חומר הסטורי בנושא ברכות "שנה טובה"
ל"שנה טובה"- "שתעשה מכה ותהיה עשיר (סוף סוף)..."
מנהג משלוח אגרות ברכה בימים שלפני ראש השנה מקורו בגרמניה של ימי הביניים. מנהג זה התפשט בצורה ממשית בקהילות מזרח אירופה עם הופעת הגלויות המסחריות במאה התשע עשרה. חיקוי מנהגי הגויים, לצד השימוש הגובר בגלויה הרחיבו ומיסדו את המנהג העממי. תהליכי ההגירה העצומה שאפיינה את הציבור היהודי הביאו את דבר איגרת הברכה לארה"ב מצד אחד וארץ ישראל מצד שני. לצד ברכה מקובלת מעוטרת בדיוקן רבני, ספר תורה ושופר החלו להופיע גם דימויים חדשים של העולם היהודי המודרני כמו גם גיבוריה של התנועה הלאומית הציונית ומדינת ישראל. בין הדימויים שצבעו את עולם אגרות הברכה בלטו גם איחולי העושר שעוטרו בשטרות ומטמוני כסף.
"בספר החיים תכתב ותחתם לשנת חיים עושר וכבוד" התברכו ישראלים רבים מעל גבי איגרת ברכה גדושה ציור חבילות של שטרות כסף בערך של 50 לירות ישראליות, שקי מטבעות של כסף וזהב שעוטרו כמקובל בשלל זהבים ונוצצים.
"בספר חיים ופרנסה טובה תכתבו" הבטיחה איגרת אחרת לשנה החדשה.
היצרנים היהודיים של אגרות הברכה העתיקו וחיקו האחד את השני וכך יצרו שלל ברכות של שפע מודרני. בימי התנ"ך היתה ברכת העושר כרוכה בהצלחת היבול החקלאי. "יפתח לך ה' את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעיתו" נכתב בספר דברים כ"ח ושימש בפיוט יהודי שנאמר בסופו של חג הסוכות ומבקש מהקב"ה להוריד גשמים לארץ בזכות המעשים הטובים של אבות האומה. עם ישראל שוב לא ישב בארצו ולא עסק בחקלאות ולפיכך תורגם הפסוק המוכר והיה לביטוי של עושר כספי בדמות ארנק גדוש כל טוב הנפתחת בפני היהודי המבורך.
ברכת העושר היהודית שקפה בודאי את העוני הרב שהיה מנת חלקם של היהודים של מזרח אירופה. התעמולה האנטישמית הציגה את הברון הירש והברון רוטשילד, אך אלו היו בודדים שהבליטו את כלל הקהל היהודי המרושש שחיפש לו שנת מציאת אוצר. במציאות המאה התשע עשרה סימן הכסף את הקפיטליזם המודרני ושיקף את הקדמה לה בקשו גם היהודים להסתפח. עבור רבים שיקף העושר גם יציאה לעולם חדש חילוני במהותו שעמד בניגוד לזה המסורתי יהודי שהושאר מאחור בדרך לחיפוש עתיד טוב יותר בעולם החדש. הוסף לכך "גנטיקה" יהודית רבת שנים ודורות של עיסוק בהלוואה בריבית והתמקדות ברכוש נייד לנוכח סכנת רדיפה ופוגרומים והרי לך תמצית החיפוש היהודי אחר המיליונים.
ברכת העושר שגשגה באירופה ובארה"ב למגינת ליבה של ההוויה הציונית. בעלי המיליונים העדיפו בדרך כלל שלא להגיע לארץ ישראל. זו נשארה חלקת החלום של מיעוט עשיר בלהט לאומי יוקד גם אם בכיס ריק. ימי המנדט וימי העשור הראשון למדינה היו צבועים בשלל ברכות לאומיות ואיחולים וברכות של חלוץ וחייל במציאות של קיבוץ גלויות. אחר כך החלו להסתנן לברכות חלום של דירה מכונית, ברכת שחייה קיבוצית וכן... גם כסף. כך הפך הגרפיקאי יוסף באו את ברכת חג ל"שטר כסף".
עברו של האיש כ"זייפן" שכישוריו הצילו אותו ורבים אחרים בשואה ודאי והדהד בברכה דמוית השטר שהיה חלק מסדרת שטרות שנכנסו למחזור ב – 1959, אבל הברכה היתה ברכה והאושר – עושר.
ומה על מי שאינו עוסק במזומן ? לא אלמן ישראל והוא מקבל גם צ'קים., כתובים עברית אבל גם באידיש. המחאה משנות העשרים העניקה את הסכום של 120 שנים טובות במזומן כשנכבדי הרעיון הציוני ומממניו הם שהעניקו את ה"גיבוי הפיננסי".
איגרת מראשית שנות השלושים מטעם המוסד הפיננסי הידוע: "אדיר במרום" בנק סניף ארץ ישראל של מעלה (מיוסד בשנת אין קץ לפני כל הספירות)" העניק לבעל השטר "מליון לירות ארצישראליות וכל משאלות ליבם" – ממש כדאי.
מאוחר יותר בימי המדינה החל שטף של צ'קים שאיחלו מכל טוב ושפע של מוסדות פיננסיים שונים כיאה למדינה גדושת בנקים. "בנק אלוהינו שבשמים", "בנק שערי שמים" "בנק מלכיאל"- כל אלו העניקו שלוש מאות שישים וחמישה ימים מאושרים".
הגדיל לעשות בנק בל"ל- "בנק לעמי לישראל" והבטיח "שלש מאות ששים וחמישה ימים של אשר מוחלט" בצ'ק שתוקפו: "מיום הוצאתו עד אין קץ ועד בלי די"...
בשנים האחרונות שוב אין עניין במטבעות של כסף מצוירים בתמימות על כרטיס של חג וגם הצ'קים כבר ממש לא מלהיבים איש. עסקים, השקעות, אג"ח ומט"ח הם שם המשחק שסימניו: תחזית כלכלית רבת גרפים עקומות ודילוגים מעלה בדרך אל העושר.
http://www.e-mago.co.il/Editor/calt-3025.htm
לתולדות מנהג, עם וארץ
מי מאיתנו אינו מתגעגע אל ה"שנות טובות" ההן, שכיכבו בימי מנדט ועשורים ראשונים של ימי מדינה. פעם, קצת מזמן, נהגנו לשלוח אגרות ברכה איש לרעהו, בפרוס השנה החדשה. הטלפון, הפקס והמחשב כרסמו כמובן גם במראות אלה. כל שנותר הוא מיעוט עכשווי של ייצור ומשלוח, המבשר על העתקת "ימי התום" למחוזות אחרים של אפיקי מכירה נוצצים, אך גם מעט סתמיים.
ברשימה קצרה זו אבקש לספר, להסביר ובעיקר להזכיר מקצת מראות קסומים, בזוקים אבקת "זהבים ונוצצים" מימים, ובעיקר זמנים אחרים, כאן בארץ מולדת.
מנהג משלוח אגרות ברכה בימים שלפני ראש השנה מקורו ב-גרמניה של ימי הביניים. רבני אשכנז המליצו, כי בפרוס חודש אלול צריך אדם לאחל לחברו בירכת שנה טובה. מנהג זה רווח בקהילות הדוברות גרמנית והתפשט בצורה ממשית בקהילות מזרח אירופה, ומשם לארה"ב, עם הופעת הגלויות המסחריות במאה ה -19. חיקוי מנהגי הגויים, לצד השימוש הגובר בגלויה המסחרית הרחיבו ומיסדו את המנהג העממי.
הישוב הישן בארץ, כחלק ממנהג המקום שהושפע בודאי מההתפתחויות באירופה, הפיץ את בשורת החג בכרטיסים מיוחדים, כחלק מ"תעשיית השנור" המקובלת. מראותיה של הארץ הקדושה, דמויות של צדיקים וחזיונות תנכיים מלווים במילות ברכה לשנה החדשה ביטאו מנהג מקובל ורווח.
הופעת הציונות, בישרה את התרחבות ישוב הארץ באנשים "חדשים", נושאי בשורת "דת הלאום" החדשה. המנהג העממי התרחב והתפתח תוך מתן ביטוי למציאות חדשה. מסר חדש, של הוויה חלוצית מיישבת ובונה, הפך למרכיב החזותי המבטא את איחולי הברכה לשנה החדשה. גם במסר המילולי חל שינוי ובצד איחולי ה"שנה טובה" המקובלים, הופיעו איחולי ברכה "לאומיים" שנתנו ביטוי למציאות הבית הלאומי שהולך ונבנה. המסר החדש, הציוני-חילוני, התקבל ונקלט בקלות רבה. כינון תרבות לאומית חדשה חייב להיפטר ממסורות גלותיות, אך הפולקלור העממי, ומנהג משלוח אגרות ברכה בפרוס השנה החדשה היה חלק ממנו, שימר את מקורותיו היהודיים תוך שינוי והתאמה למציאות עברית ציונית חדשה שאפשרה למסר החדש להיקלט ולשגשג תוך שינוי דגשים ותכנים. אגרות רבות בשלל צבעים וגדלים הודפסו בימי מנדט. מרביתן בגולה אך גם בארץ כביטוי נוסף לגידול היישובי המתמיד כאן בארץ מולדת.
בשנות החמישים הופיעה ה"שנה טובה", הקטנה והמקובלת, כפי שהתקיימה גם בשנות השלושים והארבעים. לצידה בלטו מספר "שנות טובות" בגודל גלויה בעיקר משיקולים מסחריים- היכולת לשוב ולהדפיס את התמונה ,בלי להדפיס עליה את ברכת השנה החדשה, בכל ימות השנה. ה"שנה טובה" המצולמת בשחור לבן-לעתים צבועה ביד ליתר הידור וקישוט- בתחילת שנות החמישים, והצבעונית למן סוף שנות החמישים, העבירה מסר של מציאות אותנטית רבה יותר, כשהצילום בשחור לבן תרם מבלי דעת, לדימוי של ימי צניעות וצנע. "שנה טובה" מצולמת יוצרה ע"י חברת "פלפוט". הציוד שברשותה איפשר לה לעבור להדפסת צילום צבעוני רק מסוף שנות החמישים. השימוש בצילום נבע בעיקר משיקול מסחרי. העסקת ציירים וגרפיקאים היתה יקרה יותר משימוש במאגר צילומים שחלקם הגדול הופיעו בפרסומים ממסדיים והועתקו לשימוש אמנותי מסחרי נוסף. לצד הצילום המעוטר יוצרו מאות אגרות ברכה מצוירות. ל"שנה טובה" כזו היה דמוי עממי יותר שאפשר לבטא בדרך קלה יותר את תחושת הגאווה ביופיו של המראה. חלק נכבד מהציורים נעשו ע"פ תמונות כדי לייצר מראה אמין. הציור אפשר כמובן חיבורים דמיוניים שייצרו מציאות ויזואלית "אמיתית" לסצינה פרי דמיון ומכחול. גם היצרנים של ה"שנה טובה" המצוירת שלבו תמונה מצולמת המעוטרת בציורים כדי להגביר את האפקט המציאותי ולפנות לקהל פוטנציאלי שהעדיף מציאות ויזואלית משולבת ב"יופי של זהבים ונוצצים".
בשנות השישים, נוצרו "שנות טובות" במספר גדול מאד של וריאציות כשלצד האיגרת הקטנה ה"קלאסית", הופיעו אגרות גדולות כפולות דפים, כשהתמונה "בחוץ", והברכה הכתובה "בפנים", הידור שאפשר כמובן גם גביית מחיר גבוה יותר. ה"שנות טובות" היו הרבה יותר צבעוניות כביטוי לטכניקות הצילום והדפוס שהשתכללו, נוצצות יותר ומקושטות, כדי לענות על ביקוש מגוון יותר של קהל עם כח קנייה גדול יותר. גודש ושפע של גודל צורה וקישוט כביטוי לכוחה המתעצם ומתברגן של חברה ישראלית. שינוי הגודל ומורכבות האגרות באו, כמובן משיקולים מסחריים. המגוון אפשר דיפרנסציה של מחירים. ה"שנה טובה" המקושטת עלתה כמובן יותר מזו הקטנה המקובלת, אף שבסך הכל היו אלו ואלו אמנות עממית במחיר עממי. כל היצרנים "שיחקו" בגודל האיגרת. מחזור התמונה במספר גדלים אפשר, בעלות נמוכה, לענות על הביקוש של מספר קהלים , כולל קהל יהודי בתפוצות שהעדיף את כרטיסי הברכה הגדולים והמורכבים יותר. בדרך דומה מוחזרו גם "שנות טובות" מצוירות, בהוספת אלמנטים ושינוי גדלים, כדי לייצר אגרת "חדשה" ובדרך כלל יקרה יותר.
מספר יצרנים בולטים הפיקו אגרות ברכה נושאות מראות ישראל היפה. לצד חברת "פלפוט", שחולשת גם היום על מרבית שוק הגלויות ואגרות הברכה, פעל בתל אביב שנים רבות "מרכז התמונות" והפיק אגרות ברכה רבות, גם תחת השם המסחרי: "ישראנוף". בשוק זה פעל יצרן גדול של "שנות טובות", "ליאון המדפיס" התל אביבי, שלצד מראות נוף ישראלי טבעי ואנושי בחר בקו "אמנותי יהודי", ככל הנראה בשל היותו יצרן שסיפק גם את צרכי השוק היהודי אמריקאי, בשיתוף פעולה רב שנים עם מוסדות ממלכתיים כמו "הקרן הקיימת" ו"קרן היסוד".
חברת ההפצה "זסלנסקי" הירושלמית, שפועלת גם היום, תרמה לשוק מגוון רחב של אגרות ברכה מתוצרתה בצד הפצת האגרות של יצרנים נוספים. עוד פעלו מספר יצרנים קטנים נוספים כמו ש. דנון- שמסוף שנות החמישים פעל יחד עם "מרכז התמונות" כשותפות שחוזקה בכח קשרי נישואין, והפיקה מגוון עצום של "שנות טובות" מצוירות במכחולו של - אריה מוסקוביץ - מ.אריה. גם ראשות העיר עצמה ספקה, בעיקר בשנות החמישים וראשית השישים, לארסנל הברכות הצבעוני מתוך גאווה שבקשה כמובן להציג הישגים ותנופה בפני קהל בוחר. הקרן הקיימת לישראל, שיצרה במשך השנים חומר גרפי רב מאד, הפיקה אף היא אגרות ברכה אולם העדיפה להתרכז במראות התיישבות חקלאית גם אם הפיקה מעט מראות עירוניים. האמן, הצייר, הגרפיקאי, המעצב או הצלם נותרו כמעט תמיד אנונימיים, ובחלק מהמקרים אין שום אפשרות להתחקות אחר היוצרים שכן מרבית יצרני האגרות שוב אינם פעילים היום. יתכן אף שחשיבותם כפרטים מועטה ועיקר תרומתם ביצירת הטקסטים התרבותיים.
מדי שנה, בסוף הקיץ, היו הרחובות המרכזיים גדושים דוכני מכירה של אגרות ברכה. תקופת המכירה היתה כחודש לערך. בעלי הדוכנים היו נקבצים במחסני המפיצים כדי לבחור את "הדוגמאות" אותן קיוו למכור. בעלי החנויות, בעיקר חנויות למכשירי כתיבה ועיתונים, זכו לביקור של סוכן מצויד באלבומי דוגמאות מהן בחרו את האגרות הרצויות בעיניהם. ה"שנות טובות" הציגו אמנות עממית במחיר עממי שניתן היה להשיגה בכל פינת רחוב, עובדה שתרמה לפופולאריות ותחזקה את קיומו של המנהג עשרות שנים. המוטיבים שבצבצו מעל גבי האגרות, ולא פחות האמצעים האמנותיים, יצרו תמונה של סמלים אהובים שהעבירו מסר צבעוני מובן ומקובל.
את האגרות קנו ושלחו כולם בלי הבדל של מקום גיאוגרפי, השכלה ומעמד חברתי. ייצור כרטיסי הברכה מצד אחד, וקנייתן על ידי הקהל מצד שני הם שבנו אמירה שהגדירה גם היא מעט מפניה המתהווים ומשתנים, של החברה הישראלית.
שנה טובה.
לקריאה נוספת:
ר. ארבל, "שנות טובות כרטיסי ברכה יהודיים לשנה החדשה", מכירה פומבית 20, ספט' 2000, עמ' 33-28.
ח. גרוסמן, "חייל וצבא של "שלום וביטחון": דמות חייל ומראה צבא צה"ליים באגרות ברכה לשנה החדשה", זמנים 81, 2003, עמ' 54-42.
ד. טרטקובר, שנה טובה, ירושלים 1978.
א. נגב, "סוף עונת הזהבים" ידיעות אחרונות, ערה"ש תש"ס 10.9.1999
ש. צבר, "מאה שנות כרטיסי "שנה טובה": לתולדותיו של המנהג והתפתחותו האמנותית, מ. צור (עו.), בשנה הבאה, "שנות טובות " מן הקיבוץ, יד יערי תשס"ב, עמ' 44-9.
http://www.e-mago.co.il/Editor/art-1237.htm
