הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · בחדרי חרדים ·

סרט במאה שערים על חרדים

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-28/8/2009 12:25 לינק ישיר 
סרט במאה שערים על חרדים

עיניים פקוחות: איך משכנעים את רן דנקר לגלם הומו?

יום חמישי 27 באוגוסט 2009 15:37 מאת: עופר מתן, העיר

חיים טבקמן מקווה שסרט הבכורה שלו, "עיניים פקוחות", יעורר דיון ראשון מסוגו על הומוסקסואליות בחברה החרדית. למשימה רתם את רן דנקר ואת זוהר שטראוס ורקח ביניהם סצנות מין באווירת מאה שערים שהיו גורמות גם ליוסי וג'אגר לחזור בתשובה

 

 

 

 

בצינת הסתיו הירושלמי של נובמבר 2008 אירחו סמטאות שכונת מאה שערים את מה שהבמאי חיים טבקמן מכנה "שוֹטים פרטיזנים". צוות ההפקה של -עיניים פקוחות- סרטו העלילתי הראשון, שעוסק ביחסים בין זוג הומואים חרדים - פשט על השכונה שבה מתרחשת העלילה ל־48 שעות של פעילות גרילה. הנחת העבודה היתה שאין סיכוי לצלם בסמטאות בהסכמת התושבים. אז הוחלט "לגנוב שוטים". "פשוט העמדנו מצלמה ואמרנו לצמד השחקנים הראשיים, זוהר שטראוס ורן דנקר, 'יאללה, עכשיו תעברו מהר מפה לפה'", מספר טבקמן, "והאמת היא שזוהר די פחד". שטראוס לא מכחיש. "פחדתי לחטוף מכות, פשוט ככה", הודה השבוע, "מה גם שלדנקר עוד היו זיפים טבעיים, אבל לי היה זקן ארוך ומודבק, כך שכל חרדי היה עולה עלי שאני מחופש בתוך שנייה".

היה אפשר להניח שלפרטיזניות הזאת יהיה לפחות יתרון אחד: חיסול האפשרות שבאמצע טייק מוצלח תחדור לפתע לפריים נערה מחוצ'קנת עם גשר בשיניים ותסתער על דנקר בחיבוקים משולחי רסן. אז זהו, שלא. נערות אמנם לא קיפצו על דנקר, אבל נערים דווקא כן. בשעה אחת בלילה של אחד מימי הצילום הגיחו שניים ששטראוס מגדיר "חרדים בכאילו", זיהו את דנקר וביקשו לקבל ממנו חתימה. הם לא ויתרו גם על תמונה משותפת בפלאפון, כאילו מדובר בעיר הילדים בחולון. המסקנה ספק מדאיגה ספק מנחמת: עד כמה שהקרע בין העולם החרדי לישראל החילונית עמוק, כוכבני הנוער של תל אביב מפורסמים אפילו שם, בסמטאות האופל. יחי האינטרנט.

"לרחוב החרדי פשוט לא היה מושג שסרט על הומואים חרדים מסתובב לו ברחובות", אומר טקבמן, 35, "בין השאר כי כשצילמנו באופן פרטיזני במאה שערים, לא צילמנו סצנות ארוטיות נועזות, אלא סצנות שגרתיות. אבל הרחוב החרדי גם לא יידע על הסרט בעתיד, לדעתי, אלא אם הוא ייצור באזז עצום. אם זה ייראה להם כסרט שולי - הם לא יעזרו לו להפוך לסקנדל".  


"עיניים פקוחות". החטא אימננטי

זה יהיה הישג מבחינתך, אם החברה החרדית תסער בעקבות הסרט שלך?

"לא סערה, אבל בהחלט אשמח אם יתעורר דיון ער. אחת הבעיות העיקריות עם הנושא שהסרט עוסק בו היא המתקפה על עצם היותך הומו בעולם החרדי. עם החטא של משכב זכר הם דווקא חיים בסדר. בתלמוד כתוב שאם היצר גבר עליך - שים עליך שחורים, לך לעיר אחרת ותחזור. החטא עצמו אימננטי בתוך חיי הדת. הבעיה היא עם ההגדרה של הומו. אני יכול לשכב עם גבר כי גבר עלי היצר לרגע, תקף אותי שיגעון, אבל ההגדרה הזו של הומו - שאני לא יכול לאהוב אשה, שאני רוצה להיות עם גבר, שזו הדרך היחידה שלי להיות מאושר - לזה הם מתנגדים באמת. ולכן הם לא מרשים שיהיה דיון כזה בכלל. מבחינתם עשיתי סרט מדע בדיוני. אם יהיה דיון על הסרט זו תהיה הצלחה אדירה, כי אם דנים בהומואים חרדים, זו הודאה בכך שזה קיים".

שטראוס, לעומתו, יותר נחרץ. "הלוואי שהסרט יזכה לחשיפה שתציף את הנושא הזה בצורה קיצונית ביותר, ולא אכפת לי אם תהיה מחאה גדולה ברחובות אפילו. שתהיה".
 
זה לא נגמר עד שההומו החוטא לא מת

"עיניים פקוחות" יעלה לאקרנים בשבוע הבא. בינתיים הספיק להתארח להקרנת בכורה בפסטיבל קאן, לזַכּות את שטראוס בשחקן השנה בפרס וולג'ין של פסטיבל ירושלים ולעורר התעניינות רבה באירופה (ההפקה היא קופרודוקציה ישראלית־גרמנית־צרפתית). את התסריט כתבה מירב דוסטר, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. טבקמן בוגר החוג אף הוא.
העלילה משרטטת את סיפורו של אהרון (זוהר שטראוס) - חרדי הנשוי לרבקה, שאותה מגלמת טינקרבל, ואב לשני ילדים - שבדיוק קבר את אביו, וכעת ממשיך את דרכו כקצב השכונתי של מאה שערים. יום אחד נכנס לאטליז צעיר חרדי יפה תואר בשם עזרי (דנקר) ומבקש עבודה ומגורים. בין השניים נרקמים יחסי עובד־מעביד שמתפתחים למשגלים לוהטים בחדר האחורי של האטליז, שם משכן אהרון את עזרי הערירי.

עם הזמן מתברר שעזרי הוא נווד חרדי שעובר בין קהילות וערים, מנהל מערכות יחסים חשאיות עם גברים ועוזב כשהרומן נחשף. כשמשמרות הצניעות מנסות לגרש אותו ממאה שערים לנוכח המידע הזה, אהרון מתעקש לגונן עליו ולהשאירו באטליז, אפילו במחיר סכסוך עם מנהיג הקהילה, הרב וייסבן (צחי גראד). בתווך אהרון חולק עם עזרי רגעים אינטימיים, מתבונן בו בחשאי בעודו מצייר, והשניים אף רוחצים יחד בעירום באחד מהמעיינות סביב ירושלים, מנהג נפוץ בקרב החרדים.

 


טבקמן, שנולד וגדל בבאר שבע, עבד כעורך נחשב עד שהגיע לידיו הפרויקט הזה. בין השאר ערך את הסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך, שעסק אף הוא בחברה החרדית, ואת הסדרה "פרשת השבוע". לכאורה, אין שום קשר בינו - סטרייט תל אביבי, חילוני מלידה - לבין סיפור על הומואים חרדים, אבל התוצאה מעידה שהבנת השפה הקולנועית חשובה לא פחות מהיכרות אישית עם נושא הסיפור. לדוגמה, בדידותו של אהרון כהומוסקסואל שתחוב עמוק בארון מועברת באופן מדויק על ידי הבעת פניו המשתנה בעדינות שעה שהוא מבחין באדם הנכנס לאטליז. הקלוז־אפ על הפנים המרצינות לפתע וממלאות את הפריים, הרי היה יכול להגיע על רקע כל תפאורה אנושית שהיא. 

בתעשיית הקולנוע המקומית יש כאלה שהיו רואים בבחירה לביים תסריט של כותב אחר, ועוד כזה שמתעסק בנושא שרחוק מהבמאי - טעות. טבקמן דווקא רואה בזה יתרון. "אמרתי לעצמי שמדובר פה בדרמה אנושית־חברתית, ובוא ננסה את כוחי", הוא סיפר השבוע, "המבנה הנפוץ בישראל הוא שהסרט הראשון של הבמאי הוא משהו אישי מהקרביים; בשני אתה מנסה משהו יותר יומרני - ונכשל; ובשלישי אתה כבר מסכים להיות במאי שכיר. אני בחרתי לקחת את הפרויקט הזה דווקא כבמאי שכיר.

"כולם פה 'אוטרים', כותבים ומביימים, ונדיר שמישהו נשכר כבמאי לסרט הראשון שלו, ולא יולד אותו מתוך חומרים אישיים שאיתם גדל בשכונה. אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, זה הסרט השלישי שלי, ואת הסרט הראשון שלי אעשה אחריו', וזה סגר לי את הפינה. ברמה מסוימת אני אפילו שמח שזה קרה ככה, כי יש לי אנרגיות להמשיך לעוד פרויקט. זה נורא משחרר שאתה לא מחויב לחומרים שכתבת לפני איזה חמש שנים – פרק הזמן שלוקח בישראל מהרגע שמישהו כותב תסריט עד שהוא זוכה לביים אותו".

מה חשבת על ייצוג ההומו בקולנוע לפני שביימת את הסרט שלך?

"אחד הדברים שהכי הרגיזו אותי זה שהגאולה של ההומו בקולנוע חייבת לבוא דרך השמדה, כמו ב'הר ברוקבק' או ב'יוסי וג'אגר'. אני מאוד אוהב את שני הסרטים האלה, שלא תבין, אפילו בכיתי כשאוהד קנולר אומר להורים של יהודה לוי מה היה השיר האהוב על בנם המת, אבל הפתרון הזה, שההומו חייב למות בסוף, שהמוות הוא הגואל היחיד שלו, זה משהו שניסיתי להתחמק ממנו. ואני מקווה שהצלחתי. 'מקווה' כי הסוף עדיין נתון לפרשנות ועובדה שלא מעט אנשים בכל זאת פירשו אותו ככזה שיש בו השמדה".

כאן המקום לציין שהסוף המקורי של הסרט היה אמור לכלול רצח של עזרי/דנקר בידי משמרות הצניעות, כשבסצנת הסיום שטראוס נושא את גופתו על כפיו משל היה ישו. קלאסיקה של גאולה דרך השמדה. הוא שוכתב על ידי טבקמן במהלך העבודה על הסרט.
 
המחורעות היא מנת חלקנו

ספר על שתי הדמויות הראשיות בסרט. מה ההבדלים ביניהן?

"עזרי הוא פרובוקטור, אבל גם ריאליסט שמבין שאין אפשרות אמיתית לחיות גם כהומו וגם כדתי. אהרון, לעומתו, מנסה בסרט להכניס את ההומוסקסואליות שלו לתוך התיאולוגיה ובמובן הזה מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו. הוא מביא את החטא לסף דלתו כדי להימנע ממנו, ובכך מנסה ליצור דוקטרינה חתרנית מבחינה דתית. הוא אומר 'אלוהים ברא אותי כהומו כדי שאוכל לעבוד אותו באמצעות זה'. הדמות של דנקר מסתכלת על זה ואומרת 'גיב מי אה ברייק, זה לא עובד ככה'. יש אצלו מפוכחות, אבל גם כעס וייאוש מחוסר ההצלחה התמידית לשלב את ההומוסקסואליות שלו בעולמו".


כלומר, שניהם מרגישים דחויים בעולם החרדי, אבל עדיין אף אחד מהם לא רואה את האופציה לעזוב אותו כרלוונטית.

"הם כלואים שם מרצון, לא רוצים לצאת מהעולם הזה כי זאת הדרך היחידה שבה הם יודעים לתת ערך לחייהם. הדת היא פנטזיה נהדרת, ובאמנות - הדת של החילונים - יש את הטיעון הזה, ש'הפנטזיה עדיפה על המציאות'. אז מבין הפנטזיות שעדיפות על המציאות, הדת היא אחלה פנטזיה. היא מעניקה משמעות אדירה לכל דבר שאתה עושה והופכת כל רגע לכזה שמצעיד אותך לקראת האור. אני מקנא בזה, כי אדם חרדי מרגיש שבכל דבר שהוא עושה, בעיקר בלמידה, הוא עוסק באמת התמירה של החיים. מצד שני, הגיבורים שלי אמנם בוחרים להישאר בעולם החרדי, אבל לא מצליחים לשלבו עם ההומוסקסואליות שלהם. יש משפט שאני אוהב מהסרט 'חוקי המשחק' של ז'אן רנואר, שהעורך שלי דב שטויר תמיד מצטט: 'לכולם יש את ההצדקות שלהם, אבל בסוף מישהו מת'. זו פרדיגמה אנושית שרציתי לעסוק בה בסרט הזה. כולם מנסים להגן על צורת החיים שלהם, אבל בסוף יש דברים שפשוט לא חופפים ומישהו צריך לשלם את המחיר. שני הגיבורים שלי משלמים את המחיר".

אחד הדברים שבולטים ב"עיניים פקוחות" הוא האופן המחמיא שבו מוצגת מאה שערים. תמונה יפה, צבעונית וחדה (צולם במצלמת פילם 35 מילימטר), שונה מאוד מאפרוריותה של השכונה, שלא לומר זוהמתה.

בחרת לעצב את הסרט באופן מאוד יפה ויזואלית. זה שונה מאוד מסרטים ישראלים מצליחים כמו "אור" ו"חופשת קיץ", שם יש זהות בין החומרים הקשים למחוספסות התמונה.

"בתיאוריות המרקסיסטיות, אחת ההאשמות נגד גודאר היא שהסרטים שלו יפים מדי. אומרים עליו שהוא כל כך אנטי הגמוניה, וכל כך חותר תחת מוסכמותיה, שלא ייתכן שהסרטים שלו יהיו גם הם יפים כל כך. טענו נגדו שהוא צבוע. האינטואיציה שלי אמרה שהיפה צריך להיכנס בתוך האמירה שלי. זו היתה החלטה מודעת - החלטתי להשתמש ביפה, כי מה שהנחה אותי היה היכולת להתבונן, ודברים יפים עוזרים להתבונן. הקצב של הסרט איטי, אתה עובר מתמונה לתמונה ויש לך זמן לטייל עם העיניים על המסך ולצבור מידע". 

יש הרבה שוטים בסרט שבהם נראית דמות בקדמת הפריים בקלוז־אפ, וברקע יש התרחשות שלמה בפוקוס מלא. אם הרקע לא היה בפוקוס, כמו ברוב הסרטים, מה היה מתפספס?

"התיאורטיקן אנדרה באזין כתב בזמנו שבשוטים כאלה, שבהם כל הפריים בפוקוס, יש מין זריקת כפפה לצופה. תבחר, תשתתף, תהיה פעיל יותר. לא כל צופה יקבל את זה בעונג כי יש כאלה שרוצים שיגידו להם לאן ללכת עם העיניים, אבל אני מעדיף להזמין את הצופה להיות חלק מהתהליך, לפעול". 

אגב יפה - אתה מרגיש שיש בקולנוע הישראלי אידיאליזציה של הלא יפה, של המחוספס והחשוך, בגלל התקציבים הדלים?

"הדברים נובעים מאופן העשייה. ב'חופשת קיץ' למשל, סרט שלדעתי מצולם מאוד יפה, יש סוג של גולמיות שנובעת מזה שהוא צולם בשמונה ימים בלבד. ברגע שיש לך מגבלה, אתה משתדל לעשות איתה את המקסימום. אם לבמאי שלו היה ציוד כמו שלנו, הסרט היה נראה אחרת. האידיאליזציה של המחורעאות היא משום שהמחורעאות היא באמת מנת חלקנו, זה כמעט לוקל פטריוטיזם. אתה רואה שבסופו של דבר לסרטים שנעשו פה בתקופה האחרונה יש אסתטיקה מגוונת וטובה".      

כמה מהשוטים היו מתוכננים וכמה נגזרו מאילוצי הלוקיישן?

"בערך 50 אחוז מהשוטינג המקורי צולם, והחצי השני הומצא במקום. בשביל לעשות באמת את כל מה שתיכננת צריך תקציב וזמן שהפקה ישראלית פשוט לא מאפשרת. אם נגיד רוצים לצלם שוט פה בקפה, והעץ שמאחורינו מפריע, אז בסרט אמריקאי יגידו 'אוקיי, מורידים את העץ', ולחלופין 'מחליפים לוקיישן', או 'עוברים לאולפן ונבנה תפאורה'. בסרט ישראלי נתון שאתה פה, אין תקציב לעבור לוקיישנים, ותתמודד.

"היו לנו צילומים מתוכננים בסמטאות של נחלת שבעה בירושלים, אבל אז יצא אחד מבעלי המסעדות שם ואמר שאנחנו לא יכולים לצלם. הלכו לנו ארבע שעות ונאלצנו למצוא סמטה אחרת באותו הרגע. אבל אישית מאוד אהבתי את השינויים הכפויים האלה, ימי הצילומים היו הימים הכי כיפיים בחיים שלי, הייתי באופוריה. זה היה כאילו אני בן חמש בגן משחקים עם המון צעצועים, יכול לבחור מה שאני רוצה, וכל הילדים ישחקו במה שאבחר ולא יתווכחו". 
 
שחקנים טובים באמצע הדרך

ביקור הקאסט של "עיניים פקוחות" בקאן לפני כמה חודשים זכה לסיקור נרחב יחסית בתקשורת הישראלית, עד כדי כך שכתבת "ערב טוב עם גיא פינס" הוטסה לפסטיבל. הזוהר של קאן עשה משהו לטבקמן, שבתמונה פה ליד נראה אמנם אסוף שיער ומנומנם, אבל בחופי העיר הצרפתית הקפיד לאסוף ולהתעטף בז'קט מהודר א־לה קוסטריצה. פרא שבוית למען השטיח האדום. "קאן זה אירוע שממקצע אותך בעולם הגלאמר", הוא מספר, "לבקר בקאן בתור במאי מרגיש כמו בסצנה ב'צעצוע של סיפור', כי יש יצורים קטנים במתקן צעצועים, ופתאום מגיעה 'היד' ושולפת אחד מהם לעולם אחר. הייתי במסיבות, אפילו ביאכטה אחת, ובימים של ההקרנה, שבהם היו רוב הראיונות, בעיקר שתיתי בלי סוף. לא בקטע של קרחנה, אלא בקטע של להיות נוכח־נעדר.

"מההקרנה עצמה אני לא זוכר כלום, הייתי כל כך שתוי שניקרתי חצי מהזמן. לפני ההקרנה עליתי לנאום בעברית וכתרי שחורי (מנהל קרן הקולנוע הישראלית; ע"מ) תירגם אותי סימולטנית. מרוב שהתרגשתי - הרי בחיים לא עמדתי מול קהל של 800 איש - דיברתי יותר מדי, ובשלב מסוים הקהל התלונן שזו צרפת ושאדבר בצרפתית. בסוף ההקרנה היו סטנדינג אוביישן של ארבע דקות וזה היה ממש כיף. קצת הסתכלתי על זה מבחוץ בגלל שהייתי שתוי".  

אחד מהישגי המשנה של הסרט הוא שנתת לרן דנקר את ההזדמנות להפוך מכוכבן לשחקן.

"שני השחקנים הראשיים בסרט היו שחקנים בצומת דרכים, למעשה כמוני. רן, במובן של אליל הנוער ששואף למצב עצמו במשבצת כבדת ראש יותר; וזוהר, שעשה הרבה תפקידי משנה ורצה לקבל לגיטימציה של שחקן מוביל שיכול לקחת על עצמו תפקיד ראשי. שניהם ביחד, בזכות הרצון לעבור את השלב הזה, באו עם רעב גדול והמון נתינה, והרגשתי שזה דומה למצב שבו אני נמצא, כבמאי בסרט הביכורים שלו.

ידעתי שאפשר לעשות איתם הכל. בזוהר יש משהו קודר ואפל לצד משהו נאיבי. בדנקר יש אנרגיה ראשונית וגולמית, הוא אינטואיטיבי. פחות עיניינה אותי העובדה שהוא כוכב נוער ויותר זה שהוא מאוד יפה. יופי זו אחת התכונות הכי פחות חשובות בציבור החרדי. בוחנים כמה אתה למדן, איזה ייחוס יש לך, אבל יופי? זה כמעט להגיד משהו רע עליך. בדנקר יש משהו יפה שקורא תיגר על התפיסה האנטי אסתטית של העולם החרדי. זה כמו איציק כהן ב'סיפור גדול' - הוא לא רק משחק שמן, הוא באמת שמן. אז דנקר באמת יפה, הוא באמת מושך, לא רק משחק אחד כזה".  

הסרט יוצא בעיתוי כמעט מקאברי – חודש בדיוק אחרי הרצח בברנוער, שהציף את נושא יחס החרדים להומואים.

"הידיעה על הרצח במוצ"ש תפסה אותי ביציאה מהסרט 'ברונו', כשהחיים נראו לי כל כך טובים ומצחיקים, ואז שמעתי מה קרה. זה נורא כואב, ועיקר הכאב זה שאתה חושב שאתה חי במקום נורמלי ופתוח, ואתה רואה זוגות גייז מסתובבים להם בשלווה, וזה נחמד, ואתה אומר לעצמך 'אנחנו חיים בעולם נחמד וחיובי', ואז פתאום יש את הרגעים האלה, שאתה מרגיש את הסדקים בעולם. אני חושב שהסרט, להבדיל, גם מדבר על רקע



תוקן על ידי mnt ב- 28/08/2009 12:28:58




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/8/2009 12:53 לינק ישיר 

חוגג כתב:

גועל

נפש



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-28/8/2009 13:14 לינק ישיר 

מבחיל



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/8/2009 17:07 לינק ישיר 

דומני שכל הפירוט על הסרט מיותר והיה עדיף למחוק את ההודעה הזו,
צריך רק להתעלם מהסרט וזהו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > סרט במאה שערים על חרדים
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר