

ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו. ואם באנו לחוש לכך - לא שבקת חיי (לא הנחת חיים - מ' א') לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להכנס לחנות אחת, אנשים ונשים יחד, או שאסור לישא ולתת עם אשה משום שעל ידי כך יבואו לידי קרוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם.

ומשום שלום הבית? יפה כתב הרה"ג המחבר ישמרהו צור וינצרהו: א"כ נשלול זכות הבחירה גם מהבנים והבנות הסמוכים על שלחן אביהם. וכל מקום שחשו חכמים לאיבה, השוו האשה לבנים הגדולים הסמוכים על שלחן אביהם (בבא מציעא י"ב, א).

אלא שעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר: על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עלהם? אבל באמת אין כאן מקום לאיבה, שחלוק ההשקפות מתבטאות באיזו צורה שהיא, ואין אדם יכול לכבוש את השקפתו ודעותיו. ואולם, האהבה המשפחתית המיוסדת על העבודה המשותפת היא די חזקה, שאינה נפגמת במאומה מחילוקי השקפות אלה".

להלן מתייחס הרב עוזיאל לנימוקים "העקיפיים", שהובאו בתשובתו של הרב ריטטר, שעליה עמדנו לעיל, לשלול מנשים גם זכות בחירה אקטיבית -

"דבר חדש חידש לנו הרה"ג ד"ר ריטטער לשלול זכות הבחירה מהנשים לפי שאינן קהל ולא עדה ולא נמנו לפקידי בני ישראל ולא התילדו למשפחותם (גוף המאמר איננו לפני כעת ואת זה למדתי מתוך דבריו, שם). אכן נגיד שאינן קהל ולא עדה ולא משפחה ולא פקידים ולא כלום. אבל, אינם יצורים שנבראו בצלם ובדעת? והאם אין להם ענינים משותפים הקשורים אל אספת הנבחרים, או הועד שיבחר על ידו, ושהן נשמעות לו בהוראותיו בכל הנוגע לרכושן, חנוך בניהן ובנותיהן?" וכך מסכם הוא חלק זה של תשובתו (שם, בעמ' לג; בעמ' רכט-רל):

"ובכן, אחרי שלא מצאנו שום רמז לאיסור זה, אין אני מוצא שום צד של זכות להתנגד או אפילו לסרב לשאלה, שחלק מהצבור רוצים בו. ואולי שעל כגון זה נאמר: אפילו תשעים ותשעה אומרים: לחלק, ואחד אומר לבוז, לזה שומעים שאמר כהלכה (פאה פ"ד מ"א; היינו תשעים ותשעה אומרים שבעל הבית יקצור את התבואה שהשאיר פאה, ויחלקה לעניים, ואחר אומר שהעניים יקחו את הפאה כשהיא מחוברת לקרקע; לזה, האחרון, שומעים כי כך הוא הדין - מ' א'). וגדולה מזאת אמרו: וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים (חגיגה ט"ז), ואע"נ דמחזי כאיסור! (ולמרות שנראה כאיסור; ראה המשך דברינו, להלן - מ' א'). ומכל שכן בנידון זה שאין צד איסור בדבר, והמניעה מלשתפם תהיה להם לעלבון והונאה, בודאי שכגון זה צריכים אנו לתת להן זכותן".

 

כללו של דבר: לדעת הרב עוזיאל לא מצויה כל הלכה, לא במפורש ולא ברמז, שתאסור זכות בחירה אקטיבית של נשים. לביטויים נשים דעתן קלה ואין חכמה לאשה אלא בפלך יש לתת משמעות שונה. החשש של התערבות נשים בציבור של גברים אין לו עמידה במציאות של ימינו כיום, והנימוק של שלום בית בעקבות חילוקי דעות אפשריים בין בני הזוג בשביל מי להצביע ­מופרך הוא, שהרי ניתן להשתמש בו באותה מידה לעניין חילוקי דעות הקיימים בין יתר בני המשפחה. מאלף מאוד הוא נימוקו של הרב עוזיאל, שאין להטיל חובת משמעת וציות להנהגה על אדם, שאין לו זכות להצביע ולבחור בהנהגה הנותנת לו הוראות: "האם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אשה גדולה שלא מדעתה"? מאלפת היא דרכו של הרב עוזיאל בהבאת ראיות "עקיפות" מרוחה של ההלכה, ראיות המצביעות על מדיניות הפסיקה הרצויה. לפי ההלכה, המביא קורבן סומך ידיו על ראש הבהמה. ובעניין זה נאמר בספרא, ויקרא, פרשה ב [כח]: "וסמך ידו על ראש העולה (ויקרא, א, ד) - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות", היינו, דין הסמיכה על קורבן הבהמה אינו חל על האישה.

על כך נאמר בהמשכם של דברי הספרא:

"אמר רבי יוס, אמר לי אבא אלעזר: היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים (בבית המקדש) וסמכו עליו הנשים. לא מפני שהסמיכה בנשים, אלא מפני נחת רוח של נשים".

ואם כך יש לנהוג לגבי דבר שמצד הדין הוא אסור - סמיכה על ראש קורבן הבהמה - קל וחומר, ממשיך ואומר הרב עוזיאל, שכך יש לנהוג לעניין מתן זכות בחירה לנשים, שאין שום איסור מצד הדין, "והמניעה מלשתפן (בבחירות - מ' א') תהיה להן לעלבון והונאה".

מכאן עובר הרב עוזיאל לדון בחלק השני של נושא זכות בחירת נשים, והוא זכות הבחירה הפאסיבית, היינו זכות האישה להיבחר למילוי תפקיד ציבורי. לכאורה, אומר הרב עוזיאל, קיים איסור מפורש, והמה דברי הספרי והרמב"ם בהלכות מלכים, עליהם עמדנו לעיל, כי "כל משימות שבישראל אין ממנים אלא איש ולא אשה", ומביא הוא מקורות נוספים לכך (שם, בעמ' לג­לד [יח]; בעמ' רל [יח]). תחילה סובר הוא, שמאחר שהלכה זו אינה מובאת, לא במשנה ולא בתלמוד, ומדבריהם של ראשונים אחרים משמע שאינם סוברים כך, אין לפסוק לפי. אך אין דעתו נוחה להסתפק בכך, ובא הוא לכלל הבחנה מעניינת בין פסיקתו של הרמב"ם לבין זכות הבחירה הפאסיבית של האישה כממלאת תפקיד ציבורי. ואלה דבריו (שם, בעמ' לד [יח]; בעמ' רלא­רלב [יח]):

"ואם עדיין הלב מהסס בדבר, ובאמת שכך צריך להיות ולא לדחות הספרי ופסק הרמב"ם בהוכחות ודיוקים כל שלא מצאנו מפורש נגד דעתם, בכל זאת יש מקום להכשיר בחירתם מטעם אחר, והוא: שלא נאמר ההלכה זאת אלא במנוי הנעשה על-ידי סנהדרין, אבל בשאלתנו אין כאן מנוי אלא קבלה, שעל ידי הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי כחו לפקח על כל עניניהם הצבוריים, ועל זה אפילו הרמב"ם מודה שאין כאן שום שמץ של איסור.

וכן מצאנו להר"ן ז"ל (במס' שבועות ריש פרק ג) דכתב: והא דכתיב גבי דבורה - והיא שופטת את ישראל, לאו שופטת קאמר, אלא מנהגת, ואף על גב דאמרינן בספרי: שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מינו אותה אל היו נוהגין על פיה; ואי נמי שופטת ודנה הייתה, שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.

וכן כתב הרשב"א ז"ל: יש לומר (שדבורה) לא שופטת ממש הייתה אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל (היינו הנהיגו את ישראל, ואכן זוהי המשמעות הפשוטה של המונח שופט בספר שופטים - היינו הנהיג ­מ' א') ואף על גב דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מינו אותה אלא היו נוהגים בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה (הרשב"א שבועות ריש פרק שבועת העדות). ומרן החיד"א ז"ל הביא מה שכתוב בספר זכרון דברים למהר"א הכהן פרחיה משם ספר כתב יד: ודבורה הייתה מנהגת כדין מלכה, והם הם דברי הרשב"א (ברכי יוסף חו"מ סי' ז' ס"ק י"א). מכאן אתה למד שכל איסור של שימת אשה לשררת הצבור אינו אלא בדרך מנוי על ידי הסנהדרין.

הרי ברור שאף לדברי הספרא שרי לקבלה בתור שופטת. כלומר: מנהיגה, ודנה כדרך שמותר לקבל אחד מן הקרובים. ולכן במנוי של בחירות הוא קבלת הנבחרים עליהם לאלופים, מדינא יכולים לבחור גם בנשים, ואפילו לדעת הספרי והרמב"ם. ולא מצאנו בדברי הראשונים שום חולק על זה".

מכאן עובר הרב עוזיאל לדון בשאלה, שהודגשה רבות בדבריו של הרב קוק ובדבריהם של חכמים אחרים בנושא שלפנינו, שמעורבותה של אישה במילוי תפקידים ציבוריים פוגע בצניעותה, בהיותה מצויה בקלחת ההתדיינות הציבורית והפוליטית, ואלה דבריו (שם, בעמ' לד [יח]; בעמ' רלב [יח]):

"אולם עדיין נשאר מקום לפקפק ולומר, שאמנם מצד ההלכה מועלת הקבלה ויכולים לבחור בה מדין 'קבלוה עליהם', אבל מצד המוסר וגדר הצניעות, אולי יש איסור בדבר".

מעניינים הם דברי תשובתו לשאלה שהציג, שיש בהם משום מדיניות פסיקתית מאלפת:

"הסברא נותנת לומר, דבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צוחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של וכוח בענינים חשובים וצבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר.

ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מלפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נ"א), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם. אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל", וכך מסכם הרב עוזיאל את תשובו המאלפת (שם, בעמ' לה [יח]; בעמ' רלד [יח]):

"מסקנא: א. האשה יש לה זכות גמורה בבחירות כדי שתכנס בכלל החובה המשמעתית להנבחרים אשר יעמדו בראש העם. ב. האשה יכולה גם להיות נבחרת בהסכמת ותקנת הצבור".

32. בתחילת תשובתו של הרב עוזיאל, שנכתבה ככל הנראה בשנות העשרים למאה הנוכחית אך נתפרסמה רק בשנת 1940, נאמר, כי השאלה כבר "נפתרה מאליה". במידה מרובה קביעה זו נכונה היא, אך דומה שלא באופן מלא. מאלפות הן, בקשר לכך, שתי תשובות קצרות שניתנו בנושא סוגייתנו על-ידי הרב יחיאל וויינברג, מגדולי המשיבים שבדור, שכיהן בבית המדרש לרבנים על שם הילדסהיימר בברלין ומקום מושבו לאחר מכן היה במונטריי שבשווייץ. התשובה האחת היא משנת תרצ"ב-1932, וזה לשונה (שו"ת שרידי אש, ח"ב, נב [כט]):

"ועל דבר זכות הבחירה לנשים - הנה ב'האלאכישע קאמיססיאן' של אגודת הרבנים באשכנז הוכחתי כי מצד הדין אין שום יסוד לאסור את הבחירה, וסתרתי את ראיותיו של הגאון מרן ר"דהופמן ז"ל. מכל מקום הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאשה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדיה, ואל תהיה קולנית ויוצאנית לפזר כוחה ולהרוס צניעותה ולאבוד את חינה וטעמה על-ידי ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים.

לכן בודאי מן הראוי למנוע ככל האפשר את השתתפות הנשים בהנהגת הקהילות וגם בבחירות. אבל אין להפר את השלום והאחדות בקהילה אם תגבר יד בעלי זרוע ולשון להנהיג את הבחירה. ולהלכה אין לו לזוז מפסקו של מרן הגרד"ה ז"ל (הגאון רבי דוד הופמן, ז"ל), שהי' גדול בהוראה, והיחידי שכתב דברי טעם המיוסדים על מקורות חז"ל".

 

לדעת הרב וויינברג, מצד הדין נתונה זכות הבחירה לנשים, הן האקטיבית והן הפאסיבית. אך רואה הוא בבחירה של אישה למשרה בהנהגת הקהילה עניין שהוא "נגד מנהג ישראל", כדי לא להביאה לריב ומדנים פוליטיים וציבוריים, ולכן מן הראוי, לעתו, לסמוך על הכרעתו של הרב הופמן, שצידד במתן זכות בחירה אקטיבית ולא פאסיבית. אך מוסיף הוא, שאם תגבר יד אלה שסוברים לתת לאישה גם זכות בחירה פאסיבית, אין להתנגד לכך כדי לא להפר את השלום והאחדות בקהילה.

כעבור תשע-עשרה שנה, בשנת 1951, נכתבה התשובה הבאה על-ידי ר' יחיאל וויינברג בנושאנו (שם, ח"ג, קה [כט]):

"עו"ד שאלתו בבחירות נשים. הג"ר ד"צ הופמן ז"ל התיר את הבחירה האקטיבית ואסר את הבחירה הפאסיבית; אולם רבני א"י, וכן בעל ח"ח (חפץ חיים) ז"ל והגרח"ע (הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי) ועוד אסרו גם הבחירה האקטיבית; והרב הראשי עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל מתיר את הבחירה לבחור ולהבחר גם יחד. ולמה לי לתקוע את עצמי במקום מחלוקת של האוסרים ומתירים; נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע. להאוסרים יש טעם מוסרי, שזהו נגד הצניעות שאשה תעסוק בענייני ציבור וקהל. וגם מביאים ראיה... ויש לדחות ולפלפל. אבל אין תועלת בפלפול, כי יש בזה טעמים יותר עמוים".

הדברים מאלפים. מצויים חילוקי דעות בסוגיה, ואין הוא מבקש להכניס עצמו בחילוקי דעות אלה, וגם אין הוא רואה צורך בכך. בתשובה זו שוב אין הוא מצדד בעמדתו של הרב הופמן, שמצד הדין אין לאישה זכות בחירה פאסיבית. הכרעתו היא - "נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע".

אמירה זו "נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע" אין לראותה כהשתמטות מלפסוק את הדין, אלא היא גופה יש בה משום אחת הדרכים בפסיקת עולמה של ההלכה. כידוע, משמש המנהג כאחד מהמקורות המשפטיים, במובן של sources legal(ראה על מובנו של מושג זה בספרי המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (י"ל מאגנס, מהדורה 2, תשל"ח) 212ואילך, 219ואילך; (מהדורה 3, תשמ"ח) 203ואילך, 210ואילך) בעולמה של הלכה. יש שהמנהג משמש כפוסק ומכריע בין חילוקי דעות של חכמי ההלכה לעניין דין מדיניה, יש שהוא קובע את הדין בשאלה שהתעוררה בחיי המעשה ושפתרונה אינו ידוע מתוך ההלכה הקיימת (לאקונה בלעז), ויש שהוא בא לא רק להוסיף על ההלכה הקיימת אלא אף לשנות דן מדיניה; פונקציה אחרונה זו של המנהג מוגבלת לתחום דיני ממונות בלבד ולא לעניינים שבאיסור והיתר, פרט לחריגים מסוימים. ולא כאן המקום להאריך, ועמדנו על כך במפורט במקום אחר (ראה ספרי הנ"ל (מהדורה 2) בעמ' 726ואילך). אשר לתפקידו של המנהג כפוסק ומכריע בין חילוקי דעות של חכמי ההלכה לעניין דין מדיני ההלכה, נאמר בתלמוד הבבלי, כאשר נשאלה השאלה כיצד להכריע בדין שלגביו נחלקו חכמים: "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה כיצד העם נוהג ­מ' א'), ברכות מה, א [ג]; עירובין, יד, ב[ל]), או בלשונו של התלמוד הירושלמי: "צא וראה היאך הצבור נוהג" (ירושלמי, פאה, פרק ז, הלכה ה [לא] וראה עוד ספרי הנ"ל (מהדורה 2), בעמ' 728- 730והערות שם). ה"זמן שיבוא ויכריע" באימרתו של הרב וויינברג, הוא איפוא דרך מקובלת של פסיקה לפי המנהג שהציבור נוהג.



תוקן על ידי י_רוזנבלום ב- 15/10/2008 5:02:00




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2008 04:58 לינק ישיר 

33. מעניינת היא תשובתו של הרב משה פיינשטיין, מגדולי המשיבים בדורנו, על שאלה בנושא סוגייתנו. תשובה זו אינה דנה בשאלה הכללית של זכות בחירה לנשים שעסקנו בהעד עתה, אלא עניינה במינוי אישה למשרה ציבורית מסוימת, היינו מינויה כמשגיחה על כשרות. ומעשה שהיה כך היה (שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ב, מד [לב]).

"בדבר האלמנה אשת תלמיד חכם אשר היה משגיח על כשרות, ונשארה בלא כלום ואין לה במה לפרנס את בניה היתומים.

ובאשר היא אשה צנועה ויראה את ה' באמת, והיא גם חכמה ונבונה ובעלת אחריות אשר יש לסמוך עליה שהיא תהיה תחת בעלה להשגיח, ויהיה לה מזה הפרנסה עבורה ועבור בניה.

ורצון כתר"ה (כבוד תורתו הרמה) לידע דעתי בזה".

תחילה דן הרב פיינשטיין בשאלה, אם אישה נאמנת בתפקיד זה של משגיחה על הכשרות, ולאחר דיון מפורט הוא בא למסקנה - "שמצד נאמנות אין שום חשש, שאם אך היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח, יש לסמוך עליה".

משבא לכאן, ממשיך הרב פיינשטיין ואומר, שעדיין מתעוררת שאלה אחרת, והיא, שלדעת הרמב"ם, כפי שראינו לעיל, כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש "והשגחה על הכשרת מסתבר שהוא מינוי". ראיה לכך מביא הרב פיינשטיין ממה שנאמר בתלמוד, שהתפקיד של פיקוח על המידות והמשקלות שאצל הסוחרים הוא בבחינת מינוי, "והוא ממש כמו השגחה על הכשרות, דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות". דרך אגב, נותן הרב פיינשטיין הבחנה מעניינת בין תפקיד של עשיית עבודה שאינה בבחינת מינוי ל"משימה", היינו מינוי של שררה, לבין תפקיד של עבודה שהיא בבחינת מינוי של שררה; הבחנה זו חשובה היא, שהרי האיסור שברמב"ם הוא לעניין מינוי של שררה ולא לעניין עבודה, שלאישה מותר לעשותה. ואלה דבריו:

"והטעם הוא, שהחלוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה, אינו מצד חשיבות המלאכה. אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו, הוא פועל אף שהיא מלאכה חשובה, ואם נשכר לעשות נגד רצון בעל הבית, כהשגחה על המשקלות ומדות שבעל הבית היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומדה החסרים והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעל הבית, הוא שררה על בעל הבית, שבעל הבית מחוייב לעשו כמו שהמשגיח אומר.

וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות, שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעל הבית שלא להניח לבעל הבית שיקנה דברים אסורים. ואם כן להרמב"ם אין למנות על זה אשה".

 
אף-על-פי שבא הוא למסקנה, כי התפקיד של משגיחה על הכשרות הוא בבחינת מינוי של שררה, פוסק הרב פיינשטיין, כי מותר למנות את האישה לתפקיד זה. לדעת הרב פיינשטיין, עמדתו של הרמב"ם, שלכל המשימות בישראל אין ממנים בהם אלא איש, אין לה מקור במקורות התלמודיים אלא הוא "סברת עצמו", ומוכיח הוא שבעל החינוך - מחכמי ההלכה בספרד במאה השלוש-עשרה - וכן בעלי התוספות ורש"י ורבנו נסים חולקים עליו, ולדעתם מותר למנות אישה גם למינוי של שררה. ואשר-על-כן בא הוא למסקנה:

"ולכן, לצורך גדול, בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים, יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה".

כלומר, מאחר שמדובר "בצורך גדול", היינו פרנסה לאלמנה וליתומים, ניתן לסמוך על דעת אלה החולקים עלהרמב"ם ולמנותה כמשגיחה על הכשרות. אוסיף ואציין, כי הרב פיינשטיין, בהמשך דבריו, מוצא דרך שהמינוי יהא אפשרי גם לדעת הרמב"ם, אם באופן פורמאלי יהיה הרב המשגיח על הכשרות, גם אם למעשה האישה היא אשר תמלא את התפקיד.

 

מאלפים מאוד, גם מבחינת הרקע הציבורי וחילוקי הדעות בנושא עתירתנו, המה הדברים המובאים בתשובה המצויה בספרו של הרב פיינשטיין לאחר התשובה הנ"ל (שם, מה [לב]). ככל הנראה נתקל פסקו של הרב פיינשטיין בדבר מינוי האישה כמשגיחה על הכשרות בהתנגדות מצד רבנים אחרים, ואחד מהם הביע טרוניה על פסיקתו במכתב שכתב לרב פיינשטיין, ככל הנראה בסגנון חריף. משיב לו על כך הרב פיינשטיין (שם, בתחילת הסימן [לב]):

"מה שמתנצל כתר"ה (כבוד תורתו הרמה) מה שהוא סובר דלא כדברי, איני יודע למה הוא צריך להתנצלות. הא ודאי שכל אחד צריך לברר האמת לפי דעתו, בין לקולא ובין לחומרא, אף כשהוא תלמיד נגד סברת רבו, וכל שכן לאחרים שאינם תלמידיו.

ואם כוונתו להתנצל במה שאלי בלשונו הטיח דברים כנגדי, הנה ידוע לכל המכירים אותי, שב"ה אני רחוק מקפידא חס ושלום על שום אדם, וכל שכן על תלמיד חכם. ולכן אכתוב רק לעצם העניין".

 

וראויים הדברים למי שאמרם.

34. שאלת זכות הבחירה לנשים העסיקה גם את הקיבוץ הדתי, בקשר לבחירתן של חברות הקיבוץ למילוי "משימות" שונות בקיבוץ (ראה הקבוץ בהלכה, שם, בעמ' 277 ואילך). קיבוץ "חפץ חיים", המשתייך לתנועת פועלי אגודת ישראל, פנה בשאלה זו לרב מ' אוירבך, ועל-פי תשובתו, שניתנה בשנת תרצ"ד-1934, נקבעו הנחיות, שהיה בהן משום "דרך ביניים" בין הדעות השונות, כגון הבחנות בין גופים שונים בקיבוץ וכיוצא באלה (ראה שם, בעמ' 285[לג]; וכן ראה מאמרו של הרב י' אפרתי, בעמ' 277 ואילך [לד], שהולך בדרך זו). נימה שונה במקצת, לצד הקולא, מצויה במאמרו של הרב יונה דברת (שם, בעמ' 291 ואילך [לה]) ובחלק מן הקיבוצים המשתייכים לתנועה זו (ראה עמודים, בטאון הקיבוץ הדתי, תשמ"ה, בעמ' 16-17). לעומת זאת, בקיבוצים המשתייכים לתנועת הקיבוץ הדתי של התנועה הדתית-לאומית - שהם הרוב המכריע של הקיבוצים הדתיים - ניתנת לחברות הקיבוץ זכות בחירה מלאה, הן אקטיבית והן פאסיבית, לכל הגופים והמוסדות שבקיבוץ ושל התנועה (וראה לאחרונה עמודים, תשמ"ז, חוברת חודש אייר - ללא מספרי עמודים - החלטות המועצה העשרים של הקיבוץ הדתי בעניין מעמד האישה, שבהן נאמר, בין היתר, כי "המועצה קוראת לשר הדתות לאשר בחירתן של נשים כחברות במועצות דתיות").

ולבסוף נציין לדעתו של הרב מ' שטיינברג, רבה של קרית-ים (הלכות נשים, תשמ"ג [לו]), שלדבריו "לאשה הזכות לא רק לבחור אלא אפילו להיבחר למוסדות ציבוריים, כי נבחרת איננה בגדר מינוי" (שם, בעמ' 118[לו]). כמקור הוא מציין לפסקו של הרב עוזיאל, שעליו עמדנו לעיל, ומסביר את נימוקו כך: "לכן אין זה מינוי אלא קבלה, כי על-ידי הבחירות מביע רוב הקהל את דעתו ואת הסכמתו להנבחרים שיהיו באי כוחם לפקח על הענינים הצבוריים" (שם, הערה 5[לו]; וכן מביא הוא, שם, את פסקו של הרב מ' פיינשטיין, שאישה יכלה להתקבל כמשגיח על הכשרות).

35. חילוקי דעות אלה שמצאנום בנושא דיוננו אופייניים הם לעולמה של הלכה, ולא זו בלבד, אלא חלק מהותי הם בדרכי חשיבתה ופסיקתה, על-פי הכלל הגדול והעיקרון המנחה, שנקבע עוד במחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי: "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין, יג, ב [ל]). על תחילתה של תופעה זו, ועל משמעותה בעולמה של הלכה, עמדנו במפורט במקום אחר, ולא כאן המקום להאריך (ראה ספרי הנ"ל (מהדורה 2) בעמ' 870ואילך). ההלכה הקדומה, כפי שהיא מופיעה לפנינו, אחד מקווי אופיה הוא האנונימיות שבה ואחידותה; ההלכה שנפסקה בסנהדרין על-פי רוב דעות הייתה להלכה סתמית של הסנהדרין כולה. עם סיומה של תקופת הזוגות (בתחילת המאה הראשונה) הולכים ומתרבים חילוקי הדעות בכל ענפיה ותחומיה של ההלכה, מחלוקות שהיו לא רק להלכה אלא אף למעשה, כשכל אסכולה נוהגת על-פי הכרעתה. גורמים פוליטיים חיצוניים שונים, וגורמים פנימיים (המחלוקת שבין הפרושים והצדוקים וחילוקי הדעות בתוך היהדות הפרושית עצמה - בי בית שמאי לבית הלל), נטלו מתחום חיי ההלכה את הסמכות המכוונת והמווסתת ואת כושר ההכרעה: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן (בירושלמי סנהדרין הנוסח הוא: שלא שימשו רביהן כצורכן) רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין, פח, ב [כג]; ירושלמי, סנהדרין, פיקא, הלכה ד [לז]; פרק ח', הלכה ב [לז]). מחלוקות אלה הביאו לעולמה של ההלכה תופעה של פלוראליזם בחיי המעשה. בתחילה, במשך תקופה מסוימת, היה אפשר לעמוד בכך (תוספתא, יבמות, פרק א, הלכות י-יא [לח]; משנה, יבמות, א, ד [לט]; משנה, עדיות, ד, ח [מ]), אך במשך הזמן, מציאות זו של פלוראליזם למעשה בעולמה של הלכה לא הייתה לה עמידה, וחילוקי הדעות בתחומים שונים של דיני משפחה ודיני טוהרה וטומאה הביאו לכלל מחלוקות קשות ומרות, והייתה סכנה של פילוג העם (ראה במפורט, ספרי הנ"ל (מהדורה 2), בעמ' 872-874). דור אחד אחרי החורבן - בתחילת המאה השנייה - עם התבססותו של המרכז החדש ביבנה בנשיאותו של רבן גמליאל השני, הוחזרה להלכה אחדותה בחיי המעשה "וביבנה 'יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים - אבל הלכה כדברי בית הלל". ועם הכרעה מוחלטת זו, שאין מערכת ההלכה יכולה לעמוד בפלוראליזם למעשה. נקבע העיקרון, שיש בהלכה פלוראליזם בדעות: לגופו של דבר, מבחינה עיונית - "אלו ואלו דברי אלקים חיים"; אך לצורכי המעשה - "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין (סבלנין-רש"י) היו" (ספרי הנ"ל (מהדורה 2), בעמ' 874-875; וראה במפורט המשכם של דברים, שם).

36. לא פוסק ולא בן פוסק אנוכי, וידעתי גם ידעתי, שאיצטלה זו אינה הולמתני. אך תורה היא, וללמוד אני צריך. ולא כתבתי מה שכתבתי במשא ומתן של הלכה אלא כדי להתלמד וכדי לשאוב ממעייניהם של חכמינו, שמימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים. ואף אני אילו היה הדבר לאל ידי, נוהג הייתי כמנהגו של רבנו הרב הראשי עוזיאל ז"ל, ומניח דברים שכתבתי לעצמי, ומפרסמם לעת מצוא, אך מה אעשה, והפסיקה בנושא הרגיש והמורכב שלפנינו כרוכה היא במשא ומתן של הלכה ובבירור דעתם של רבותינו בנושא זה, שאינו יורד מסדר יומנו. ואשר-על-כן לא שעה של "מגילת סתרים" היא שעה זו.

בוא וראה, כמה גדולים היו דבריו של הרב וויינברג, בעל שרידי אש, בכותבו שבחילוקי הדעות בנושא סוגייתנו "נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע", והזמן אכן בא והכריע. הנה כי כן, שלושת אבירי הרועים שבדור הקודם סברו ופסקו, שאין לאישה אף זכות בחירה אקטיבית, הלוא המה: מרא דארעא קדישא, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק; גדול המשיבים שבארצות הגולה, הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי; והכהן הגדול, פוסק הדור ובעל משנה ברורה, הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים; וכמותם סברו רבנים וחכמים נוספים, אך הזמן בא והכריע שלא כדעתם: בכל ציבור שומרי תורה ומצוות, ללא יוצא מן הכלל, חסידים כמתנגדים, חרדים כדתיים לאומיים, על מחנותיהם ופלגיהם, נשים משתתפות בכל הבחירות הנערכות במדינה, לכל מוסדותיה וגופיה. ומעולם לא שמענו, מזה שנים מרובות, שפוסק איזה שהוא יזהיר את נשות ישראל השומרות תורה ומצוות לבל תלכנה תצבענה ביום הקלפי. זהו המנהג, ושוב אין איש מהרהר אחריו: בוא וראה כיצד הציבור נוהג.

דברים שאמרם הרב וויינברג, שהזמן יבוא ויכריע, אמרם גם לעניין השאלה, אם יש להן לנשים זכות בחירה פאסיבית, היינו אם רשאיות הן להיבחר למשרה ציבורית. ואף כאן דומה, שלגבי רובו של ציבור שומרי תורה ומצוות הזמן הכריע: נשים שהן שומרי תורה ומצוות כיהנו כחברות-כנסת, כיהנו ומכהנות כחברות ברשויות מקומיות ובתפקידים ציבוריים שונים ומגוונים, ובכך נוהגות הן כדעתם של גדולי תורה וחכמי הלכה, כפי שעמדנו על כך לעיל. אמנם כן, בחלק מציבור שומרי תורה ומצוות אין נשים מכהנות כחברות ברשויות מקומיות ובתפקידים ציבוריים כיוצא בהם. אך כיצד ניתן לשלול זכות זו מאישה שומרת תורה ומצוות, המבקשת לנהוג לפי דעתם של גדולי תורה שהתירו לאישה ליבחר למשרה ציבורית, ולפי נוהגם של מאות רבות מבנות ישראל, השומרות תורה ומצוות ומכהנות במשרות ציבוריות למיניהן ולסוגיהן? וכי כיום ניתן עוד לומר, שישיבה בכנסת או במועצה מקומית או במכירות של קיבוץ יש בה משום חוסר צניעות היאה לבנות ישראל? והרי כל הדברים וכל ההנחות שנאמרו בתשובתו המאלפת והמפורטת של רבה הראשי של ארץ ישראל, הרב עוזיאל ז"ל, נתקיימו ומתקיימים להלכה ולמעשה.

 

העותרת שלפנינו מבקשת להימנות עם חברי המועצה הדתית בירוחם, והמועצה המקומית - היינו הציבור - בחרה בה והציעה אותה לכהונה זו. למועצה הדתית, כפי שראינו, אין סמכות הלכתית כלשהי, אין היא מכריעה בדבר הלכה, ולפי הרכב חבריה הגברים אינה מסוגלת להכריע בדבר הלכה; שהרי תנאי ראשון לפסיקת הדין הוא ללמוד ולדעת ש"ס ופוסקים ולהיות בעל כישורים מתאימים לכך. כל מה שנעשה במועצה הדתית היא לספק שירותים דתיים, לדאוג להקמת מקוואות ולהחזקתן ולהפיץ לימוד תורה ויהדות ברבים, וגם לדאוג לסידורי כשרות נאותים. וכי להיות משגיחה על הכשרות מותר לאישה הידועה כשומרת תורה ומצוות - כפי שראינו בתשובתו של הר"מ פיינשטיין - אך לדאוג לתקציבים ולתנאים אחרים כדי שכשרות נאותה תתקיים בירוחם - אסור לעותרת? .37לא נעלמה ממני חוות-דעתה של כבוד מועצת הרבנות הראשית, ובה החליטה, כי נשים אינן רשאיות להיות חברות קבועות במועצה הדתית. חייבים אנו כולנו בכבודו וביקרו של מוסד הלכתי עליון זה שבמדינה, שבראשו שני רבניה הראשיים של מדינת ישראל וחבריה חכמי תורה והלכה. וכבר הקדמתי ואמרתי, שכל מה שכותב אני אינו אלא להתלמד ולדון במשא ומתן של הלכה. מתוך משא ומתן זה, שעמדתי עליו בדבריי, הובאה דעתם של גדולי תורה, רב ראשי לארץ-ישראל ורבנים חכמי הלכה, שסוברים שמותר לאישה לכהן במשרה ציבורית אם נבחרה לכך על-ידי הציבור. לכאורה, דעתה של הרבנות הראשית אינה כדעתם של אותם רבנים וחכמי הלכה. אך לולא דמסתפינא, מעלה הייתי השערה, שאולי אין מועצת הרבנות הראשית חולקת על דעתם של אלה הסוברים, שמותר לאישה לכהן במשרה ציבורית, אלא שסברה שתפקידה של המועצה הדתית לעסוק גם בצד ההלכתי של השירותים הדתיים. חיזוק להשערתי זו מוצא אני בכך, שגם ועדת השרים, בהחלטתה, נתפסה לטעות זו, ומתוך כך, בין היתר, החליטה מה שהחליטה; ובר עמדתי על כך במפורט לעיל. ואם אכן כך הם הדברים, ויש יסוד להשערתי, ייתכן שמועצת הרבנות תחזור ותדון בנושא חברותה של העותרת במועצה הדתית בירוחם.

38. בטרם סיום, מן הראוי לציין לתופעה דומה ובנושא דומה שאירע בעולמה של הלכה בדורות אחרונים. כוונתי לעניין לימוד תורה על-ידי אישה. וכבר דנתי בסוגיה זו בפסיקתו של בית-משפט זה לעניין החובה ללמד את הבן ולחנכו שמוטלת היא בשווה על האב ועל האם (בד"מ 1/81 [17]), ואעלה מתוך פסק-דין זה כמה דברים עיקריים שחלו בסוגיה מאלפת זו.

לפי ההלכה במשנתם של תנאים ואמוראים, האב חייב ללמד את בנו תורה, והאישה פטורה מכך. הלכה זו מסוברת בכך, שהאב, שחייב הוא עצמו ללמוד תורה, חייב גם ללמד תורה את בנו; אך האישה, שאינה מצווה בעצמה ללמוד תורה, אינה מצווה גם ללמד את בנה. והאישה אינה מצווה בעצמה ללמוד תורה, משום שאחרים אינם מצווים ללמד אותה תורה, דבר הנלמד מן הפסוק (דברים, יא, יט [ח]): "ולמדתם אותם את בניכם", שדרשו חכמים ­"ולא בנותיכם" (קידוין, כט, א [מא]; משנה וגמרא, שם [מא]). וכך מסוכמת ההלכה ברמב"ם (תלמוד תורה, א, א [מב]):

"נשים... פטורים מתלמוד תורה; אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד - חייב ללמד".

על מהותו של פטור זה של האישה מלימוד תורה ועל השינויים המופלגים שחלו בנושא זה בדורות האחרונים, אמרנו בבד"מ 1/81[17], בעמ' 404-406:

"פטור 'משולש' זה של האישה - שפטורה מללמד את בנה ומללמד את עצמה, ושהאב פטור מללמד את בתו - נאמרו בו דעות שונות עוד בתקופת התנאים. לדעת בן עזאי - 'חייב אדם ללמד את בתו תורה', ולעומתו סובר ר' אליעזר בן הורקנוס כי - 'כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות' (משנה, סוטה, ג, ד). בטעמה של מחלוקת זו, ובדבריו החריפים של ר' אליעזר, נאמרו פירושים מפירושים שונים, ולא כאן המקום להאריך... מקורות תלמודיים ובתר תלמודיים שונים אמנם מדברים בשבחן של נשים חכמות, דרשניות ולמניות... אך ההלכה נקבעה כדברי ד' אליעזר (ראה רמב"ם, תלמוד תורה, א, יג; שו"ע, יו"ד, רמו, ו...). במשך הזמן חלו באיסור הלימוד שינויים וצמצומים שונים, אם מבחינת טיב החומר שנלמד והיקפו - תורה שבכתב ומצוות מעשיות - אם מבחינת מידת העיון בו וכיוצא באלה, ולא כאן המקום להאריך...

שינוי מהותי חל בעולמה של הלכה ובחיי המעשה בסוגיה הלכתית-חברתית זו בדורות האחרונים עם השינויים החברתיים-אידיאלוגיים מעמיקי התמורה שאירעו בהם. הנמקות שונות ניתנו על-ידי חכמי הלכה לשינוי זה, ולפי מהות ההנמקה כך היא מידת השינוי וטיבו. וכך נאמר בסמוך לדורנו על-ידי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל 'החפץ חיים', בהתייחסו לדברי ר' אליעזר האמורים בדבר איסור לימוד תורה לבתו: 'נראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו... וקבלת האבות היתה חזקה מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותינו... בזה היינו יכולים לומר, שלא תלמד הבת תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבל האבות נתרופפה מאד מאד... ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש, וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל...' (לקוטי הלכות של החפץ חיים, סוטה, כא...).

הפסיקה הלכה והסתעפה בארץ, לפני קום המדינה ולאחר מכן.

פוסק הרב ר' זלמן סורוצקין, מראשי עולם הישיבות:

'רק בתורה שבעל פה, בעיון ובפלפול, אמרו, 'כל המלמד את בתו תורה'... אפילו תורה שבעל פה מותרת האשה ללמוד את המסקנה האחרונה, בלא קושיות ופרוקים...

לא כימים הראשונים הימים האחרונים: בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל על פי השלחן ערוך ואפשר היה ללמוד בהם את כל התורה מן הניסיון... אבל עתה... לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה, וכאשר ביארנו, ומצוה רבה לייסד בתי ספר לבנות להשריש אמונה טהורה בלבן וידיעת התורה והמצווה' (הרב למן סורוצקין, מאזניים למשפט, תשט"ו, סימן מב...).

מדרכה של פסיקה - כדרכו של כל שיפוט - שאין היא מתנתקת מההלכה הקיימת אלא מצמצמת אותה ומבחינה בינה לבין ההלכה המתחדשת, המתרחשת, אשר-על-כן צומצם ונתפרש האיסור שלא ללמד בתו תורה ללימוד תורה שבעל-פה בעיון ובפלפול בלבד. אצל חלק ניכר מחכמי הלכה בימינו שוב אין אנו מוצאים גם סייג זה. בשאלה שנשאל הרב בן ציון פירר, רבה של ניר גלים - 'אם טוב עושים העומדים בראש החינוך הדתי שמלמדים תורה שבכתב ובעל פה לבנות' - משיב הוא בצורה חד-משמעית, תוך שהוא מבחין בין הדורות הקודמים לבין הדורות האחרונים, שבהם 'בולמוס הרדיפה אחרי עץ הדעת אחזה בכל בני האדם, כאנשים כנשים, ומי הוא האיש אשר יקום ויעצור זרם אדיר זה...'שאין להעלות על הדעת, שדווקא לימוד תורה ויהדות, על כל חלקיו, יימנע מהבת. הרב פירר מצביע על המציאות הקיימת: 'בין אם הדבר לרוחנו או לא, עובדה היא שאת מקום 'המלמד' ירשה המורה, מורה זו מוסרת את התורה לידי הבנים והבנות שבבית הספר היסודי... ואם כן, היות שהמורה היא שמקנה את ידיעות התורה בבית הספר היסודי גם לבנים, הרי שבידיעתה תלוי קיומן של מצוות על-ידי הבנים. וממילא שכל הדינים שוים אצלם כיום - בין אלה ששייכים לה כאשה ובין אלה ששייכים לה כמורה לבנים... הלואי ותלמדנה כל בנות ישראל תורה...' (נועם, במה לבירור בעיות בהלכה ירושלים, תש"ך), ספר שלישי, עמ' קלד).

מאלפת היא תשובתו של הרב משה מלכה, לשעבר מרבניה של יהדות מרוקו ועתה אב בית הדין הרבני בפתח-תקוה (שו"ת מקוה המים, ח"ג, יו"ד, כא): 'שלא נחלקו בן עזאי ורבי אליעזר אלא בזמניהם שהייתה האשה כבודה בת מלך פנימה, ומעולם לא יצאה אשה חוץ למחיצת הבית, ולא לקחה חלק בעניני העולם, שכל עיסקה וחכמתה הצטמצמו בניהול הבית בחינוך הבנים ובגידולם... לא כן בימינו אלה, שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים, חודרות אל מעמקי החכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניברסיטאות, מנהלות משרדים ובעלות עסקים, ויש להן יד ושם בהנהגת המדינה ובעניני הפוליטיקה... בודאי יודה רבי אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תורה שבעל פה, בכדי שתדע להיזהר ולשמור על כל חוקי התורה הקשורים בכל הליכותיה ובעבודתה. ולא זו בלבד - אלא שהחיוב מוטל עלינו ללמדה ולהלעיטה כל מה שאפשר...

וכך אנו שומעים מפי הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון אשר באלון שבות שבגוש עציון (בעיות יסוד בחינוכה של האשה, בספר האשה וחינוכה (כפר-סבא, תש"ם) 158-159; הדברים נרשמו על-פי שיחה של שאלות ותשובות):

'לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות למה יגרע חלקן דוקא לגבי תורה ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים'...

...לדעתי מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום, יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה...

...צריך להגביר את הלימוד של תושבע"פ. מבחינה מעשית, כדאי ללמד סדר זרעים, מועד ונזיקין, וכן המעט האקטואלי מנשים, קדשים וטהרות. וכאשר מלמדים צריך ללמד לעומק... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בבית הספר, שעור ממשי... וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו...".

והלוא הדברים קל וחומר. לעניין לימוד תורה לאישה, מצויה הלכה מפורשת בתלמוד ובכל הפוסקים, שלא רק שפטורה היא מלימוד תורה אלא אף אסורה היא בלימוד תורה, ודין זה נסמך על לימוד מפסוק שבתורה - ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם. אך בעקבות שינויים חברתיים­אידיאולוגיים מעמיקי התמורה שאירעו בדורות אחרונים, חל שינוי מהותי ומרחיק לכת בסוגיה זו, נקבע, שלא רק שאיסור אין, אלא האישה אף חייבת בלימוד תורה, ולא רק שלומדת היא לעצמה, אלא מלמדת היא אף בניהם של אחרים. ואם כך עלה בסוגיית לימוד תורה לאישה, קל וחומר שכך צריך שיעלה לעניין בחירת אישה על-ידי הציבור למילוי "משימה" ציבורית, שלדעת הרוב המכריע של חכמי ההלכה אין לכך כל איסור מפורש בהלכה התלמודית גופה, ולדעת חלק מן הפוסקים, כמה וכמה ראשונים חולקים על דעתו של הרמב"ם, הסובר, שכל משימות אין ממנים בהם אלא איש. ואם חל שינוי כה מהותי כביטול האיסור החמור של לימוד תורה לאישה בעקבות תמורות חברתיות ואידיאולוגיות, על שום מה לא יחול שינוי, שהוא הרבה פחות מהותי, בעקבות אותן תמורות חברתיות אידיאולוגיות גופן, ואישה תהא רשאית לכהן כחברה במועצה דתית? וכי אין הנימוק - שבדברי הרב מלכה - לחיוב האישה בימינו בלימוד תורה, היינו "שבימינו אלה, שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים, חודרות אל מעמקי החכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניברסיטאות, מנהלות משרדים ובעלות עסקים ויש להן יד וש בהנהגת המדינה ובעניני הפוליטיקה" (ההדגשה שלי - מ' א') כדי להוות נימוק מכריע וקובע להתיר לאישה זו גם לקחת חבל בפיתוח קיום השירותים הדתיים במקום מגוריה, וזאת על-ידי כהונתה כחברה במועצה המופקדת על-פיתוח וקיום אלה? והאם אין במניעת אפשרות כהונתה של אישה זו במועצה דתית דווקא, שעה שלוקחת היא חלק פעיל בתחומים חינוכיים, לימודיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שונים משום עלבון קשה לכבודה ולמעמדה כאישה דתית דווקא? למלא תפקידים מתפקידים ציבוריים בכל תחומי החיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים - כן, אך למלא תפקיד ציבורי בגוף ציבורי שדואג לאורחות חייה הדתיים - לא? יציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא? (האזרח בארץ, והגר בשמי שמים? בבא קמא, מב, א [מג]).

 

ודאי ואין צריך לומר, כי בעולמה של הלכה אין אנו דנים בשאלה הלכתית בלבד, בחינת זכויות וחובות משפטיות, אלא שלוב וכרוך הוא נושאנו, קשר בל יינתק, בעולמה הערכי-אידיאולוגי של אורחות חיי תורה ומצוות. שהרי כלל גדול בידינו: אל תיקרי הליכות אלאהלכות (השווה מגילה, כח, ב [מד]), ואותה מידה נוכל לומר, בדרך הפרפראזה: על תיקרי הלכות אלא הליכות, שהרי הלכות משפט והליכות חיים ירדו כרוכים אלה באלה. ואכן ראינו בכל דבריהם של חכמים ופוסקים שעמדנו עליהם, שבנוסף לבחינה המשפטית של נושאנו, דנים הם, באריכות ובמפורט, באספקטים­מושגים של מהות המשפחה בעולמה של יהדות, בתפקידי האב והאם, האישה והגבר, בשלום בית, במושג הצניעות וכיוצא באלה, שהרי העיון במושגים אלה הכרחי הוא וחלק מהותי הוא מהפסיקה ההלכתית-משפטית, שהתעוררה בנושאנו. אך במושגים חשובים אלה יש לדון הן לפי משמעותם המקורית והן לפי זמן הדיון בהם. כפי שכך למדנו דעת מדברים שעמדנו עליהם וציטטנו מהם. טול, למשל, מושג אחרון זה, על משמעותו העמוקה בעולמה של יהדות באשר לכל אדם, כדברי מיכה המורשתי: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך - כי אם עשות משפט, ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה, ו, ח [מה]; וראה מכות, כד, א [מו]). ומן הראוי לצטט דברים שנאמרו בנושאנו על-ידי הרב א' ליכטנשטין, ראש ישיבת הר עציון אשר באלון שבות שבגוש עציון (האשה וחינוכה (הוצאת אמנה, תש"ם) 158[מז]):

"השאלה היא, באיזו מידה רוצים להנציח את המצב ההתחלתי הקיים בהלכה או לשנות אותו בדרכים הלכתיות לגיטימיות, בהתחשב בהתפתחויות הסטוריות. זו שאלה השקפתית שאינה מיוחדת רק לבעיה שלנו, אלא לעוד הרבה שאלות, כגון שביעית, היתר עיסקה ועוד. כשאנו עוקפים את ההלכה, בכלים הלכתיים כמובן, האם יש לומר שההלכה רצתה אז כך, והיום היא רוצה אחרת? או שההלכה דורשת אותו דבר גם היום ואנחנו לא מסוגלים לעמוד בזה? כדי לדון בבעיה זו צריך לראות לא רק את השאלה הספציפית העומדת על הפרק, אלא גם את העומק הערכי של הבעיה. כשאנחנו באים היום לעקוף את ההלכה בכלים כשרים, יש לשאול האם זה למען השגת דבר שמבחינה ערכית ותורנית הוא משמעותי או לא. יש הבדל אם עוסקים בהערמה על-מנת להאכיל כמה נשים עניות כמו במקרה של ר' טרפון בירושלמי (יבמות פ"ד הי"ב) או כדי שישהו ירוויח עוד כמה לירות.

לבעיית שינוי או תיקון מעמד האשה, אם ניתן לבנות חברה בריאה ושלימה יותר, מתחשבת בערכי תורה והלכה, יש לטעון שמה שהיה פעם ­התאים למצב של אז, והיום יש מקום להתייחס למציאות היום בחלל ריק. אי אפשר לחזור למצב של פעם, זה לא ריאלי. אי אפשר להחיות את התמימות הפשטנית שהייתה לאשה אז. מכאן שצריך להחליף את ה'צאנה וראנה' במשנה 'חולין', ללמד נשים יותר ולתת להן תוכן חיים שהוא קרוב יותר לגבר, כדי שהנשים תפקנה תועלת מן המציאות הקיימת. אבל לא זה ולא זה ודאי שאי אפשר. לא אמונה תמימה כמות פעם ולא לימוד תורה רציני, אם כן האשה תיפול בין שני הכסאות וזה וודאי לא טוב.

כך דרכה של הלכה מני אז ומני קדם. אמרנו על כך במקום אחר (ספרי הנ"ל (מהדורה 2), בעמ' ט):

"...בתולדות דיני המשפט העברי, מוסדותיו ונושאיו משתקפים במידה רבה תולדותיה של האומה העברית. שהרי המשפט העברי נמשך והתפתח, כשוא אחוז ושזור בחיי המציאות ובעיותיה, כשהוא מדריך מציאות זו ומודרך על ידה. לפני חכמי ההלכה ומנהיגי הציבור עמדה משימה כפולה: מצד אחד הדאגה המתמדת להמשך יצירתו ופיתוחו של המשפט העברי, ומצד שני האחריות הגדולה של שמירה על רוחו, מגמתו ורציפותו של המשפט העברי, על הרעיון המרכזי שביסודו של כל מוסד ומוסד משפטי. ביצוע משימה כפולה זו של מציאת הכרעה ופתרון משפטיים, המושתתים על העבר והמשרתים את הצרכים המרובים של בני אותו דור, עולה מאליה לפני המעיין בתולדות המשפט העברי לכל תקופותיו..." (וכן ראה שם, בעמ' 38).

 

ולשם כך נזקקה מערכת המשפט העברי למקורותיה המשפטיים של מערכת זו, היינו אותם מקורות שמערכת ההלכה עצמה מכירה בהם כאמצעים ליצור ולפתח את דיני מערכת המשפט העברי (ראה, שם, בעמ' ט ו-38).

והמעיין היטב בדבריהם של משיבים ופוסקים שהובאו בדברינו לעיל, יימצא למד כי בסוגיתנו פעלו כל חמשת המקורות היוצרים שבעולמה של הלכה, היינו: המדרש (פרשנות), התקנה, המנהג, המעשה והסברא.

 

נושא מעמד האישה בעולמה של הלכה יכול וישמש דוגמה מובהקת להתפתחותו של אחד הנושאים המרכזיים בעולמה של הלכה, כשהוא אחוז ושזור בחיי המציאות ותמורותיה, כשהוא מדריך מציאות זו ומודרך על-ידיה, כשמצד אחד - הדאגה המתמדת להמשך פיתוחו והיצירה בו, ומצד שני ­האחריות הגדולה של שמירה על רוחו, מגמתו ורציפותו, ועל הערכים המרכזיים והיסודיים שבו.

39. ומתוך כך נימצא למדים, דרך אגב, על פן אחד נוסף בפרשנותו של המושג "מורשת ישראל", המצוי עתה בסעיף 1לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, שבמערכת המשפט הישראלית. פן אחד נוסף זה הוא מורשת ישראל - כפי שמצויה היא במקורותיה של ההלכה וכפי שנתגבשה במציאותם של ימינו אלה.




תוקן על ידי י_רוזנבלום ב- 15/10/2008 5:10:29




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2008 05:02 לינק ישיר 


לפסק הדין המלא: http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/PADI-NA-2-221-L.doc



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > חוק ומשפט > בחדרי חרדים חוק ומשפט > בחירת נשים - סיכום הנושא - פס"ד שקדיאל
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר