בית פורומים בחדרי חרדים

בד"ה: הרב יהודה עמיטל

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-9/7/2010 07:34 לינק ישיר 
בד"ה: הרב יהודה עמיטל

יהודה עמיטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרב יהודה עמיטל,
 
(ג' בחשוון ה'תרפ"ה, 31 באוקטובר 1924 - כ"ז בתמוז ה'תש"ע, 9 ביולי 2010) ראש ומייסד ישיבת הר עציון, מייסד מפלגת מימד ושר בממשלת ישראל.

תוכן עניינים

[הסתרה]

[עריכה] תולדות חייו

הרב עמיטל נולד בשם יהודה קליין ביום ג' חשוון תרפ"ה (31 באוקטובר 1924) בעיר גרוסוורדיין (כיום אורדאה מרה) שבמחוז טרנסילבניה שברומניה. בנערותו למד בישיבה לא חסידית בעיר הולדתו. הישיבה הוקמה על ידי הרב חיים יהודה הלוי שחזר מישיבת מיר בליטא עם שיטת הלימוד הליטאית ורצה להנחילה בארץ מולדתו, רומניה. שם בישיבה אחד ממוריו היה ר' בער ברקוביץ (אביו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ).

בשנת 1940 טרנסילבניה הצפונית עברה להונגריה על פי תכתיבי וינה.

עם הכיבוש הנאצי של הונגריה נלקח למחנה עבודה והיה בו כשמונה חודשים. שוחרר מן המחנה ביום שמחת תורה בשנת תש"ה (4 באוקטובר 1944), כשהגיע הצבא הרוסי למקום. הוא נסע לבוקרשט ומשם עלה לארץ ישראל, אליה הגיע ביום ב' חנוכה תש"ה (12 בנובמבר 1944). לאחר מעצר קצר במחנה המעצר בעתלית בא לירושלים.

בירושלים החל ללמוד בישיבת חברון, ובהמשך הוסמך לרבנות על ידי הרב איסר זלמן מלצר. למד גם אצל הרב יעקב משה חרל"פ, תלמיד הראי"ה קוק. תקופה קצרה גם שירת בהגנה. אחר כך עבר ללמוד בישיבת קלצק ששהתה אז בפרדס חנה, ושם גם התחתן עם אשתו מרים, נכדתו של הרב איסר זלמן מלצר. כשעברה ישיבת קלצק לרחובות, עקב מינויו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה מלצר, חותנו של הרב עמיטל, לרב העיר, עבר גם הוא לרחובות, ושם גר עד שעבר לירושלים בשנות ה-60.

יום אחרי הכרזת המדינה התגייס לצה"ל ונלחם במלחמת העצמאות, במסגרת חטיבה 7, בקרבות לטרון והגליל המערבי. את חוויותיו כחייל דתי במלחמה סיכם במאמר בשם "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות", שעשה רושם גדול בהראותו שיהודי דתי יכול לשרת כחייל בצה"ל. לאחר המלחמה התמנה לספרא דדיינא בבית הדין הרבני ברחובות, ובהמשך מונה לר"מ בישיבת הדרום והיה שותף פעיל בהתפתחות מוסד זה. בזמן כהונתו בישיבת הדרום ניסח את חזון "ישיבות ההסדר", והשתתף בהקמתן.

לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו ממנו מייסדי ישיבת הר עציון שבגוש עציון, ובהם יואל בן נון וחנן פורת, לעמוד בראש הישיבה. לאחר שהסכים קמה הישיבה בכפר עציון, ולאחר שנתיים עברה לאלון שבות. לאחר הקמת הישיבה הזמין את הרב אהרן ליכטנשטיין להצטרף אליו בראשות הישיבה, והשניים שימשו יחד בראשות הישיבה עד לפרישתו מהתפקיד. בהנהגתם (בשנתיים האחרונות לכהונתו, ביחד עם הרבנים יעקב מדן וברוך גיגי) התאפיינה הישיבה בפתיחות חינוכית, שאיפשרה למגוון תפיסות הגותיות ופוליטיות לדור בכפיפה אחת. בין השאר תמך הרב עמיטל בהקמת מכון ההוראה בצמוד לישיבה ואפשר אופני לימוד תנ"ך הנחשבים כבלתי ראויים בחלק מהציבור הדתי‏‏[1].

לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם ספר בשם "המעלות ממעמקים" ובו שיחות שהעביר בזמן המלחמה ולאחריה, שעסקו בהתמודדות עם משבר האמונה שהביאה עמה המלחמה. בספר זה הוא מבטא עמדות שהיוו את יסוד הגישה של גוש אמונים, אך במהרה שינה בצורה חדה את דעותיו והתנגד לתפיסה המשיחית-גאולית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, אותה הביע בספרו, בטענה כי אין בכוחו של אדם לדעת מהן תוכניותיו של האל, אלא רק לקוות. שינוי זה הפתיע את ראשי גוש אמונים, שפנו אליו עם הקמת גוש אמונים בבקשה להיות הדמות הרבנית שמובילה את התנועה ונענו בשלילה חריפה.

בסמוך למלחמת לבנון הוא טען שיש לעתים עימות בין קדושת האדם וקדושת האדמה, ובעימות זה יש להעדיף את קדושת חיי האדם. מאז נהג הרב עמיטל להביע עמדות בעד החזרת שטחים תמורת שלום שהציבו אותו בעמדת מיעוט בציבור הדתי. בשנת 1988 היה ממייסדי תנועת מימד, שאת רשימתה לכנסת הוביל, אך היא לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 1995, לאחר רצח רבין, התמנה הרב עמיטל לשר ללא תיק בממשלתו של שמעון פרס, מתוך מטרה לגשר על המתיחות בין דתיים לחילוניים. ב-1999 הצטרפה מימד לישראל אחת בראשות אהוד ברק, עמיטל היה שותף למהלך, אך בסופו של דבר פעילותו בתנועה פחתה עד שפסקה כליל. חתנו, הרב יהודה גלעד, היה חבר כנסת מטעם מימד, עד שפרש בגלל המשך ההליכה עם מפלגת העבודה, ובעיתונות התפרסם שגם הרב עמיטל התנגד להמשך ההליכה עם מפלגת העבודה [1]. לקראת בחירות 2006, השתתף בכינוס בחירות של תנועת העבודה-מימ"ד לאחר הפסקה של כמה שנים בהם נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים ובמימד הודיעו כי הרב עמיטל עדיין חבר במפלגה.

כשהגיע לגיל 80 ביקש מהנהלת הישיבה להחליט מראש, עוד לפני שיעזוב את תפקיד ראש הישיבה, מי יהיו ראשי הישיבה הבאים. הוקמה ועדה שבחרה את הרבנים יעקב מדן וברוך גיגי. הרב עמיטל זכה לשבחים רבים על התנהלות זו, שיש בה כדי למנוע סכסוכי ירושה האופייניים לישיבות רבות. השבחים אף הופנו לכך שמשרת ראש ישיבה לא עברה בירושה לקרוביו, אלא הוענקה על פי שיקולים עניינים.

בסוף שנת תשס"ח פרש הרב עמיטל מראשות הישיבה, ובמקומו נכנס הרב משה ליכטנשטיין, בנו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כראש ישיבה רביעי[2].

הרב עמיטל שימש עד מותו כנשיא של בית המדרש "תאיר".

[עריכה] הגותו

הרב עמיטל לומד

[עריכה] כשתינוק בוכה

היסוד הבסיסי בהגותו הוא הסיפור אותו שמע כל אחד מתלמידיו לפחות פעם אחת:

"מעשה באדמו"ר הזקן בעל התניא, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה בעריסתו. סגר האדמו"ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו"ר לחדר הסמוך, ומצא שם את בנו, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה על בנו: מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה? הבן הנבוך הרים את מבטו וענה לאביו: הייתי כל כך שקוע בלימוד, עד שלא שמעתי כלל את קול הבכי. העיר לו אביו: אם אדם לומד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה, משהו פגום בלימוד זה".[3]

הסיפור אף הפך לסיסמא: "כשתינוק בוכה, סוגרים את הגמרא" ומטרתו להביע את הרעיון שצריך להיות קשובים לצרכים של עם ישראל, שפני הלומד צריכים להיות מופנים החוצה לעזור לציבור שסביבו ולא להתרכז בעצמו. מתוך גישה זו, הוא תומך ומעודד פעילויות חברתיות בתחומים שונים.

[עריכה] אחריות אישית

יסוד חשוב נוסף מתבטא בשם ספרו "והארץ נתן לבני אדם". הוא מדגיש את המוסר הטבעי של האדם שצריך להדריך אותו בחייו. צריך להתנהג לפי המוסר הטבעי של האדם, כאשר התורה לא באה להחליף אותו, אלא להוסיף עליו רמה התנהגותית גבוהה יותר.

במקרים של התנגשות, הרב עמיטל סבור שיש להדגיש שני דברים: א. התורה שבעל פה מעדנת את הבנתנו הראשונית ומסייגת את הדינים המופיעים בתורה. ב. יש הבדל בין יכולתו של הקב"ה לשלנו:

"הקב"ה ממית ומחיה, והוא יכול לדרוש מאדם לקחת חייו של מישהו. ולכן, גם כאשר התורה מצווה אותנו לפעול בניגוד למוסר הטבעי שלנו, אין הכוונה שעלינו לתקן את הגישה המוסרית שלנו ולהתאים אותה לציווי של התורה...".[4]

מתוך החשיבות שהוא מייחס למוסר הטבעי, הוא קובע כי ישנם איסורים בסיסיים, שדווקא כיוון שהם יסודיים, לא נכתבו בתורה אלא הם קודמים לה - כגון אכילת בשר אדם שאף שאינם איסורים מן התורה שבכתב, אולי אף יגברו על איסורים כאלו במצבים מסוימים.

ספרו של הרב עמיטל, "והארץ נתן לבני אדם".

הרב עמיטל רואה חשיבות גדולה בעמידה טבעית מול הקב"ה ועשיית המצוות מזווית אישית, אם כי תוך מחויבות למסגרת ההלכתית המקובלת על כל פרטיה. מתוך עמדה זו, הרב עמיטל מדגיש את הצורך ביכולת החלטה עצמאית של האדם, כדי שיגיע למסקנותיו בעצמו ולא מתוך כניעה לדעת אחרים. הוא הביע את גאוותו על כך שבבית המדרש שגידל יכולים התלמידים לחלוק גם על ראש הישיבה, למרות מעמדו.




http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%9C

תוקן על ידי ספרן ב- 09/07/2010 07:40:02




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/7/2010 09:16 לינק ישיר 

ישיבת הר עציון, רבניה, תלמידיה ובוגריה מבכים מרה את הסתלקותו של

מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל זצ"ל

ראש הישיבה ומייסדה

הלוויה תצא היום, יום שישי, כ"ז בתמוז, עש"ק מטות מסעי
בשעה 12:00 מבית הלוויות שמגר ומשם להר המנוחות בגבעת שאול.

הסעה תצא מחניית הישיבה בשעה 11:00




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/7/2010 10:06 לינק ישיר 


בד"ה.

אחד מתלמידיו, הוציא זה מכבר ספר על תחנות חייו ומשנתו. הרבה דברים מעניינים ומעוררי מחשבה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/7/2010 10:09 לינק ישיר 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/7/2010 10:10 לינק ישיר 


 

איש האמת


"הרב עמיטל בחר, חקר, התבונן ומול ריבונו של עולם ותורתו ומול עם ישראל וארצו הגיע לממצאים של אמת ודבק בהם גם אם שילם על כך מחיר אישי". מאיר בן מאיר, בוגר ישיבת הר עציון, מספיד בכאב את רבו


לעולם לא אשכח את השבת הראשונה שלי בישיבת הר עציון. נרגש כמו יתר חברי סיימתי את תפילת ליל השבת הראשונה שלי בישיבה. זרם התלמידים נשטף ממעלה בית המדרש לאולם שמתחתיו. מאות תלמידים נעים בקצב אחיד ושרים כאיש אחד בלב אחד: "...וטהר ליבנו לעבדך באמת". קול השירה רעם וקדושת השבת שפעה טוב על כולנו. ואז הבחנתי בו. בראש הישיבה שלי, הרב יהודה עמיטל. ובפעם הראשונה הבנתי שלא מדובר בשיר, במילים מקודשות, במנגינה נעימה וסוחפת. שראיתי את הרב יהודה עמיטל שר "וטהר ליבנו לעבדך באמת" הבנתי שזו דרך חיים. בעיניים שלו, בקול המתוק שלו בתנועות גופו הוא שידר שבשבילו זו משימה, אידאה, האתגר הגדול מכולם. ובאותה שניה ידעתי גם ידעתי שהוא לעולם ישאר ראש הישיבה שלי. איש האמת.


 

בהזדמנויות רבות לאחר מכן, במהלך שנות לימודי בישיבה, הרב עמיטל התפרץ בבכי לא פעם בעודו שר בדבקות שוב ושוב: "וטהר ליבנו לעבדך באמת". בבכי הכה אנושי ורגיש הזה, היתה שזורה, מן הסתם, גם ההסטוריה האישית של הרב עמיטל. משאיר מאחוריו באימת השואה באירופה עולם שלם חרב, ובונה בעמל רב ובכשרון עצום עולם חדש ומופלא של תורה, יצירה רוחנית וחינוך במדינת ישראל הריבונית בה ראה התגשמות חלום דורות. אבל עבורי כתלמיד, בבכי הזה היה בעיקר מסר חינוכי וערכי לכולנו: תמיד, אבל תמיד, חפשו אחר האמת ותדבקו בו. גם אם יש לכך מחיר, ובדרך כלל יש ועוד איך מחיר. ואת המסר הזה הרב עמיטל לא רק העביר לנו בשיעוריו העמוקים, בשיחותיו המרתקות, בכתביו המופלאים. את המסר הוא העביר לנו בעיקר במעשיו מדי יום.

 

הרב עמיטל אהב את עם ישראל אהבה גדולה ללא גבולות ומיצרים. את משפחתו, את תלמידיו, וכל אדם באשר הוא כצלם אלקים חיים. אבל החבר והידיד הקרוב ביותר של הרב עמיטל היה האמת. איתו הוא תמיד צעד יד ביד. לאורך כל הדרך. הרב עמיטל לא גר מאיש. הוא לא חשש מאדם. הרב עמיטל פחד רק מדבר אחד ובו ראה את האוייב הגדול מכולם: השקר. הוא תיעב את בני דודיו הקרובים של השקר: הצביעות, החנופה, העמדת הפנים. פיו וליבו תמיד, אבל תמיד, היו שווים. לגמרי. בשאלות היסוד בהם התחבטה החברה הישראלית. הרב עמיטל בחר, חקר, התבונן ומול ריבונו של עולם ותורתו, מול עם ישראל וארצו, הגיע לממצא ומסקנה של אמת. והוא דבק בה גם אם שילם על כך מחיר אישי כבד. כך היה גם שקיבל החלטה אישית כה נדירה להזמין את הרב אהרן ליכטנשטיין שיבדל לחיים טובים וארוכים לעמוד לצידו בראשות הישיבה, כך היה בשנים הראשונות לגיבושו של צה"ל כצבא העם, כך היה לאחר אירועי סברה ושתילה במלחמת שלום הגליל בה דרש מוסרית לחקור את האירוע, כך היה בביקורת החריפה והבלתי מתפשרת שלו על המנהיגות הרוחנית של הציוניות הדתית בעקבות רצח יצחק רבין. וכך היה בכל שיעור יומי קצר, בכל שיחה בין כתלי בית המדרש, בכל מפגש מזדמן איתנו התלמידים. את האמת ביקש מאיתנו הרב עמיטל. את האמת.

 

שנים לאחר סיום לימודי בישיבה החיים העמידו בפני התלבטויות רבות וחיבוטי נפש. תמיד חשבתי מה היה הרב עמיטל אומר עכשיו, מה הוא היה עושה בסיטואציה דומה. המסקנה היתה ברורה מאליה: מבין כל האופציות שעמדו בפני, הבחירה של הרב עמיטל היתה נופלת על הדרך הקשה יותר, על הפתרון המורכב והמאתגר יותר, על ההחלטה שיש בה מחיר אישי. לעיתים דבקתי בדרך בה היה הרב עמיטל הולך, דרך האמת, ולעיתים כשלתי, אבל לפחות גם התביישתי. כי ראיתי את הרב עמיטל ניצב שם מולי, מנעים בשירה, ועל לחייו שוטפות הדמעות: "וטהר ליבנו לעבדך באמת".

 

אנו נפרדים היום ומלווים לדרכו האחרונה את הרב יהודה עמיטל. ראש הישיבה שלנו. ראש הישיבה שתמיד כיוון אותנו לאמת. יותר לא נשמע אותו שר ובוכה: "וטהר ליבנו לעבדך באמת". אבל את השיר והדמעות נמשיך להעביר הלאה לילדינו, והם לבניהם אחריהם. בדרך כלל תלמידי ישיבה מעריצים את ראש הישיבה שלהם, מכבדים את ראש הישיבה שלהם, אפילו סוגדים לו. אנחנו פשוט אהבנו את ראש הישיבה שלנו. אהבנו כל כך את הרב יהודה עמיטל. 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3917374,00.html



תוקן על ידי ספרן ב- 09/07/2010 10:56:16




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/7/2010 11:09 לינק ישיר 


היה בעל תפילה ובעל נוסח וניגונים יפהפיים. חבל על דאבדין.

מיושרו, גדלותו בתורה ומידותיו האישיות יוצאות הדופן יכולים ללמוד לכ מי שמחזיקים בידיהם שבט של חינוך וניהול מוסדות.

לדעתי, פסגת העניין בכך שבגיל 80 פרש, הקים ועדה בלתי תלויה למינוי יורש ואעפ"י שבנו וחתניו ראויים - לא הם קיבלו את ראשות הישיבה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/7/2010 12:24 לינק ישיר 

את שמו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל שמעתי לראשונה בשנת תשמ"ט, בבחירות היחידות לכנסת בהן התמודדה מימד כמפלגה עצמאית, הוא הצטייר אז בעיני כרב עסקן ולצערי התדמית המוטעית הזו התחזקה עם הצטרפותו לממשלת פרס לאחר רצח רבין. לפני כשנתיים קראתי את הספר "באמונתו" שנכתב על תולדות חייו, והוא גרם לי להעריך מאוד את האישיות המיוחדת המשלבת ענווה גדולה עם אומץ רב, אמונה חזקה עם פתיחות מחשבתית ועוד תכונות רבות ומיוחדות.

ניתן כמובן לשמוע דעות שונות כלפי הרב עמיטל, אבל נדמה שאיש איננו יכול להתווכח על ענוותנותו המיוחדת. בודדים הם האנשים המקימים בעזר אצבעותיהם מפעל חיים, אבל מוכנים למוסרו למי שנראה להם מתאים יותר. לאורך כל השנים הוא נותר רחוק במגוריו מהישיבה שהקים, הוא הביא אליה ראש ישיבה מיוחד ואף דאג למינוי ממלאי מקום לאו דווקא בדמותו כצלמו.

ת.נ.צ.ב.ה



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/7/2010 12:42 לינק ישיר 

הערה נןספת למרכא כפולה
הגדלות היא לא רק שלא דרש את ראשות הישיבה לבני משפחתו, אלא שהסכים שממשיכו בראשות הישיבה יהיה בעל השקפת עולם שונה משלו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/7/2010 14:54 לינק ישיר 

איפה נמצא היום איש שלא דואג לצאצאיו (המוכשרים בפני עצמם) לראשות הישיבה שאותה יסד.
איפה נמצא ראש ישיבה שמביא ראש ישיבה אחר במקומו (בדיעבד נעשו שותפים).

מעריצים שרופים לא היו לו - כי הוא דרש חשיבה עצמאית, וסלד מההערצה מופרזת ומיותרת, ומכאן גם דמות ה"בעלבתית" המסויימת שאימץ לעצמו (המוכרת בעיקר לתושבי גבעת מרדכי).

אותי ריגש למשל לראות בראש נושאי מיטתו את יהודה עציון. זה כמו לראות את יו"ר אגודת צעירי חב"ד, נושא את מיטת הרב ש"ך.

כל מה שכתבתי עליו, ושאינו קיים היום - לאו דווקא לעולם הישיבות החרדי כיוונתי וד"ל.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/7/2010 11:37 לינק ישיר 




אחי, תחסר לי מאוד

הרב אהרן ליכטנשטיין, שותפו של הרב עמיטל זצ"ל להנהגת ישיבת הר-עציון, נפרד בצער מחברו הטוב ביותר

א´ אב ה´תש"ע - הרב אהרן ליכטנשטיין

אחי אחי, רכב ישראל ופרשיו!

הגמרא במועד קטן אומרת: "חכם שמת בית מדרשו בטל".  מה הכוונה "בית מדרשו"? אומר רש"י: "אותן שרגילין ללמוד תורה מפיו".

 

במובן זה, הישיבה היא בית מדרשו של רבי יהודה זכרו לברכה. אלא גם מעבר לזה, "בית מדרשו" - לא רק אלה שהתדפקו על דלתות הישיבה, לשמוע ממשנתו ומתורתו, בעולם של לימוד ועיון, עולם של השקפה והלכה. כיוון שכאן זה גם "בית מדרשו" במובן הפשוט. אומן קונה בשבח כלי. מי שמייצר כלי, קונה אותו במובן מסוים. במובן זה, ישיבת הר-עציון על שלוחותיה וסעיפיה היא בית מדרשו של הרב עמיטל. מסיבות אלו, רבי יהודה, בית המדרש בטל.

 

הוא בטל כי התלמידים נמצאים כאן. הם מניחים כל עיסוק אחר בצד כדי להתמקד בנתינת הכבוד המתבקש. כדי להביע צער ואת הכאב המורגש, ולהיות כאן במחיצתך.


עשה כמיטב יכולתו לחנך את התלמידים (צילום: ישיבת הר עציון)

מעבר להבנות השונות לגבי מה זה "בית מדרשו בטל" יש משהו מעבר לזה, כי חכם שמת - בית מדרשו אינו בטל!  אנחנו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, מקבלים על עצמנו לדאוג לכך שהתורה שהרביץ, הערכים שחידד, עבודת ה' שלימד - כל זה בסיעתא דשמיא יפרח וישגשג בידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לאורך ימים. המסרים והתכנים שהרב עמיטל ביטא, הערכים שהוא החליט ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים - הם מגוונים.

 

גייס את כל כוחותיו למניעת חילול השם

אנו נמצאים במקום הזה, בשעות האלו, באווירה של קדיש. אבל מי ששם לב יודע, שלמרות שקדיש השתרש בתודעתנו בקשר למוות, אין מילה או חצי מילה בקדיש לסוגיו בקשר למוות. הנושא המרכזי מהתחלה ועד הסוף הוא - "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" - גידול והרחבה כביכול של שם שמיים. תיקון עולם במלכות שם שמיים. "שמיה רבא" - שמו של הקב"ה ונוכחותו תהיה מורגשת בכל חיינו ובכל אורחות קיומנו.

 

על המשימה הזאת - "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", מסר רבי יהודה את כל כוחותיו מני התקופה האיומה והנוראה שעבר בשואה, משני הצדדים: כל שמץ, ולו הקל ביותר, של חילול ה' הקפיץ אותו. הוא רתם וגייס את כל כוחותיו - כושר ההבעה שלו, כושר המנהיגות שלו - כדי לדאוג ששם שמיים לא יתחלל, אלא להפך - "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" - כדי ששמו של הקב"ה יתגבר ויתעצם.

 

הנקודה הזאת הייתה נר לרגליו, דגל שהקים מעל הישיבה. הוא עשה כמיטב יכולתו לחנך את התלמידים, ועל זה הוא עיצב את הישיבה.


הקב"ה הוציא אותו מן המצר, על מנת לעובדו בארץ הקודש
(צילום: נעמן קם)

הציונות שלו היא ציונות של חיים

אמרתי שהקדיש עוסק לא במוות אלא בחיים, וכאן מגיעה נקודה שנייה: הוא חי בעומק נפשו את התופת הנוראה שבה הוא חי כמה משנות חייו הצעירות, וזה דרבן אותו לדאוג שכאן בארץ הוא יעבוד באווירה של חיים ולא באווירה של מוות.

 

הציונות שלו היא ציונות של חיים. הקשר שלו לארץ ישראל היה קשר עמוק, שלא היה תלוי לא רק במטפיזיקה של ארץ ישראל. גם לא רק במובן שאותו הזכירה הגמרא במסכת סוטה - שמשה רבנו רצה להיכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצוות התלויות בארץ.

 

הקשר שלו לארץ ישראל היה בבחינת הפסוק: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". אותם "חיים עד העולם" - בתוכם רצה לבנות, מהם הוא רצה להיבנות, על אדני עבודת ה' - תורה ויראה - "שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם".

 

הוא היה אדם שבנה על חיבור, על רצף ועל שלמות. אנו לומדים בימים אלה בישיבה ענייני סת"ם, ובהם ענייני תפילין. שני קשרים בעולם התפילה ובעולם התפילין, רבי יהודה, הפנמת כל כך עמוק. הוא הבין לעומק את דברי הירושלמי שמי שמפסיק בין "ישתבח" ל"יוצר" עבירה היא בידו ואינו יוצא מעורכי המלחמה. מי שבשבילו שבח לקב"ה מנותק מעולם של יצירה ועשייה - עבירה היא בידו.

 

צירוף נדיר של חזון ופרמגטיות

משנתו של רבי יהודה היא משנה של אחידות, רצף ושלמות. הוא שילב יצירה של הקב"ה מצד אחד - ליצירה שלנו מצד שני - "והארץ נתן לבני אדם". אנחנו הולכים בעקבותיו ומשתדלים לצרף ולאחד באישיותנו את ה"ישתבח" - שם שמיים, ליצירה. הוא ידע לחדד ולהבין שלא רק מי שמפסיק בין "ישתבח ל"יוצר" - עבירה היא בידו, אלא גם מי שמפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש - גם כן עבירה היא בידו.

 

השילוב בין לימוד אינטנסיבי, על מובנו הבריסקאי המלא, מצד אחד, והבנייה והעשייה מצד שני, כל כך אפיין אותו ואת אישיותו. איזה צירוף נדיר הייתה באישיותו - של חזון מצד אחד, ושל פרגמטיות ומעשיות מצד שני. כך הוא בנה ישיבה, וכך הוא תרם לבניין יישוב בתוך אותה ארץ קדושה שבה הוא חי, שבה הוא מצא וחינך לחיים.

 

הוא היה שליח ציבור בימים נוראים - ולא רק אז - ומי ששמע אותו החל מר"ח אלול ועד מוצאי יום הכיפורים, יכול היה להרגיש באותן תפילות בבכי ובתחנונים, שהגיעו לשיא בנקודה אחת - הסיום של מוצאי יום הכיפורים: "מן המצר קראתי י-ה". זה מה שהוא הרגיש: הקב"ה הוציא אותו מן המצר, על מנת לעובדו בארץ הקודש, ארץ החיים, אליה הוא שאף להגיע.

 

היה מליץ יושר על הציבור אותו בנית

כעת, רבי יהודה, אתה מגיע לארצות החיים במובן אחר.

 

הגמרא במסכת פסחים אומרת: "אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא אלו הן: הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות. מאי היא? דמשייר מקידושא לאבדלתא". "דר בארץ ישראל" - לא רק "גר שם", אלא "דר שם" - "תשבו כעין תדורו" - ישיבה של ממש. ישיבה של תורה ושל עבודת ה'.

 

"המגדל בניו לתלמיד תורה" - הוא גידל את משפחתו הענפה לעולם של עבודת ה' וחיים על פי דבר ה'. והוא ידע שקידוש והבדלה אלו שני רעיונות שונים. יין אחד, ומעבר מחול לקודש ומקודש לחול - חיים אינטגרטיביים - שלמים ערכית, שלמים מעשית ושלמים מחשבתית.

 

ועתה, כבן עולם הבא בשלושת המובנים האלה, אתה מגיע כעת לארצות החיים. תהיה שם מליץ יושר על משפחתך, ועל אשתך מרים שדווקא בימים אלה - אחרי שבמשך שנים בישיבה הייתה קצת בצל - מתגלה כגיבורה המובילה את המשפחה ואת המחנה שבו אתה נמצא. תהיה מליץ יושר על אותו ציבור ששתה את דבריך בצמא, שימשיך באותה מסורת רוחנית של תורה ועבודה, שאותה פיתחת, אותה בנית והעצמת.

 

אחי אחי, רכב ישראל ופרשיו! נעמת לי מאוד, תחסר לי מאוד.

 

תמלול הספדו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כפי שנמסר בהלוויתו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל. מערכת כיפה מודה לאיציק פורר על שהביא את הדברים אל הדפוס

(כיפה)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2010 19:22 לינק ישיר 

*-- RELEVANTI_ARTICLE_START **-- ARTICLE_TITLE_START *

הגאון האנושי: על הרב יהודה עמיטל זצ"ל

*-- ARTICLE_TITLE_END **-- RELEVANTI_ARTICLE_END **-- RELEVANTI_ARTICLE_START **-- ARTICLE_SUB_TITLE_START *

התורה אינה במקום דרך ארץ אלא על גביה, כי דרך ארץ קדמה לתורה, כפי שהיה מזכיר הרב עמיטל בשם רבינו אשר שהבין אדם לחברו קודם לבין אדם לבורא

*-- ARTICLE_SUB_TITLE_END **-- RELEVANTI_ARTICLE_END *
*--
*-- ARTICLE_WRITER_START *הרב שלמה אבינר*-- ARTICLE_WRITER_END * | *-- ARTICLE_DATE_START *13/7/2010 9:38*-- ARTICLE_DATE_END * *--upper kit*הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
*-- >Article, Credits, Toolbar **-- Article, Credits, Toolbar *
*-- RELEVANTI_ARTICLE_START **-- ARTICLE_CONTENT_START * ******* src="/online/nrg/include/js/wmv_player_small.js" type="text/"> ******* src="/online/nrg/include/js/slider.js" type="text/"> *--global_section_pic* *******> *--art_global_gallery_picture*
הרב יהודה עמיטל
הרב יהודה עמיטל  צילום ארכיון: פלאש 90
על הפסוק "אנשי קודש תהיון לי" הסביר רבי מנחם מנדל מקוצק: קדושים אנושיים. אכן היתה זו משימתו העליונה של הגאון הגדול הרב יהודה עמיטל זצ"ל לבנות באומה קומה של קודש, בלי להרס חלילה את הקומה האנושית.

הוא בעצמו מספר, שכאשר נשאל בדבר חזונו של הקמת ישיבת הר עציון, מה יהיה המיוחד שבה, הוא השיב במשל התינוק הבוכה: מעשה במייסד שושלת חב"ד, המכונה האדמו"ר הזקן, בעל התניא, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה בעריסתו. סגר את הגמרא וניגש להרגיעו. כאשר חזר לחדרו, מצא את בנו יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה ושאלו: מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה? הבן הנבוך השיב: הייתי כל כך שקוע בלימודי שלא שמעתי את קול הבכי. אמר לו אביו: אם אדם לומד תורה ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו. אכן זה חזון הישיבה: לבנות תורה בישראל, אך מתוך הקשבה לנשמת התלמיד, והאדם בכלל, צרכיו ותכונותיו.

אגב, גם צורת ההתבטאות הזו של הרב עמיטל זצ"ל היתה אופיינית לאנושיותו. הוא לא הצטעצע בניסוחים מתפלספים, אלא דיבר בפשטות ובישירות ואף נעזר בסיפורים רבים. אם כן, הרב עמיטל זצ"ל, על אף שלמד תורה אצל גדולי עולם בחו"ל ובארצנו, והיה גאון בזכות עצמו בלמדנות, יחד עם זה נר היה לרגלו שהמוסר האלוהי לא יסתור את המוסר הטבעי. ולא עוד, אלא ייבנה עליו. אין זאת אומרת שהמוסר הטבעי ידחה מפניו את המוסר האלוהי, שהרי הרב עמיטל זצ"ל היה תלמיד חכם בכל מובן המילה, איש תורה ואיש הלכה ענק – אלא שאם הנך מבין את המוסר האלוהי באופן שהוא סותר את המוסר הטבעי, סימן שלא הבנת אותו נכון כמשל התינוק הבוכה הנ"ל.

התורה אינה אלטרנטיבית לאנושיות, אלא קומולטיבית. התורה אינה במקום דרך ארץ, אלא על גביה. כי דרך ארץ קדמה לתורה, כפי שהיה מזכיר הרב עמיטל זצ"ל בשם הרא"ש רבנו אשר, שהבין אדם לחברו קודם לבין אדם לד'.

לכן, מתוך אנושיותו, על אף העוצמה התורנית
האדירה שבאישיותו, הרב עמיטל זצ"ל מעולם לא כפה מחשבותיו ודעותיו על תלמידיו, לא החליט עבורם, ובוודאי סלד מזה שיחקו את דרכיו, אלא אמר ברורות שכל אחד צריך להיות נאמן לאישיותו, שמותר לו ללמוד ולקבל מרבנים אחרים כפי מה שמתאים לו. ואף בישיבת הר עציון הוא הכניס רבנים רבים אשר דעותיהם לא תאמו את דעותיו, כאשר כולם דרים בכפיפה אחת באהבה ואחווה ושלום ורעות. ובדרך הרחבה של היהדות כל תלמיד ימצא את נתיבו, כמובן בלי להידרדר לשוליים.

והוא בעצמו היה נאמן לעצמו גם כאשר מצא את עצמו במיעוט. וכן היה עניו וצנוע, לא דיבר במלאכותיות, אלא זרם בטבעיות מלבבת. כמו כן הוא היה מאדריכלי חזון ישיבות ההסדר בראותו את החובה להתגייס לצבא כשייכת לאנושיות היסודית של האדם, שחייב להגן על עמו וארצו. והוא בעצמו התגייס לצבא במלחמת השחרור.

וכן, על אף שהיה מאוהב בארץ ישראל, והקים את ישיבת הר עציון, במסירות גדולה, בכמה מבנים עלובים בתוך אדמת טרשים מתוך חזון גדול של בניין הארץ – יחד עם זה הוא עמד כל ימיו על הנקודה האנושית שבניין הארץ מותנה בכך שלא יפגע בעם ישראל ובקדושת חיי האדם.

ואף את המשרה הרמה של שר במדינת ישראל, לא קיבל הרב עמיטל זצ"ל מתוך רדיפת כבוד ושררה, מה שהיה רחוק מרחק עצום מאישיותו, בהיותו ביסודו ובמהותו ראש ישיבה מכף רגל ועד ראש, ראש ישיבה גדול ומחנך גדול – אלא מתוך תחושת אחריות לפעול למען איחוי הקרעים באומה.

השילוב הזה של גאונות תורנית ואנושיות ישרה, הוא שבנה לו כל כך הרבה תלמידים, על אף שכאמור הוא לא ראה את עצמו כרבם של תלמידים, מהם ראשי ישיבות ורבנים, מחנכים ואישי ציבור, אקדמאים ועמלי כפיים, אלפים אלפים בכל מלוא רוחב הארץ – אלא תלמידים כפי שהוא ראה אותם בעיני רוחו, לא כאלה כנועים לדעתו החייבים לחשוב כמותו ולקבל החלטתו, אלא אחראים על עצמם ונאמנים לעצמיותם, ובכך נושאים את חזונו התורני-האנושי.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/7/2010 22:06 לינק ישיר 

ברוך דיין האמת



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/8/2010 09:48 לינק ישיר 


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3931128,00.html



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > בד"ה: הרב יהודה עמיטל
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר