על היצרנות החרדית

מאמר ביקורת לכתבתו של יוסי אליטוב – השנוררים החדשים - עיתון משפחה פרשת אמור

לאור העליהום על הציבור החרדי מצד שניים או שלושה אנשי תקשורת, יצא יוסי אליטוב להגן על החברה החרדית.

בכתבתו, טוען אליטוב, כי גם בחברה החרדית קיימים אנשים יצרנים המשתלבים יפה בפעילות העסקית והכלכלית במשק הישראלי.

כהוכחה, הוסיף אליטוב צילום של נהג אוטובוס חרדי.

בעיני, הכתבה מחטיאה את המטרה.

ראשית, יש בה בכתבה עוות של הנעשה בשטח. למרות שהחברה החרדית, מצליחה לשלוח נציגות זו או אחרת אל מחוץ לטריטוריה שלה, הרי שבאופן כללי, החינוך בחברה זו מייעד את חניכיו ללמוד ולא לעבוד.

לא תמיד היא מצליחה בכך, ישנם פה ושם "פירות שנשרו מן העץ". אלו הם בדרך כלל, חוזרים בתשובה, או בחורים שהגורל לא שפר עמם.

הם מנודים מן החברה, וכל הקשר עמם, נועד בכדי ליהנות מתרומותיהם.

הייתי מגדיר את דבריו אפילו כצביעות.

מאידך, לטעמי מוטב היה לו הכותב היה עורך מחקר שטח, והיה מגלה לקוראים כי לא רק החברה החרדית ניזונה מתרומות. ישנם עמותות וגופים חילוניים שונים, הניזונים מתרומות שונות.

אינני מדבר רק על המכון הבין תחומי בהרצלייה, על מרכז שלם והדומים להם. מדובר גם על כל האוניברסיטאות, בתי החולים, צה"ל ומה לא. ובכלל, ממה "מדינת ישראל" מתקיימת – אם לא מן ה"שנור" שהיא מקבלת מארה"ב?

האמת היא, שתופעת השנור אינה רווחת רק במדינת ישראל. בחברה המערבית כולה, ולמעשה – בעולם כולו, גופים העוסקים בתחום הרוח, תחום החינוך, גופים שנועדו להשפיע על גורמים כלכליים או ביטחוניים, כולם חיים משנור.

התופעה נובעת מתפיסה כי במקביל לתועלת של תחום הייצור, המדע והטכנולוגיה, גם לתרבות יש השפעה ותועלת על תחומים אלו. התפיסה היא, כי שיפור החינוך יש בו יכולת השפעה מכריעה על תחומי המוסר, כושר ההמצאה ואיכות החיים.

על כן, במקום לטעון כי גם לנו יש אנשי ייצור ומעשה, מוטב היה – לדעתי, לומר את האמת:

איננו עסוקים בייצור. מבחינה זו אנו אכן בטלנים.

תחת זאת, כיהודים מאמינים, אנו מאמינים באורח קיצוני, במה שמאמין כל בן תרבות. אנו דוגלים בגישה, לפיה להשקעה בתרבות ופיתוחה ולעיסוק בתחום הרוח, יש כושר מכריע. בהשפעה על עיצוב התנהגות הבריות וכושר הביצוע שלהם.

נכון, אנו יהודים מאמינים. מאמינים כי הקב"ה נתן לנו את התורה, מאמינים גם שהתורה היא הינה מרכז התרבות החיונית לקיומו התקין של העולם בכלל ושל עם ישראל בפרט.

מכח זה, אנו מחנכים את בנינו לעסוק בלימוד התורה. לא לעבוד כדרך אנשי העולם.

כמובן שיש מחיר לחינוך הזה. המחיר הוא, שלא כל מי שנמצא בישיבה אמור באמת להיות בה. יש הנשארים בישיבה, למרות שאינם מוצאים את מקומם בתחום הלמידה. הם מייצרים תסביכים, מאמללים את נשותיהם ונמצאים במצוקה כלכלית.

קורה גם, שבחור חש שמקומו בחוץ. החברה החרדית – מחשש לשלומה – מנדה אותו.

אין ספק כי נוצרים מצבים מעוותים בגלל החינוך הזה. הבעיה איננה בשורש התפיסה אלא באופן היישום שלה. אעפ"כ, אין בו בכדי להסיר את הגרעין האמיתי בו אנו מאמינים – שלימוד התורה הוא מרכיב המזון העיקרי עבור כל יהודי בפרט, ועבור עם ישראל ככלל.

http://www.youtube.com/watch?v=6tMQ2Wg9q3E&feature=player_embedded