בית פורומים ספרים וסופרים

רבי מנשה מאילייה לכבוד יום השנה ד' באב

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-15/7/2010 02:49 לינק ישיר 
רבי מנשה מאילייה לכבוד יום השנה ד' באב

רבי מנשה איליר - בן פורת (תקכ"ז – תקצ"א)

 

(נעתק מן ספר "ר' משה שמואל ודורו" קובץ מסות ואגרות" מעזבונו של הרב משה שמואל שפירא, יצ"ל ע"י בני המחבר בניו יורק, תשכ"ד).

 

נולד בשנת תקכ"ז לאביו הדיין רבי יוסף בעירה סמרגון בפלך ווילנא.

בילדותו נתפרסם לעילוי נפלא וכל רואיו השתוממו על הילד המצוין הזה. בהיותו כבן שמונה שנים ידע את שרשי וכללי חושן המשפט והשתתף באיזה דיני תורה שבאו לפני אביו הדיין. 

קבל תורה מפי אביו ועוד ממורים אחדים. כשהיה בן י"ג שנה השיאו אביו אשה כמנהג הימים ההם. אולם האשה לא מצאה חן בעיניו, והכריחה בעזרת אביו, לקבל גט פיטורין. וכה נשאר רבי מנשה הצעיר גרוש. אולם לא לזמן רב נתנה לו חופש. על בעלי כשרונות כאלה נמצאים תמיד קופצים ומבינים למדי. ואחד מנכבדי איליא. סוחר מפורסם, עבר דרך סמרגון ויבחר ברבי מנשה לחתן, ויביאהו לביתו ויבטיחהו ארוחה תמידית על שלחנו.

בבית חותנו זה נתנה לו האפשרות לפתח את כשרנותיו הגאוניים ופה ושם התמכר רבי מנשה להתורה בשקידה נפלאה שקשה למצוא דוגמתא. בשעת למודו לא היה מרגיש כלל מכל הנעשה סביבו. הוא נמצא אז בבחינת התפשטות הגשמיות.

פעם בחדש אלול, ישב ר' מנשה בבית המדרש באיליא ולמד את שיעוריו התמידיים. בחורי הישיבה נסו לתקע בשופר אחרי התפלה כדי להרגל בתקיעות. ע"י תקיעותיהם הקימו שאון גדול בבית המדרש, אולם ר' מנשה המשיך את לימודיו הלאה כאלו לא קרה שום דבר בבית המדרש. וכשהפסיק רבי מנשה את משנתו, נגש אליו אחד מבעלי הבתים וישאלהו, אם לא הופרע מלימודיו ע"י התקיעות, ומה נשתומם האיש לשמוע ממנו, כי לא הרגיש כלל שום רעש ומהומה בבית המדרש.

לא עבר זמן רב ושם רבי מנשה נודע בכל הסביבה והרבה תלמידים נהרו אליו לשמוע לקח מפיו. בין תלמידיו שנתפרסמו אחרי כן ביותר בעולם הרבנות, היו הגאונים המפורסמים : רבי ליבלה קובנר ורבי אריה איהומנר שהיה מורה הוראה במינסק ומחבר הספר הנפלא "באר היטב" על ויקרא, אשר הלכו בעקבות רבם והצטינו בדרך למודם בפשטות ובבהירות.

פה בהעירה הקטנה התפתח לרום גדלו ופה המציא את דרכו החדשה בלמוד התלמוד – דרך שהביאה לו שורה ארוכה של פגעים כל ימי חייו.

רבי מנשה בדרכו החדשה היה באמת חזיון נפלא ויחיד במינו. לכאורה הוא גאון תלמודי, עוסק בתורה יומם ולילה, זהיר בקלות כבחמורות ואינו צועד אפי' פסיעה אחת בחיים בלא נטילת רשות מרבותינו בעלי הש"ע, ומכל זה יש איזה דבר כמוס בעצם מהותו המבדילו משאר גדולי דורו והקובע לו מקום מיוחד בפני עצמו בדברי ימי ישראל בדורות האחרונים. הוא היה המבקר הראשון בין הרבנים אשר ההין בנפשו להעביר את איזמל הבקורת שלו על פני דורות הראשונים אשר הדרת הקדושה חופפת עליהם.

הוא מבקר קשה את אבות מפרשי התלמוד, רבינו שלמה יצחקי ורבותינו בעלי התוס' : מנסה להראות שנטו בהרבה מקומות מהפשט הפשוט ובחרו בדרכים אחרים. ובזה לא אמר עוד די. הוא נגש אל ההיכל פנימה – את שבט בקרתו הניף גם על חכמי התלמוד בעצמם. הוא משתדל להוכיח שכמו שבמקרא יש פשט ודרוש, כן הוא במשנה. וחכמי התלמוד תחת שהיו יכולים לפרש הרבה משניות על פי פשוטן בחרו, מסבות בלתי ידועות לנו, בביאורים דרושיים. (לדוגמא ראה בתפא"י בראש שנים אוחזין מה שהביא בשמו).

אמנם לא דבר חדש הוא לפגש פה ושם, שאיזה אחרון חולק על הראשונים, אבל אלה הם חזיונות בודדים, ויחד עם זה נאמרים הדברים תמיד ביראת הכבוד ובהכנעה מרובה כלפי כבוד הראשונים, אולם בבית מדרשו של ר' מנשה נעשה זה לחזיון מתמיד יותר מדאי. הוא חשב את ביאוריו להיותר אמתיים והיותר פשוטים, והיה מתפלא על הראשונים איך לא עמדו על דברים פשוטים כאלה.

ובכל עת שהיה בא לידו איזה באור, איזה גלוי חדש היה ממהר לפרסמו ברבים, מבלי חשב הרבה מי ומי הם השומעים, ואם בכלל מסוגלת אזנם לקלוט דברים חדשים ונועזים כאלה מבלי הרגש, בשעת שמיעה, צריבה עמוקה בנפשם. בשעה שנתגלה לו איזה באור חדש, היה מרגיש בקרבו, כאילו איזה כח פנימי דוחפו ומכריחו לגלות לאחרים – כח שלא היה בידו להכניעו ולהסתירו בקרבו פנימה. מי גלה דרך זו לאברך הסמרגוני ? מי לחש על אזניו סוד זה ? ברור, שלא אביו הדיין ולא מוריו התמימים מסרו לו דרך זו - דרך שלא היו מסוגלים לה כלל וכלל, כי אם זה היה פרי כשרונו העצום שגלה לו אופקים חדשים על שמי התלמוד.

רבי מנשה חונן מאת ההשגחה בקרני בקרת דקות וחדות מאד אשר על ידן היה יכול לחדור לתוך מסתרים כאלה אשר העין הרגילה לא תוכל לחדור שם. הוא היה איש שכל זרת וזרת שבו היתה חדורה רוח הבקרת. וכשרון כזה אינו נזקק לעזרת מורים. הוא צומח וגדל מעצמו בכל מקום שהוא נמצא. וגם אם פוגש מעצורים על דרך בתפתחותו הוא מתגבר עליהם וברוח אונים הוא צועד על הדרך שהתוה לו כשרונו.

 

אולם גילויו וחדושיו הקימו לו אויבים רבים. לפי שעה, אמנם לא יכלו לעשות לו מאומה, כי שמו הטוב וגדלו בתורה הגינו עליו, אולם הם חכו לעת מצא. והשעה ההיא לא אחרה לבא. בעיירה איליא נתאספו גדולי הדור ופרנסיו לטכס עצה ע"ד מצב ישראל, ויבא לפניהם סופר הקהל והלשין על רבי מנשה שהוא מבטל את דברי רש"י ותוס', ולפעמים הוא מעיז פנים גם נגד חכמי התלמוד, ולפי דעתו שיטתו מסוכנת להיהדות ומצוה לרדפו באף ובחמה ולהבדילו מתוך העדה.

כאשר שמעו הרבנים את דברי הסופר נמלאו קצף על רבי מנשה ויחליטו פה אחד להחרימו. אולם לאשרו השתתף באסיפה ההיא הגביר החכם המפורסם רבי יוסף מזל מוויאזין – בעל הספריה המפורסמת בשעתה בליטא, ואשר רבי מנשה היה מבקרה לפרקים ומבלה שם שבועות וירחים – אחד ממעריציו הכי גדולים של רבי מנשה, וכאשר אך נודע לו מהחלטת הרבנים מהר לבית רבי מנשה וימסור לו את כל מה שחושבים לעשות לו ואת כל הנשקף לו בעתיד אם לא ימהרו לקדם את פני הרעה.

בהאסיפה ההיא לקח חלק גם הגאון ר' יהושע צייטלין, אחד מהאישים היותר מזהירים בדור ההוא. ע"כ החליט רבי יוסף לפנות לעזרה בצר לרבי יהושע צייטלין. הוא תאר לפניו בשרטוטים נאמנים את גדולת רבי מנשה ואת האהבה הבוערת בקרבו לעמו ויבקשו שישתדל בכל השפעתו הרבה לעצור את הרבנים מצעד כזה העלול לדחות נפש גדולה מכלל ישראל. ורבי מנשה בעצמו בא אח"כ לפני הגאון צייטלין ויגלה לפניו את כל מה שבלבו. הוא באר לו שאין הוא רואה בזה שום חטא מה שנוטה הרבה פעמים מדברי רש"י ותוספות, אחרי שגם הראשונים שחיו אחריהם סתרו את דבריהם בהרבה מקומות ולא הרגישו בזה שום חטא ועון, ומדוע יגרע חלקו בזה ? האם רק בשביל זה לבד שאני חי בדור אחרון ? אדרבא – המשיך רבי מנשה אם ימצא מי שהוא שיראה לי על שגאותי, אני נכון לחזור מדברי בפני קהל ועדה ולהודות על שגאותי אחרי בקשת מחילה מכבוד הראשונים, אולם כל זמן שלא נמצאו אנשים הסותרים את דברי, אין אני מבין כלל את כל השאון שהקימו נגדי. וגם בנוגע להשקפתי על חכמינו בעלי התלמוד אין זה דבר חדש, כי גם הנשר הגדול רבנו בן מימון בפירוש המשנה שלו נסה לפרש את דברי המשנה בהרבה מקומות בנגוד לדברי בעלי התלמוד. ומכל זה לא העיז שום איש, גם ממתנגדיו היותר גדולים, לתבע ממנו את עלבון חכמי התלמוד כל עוד שבמה שנוגע להלכה למעשה לא זז מדבריהם אף כל שהוא, והרבה מפסקי הלכותיו מיוסדים על השקלא וטריא התלמודית, בה בשעה שהוא בעצמו מפרש שם את הפשט באופן אחר, וזה אות ברור כי הרשות נתונה לכל אדם לפרש את פירושיו לפי נטית שכלו הוא, וגם אני אין כונתי בזה לסור מדברי התלמוד ח"ו בנוגע להלכה, כי אם כל דברי נאמרים רק בדרך פירוש ובאור.

רבי יהושע צייטלין שהיה לבד גדלו בתורה, איש אוהב חכמה ומדע, ראה שהרבה מהצדק אתו וישתדל לשכך חמת הרבנים, וברב חכמתו עלתה בידו להשפיע עליהם שימשכו את ידיהם מכל העסק הזה ולבלי לפגע בכבוד רבי מנשה.

 

אחר שהונח לרבי מנשה מרגזם של הרבנים שב לעבדתו היום יומית. הוא נשאר תקיף ואיתן בדעתו כמקדם, ולא נטה משבילו המיוחד שסלל לו והמשיך להפיץ בין חוגי תלמידיו את דרכו בתלמוד ואת השקפתו על החיים. אולם לא לזמן רב ארכה מנוחתו. חותנו העשיר נתדלדל וירד מנכסיו ולא יכל להחזיקו עוד על שלחנו. אלמלי היתה בלבו איזו נטיה, איזו זיקה לרבנות היה יכול להשיג משרה כבודה, כי הרבה קהלות חשובות חפצו לקבלו לרב. אבל לא איש כרבי מנשה יבחר בעול הרבנות עפ"י מהותו הפנימית והשקפתו על החיים לא היה מסוגל כלל לשאת משרה כזאת על שכמו. הרבנות דורשת מאת נושאה, הכנעה וכפיפת ראש במדה ידועה לפני התקיפים. אולם לא איש כר' מנשה יכניע את ראשו לפני מי שהוא. ולכן החליט בנפשו לעזוב את איליא ולנדוד בעולמו של הקב"ה ולחפש שם את אושרו, אולי תזדמן לפניו איזו פרנסה הראויה לכבודו והמתאמת לרוחו.

הוא עשה את צעדו הראשון לברוד, שהיתה אז עיר מלאה חכמים וסופרים ויחשב כי שם ימצאו אנשים שידעו להעריך את ערכו. בברוד ישב אז הגאון החכם המפורסם ר' יעקבקא לנדא ז"ל, בנו של הנודע ביהודה. רק' מנשה בקר אותו וכאשר היה גלוי לב מטבעו, החל להציע לפניו תיכף את ביאוריו החדשים בתלמוד עם כל הבקורת החריפה האצורה בשיטתו החדשה. הגאון הנ"ל הזדעזע למשמע דברים כאלה מפי צעיר בן בלי שם, שלא הורגלה אזנו לשמעם גם בהיותו בבית אבא וגם בהיותו פה בברוד. ויאמר לו : להוי ידוע לך, כי עד היום הזה לא שמעתי את שמך ושם עירך, ואיך תהין בנפשך לבקר את רבותינו הראשונים אשר לאורם אנו הולכים ומפיהם אנו חיים, ואלמלי פירושיהם להתלמוד היינו מגששים כעורים באפלה. הלא זוהי יהירות רוח מצדך שלא נשמעה כמוה עד היום. ר' מנשה ענה לו כי לא בשמא תליא מילתא, והוא בא לפניו לא בשמו העצמי ולא בשם עירו, כי אם בשם השכל המכריע בכל דבר חכמה ומדע. אך רבי יעקבקא לא שם לב לדבריו ולא הראה לו שום סימני התקרבות.

כאשר ראה רבי מנשה שבברודי לא שיחק לו מזלו, חזר לרוסיה ושם פעמיו לבריסק. בבריסק שמש אז ברבנות הגאון המפורסם רבי אריה ליב קצנלבויגן, וכאשר אך נודע לו מביאת רבי מנשה קדמו וקבלו בכבוד גדול, כי כבר שמע מעוברי אורח מגדולת רבי מנשה בתורה ורב צדקתו. הגאון הנ"ל הציע לפני רבי מנשה שישאר בבריסק ללמד עם בנו תלמוד, אך בתנאי כפול ומכופל שבל יזכיר לתלמידו שום רמז מפשטיו החדשים, ואדרבה ישתדל בכל כחו להעמיד דברי הראשונים על מקומם.

מפני מצבו הדחוק הסכים לתנאי זה, אולם לגבי רבי מנשה היה זה בבחינת תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו, כי כאמור כשרונו הטבעי הכריחו לגלות את כל רחשי לבו והגיגת רוחו. עוד לא התישב כראוי בבית הגאון בבריסק ורבי מנשה גילה לפני תלמידו באור חדש. הוא למד אתו מסכת שבת וכשהגיע למאמרו של רב פרנך א"ר יוחנן (י"ד ע"א), כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, אשר חכמי התלמוד מפלפלים בדבריו ומבארים אותם באופנים שונים, אמר רבי מנשה לתלמידו שלפי דעתו הפירוש בגמ' הוא כן : האוחז ספר תורה ערום, כלומר שהאדם האוחזה הוא בעצמו ערום, ולא שהס"ת היא ערומה, ויען כי זלזל בכבוד התורה לאוחזה כשהוא ערום, לכן ענשו שיקבר ערום. (דוגמא לזה הוא מוצא בתרומות פ"א מ"ו, ערום לא יתרום שהכוונה היא שהתורם הוא ערום). וכשנודע הדבר להגאון מבריסק כעס עליו מאד על הפרו את תנאו ופיטרהו ממשרתו.

 

בעזבו את בריסק לקח את מקל הנדודים בידו ועבר בהרבה עירות, ובכולן דרש את דרשותיו שנשאו עליהן חותם מיוחד – חותם הבקרת על חיי החברה וסדריה הנושנים. בדרשותיו היה מזכיר לפעמים את שמות חכמי יון כמו אריסטו, אפלטון וכדומה. דרשותיו אלה היו מעוררות עפ"י רוב שאון ורעש בקרב קהל שומעיו, כי לא הורגלו עד הנה לשמוע דברים כאלה מפי רבנים דרשנים. פעמים סבל על ידן גם חרפות וגידופים. פגישה בלתי נעימה כלל נפלה בחלקו במוהליב. הוא התארח שם בבית הגביר המפורסם בתורתו וצדקתו ר' שמריה לוריא זצ"ל. פעם דרש בבית מדרשו ובאותו מעמד נמצא ת"ח קנאי וקצוני וכאשר אך שמע שר' מנשה הזכיר את שמות חכמי יון התחיל לצעוק בקול גדול שעון פלילי הוא להזכיר אצל ארון הקודש את שמות חכמי אומות העולם. רבי מנשה חכה עד שעבר השאון וסיים את דרשתו. אחרי הדרשה הוסיף הקנאי לזלזל בכבודו בפני כל, אולם רבי מנשה לא שם לב לדבריו ולא ענהו אפי' מלה אחת. אחרי עזבו את בית המדרש ביחד עם רבי שמריהו הביע לו זה האחרון את התפעלותו על סבלנותו הגדולה. רבי מנשה שתק. בלכתם הביתה קפץ פתאם עגל על רבי שמריהו והפילו ארצה. אחרי קומו, שאלו רבי מנשה : מדוע לא יעניש את העגל החצוף הזה ? רבי שמריהו ענה לו בחיוך : וכי יש לך בן אדם בעולם שישים לב לחוצפת עגל ? בתשובתך אתה – ענה לו רבי מנשה – תמצא תשובה מספקת גם בנוגע לחוצפת הקנאי.

אחרי כל הנדודים והתלאות שעברו עליו, הרגיש רבי מנשה כי בין עקרבים הוא יושב, בין אנשים אשר אינם מבינים לרוחו והמביטים בעיני חשד על כל מה שהוא עושה ועל כל דבר שהוא מדבר, ולכן החליט לעזב את ארצו ולשים פעמיו ברלינה – מקום השכלה והמדע.

בימים ההם דרושה היתה גבורה מיוחדת במינה, לעשות צעד נועז כזה. הוא היה הגאון הליטאי הראשון שרגליו צעדו על אדמת אשכנז לשם השכלה. אמנם קדם לו בזמנו שלמה מימון, שגם היה תלמודי מובהק, אולם מימון כבר יצא לתרבות רעה בהיותו עוד בליטא. אבל איש גאון וצדיק כר' מנשה אשר בכל נימי נפשו הטהורה היה קשור ומעורה ביהדות התלמודית – אם איש כזה עוזב אהלה של תורה בשנות העמידה, ומכתת את רגליו ברלינה להעיר שנתפרסמה ברוח הכפירה השורר בה – זה היה חזיון מוזר ומשונה מאד, ואין כל פלא אם קודם שהגיע למטרתו פגש מכשולים על דרכו מצד אוהביו ומעריציו. כאשר בא לקניגסברג, מצא שם הרבה מכרים, מחוג הסוחרים שבאו שמה לרגלי מסחרם. וכאשר אך נודע להם מפיו מטרת בואו הנה, הרעישו עליו עולמות וישתדלו בכל האמצעים שהיו בידם להניא אותו ממחשבתו. הם הוכיחו לו בראיות חותכות שבצעדו זה הוא מביא אסון על נפשו, כי בעיני כל יחשב לשנה ופירש. אבל כל דבריהם לא עשו עליו שום רושם. כאשר ראו שקשה להזיזו מהחלטתו, פנו אל הרשות הקניגסברית שלא תתן לו תעודת מסע לברלין, השתדלותם עשתה פרי, ובלב שבור ודווי שב הביתה.

ואף כי מחשבת מנשה הופרה, אולם תשוקתו העזה לחכמות ומדעים לא נתקררה אף במקצת. בהיותו בקניגסברג רכש לו הרבה ספרי חכמה ומדע כתובים בהשפה האשכנזית, ובשובו הביתה לקחם אתו ויהגה בהם בסתר. אולם מפני שידיעתו בגרמנית היתה מצומצמת מאד, ומלונים שיסיעו לו בהשתלמותה חסרו לו, לכן לא ראה ברכה בעמלו. נסיעתו לברלין עוררה תמהון וחשד בעיני ההמון, ובשובו הביתה נמצאו אנשים שארבו לו על כל צעד ושעל ובסתר הסתכלו לתוך ביתו למען הוכח במה הוא עוסק. הם ראו כי הוא קורא בספרים כתובים משמאל לימין וגם מצייר איזה ציורים הבלתי נודעים להם מן התלמוד, ועי"ז הוציאו עליו דבות והגדות שונות, אולם בהיותו תקיף לא שת לב להם.

ר' מנשה בתור מבקר בחסד עליון לא הצטמצם בבקרת מפרשי התלמוד בלבד, כי אם הניף ידו על כל סדרי החיים העבריים בשעתו. שום מפלגה לא יצאה נקיה מתחת ידו. הוא מבקר קשה את גדולי התורה היושבים כלואים בחדריהם ואינם דואגים כלל בעד עמם : את אילי הכסף שיש ביכולתם לשפר את חיי העניים והעמלים ולהביא להם הקלה במידה ידועה, אולם על שאיפתם ומגמתם הוא למלא את אוצרותיהם כסף וזהב ועל שבר עמם אינם כואבים כלל.

הוא מבקר את החתנים הסמוכים על שלחן חותניהם, האוכלים ואינם עושים, המתימרים לתלמידי חכמים בשעה שמוחם ריק מכל תורה וחכמה והוויות העולם. הוא מדבר במרירות על החינוך המקולקל אשר אין בו שום משטר וסדר, ורוב ילדי ישראל המתחנכים בחדרים אינם רואים סימן ברכה בלמודם אחרי בלותם שם את מבחר ימי הנעורים שלהם. ולכן הוא דורש שינוי עקרי ויסודי בשיטת החינוך. וכל הפולמוס החריף נגד החדרים הישנים שנשמע בתקופת ההשכלה מפי נושאי דגלה, כבר נאמרו בקוצר ע"י ר' מנשה, אם כי בסגנון אחר.

ולבסוף הוא שופך את כעסו ע"ד המחלה הנושנה שנשתרשה בעמנו להתבייש במלאכה – מחלה שהביאה לנו אסונות מרובים לאין שיעור. וכל הדברים שנאמרו אח"כ ע"י הריב"ל מקרמניץ בספרו "תעודה בישראל", בשבחיה של המלאכה וערכה הגדול בחיי העם כבר נאמרו ע"י רבי מנשה.

 

כאמור לא נקו גדולי הדור מתוכחתו. אולם במקום אחד פלטה עטו מלים אחדות אשר עוררו נגדו רעש גדול.

בספרו "פשר דבר", הוא כותב, "כי אלה הגדולים שיש בהם רוח ואמץ להעמיד על דעתם זכו רק ללמוד בעצמם ולא זכו ללמד אחרים. ולא עוד אלא שבכנפי הנשר שלהם הם מגינים על מרבי מחלוקת בישראל לשם שמים כביכול, מבלי שים לב לכל הרעה שהם ממיטים על האומה".

בדברים אלו ראו פגיעה ישירה בכבוד הגאון מווילנא, אשר זה דורות רבים לא קם כמוהו בישראל, ולכן דנו את הספר לשרפה, ופסק הדין נתמלא בדיוק ולא נשאר ממנו רק טופס אחד הנמצא כעת במוזיאום הבריטי בלונדון (לא רשום ברשימת הספרים של המוזיאום. טופס נמצא בספרית בית המדרש לרבנים באמריקה אשר בניו יורק – י.ר.).

ספרו "בינה במקרא" שיצא בווילנא בשנת תקפ"ב, עורר מהומה יותר גדולה. הוא כותב שם (בסימן קנ"ט), שיש היכולת ביד גדולי הדור להתיר דברים הרבה אם הם רואים שהשעה דורשת כך. וכאשר הגיעו הדברים להגאון ר' שאול קצנלבויגן, אחד מגדולי ווילנא, קראו אליו ויזהירו שאם לא ימחק את הדברים האלה מספרו ידונו אותו בשרפה בפומבי בחצר בית הכנסת. ר' מנשה ראה כי אי אפשר לדון עם התקיף ממנו וימלא אחר דבריו.

 

מטבעו היה ר' מנשה איש מעשי, היודע היטב את החיים ודרישותיהם, ובספריו הוא עומד עפ"י רוב על קרקע המציאות ואינו נאחז ברשת הדמיון המתעה. אולם לפעמים, מרוב דאגתו לעמו ומשאיפתו העצומה לעקר את העניות מקרבו, עלה על לבו לדרוש דברים כאלה אשר עשוהו לצחק בעיני אחרים.

 

רבי מנשה ראה והתבונן להנגוד הגדול השורר בין העשירים והעניים, מצד אחד – קומץ עשירים מתענגים על כל מנעמי החיים, ומצד שני – המון עניים וסובלים, אשר אחרי עבודה המפרכת את הגוף משיגים רק פת לחם יבשה. ומי יוכל להביט בשויון נפש למצב נורא כזה ? הלא זאת השאלה הסוציאלית אשר זה דורות אחדים היא מעסקת את המחות היותר טובים של המין האנושי ואלפי ספרים מטפלים בפתרונה וקרבנות לאין שיעור הועלו על מזבחה – ומוצא אין.

אבל ר' מנשה בתור יהודי תלמודי מבית המדרש הישן חשב לפתור שאלה זו בנקל, לקרא אספה גדולה מכל גדולי התורה ופרנסי האומה אשר על פיהם יחלקו את הכספים באופן שוה לכל ושאלת העשירות והעניות תפתר מאליה. אך מי יקבל עליו את הטרח הזה ? ומי יהיה המעורר לאספה זו ? לשם מטרה זו – כך מוסרת האגדה – פנה אל הגאון ר' חיים וואלוזינר זצ"ל שהיה רבן של כל בני הגולה ודבריו היו נשמעים לכל האומה ויבקשו שיקבל עליו לגשם רעיון זה בפועל.

ר' חיים ענה לו, כי מחצית העבודה, זאת אומרת שהעניים יאותו לקבל את המגיע להם הוא מקבל על עצמו למלא בדיוק בלי שום התאמצות יתירה מצידו, אולם את המחצית השניה – שעשירים יחלקו את כספיהם הם, הוא מטיל על ר' מנשה ובין שניהם יגמר הדבר. ר' מנשה הבין את העקץ שבתשובתו ומשך ידו מהצעתו.

 

במשך ימי חייו עסק ר' מנשה גם בהמצאות שונות, הוא המציא מכונה לחרישה שכחה היה גדול ככח עשרה צמדי בקר. הוא הראה אותה לבעלי אחוזות אחדים ואמנם התפלאו על המצאתו, אך לא רצו לתמכו בכספם, כי לא האמינו שיהודי תלמודי יוכל להמציא מכונה שיהא כדאי לטפל בה. גם עשירי היהודים התיחסו להמצאתו בצחק וחשבו אותו לשוגה בדמיונות. הוא המציא עוד מכונה קטנה למריחת טבק, ופנה בהמצאתו זו לאחד העשירים ויציע לפניו שישקיע בה חלק מהונו למען הגשימה בחיים. אולם העשיר הזה לא נענה וכל עבודתו הלכה לטמיון.

ר' מנשה בתור מבקר לא נמשך מעולם אחרי הזרם הכללי, ובכל שאלה הבאה לידו היה חוקרה לתכליתה עד שהיה מכריע בשכלו איך להתיחס אליה. וגם בנוגע לחסידות לא נגרר אחרי הזרם הליטאי שהיה ספוג ברוח שנאה לחסידות, כי אם העבירה מקודם תחת שבט בקרתו.

 

למרות שהיה ר' מנשה מהמעריצים היותר גדולים של הגאון מווילנא, ובספרו "אלפי מנשה" (סי' ק"ב), הוא כותב עליו "שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שהחזיר עטרה ליושנה, שעם גודל חריפותו ובקיאותו נתן לב לדברים פשוטים ונתן עין עיונו לזה לפרש הכל בדרך פשוט", למרות כל זאת לא שם לבו לכל הנאמר ולכל הנשמע בווילנא על החסידות. הוא חפץ לעמוד על טיב החסידות ומהותה ולתהות על קנקנה ממקור ראשון, ולמטרה זו נסע ללאדי להתודע עם הגאון הרש"ז זצ"ל.

הוא בלה שם שבועות אחדים, התבונן לזרמיה ושטותיה, ואם אמנם ביקורו זה לא הפכו לחסיד, אבל תחת זה לא הלך לבו אחרי ההשקפה שנשמעה בבית מדרשו של הגאון, הוא מצא בהחסידות גם שרטוטים יפים מאד – והם הרגש וההתלהבות, בה בשעה שהצד השני לקוי בהם במקצת. ופתגמו היה החסידים והמתנגדים שניהם טועים. החסידים סוברים שיש להם רבי, והמתנגדים חושבים שאין להם צורך ברבי.

 

בסוף ימיו נתקבל ר' מנשה למרות רצונו לרב בסרמגון, עיר מולדתו, אך רבנותו זו לא ארכה יותר משנה ומחצה, החטפנות מיסודה של ניקולאי הראשון, שררה אז בכל מוראותיה ובלהותיה. הרבה מטובי האומה נשאו את כאבם בחובם, אך לא איש כר' מנשה ישתיק בקרבו את סערת נפשו המתפרצת לצאת החוצה. ובפומבי השמיע את מחאתו העזה נגד העול הנעשה לעיני השמש ע"י חיות טורפות בדמות אדם. אולם ידידיו לחשו לו בצנעה כי סכנה נשקפת לחייו מדבריו אלה, כי אם יודע להרשות אך משהוא ממחאתו, אז יתפס כמורד במלכות. כאשר שמע זאת התפטר ממשרתו, בהטעימו, כי אם אין לו היכולת בתור רב להגיד את כל אשר עם לבו, אין לו הרשות להשתמש עוד בתגא זה.

 

ר' מנשה היה סופר פורה מאד, וכל ימיו היה עסוק בכתיבה. בחייו הוציא לאור את הספרים "בינה במקרא". "אלפי מנשה". "שקל הקודש". "פשר דבר". ו"סמא דחיי". את האחרון תרגם לאידיש, זה מראה על אהבתו העזה להמון הפשוט. הוא רצה שהקורא הפשוט יבין אותו, ולכן לא בוש לכתוב בשפת ההמון – שפה שהתלמידי חכמים בדור ההוא היו מביטים עליה בבוז.

הוא השאיר אחריו הרבה רשימות בכתב יד, אך הרוב היותר גדול מהם נאבדו או נשרפו בשנת 1884 בהשרפה גדולה שהיתה אז בסמרגון, ורק חלק מהם ניצל.

 

בדורינו זה הוציא אחד מנכדיו את ספרו "אלפי מנשה" ח"ב, – ספר מלא רעיונות עמוקים ונעלים מאד.

אולם לעת זקנתו משך ידו מעבודתו הספרותית. כל ימיו לחם לטובת עמו, האמין שאלה שהיכולת בידם לעשות דבר מה ישימו לב לדבריו ויעשו איזה תיקונים בחיי העם. אך לדאבונו נוכח, כי עבודתו הארוכה היתה לשוא וקולו היה כקול קורא במדבר, ולכן פרש מעטו ונשא מכאובו בעמקי לבבו, ולפעמים כשהמכאוב היה גדול יותר מדאי היה מתמוגג בדמעות על שבר בת עמו, ולא פעם אחת מצאוהו אוהביו במצב כזה.....

[עד כאן בכתב יד. נראה כאילו לא נגמר המאמר חסר סוף פסוק].

(נעתק מן ספר "ר' משה שמואל ודורו" קובץ מסות ואגרות" מעזבונו של הרב משה שמואל שפירא, יצ"ל ע"י בני המחבר בניו יורק, תשכ"ד).

וע"ע בקובץ "הדרום" חוברת ח - ט, ניסן תשי"ט. עמוד 157 בהערה 17.

 

רבי מנשה נפטר באילייה שברוסיה ביום ד' מנחם אב, תקצ"ה.

 

לקט מחידושיו על הש"ס מתוך ספרו "אלפי מנשה" הובאו במדור 'הגהות וציונים' בש"ס מהדו' 'עוז



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/7/2010 09:24 לינק ישיר 


כד הוינא טליא, נתקלתי אצל רא"א קפלן ב"בעקבות היראה" במשפט "אלפי מנשה, ספר מתנגדי גאוני שאין למצוא דוגמתו מלא עולם" מיד שמתי פעמי לספריה לערוך הכירות עם ספר זה וש"ס של ר"מ וגם דאגתי להעתק צילום שיהיה ברשותי, ביניהם גם את את "פשר דבר" הנדיר שרק עותק בודד נשאר ממנו לאחר שנשרף בוילנא משום שהיו שראו בכמה מדבריו, בצדק,  פגיעה בגר"א. אינני יודע כיצד נודע להג"ר רפאל סולובייציק זצ"ל בן הגרי"ז שברשותי העתק ספרי ר"מ, שליח מטעמו הגיע מיד לבקש בהשאלה את ה"אלפי מנשה" ע"מ לצלם דפים החסרים בעותק שברשותו.

כמדומני שאחד המספידים על הג"ר גדלי' נדל זצ"ל השווה בדבריו את הנפטר, ששייך לסוג האנשים המקוריים ומבקשי אמת בכל מחיר כמו ר"מ שאין דורם עומד על טיבם ומכבדם כראוי להם. 

תוקן על ידי ספרן ב- 15/07/2010 09:29:49




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/7/2010 12:56 לינק ישיר 

לאחרונה פרסם אחד המיוחד מחכמי עירנו המלך דוד יצ"ו בקובץ 'ישורון' מאמר נאה הרבה על החכם הנזכר. תנצב"ה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/7/2010 13:38 לינק ישיר 

בקובץ נטעי נעמנים דלייקוואד פורסמו כמה חיבורים שלו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/7/2010 23:32 לינק ישיר 

באחד מקבצי ישורון על הגר"א נד"מ ספר פשר דבר ושם הופרכה הטענה כביכול כונתו בד' אלו על הגר"א ועל המאבק בכת החסידים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/7/2010 02:44 לינק ישיר 


http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=28537&st=&pgnum=159

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=28537&st=&pgnum=160





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/7/2010 03:17 לינק ישיר 

ושוב אמונתו ההזויה של אליהוא עולה לה באוב. חזור בך.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/7/2010 11:54 לינק ישיר 

ב"ב, ראה מאמרו הנפלא של הרב בוצינא דקרדוניתא כאן




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2011 20:42 לינק ישיר 

הסיפור איתו על התקיעות באלול מוסמך???



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-31/8/2011 02:38 לינק ישיר 

מכסנותא,  מה יכולנו לחשוד בר"מ איליא זצ"ל, שאחר הדפסת ספריו כבר לא נחשוד אותו יותר ? ( כדברי הגרח"ע ).

אגב , היכן נמצא פירושו על "רעי בקר" בספריו - שנדפסו לפני הדפסת רבינו חננאל - ?  שמא זה מן השמועות הרטרואקטיביות הבאות להפעים ולהלהיב את לב השומע. ( דהיינו שבתחילה מצאו כן בפירושי רבינו חננאל , ואחר כן ייחסו חידוש כזה לר"מ מאיליא... ).

בכלל ייתכן שכלפי שמיא גליא כל חכם בישראל רשאי לחלוק על פירושי האמוראים על המשנה ולפרשה כרצונו,אולי אף לבנות מגדל שלם הפורח באויר דעותיו וחכמותיו, הכל לפי מידת גאוניותו וכשרונו,

 אבל מה יתרון בכל עמלו לדידן, אם דבריו לעולם יחשבו פחות מקליפה דקליפת השום כנגד סברת אביי ורבא?


ייתכן והוא היה גאון עולם ונונקונפרמיסט - נו? אז? מתלהבים ממנו כמו נערי הפרחים  שמצאו פילוסוף אנרכיסט שיוצא נגד הזרם במן משובת נעורים של מרד אמיץ בניחוח וודסטוק?




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > שירה ספרות ופרוזה > ספרים וסופרים > רבי מנשה מאילייה לכבוד יום השנה ד' באב
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר