הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים · סיפורת מדהימה על חייו של אליטיסט אורתודוקסי
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-10/5/2011 15:24 לינק ישיר 
סיפורת מדהימה על חייו של אליטיסט אורתודוקסי

שלום לרבנים המובהקים   
קבלתי במייל פרקים יפים מאד המתארים את חייו של בוגר ישיבה/אברך כולל
אני משער שתהנו לקרוא את זה

אולי תוכלו להדריך אותי איך אני מצרף קובץ למייל



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 15:29 לינק ישיר 
להלן הסיפור בגוף ההודעה

ברוך זמיר

פרק א - בחיי הישיבה והכולל

היה זה בוקר אחד אחרי עוד מִשְׁמָר שתחילתו לימוד מסודר וסופו ויכוחים חוזרים ונשנים, על השקפות עולם, על גדולים, על שיטות לימוד, על פשט לעומת למדנות, על שיטת המוסר, על ההשכלה, על ירידת הדורות, על סתרי תורה, על פילוסופיה וקבלה, על ימין ושמאל בפוליטיקה, ועל כל דבר שהיה בעינינו משמעותי בחיינו, כבני אדם בכלל וכבני ישיבה בפרט. לילות כאלה היו ממלאים אותנו חשיבות עצמית פנימית, הם הציבו אותנו במקום אחר, במקומם של אנשים רציניים שאינם נגררים אחר 'מלומדה' אלא עוסקים בבירור האמת וליבונה. גם מבחינת החיוב, זה וודאי נכלל בחיוב שמזכיר המסילת ישרים "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו", אף שאיני יודע מה המקור שלו.

אותו בוקר אביבי צעדתי ברגלי, שקוע במחשבותי, ברחובות הקיצוניים של בני ברק. ההליכה בין 'העוסקים בבורסקי' - שאי אפשר לעולם בלעדיהם, הייתה נותנת לי איזה רוגע ושלוות נפש איכותית. עיני ניצודו בשלט מאיר עינים המזמין את העוברים ושבים לתערוכה שמתקיימת לא רחוק - במוזיאון ארץ-ישראל, על "הגניזה הקהירית" לרגל יובל החמישים של מדינת ישראל והכניסה, חינם אין כסף. הנה, אמרתי לעצמי יש קצת 'בסם' בתל-אביב, אסורה נא ואראה. 

היה שם בחור גבוה ורזה שהיה אחראי על התערוכה, הוא עבד קשה ובנאמנות לסדר יפה את המוצגים, לנעול אותם, לתאם את הכתוביות למוצגים. היות שהקדמתי את הפתיחה הרשמית, והעבודה הייתה רבה, בקשני להטות את שכמי ולהיות לו לעזר. הייתה זו עבורי הזדמנות לשמוע ממנו תוך כדי סידור, על הגניזה הקהירית, שהייתה זרה לי עד לאותו רגע. מתברר שלבחור הזה קוראים 'עזרא' הוא עשה דוקטורט על הגניזה הקהירית ועל תרומתה להבנה נכונה יותר של דברי חז"ל. עם כל רצוני וסקרנותי לשמוע אותו מרצה לפני על דרכי בירור ומחקר, להבנה נכונה יותר של סוגיות תלמודיות, שהתפתחו עם גילויי הגניזה, לא התאפקתי מלהכנס לתוך דבריו ולהשחיל את תפיסתי שלי במה שחשוב יותר ושחשוב פחות 'בתורה'.

אף שיצאתי כאשר ידי על העליונה, לפחות בעיני, הייתי מאד מבולבל מהמפגש הזה. אני לא ידעתי להסביר, אבל קודם היה חשוב לי להבהיר לעצמי שכל זה הכל ביני לבין עצמי ולא משהו שיש לי לשתף את חברי, כי אין כאן איזה חידוש או תגלית שמערערת על משהו ח"ו. המילים "דרכי בירור ומחקר", "הבנה נכונה יותר" זמזמו לי באוזן וגרמו לי כעס על ששתקתי לו עליהם, אלו הם דברי שחץ. מאידך כאשר אני חושב למה לא אמרתי לו כלום, אני שם לב כי שחץ וגאוה אינם נופלים על הבחור הזה, הלא הוא נתן לי לעלות עליו פעם אחר פעם בלי להתנגד. חזרתי לשגרת יומי בישיבה, אבל בלילות לפני השינה הזמזומים חזרו לי, משהו בבחור הזה שכבש אותי, אולי כי הופתעתי מהגישה החלקה שלו "לידע", הוא מאפשר לעצמו לגשת בפשטות לידע ולקבל אמיתויות בלי מנגנונים מלאכותיים. במשך היום לא חשתי בהפרעה, אבל בלילה כאשר הייתי לבד עם עצמי, זה גרם לי נדנודי שינה וחלומות לא יציבים. לא עבר זמן רב עד ששכחתי מכל העניין וחזרתי לסדר יומי ותפיסת עולמי המסורתית.

*

כעבור שנתיים, ואנוכי כבר בכולל עם חבורת אברכים רציניים תלמידי חכמים, עמלים בתורה ומשתדלים בעבודת ה'. חבר מהשורה שיצא לעבוד בשעות הערב במכון 'עוז והדר', בההדרה מחודשת של הש"ס, הציע לי להתלוות אליו לספריה הלאומית בירושלים. תוך כדי סיור הוא פונה אלי: "בוא ואראה לך את 'הישיבה המעורבת' היחידה בעולם" עודני תוהה על פשר דבריו הוא מוריד אותי למרתף, ואנו נכנסים לאיזה אולם ממוזג בשם 'המכון לתצלומי כתבי יד'. יושבים שם; גברים ונשים, חסידים וליטאים, חילונים ודתיים לאומים, כולם רכונים עלי מכונות הגדלה למיקרופילם ועושים את מלאכתם בשקט או בלחישה. חברי מצביע לי על איזה בחור עם כיפה גדולה, ואומר לי 'זהו המשגיח'! לתדהמתי הוא מסביר, שכאשר מתיישבת כאן אשה בלבוש חלקי, הוא מקטין את טמפרטורת המזגן וגורם לה להתלבש כהוגן.

מתברר שמדובר באותו 'עזרא' שפגשתי בתערוכה. הוא זכר אותי ואני אותו, והפעם, הוא אומר לי "אקח אותך לסיור עומק במרתפי המחקר התורני". אנו נוברים בצילום כתב יד קדשו של הרמב"ם בפיה"מ, הוא מראה לי צילומי טיוטות של הרמב"ם ביד החזקה, שאפשר ללמוד מהם את תהליך גיבוש הפסק אצל הרמב"ם, הוא מראה לי הוצאה מדויקת של הירושלמי, ומרחיב את המילים על ניבים יווניים בירושלמי, הוא מראה לי מאמר של הרב צוקר (ההוא מפונוביז' ב.ז.) על לימוד ירושלמי בירושלמי, הוא מתקדם לעבר מדרשי ההלכה, ומצביע על פרויקטים תקועים למהדורה מושלמת של 'תורת כהנים', על הוצאה יחסית מדויקת של 'הספרי' ומרחיב על חשיבות הדיוק בתורת התנאים כדי להבין את מהות המסורת ודרכי הדרשות. אנו ממשיכים לתלמוד בבלי ומראה לי את כתב יד מינכן, שעשה רעש על אף שהוא כתב יד מאוחר יחסית, ושישנם כתבי יד שהם תואמים למקורות שיש לנו מהישיבות בבבל, אנו עוברים בכובד ראש על 'אגרת רב שרירא גאון' בשאלה "כיצד נכתבה המשנה (והתלמוד)", הוא מספר לי על דעות שונות בשאלת מיקומם של רבנן סבוראי, הוא מרחיב את הדיבור על מדרשי ארץ ישראל, ועל הויכוח בין ישיבות בבל לאנשי ארץ ישראל, הוא מספר לי על למעלה מאלף תשובות ועשרות ספרים שחיבר רב האי גאון, על הפרויקט שהוא מתכנן על הלכות הרי"ף. אנו יושבים ונוברים, השעון עושה את שלו ואנו מוצאים את עצמנו לבד באולם, אין קליטה בטלפון הסלולרי ומנותקים מהסובב.

טלפון בהול לאשתי עם התנצלות על האיחור, עדכון שלו לחברת ההסעות שלא יגיע היום לאוטובוס ממוגן הירי לעבר היישוב בשומרון, ואנו ממשיכים. עזרא מראה לי ספרון של פרופ' אברמסון בו הוא ליקט מעל מאתיים כללי התלמוד מתוך ספרי הרמב"ן, ואנו מחליטים לפתוח את חידושי הרמב"ן למסכת כתובות. אנו לומדים לאט בלי לחץ, ומנסים לראות את המבנה של חידושיו. מאפיין בולט לאורך הדרך הוא; הוא מתחיל עם רש"י ובעלי התוס', הוא מתייחס ביראת הכבוד לפירושים הקדומים כמו רב האי גאון, רבנו חננאל והרי"ף, הוא מברר נוסחאות חדשות עם ישנות, הוא משווה סוגיות בתלמוד, בודק אם הדברים מתאימים לשכל הישר, הוא מתייחס לדרכי התלמוד, הוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי כתיבה, ומכריע תוך מכלול ההביטים.

"מדוע הלימוד הישיבתי ממוקד רק בחשיבה הלמדנית" כאשר עולם ומלואו נמצא מתחת לאף? אני מהרהר בקול, ונזכר תוך כדי דיבור בהקדמתו של רבי איסר זלמן ל'אבן האזל' ולסיפור שמאחוריו. אני מספר לעזרא שר' איסר זלמן מתנצל שם על שלא כל דבריו הם על דרך הלמדנות שקבל מרבו 'רבי חיים מבריסק', כי מה לעשות שישנם קושיות על הרמב"ם שהיישוב הנכון הוא על דרך הפשט, וכאשר אתה בא לפרש את הרמב"ם על הסדר, אתה נתקל גם בהם. מספרים, כי כאשר ר' איסר זלמן הביא את ספרו לרב מבריסק, הוא תלש משם את ההקדמה, כדי לא לצערו.

'עזרא' מצדו מפנה אותי למאמר בו מצוטטת בהרחבה תפיסתו של ישעיהו לוי (ההוא מתרי"ג ב.ז.), בנוגע להיבטים העיוניים, הדתיים, ההיסטוריים, שמאחורי החשיבה הלמדנית של 'רבי חיים'. ממה שאני זוכר כרגע, הוא טוען שם, שאחרי כאלפיים שנות פרשנות אחד על השני, חלה שחיקה וייאוש מלהגיע לחקר האמת של כוונת האומר. הוא מצטט שם את החתם סופר שכותב "אלפי קושיות מתגלגלות כל יום בבית המדרש" וטוען שמאחר שהיו שם גאונים מדופלמים אשר 'בפלפול' מאסו, המציאו מושג חדש, עצמאי ויצירתי "לאמיתה של סברא" וממנו התפתח עולם ענק ויפהפה של החשיבה הלמדנית בתלמוד.

קמתי בכבדות, נעמדתי על רגלי כאשר אבן כבדה מונחת על כתפי. על אף הגשם והכפור, עשיתי את הדרך חזרה ברגל, לנקות את הראש ולשמור על שפיות. אמרתי לעצמי 'המהירות מהשטן' והשתדלתי להתייחס לכל העניין של כיווני מחקר בלימוד התורה, בפרופורציה. כשבאתי הביתה הוצאתי דף ועט וכך רשמתי לפני: "הלומד תורה לעצמו עוסק בסוגיות שליבו חפץ, ושואף להגיע להישגים שהוא קבע לעצמו תוך כדי שימוש בכלים שידו מגעת אליהם ודי לו בכך בעבודת בוראו שהיא המטרה הסופית בלימוד התורה. אבל יש סוג מיוחד של תורה שנקרא "ללמד" וזה מתקיים ב'כפול שמונה' אצל העוסקים בעריכה של הש"ס והראשונים. שם אין אתה רשאי לעשות מה שלבך חפץ אלא חייב אתה להשתמש בכל הכלים הקיימים כדי שמלאכתך תהיה מושלמת, וזה אף שאפשר שלא תמיד העיסוק בהם הוא 'חכמת התורה' כמו חיפוש אחר גרסה נכונה או ביאורי מילים לועזיות, או תיאור המציאות שבה עוסק המחבר, או הכרת ידיעות היסטוריות הקשורות לעניין, ועיין בבא מציעא דף פ"ה ע"ב". ברשימה זו סיימתי לעצמי פרק זה והמשכתי בלימודי. כמובן שהשיחה הזאת השפיעה פה ושם על לימודי אבל בגדול הרגשתי ששמתי דבר דבור על אופניו וההתלבטות עם תחושת הכבדות היו להיסטוריה.

פרק ב – הזדהות חיצונית עם המחקר התורני

כיון שהייתי בשעתו בחור מצוין, עשיתי גם שידוך מצוין ממשפחה חשובה ועם בחורה שלמדה תכנות והיא עם עבודה כבר ביד. יום אחד היא מספרת לי שחברה הציעה לה להצטרף לאיזה פרויקט מִחשוב ענק ויוקרתי שמקים אחד בשם 'פרידברג' שקשור לכתבי יד עתיקים ממצרים. לא כל כך הבנתי את הקשר בין כתב יד עתיק לבין מחשבים, אבל המלצתי לה בחום ואמרתי לה שסוף סוף אנו מתקרבים לעסוק בתחומים נושקים. לילה אחד, אני חוזר הביתה לדירתי בגוש שמונים, ואשתי מספרת לי בחדווה על 'יום עיון' שהתקיים במשרד שבחלקו ניתנו הרצאות והדגמות על חשיבות 'הגניזה הקהירית'. היו שם פרופסורים נכבדים ואנשי שם מכל מיני תחומים במדעי הרוח שדברו בעברית ובאנגלית בנאומים מלוטשים על תרומתה של הגניזה לחקר ההיסטוריה, הספרות, שירה, פילוסופיה, חקר הדתות וחקר התלמוד.

אבל, אומרת לי אשתי, היה שם מרצה אחד עם כיפה שחורה גדולה בלי כובע וחליפה טיפוס כזה אמיתי, נדמה לי שקוראים לו 'עזרא' שמצא חן בעיני, הוא דיבר על תרומתם של דפי הגניזה להבנה טובה יותר של דברי חז"ל והראשונים במשנה, בתלמוד, בהלכה ובאגדה. הוא הביא כמה דוגמאות יפות של מציאת מקורות להלכות ומנהגים על פירושים חדשים ששופכים אור על סוגיות עלומות, שלא הבנתי בזה כלום. וואי, כמה חבל שלא היית שם אני בטוחה שהייתה נדלק על 'העזרא' הזה, ולפחות היה שם אחד שהיה מבין מה שהוא אומר, ואני הייתי מרוויחה שסוף סוף היינו יושבים יחד בענינים הקשורים לעבודה שלי.

לא אמרתי לאשתי כלום, הרגשתי איך שדמעות ממלאות את עיני ויצאתי מהבית. עד היום אני לא תופס מה גרם לי לבכות באותו רגע? אשתי טוענת שזה מין תחושה שמשהו טוב רודף אחריך באופן מסתורי ומחבק אותך, וכמה שאתה מתחמק ממנו הוא עוקב אחריך ומשיג אותך בדרכים מפתיעות. בין כך ובין כך, כבר לא יכולתי להתעלם מהתמודדות הפנימית שלי עם מה שעזרא מציג ושאלת כיווני המחקר בלימוד התורה החלה לתפוס אצלי מקום פורמלי בראש. מה עוד שזה יצר אצלי שיח פורה ומעניין עם אשתי, העברתי דרכה מסרים להנהלת הפרויקט בכל מה שנוגע לצרכים של הלומדים מהפרויקט, הייתי מתעדכן בנעשה והייתי מספר על כך בכולל.

עם הזמן נהייתי חסיד של "פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה" וטענתי לחברי בכולל, שזהו פרויקט יוקרתי שמקבל מלגות מחקר מגופים בין לאומיים, וזה ממש 'כבוד התורה' ומתקיימת בה הפסוק "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". התחלתי להתעניין בנעשה שם דרך אשתי, הייתי מולהב, הערצתי את ר' דב פרידברג על החשיבה המרחבית שלו, על התעוזה ולקיחת דברים לידים. כאשר שמעתי על כך שפרופ' יעקב שוויקה הועמד בראש המחשוב של הפרויקט, ראיתי בעיני איך שההצלחה של פרויקט השו"ת עומדת לשכפל את עצמה על קטעי הגניזה, בסך הכל הרגשתי שיש כאן 'תורה וגדולה במקום אחד' וראיתי איך שהפרויקט מתקדם לשמחת עולם התורה.

*

אני מתפלל קבוע 'בחניכי הישיבות' בשכונתי, בית כנסת נחמד שהתחיל במקלט, כעת הוא בשלב של קראוון משופץ עם כמאה שמונים מקומות ישיבה, גבאים מסורים ורב מקובל פחות או יותר על כולם. אני חייב לציין גם על איזה בעיה, אולי זה סוג של 'צרות של עשירים' אבל אין להתעלם ממנה. יש איזה מתח באויר שמעיב קצת על החיים ואף גורם לעיתים רחוקות להתפרצויות זעם. איזה ליצן חסידי הגדיר לי את זה כך: "היה וקרא שאתה פתאום שם לב שאתה 'בעושה שלום' בלי לזכור את מימד המהירות - אם אתה מוצא את עצמך מסתובב לצדדים לבדוק את השטח, סימן שהאזור רווי מתח". האמת היא שזה מובן, הלכה היא וידוע "שאומן שונא את בני אומנתו", והכוונה במובן הקהילתי, שכאשר יש אינסטלטור אחד בשכונה הוא הופך להיות "מר אינסטלטור" וכאשר בא מישהו נוסף, הוא תופס את מקומו. כך גם אצלנו בני התורה, שבניגוד לבית הכנסת של הבעלי-בתים, יש לכל אחד מקום, כי אחד רואה חשבון, השני חשמלאי, הרביעי איש מחשבים, אף אחד לא גונב את מקומו של השני והם יכולים לחיות בחופשיות יחסית. אבל אצלנו, כולנו נמצאים באותה משבצת של אברך חשוב, ירא שמים, למדן, קצת בקיאות, קצת טהרות, קצת בריסק, קצת מחשבה וכו'. לכן מובן מאד המתח ההדדי והוא רחום יכפר עוון.

את שכני בבנין י. מושקובסקי, בן תורה אמיתי, אני מכיר עוד מילדות. לפני כשנה הוא עזב את 'חניכי' ואני רואה אותו קבוע צועד לעבר ביהכ"נ 'שירת משה' הותיק, עם המסורתיים, הבעלי-בתים והזקנים. אני זוכר שבליל ראש השנה נפגשנו בדרך הביתה, אמרתי לו: "אותי עזבו...?" הוא היה קצת נבוך, ואמר לי שזה עניין של פרנסה, הוא אחראי שם על 'הספריה' ומלמד שם נערים לבר מצוה ושאר ירקות. למעשה כאשר יצא לי לשוחח על העניין, התברר שהאברכים לא קבלו את זה, ולדעתם אם הוא היה לגמרי 'שייך' הוא היה מוותר על הפרוטות הללו. מבלי להיות מעורב ח"ו, שמעתי שהוא סבל מכל העניין כאשר עשו לו בעיות עם רישום הבן לתלמוד תורה. יכול להיות שזה קשור גם לכך שבתקופת ההרחבה שעשו בבלוק, הוא קיבלן לבד את ההרחבה שלו והיה מסתובב עם בגדי קבלן בג'ינס וכדומה. בכל אופן אשתי סיפרה לי שאשתו נכנסה ללחץ מזה, כי נתנו לו להבין שזה קשור 'לאיך שהבית נראה'. היא חיפאית ופשוטה באופייה והסתבכה מזה לגמרי. מסכנה, אומרת אשתי, היא התחילה למשוך את החצאית שלה, לקצר את הפאה, ולעבות את הגרביים, בעוד שזה בכלל לא קשור אליה. בסופו של דבר, 'הקשרים' שיש לראש הכולל שלו עם יו"ר ועד ההורים החסוי, פתרו את הבעיה ברגע האחרון והכל הסתדר.

בוקר אחד הבחנתי במודעה מטעם ביהכ"נ 'שירת משה' על שרותי מחשב והדפסה עם המאגר העצום 'אוצר החכמה' בספריה של ביהכ"נ עם מספר הטלפון של מושקובסקי לבירורים. פגשתי במקרה את מושקובסקי, ובפי התמיהה "מה לך ולאוצר החכמה?" הוא סיפר לי על שהוא מתעסק בעיני 'שחיטה' ודיינות באבה"ע, ובלימודו הוא נתקל בהמון ספרים שהיו חסרים לו. הוא בקש מהגבאים לרכוש מחשב לפינת הספריה ולהתקין שם את המאגר אוצר החכמה. הגבאים, אוהבי תורה ומכבדי לומדיה, הסכימו לממן שני שליש מהעלות. את השליש הנותר הוצאתי מכספי, ואני מתכוון להחזיר את זה בשרותי ההדפסה שהוספתי במקום. למה אני מספר את הסיפור הזה? כי התחושה שהייתה לי תוך כדי שיחה עם 'מושקבוסקי' הזכירה לי מעשה שהיה לפני שנים, שהייתי נוכח בו. היה זה בקיץ אחד שאחר השתדלויות הובילו את מאיר, העילוי של הישיבה לנפוש 'בצפת'. אך התמדתו לא פסקה לרגע וכל השכנועים בדבר הצורך במנוחת הגוף והנפש לא הועילו. אחד מהחבורה תפס את העניין והכריז "קבלתי הרגע טלפון שזלמן (המתחרה שלו מהישיבה) כעת בים ועושה חייל בשח-מט" אז נאות אף הוא להפסיק את רצף הלימוד ללא חשש שזלמן ישיג אותו. בזמנו הסיפור עורר בי צחוק ורחמים, אבל כעת תוך כדי שיחה עם 'מושקובסקי' אני שם לב שהמוח שלי מתחיל להשוות את 'אוצר החכמה' הפשוט שלו, לעומת 'פרויקט פרידברג' המבריק שלי, והתביישתי מעצמי.

*

בין כך ובין כך 'הפרויקט של פרידברג' הפך להיות 'שלי', תליתי בו תקות ופיתחתי ממנו ציפיות גדולות שישפיע באופן מכריע על לימוד התורה. ולא שחס ושלום לומדי התורה המובהקים יתעסקו בו, אלא שהפרויקט ישמש ללומדי התורה להגדיל תורה ולהאדירה. ההשקפה שלי ביחס למחקר התורני בכלל, קיבל צורות שונות ואני נזכר בהסבר מלומד שנתתי לחברי בכולל בהסתמך על משא ששמעתי בילדותי מהרב שך (בפתיחה של 'ירחי כלה'), בה הוא שאג וציטט מהרמב"ם "לולי המשתגעים לא היה העולם קיים" הרב שך התייחס לאנשי עולם המעשה ביישוב הארץ, בכלכלתה ובשמירה על בטחונה. מבחינתי אמרתי יש לעשות את אותה אנלוגיה למחקר התורני: אנשי המחקר בונים לנו - בני התורה, את התשתית הנכונה ללימוד התורה, הם מנקים את האבק שהצטבר מעל כתבי יד, הם מסלקים את השגיאות וטעויות הדפוס מדפי התלמוד, וגם אחרי אלף שנה של בלאי, הם דואגים במסירות לצלם את הדפים, להרכיב פזל מחלקי דפים, ולהפוך אותם לנגישים בהנף כפתור, הם מגישים לנו כשולחן ערוך פירושים חדשים, נוסחות חדשות המועילים לנו ללימוד התורה.

מאידך משהו הטריד אותי בכל מה שקשור לפרויקט של פרידברג, זה לקח לי זמן עד שהצלחתי לבטא את זה ואני חייב לציין אותו. יש שם משהו "רחוק ומנוכר", הכל נעשה שם על טהרת המחקר בצורה קיצונית ואפילו מצחיקה, ואני אומר את זה אחרי שהתייעצתי אם איזה טיפוס שהוא מומחה בעניין אשר ניסה להשפיע דרכי על הפרויקט.

כלפי מה הדברים אמורים? כאשר אתה נכנס לדוגמה לאתר של "אוצר כתבי יד תלמודיים" של האוניברסיטה העברית, או לאתר של "אוצר עדי הנוסח" של אוניברסיטת בר אילן, אתה חש שהאתר נועד בדיוק עבור אנשים שרוצים לדעת נוסח קדום של משנה, תוספתא או תלמוד. מאידך כאשר תכנס לאתר של פרידברג תרגיש נטע זר! גם בבחינה ויזואלית, שברירת המחדל שלו הוא אנגלית, גם שצריך להירשם ולקבל אישור, המונח המרכזי באתר הוא "מספר מדף" שהלומד הממוצע לא יודע מה זה, פונקצית החיפוש מונח בקרן זוית ורוב הפונקציות שם אינן רלוונטיות עבור הלומד המצוי. כאשר כבר מגיעים דרך ניחוש לאופציה "לפי מידע קטלוגי" יש שם את החומר הרלוונטי ללומד אבל עדיין בלי חלוקה מתאימה ובלי מיון לפני נושאים ותתי נושאים. גם בכתב העת "גנזי קדם" שהאתר מפעיל לא מתקבלים מאמרים שיש בהם יותר מדי התיחסות לנושאים תורניים. דרך אגב, שמתי לב שהפרויקט שינה את שמו ל"חקר הגניזה" במקום "לפרסום הגניזה". תכלס, אני לא יודע למה זה ומדוע? וזה משגע אותי כי אני לא מזדהה עם זה, נקודה.

פרק ג – ההתמוטטות

לא ידעתי מה עובר עלי, היה קשה לי לקום בבוקר, אשתי הייתה בתחילת הריון שני, לא התנדבתי לעזור לה כהרגלי, היה לי איזה רעד בכל הגוף והיו לי חששות נוראיות ביחס למצבי הגופני. בשלב מסוים הלכתי לרופא, עשיתי בדיקות דם, ולא היה משהו חריג שיסביר את מצבי. חמותי היתה זו שזרקה את הרעיון שאולי זה "מחלת המונו" שגורמת חולשה רבה ולוקח כמה חודשים לצאת מזה, אימצתי מיד את הרעיון, הורדתי פרופיל ולא נסיתי להאבק בחולשה, התחלתי להסתובב בבית משך היום עם פיג'מה ולנהל חיים שקטים. השינוי בתפיסה וההשלמה עם מצבי הקלו עלי מאד ותוך קצת יותר מחודש חזרתי לכולל כרגיל.

כאשר אשתי ילדה בן זכר למז"ט, הכל התעורר מחדש אבל זה היה נראה אחרת עם הרבה יותר עוצמה. היה לי 'שטיקל תורה' מוכן לברית, התחלתי להכינו מיד עם תוצאות בדיקת האולטראסאונד שהראה שהוא זכר, אבל לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי לנאום ברבים, פחדתי שכולם יראו שאני סהרורי ולא יציב. בכלל, הייתי מאד לחוץ מהברית המתקרב ובא, והייתי ממש בחרדה מכל העניין הזה. לא הכרתי את עצמי כזה, תמיד הייתי מלא בטחון עצמי, הייתי מוצלח ופתאום עמדתי אובד עצות. ערב הברית קפצתי לגמ"ח תרופות, בקשתי דחוף 'ווליום', הגעתי הביתה בלעתי גלולה וזה היטיב לי. למחרת בבוקר, לקחתי כדור נוסף ליתר בטחון, ובעזה"י הברית היה מוצלח ומלבד קצת עייפות מהתרופה, הכל עבר כשורה.

עברנו לגור אצל ההורים של אשתי בהר נוף למשך תקופה, ואני התרוצצתי בין הכולל, הבית, והורי אשתי. בלילות קללתי את הימים, בהם הצטרכתי להתמודד בתקופה קשה זו עם הורי אשתי ולהציג כביכול את הבן תורה המושלם, ובימים קללתי את הלילות שהייתי צריך לעזור לאשתי ולטפל בתינוק ולא הייתה לי את המנוחה לאחר יום של סבל. האמת היא שמי שלא עבר סבל כזה, לא יבין על מה אני מדבר. לא ידעתי על קיומו של סבל כזה, לא ידעתי איך להתייחס לזה, הייתי קרוע מבפנים לחלקים, לא ידעתי מי אני, הרגשתי בלון שהתפוצץ, הרגשתי נטול רסן מסוגל לשלש עבירות ביום כיפור שחל להיות בשבת. חפשתי משהו להחזיק בו חזק חזק והכל היה חלול רח"ל. 

מצאתי את עצמי מגיע הביתה במקום לכולל, הייתי מתפרק או מפרק את העצבים שלי, ונרדם לשעות רבות. לא היה לי חשק לכלום! אני לא אשכח איך שהייתי סוגר את כל החלונות עם התריסים, בועט בקירות וצורח בזעקות נוראיות. לא ידעתי מה זה? מאיפה זה בא לי? הייתי סהרורי, אבל דווקא הצעקות הנוראיות היו עוזרות לי, ואחריהם היו באות שעות של חסד. התחלתי להבין את היסוד של ברלסב בצעקות שלהם, זה פשוט עוזר. אבל החגיגה הזאת לא יכלה להמשך לנצח, אשתי רצתה לחזור הביתה, וגם חמותי רמזה לה שהגיעה העת. כאשר אני מסתכל לאחור, אני לא מבין איזה טיפש הייתי! וכי מה שקרה עד כה לא היה בזה די רמז שמשהו כאן לא כשורה? אבל כנראה שלא הייתה לי את המוכנות הנפשית לקבל את זה ועד שלא התרסקתי לגמרי נסיתי להתעלם ולחשוב שהכל כשורה.

כאשר אשתי חזרה הביתה במונית עם הילדים והחבילות, הרגשתי פתאום מאויים מהעול של שגרת החיים התקינים, ובלילה הכל התפרץ. היה זה לילה מבולבל ומסויט, אשתי נדנדה לי בקשר לתינוק ולא היתה לי סבלנות, לא עזרתי לה פיסית, הגבתי באפתיות, שכבתי במיטה, לא נרדמתי, דברתי שטויות, ולא עניין אותי בנעשה סביבי. התינוק בכה, הילדה בת השנתיים התעוררה אף היא בצרחות, כל הבית היה כמו 'בית משוגעים' ואני נשארתי בקונכיה שלי. אשתי מסכנה נכנסה להיסטריה, צעקה עלי והתחרטה תוך כדי דיבור וחוזר חלילה, היא בכתה כל הלילה, ריחמתי עליה אבל לא עשיתי עם זה כלום. לקח לה זמן, וכנראה שבסוף קלטה שהעסק רציני אבל היא הרגישה שהיא לא עומדת בזה. בבוקר הודיעה לי אשתי חד משמעית, או שאני חוזר למסלול או שהיא מתפרקת ומתאבדת. שנאתי את עצמי, בקשתי את נפשי למות, דקרתי את עצמי במחט כמה פעמים כדי להרגיש את קיומי, ובמעט השליטה שנותר לי, אמרתי לה תודיע לאמא שלך שאת מרגישה צורך לעוד שבוע-שבועיים אצלה בבית, והבטחתי לה שבזמן הזה אעשה הכל לחזור לעצמי. האמת שלא היה לי מושג מה לעשות, אבל האמנתי שיש לי תקוה.

                                                                    *

לא היה לי קל. יש ביטוי באידיש "פאר אַלע גויים" (לכל הגויים), אני זוכר איך שהביטוי הזה עבר לי בראש כאשר פתחתי את הדלת, הטלית והתפלין בזרועי, הייתה לי סחרחורת נוראה אבל לפחות, יכלתי להתחיל לחשוב על עצמי, אבל דווקא כאשר הביטוי הזה עלה לי בראש, דחיתי אותו ואמרתי לעצמי לא! פתאום קבלתי איזה הבזק אווו.. זה הפשט "חביבים עלי יסורים" יש מצב שאתה מתייסר אבל זה לא נגדך, אתה חש שזה שוטף לך את הנפש, נכון שחבל שזה עם מים רותחים, אבל זה בכל זאת שטיפה.

לא ידעתי לאיזה כיוון להוליך את המחשבות. בתחילה עשיתי מה שהמשגיחים אומרים בישיבה, עשיתי חשבון נפש על עבירות שבין אחד למקום ועל עבירות שבין אדם לחבירו, אבל לא הרגשתי שזה מזיז אותי מילימטר. בכיתי בכותל בדמעות שליש, בטוחני שאפילו חולי סרטן לא בוכים כך. הרגשתי כל כך חזק את המילים של דוד המלך "מאין יבוא עזרי", לא היה לי מושג מה קורה אתי, מה אני עושה עם זה ואיך אני יוצא מזה. בטוחני שחברי בכולל הרגישו שמשהו עובר עלי, אבל אף אחד העיז לשאול אותי ואני לא העזתי לשתף את אף אחד. שמרתי בקנאות על חזות רגילה כימי עולם, אבל דווקא זכור לי המשפט שזרק לעברי בעל המוכלת: תגיד לי אתה נראה 'כבוי' בזמן האחרון" ואכן זה כנראה באמת מגדיר חיצונית למה שהייתי נראה על אף שאש בערה בעצמותי.

בגלל הזמן הפנוי שהיה לי, כי לכולל לא הלכתי ואשתי הייתה אצל אמא שלה, התחלתי לצעוד כל בוקר ברגל לכותל המערבי. גיליתי פתאום עולם אחר, רגוע, שלב, עסוק בעניינים של מה בכך. ראיתי את העובדים לרכבת הקלה מתעסקים במסילות, בנטיעת עצים, בשער יפו נתקלתי בארכיאולוגים שמסמנים אבנים וחושפים מה שנראה בעיניהם דרך קדומה להר הבית, ראיתי ערבים עומסים משאות על חמורים, ראיתי תיירים ותיירות מתעניינים ומביעים התפעלות מדברים שנראים לי שיגרתים, ולאט לאט השתלבתי בנוף האנושי הזה; נהייתי למורה דרך לתיירים, הפכתי לתייר בעצמי אצל הארכיאולוגים, בקשתי מערבי לרכב על חמור תמורת חמש שקל, הסתובבתי חצי משועמם וחצי מתבונן בנוף ובסביבה האנושית. ההליכה היום יומית הזאת בנחת הולידה אצלי איזה תחושה נפלאה. ראיתי פעם עם אשתי סרט של 'נשיונל גיאוגרפית' על נחשים, נדמה שזה היה ביום הנישואים שלנו, רואים שם את הנחש משפשף את עצמו באדמה ומשיל מעצמו את עורו העבה שנהפך כקליפה יבשה וקמולה. בהליכה שלי באגן העיר העתיקה באותם ימים היה לי את אותה הרגשה של השתפשפות בעולם החומרי הפשוט, שהשיל ממני את הקליפה האינטליגנטית והחשובה שבה חייתי כשתים וחצי עשורים.

אחר צהרים אחד, עברתי ברחוב בצלאל, ראיתי את הבנין של 'בית העם', התבוננתי בציור הענק שעל הקיר, ואח"כ נכנסתי לבניין מתוך שעמום וסקרנות. יש שם ספריה ענקית ומצאתי את עצמי משוטט שם בין מדפי הפסיכולוגיה. לא הייתי לגמרי מטומטם והבנתי שמה שקורא אתי זה תהליך פסיכולוגי לכן הרביתי לקרוא על דכאון, משברים, מחלות נפש, דרכי טיפול, שיטות והיבטים שונים לתפיסות יסודיות במהות האדם, מין, משמעת, חברה, סקרנות, וזה עזר לי מאד. זה נעשה לי מנהג קבוע לבקר בספריה, וכך התחלתי להיות יותר מודע למה שקורה אתי.

בנוסף עשיתי לי מנוי בספריה, הייתי לוקח הביתה ספרים שמצאו חן בעיני, והייתי קורא בהם שעות רבות בעיקר בסופי שבוע. אשתי נתנה לי את החופש הנדרש, אבל היא לא הייתה שותפה במה שקורה אתי, והיה לזה מחיר של התרחקות קלה בינינו. הקריאה שלי בספרי הפסיכולוגיה הקלינית לא היתה רצופה אלא סלקטיבית, כלומר הייתי קורא דברים שחשתי שאני מתחבר להם ומזדהה אתם ודילגתי על מה שלא הסכמתי או שעסקו במצבים שהייתי בטוח שאני לא שם. אהבתי את הרעיון של קריאה סלקטיבית, כי לא הרשיתי לעצמי להסתכל על מה שעובר לי כאל משהו מוכר ידוע ורשום בספרות הפסיכולוגית, הייתי בעיני עצמי כייחודי והמקרה שלי היה יחודי ונתפר בדיוק למידות שלי, מה עוד שהתפיסה שלי על ספרות חיצונית הייתה כשל רבי מאיר "שרמון מצא בו (באחר), תוכו אכל וקליפתו זרק".

*

שעת דמדומים של בין הערביים השבת מתקרבת, צופר השבת מתנגן לו ברקע, אני מתארח במרתף דירה ברחביה לרגל שמחה משפחתית, מתארגן שם עם אשתי והילדים ועושה את המלאכות האחרונות לקראת שבת. בדירה שהה אורח נוסף שהגיע במיוחד מארה"ב, ויחד צעדנו לבית הכנסת. שוחחנו על דא ועל דא, ומתברר שהיהודי גר בבוסטון שבארה"ב הוא חבר בקהילה המודרן-אורתודוקס מיסודו של הרב סולוביצ'יק והוא משמש כפרופ' לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת הרווארד. מנוי וגמור היה אתי שלא לעזוב את האיש הזה עד אשר אני אוציא ממנו כל מה שאוכל כדי להכיר את עצמי ולהבין את המצב שנקלעתי אליו, אבל כמובן ששמרתי על מכובדות ונזהרתי מלהשוות תדמית מסכן, כדי שיהיה לו עניין ואתגר לעזור לי, ולכן הדיבור שלי אתו היה כאילו מתוך קור רוח וכהתעניינות תיאורטית ומופשטת.

בין קבלת שבת למעריב, התכבד אחד האורחים, תלמיד חכם ובעל משרה תורנית מכובדת לשאת דברים, ובאופן טבעי מצאתי את עצמי מתערב בדרשה ונושא ונותן עם הדרשן לעומקה של סוגיה. בזוית העין שמתי לב שמצאתי חן בעיני הפרופסור ושהוא מבין שאני אברך מליגה אחרת מהאליטה התורנית בישראל, והרגשתי כאילו הוא אומר לעצמו "לא כל יום נופלת לידי הזדמנות לסייע פסיכולוגית לאדם בליגה הזאת". דאגתי להמצא לידו בין גברא לגברא והיה לנו שיח פורה ומעניין על דא ועל דא. לא לקח זמן רב, ושפכתי לפניו את אשר בלבי על כל התקופה הנוראה הזאת, אך ה' עזר לי ונתן לי גבורה, כך שלא השתפכתי לגמרי ואיך שהוא הצגתי את מה שעובר עלי כעניין מטריד שקשה לחיות אתו.

אם הבנתי את דבריו, הוא טען שאני, או כלשונו, "האני שלי", קיים בשני עולמות במקביל וכל עולם רוצה להשתלט על העולם השני שלעומתו וזו הסיבה להתמוטטות שלי. עולם אחד הוא המקום שהצלחתי בו, קרי: בחור מוכשר, ידען, למדן, משפחה חשובה ומיוחסת, מצליח בישיבה קטנה ואח"כ בפונוביז', בן טיפוחים של ראשי הישיבה, מבוקש בשידוכים, עושה שידוך מוצלח עם דירה ועבודה ביד ועם שאיפות גדולות לעתיד. העולם השני הוא עולם פנימי, שהזנחתי אותו, לא טיפלתי בו, אבל הוא קיים והוא בעל שורשים עמוקים הנובעים מגֶנים משובחים וחינוך טוב בגיל הרך. שתובע את חלקו, אם כי בעדינות, אבל בעקביות ללא וויתורים. כל המעלות המהוללות שנמנו קודם, אינם מדברים אליו, הוא דורש פשטות, יושר, אמת פנימית, התלכדות של כל חלקי הנפש, ערכים פשוטים וכנים שמוכנים לסבול עבורם, ענווה ויראת שמיים אמיתיים.

הוא שאל אותי אם עולה לי איזו סיטואציה מהחומש? הוא מותיב לה והוא מפרק לה עם חיוך דק של 'אמירת וואָרט' על פניו, הנה הסיפור הידוע עם רבקה "שהתרוצצו הבנים בקרבה" ורש"י אומר שכאשר היא עברה ליד בית עבודה זרה הוא נמשך לשם, וכאשר היא עברה ליד בית מדרש הוא נמשך גם לשם. ואז רבקה אומרת "אם כן למה זה אנוכי" כי אי אפשר להשאר שפוי כאשר שתי עולמות מושכות אותך לכיוונים מנוגדים.

המשיך הפרופסור ואמר, ואני את אזני שמתי כאפרכסת: כאשר אתה מזהה רמה גבוהה, חשיבות, הצלחה, אתה שם כי אתה כזה. וכאשר אתה מזהה תוכן פנימי, פשטות, ישרות ואמת יבשה, אתה שם. זה עושה אצלך מערבולת שיצרה עיסה שהלכה ותפחה, אף כי במינון נמוך, משך חייך בישיבה. הצלחתך בחיי הישיבה טיפחו את החלק החיצוני של עולמך, ובפרט שדרך הלימוד הישיבתי המבוססת על ניתוח אנליטי מטפחת את האגו ואומרת לו: גַדֵל, וכמעט שלא נפגשת עם דברים שיעוררו את העולם של האמת הפנימית שעל ערכיו חונכת כילד, לכן החזקת מעמד ואף הגדלת עשות.

מה שקרה הוא שהאמת הפנימית שלך זיהתה מפעם לפעם מקומות בהם היא יכולה לבוא לידי ביטוי, וכאשר היה מדובר בדברים של מה בכך, כמו עזרה נסתרת לזולת, תפילה חרישית בכוונה, זה יכל היה לזרום עם העולם החיצוני שלך. אבל בפגישה שלך עם עזרא האדם, ועם החשיבה התורנית השונה שהוא ייצג, זה כבר היה שונה לגמרי מצורת החיים המעשים שלך ואיים לפגוע בתפיסת החיים החיצונית שאמצת בהצלחה מרובה. כאן החלה מלחמה אדירה, במשך שנים אני חייב לומר, עשית תעלולים יפהפיים לשדך בין השנים, אבל בתת המודע ידעת שיש כאן התנגשות רבתית ושעליך לבחור בין השנים. לא היית מוכן לעזוב את הקיים, ואפילו לא להעלות את זה למודעות שלך, כך התנהלה 'תנועת הפיכה' בתוכך, בצינורות דקים אבל חזקים אשר זעזעו אותך פעם אחר פעם, עד כאשר המעטפת שלך הייתה חלשה ופתוחה מפאת השינויים בחיי המשפחה בהריון לבן זכר והולדתו, אז הכתה ההפיכה במלוא עוצמתה ואיימה לפרק את החיים החיצונים שאימצת. כל עוד שהיית במאבק, החיים המעשיים שלך היו הרוסים, אבל כאשר התחלת בהורדת פרופיל, בלשאוב קצת אויר רוחבי ירושלמי, הפסקת להיאבק ונתת לדברים להתנהל לבד, החיים שלך חזרו למסלול סביר.

הוא סיפר לי על תהליך דומה שהוא עבר, ואשר בגינו הוא עבר ללימודי פסיכולוגיה, לעזור לעצמו למצוא את האיזון הפנימי שלו. הוא נכד לגאון מוילנא מצד אחד ושל הנודע ביהודה מהצד השני. סבו מצד אמו היה 'משכיל' ודאג שצאצאיו יהיו מלומדים בלימודים כלליים. הוא הצליח בלימודי מתמטיקה ופילוסופיה, הוא היה הסטודנט הראשון באוניברסיטת הרווארד שלמד עם כיפה על ראשו, אבל הוא נקרע מהאמת הפנימית שלו שמשכה אותו לעבודת ה' במובן האישי פנימי. הוא סיפר שהמשבר שלו היה כאשר את חיי הנשואין שלו הוא השתית על עולמו הפנימי, הוא התאהב בגיל מוקדם בבחורה פשוטה אבל חכמה מאד, התחתן אתה, ונוצרו לו חיים כפולים, הבית היה פנימי, האוניברסיטה הייתה חיצוני, עד שיום אחד המערכת התפוצצה. לא יכולנו להרחיב יתר על המידה, בגלל הטרדות של הסעודות, הברכות, הדרשות וכולי.

נפרדנו במוצאי שבת מתוך הבנה (במילים שלו) שההרפיה שלי בחצי השנה האחרונה הוא הליך ריפוי ואם אנהג בתבונה אוכל להגיע דרכה לקרקע נפשית בתולה, מוצקת ומבוססת שממנה אוכל להתקדם, להבנות ולשפץ את עולמי. הוא הוסיף ואמר לי בלחישה כממתיק סוד, דע לך ידידי הקב"ה ברך אותך בחיים פנימיים מלאים וחויתיים. שוברם של חיים אלו בצדם, שעליך לשמור יותר על יציבותך. זה ניתן לשינוי, אפשר לייבש את החויתיות! קטונתי מלהמליץ, אני, לא שיניתי וממשיך לסבול. יהיה לי לעונג לראותך בעוד עשור. דבריו של הפרופ' התיישבו לי על הלב, דמעות מלאו את עיני, והם לא פסקו למשך ימים ארוכים. הלילות היו לי קשים במיוחד, אשתי הייתה לוקחת את הכרית שלי שהייתה ספוגה בדמע, מנשקת אותם ואומרת שהיא קראה באיזה ספר פסיכולוגי שאם בוכים זה סימן שיש תחושה חזקה של כתובת ולכן גם תקוה.

פרק ד - ההיכרות העמוקה עם עולם המחקר התורני

אקדים ואומר שאת לימוד סוגיית "המחקר התורני בלימוד התורה" עשיתי כפי שלמדו אותי בישיבה; לנתח סוגיה מכמה כיוונים, להיות יצירתי ונועז, להתמקד בעיקר ואם אפשר גם להכריע. כשלב ראשון הלכתי לרחרח את השטח, וגם זה הזכיר לי את מה שהיינו עושים בישיבה, לפני הצלילה לעומק הסוגיה, היינו פותחים את 'שיעורי רבי שמואל' לראות מה קורה, סקר קצר בין החברים לשמוע על מה הם מתעכבים ומה יש להם לומר, ואז מתחילים את הסוגיה מההתחלה עם כל המרץ.

עם תחילת בדיקת השטח כבר שמתי לב שה"גדול" של החוקרים הוא 'שאול ליברמן' הנחשב לגדול חוקרי התלמוד והתורה שבעל פה של כל הזמנים ואיש שהאמת הייתה נר לרגליו. מתברר שהוא היה בוגר סלבודקה, בן דוד של החזון איש וחברותא שלו. היצירה הגדולה שלו היא על התוספתא, שהתחילה "כתוספת ראשונים" שיצא לאור בירושלים, והסתיימה "בתוספתא כפשוטה" שיצא לאור אצל הקונסרבטיבים בניו יורק, שם עבד עשרות שנים. כחתן של מאיר בר-אילן (ברלין, בן הזקונים של הנצי"ב) היה מסתובב אצל הרב מבריסק, שאף ביכר את התוספתא שלו על פני זו של ר' הרב אברמסקי. אם הבנתי נכון אזי בתקופת ההשכלה היו כאלה שהתיימרו לפתח דרך מחקרית בלימוד התלמוד תוך כדי זלזול בדרך המסורתית. ליברמן היה זה שבז להם והראה את קלונם ברבים וכך הוא עצמו כותב בהקדמתו לתוספתא כפשוטה: "ואנו מסיימים בפרדוקס שלמרות כל הכללים שהצענו לעיל (בבדיקת הנוסחאות והכרת ההבדלים בין בני א"י לבין בני בבל ועוד ב.ז.) הרוב המכריע של הפירושים המצויים בספרי אינו מיוסד לא על נוסחאות והגהות אלא על הבסיס שקבעו רבותינו ז"ל והיינו התאמצות והשתדלות להבין את העניין מתוך הספר עצמו ומתוך שאר ספרי חז"ל".

 הספקתי להכיר בכך שאצל החזון איש, המחקר התלמודי היה מחוק לגמרי בין השאר כדי לא לתת דריסת רגל לחוקרים חיצוניים בענינים תורניים. בשיחה עם אחד שנחשב "מבין" בבית המדרש של אנשי חזו"א, הוא טוען שלבו של החזון איש היה מחויב לשכלו הוא, וביכר את מה שהוא מבין שצריך להיות, מאשר ההיצמדות למלה הכתובה. תלמיד חכם אחר מבית מדרשם טען באוזני שהחזו"א היה ממוסרי התורה דרך כח היצירה ולא דרך פרשנות. גם תלמידו של החזו"א רבי גדליה נדל, שהיה אדם פתוח לדעות הנושבות בעולם המדע, היה בז למחקר התלמודי וראה את עיקר המאמץ בלימוד התורה להתחבר לדקויות הסברה ושיקול הדעת של הקדמונים. מאידך, בבריסק שהיו מחויבים למלה הכתובה, ודרשו גם בדפוסים ישנים לברר נוסחאות ישרות. כמו כן סיפר לי הרב בקוסבוים על שאנשים כמו "פרופ' שרגא אברמסון, ואברהם סופר, היו באים בקביעות לשוחח עמו בדברי תורה.

הספרן בספריית דאצ'ה שבקרית ספר, הפנה אותי בין השאר למאמרים של רבי אברהם אליהו קפלן שהיה מקובל מאד בחוגי סלבודקה ושימש כראש הסמינר לרבנים בברלין, ועסק רבות בשילוב היבטים מחקריים ללימוד התורה. הוא כותב בין השאר: "הוגי התלמוד שבארצות המערב מרבים להשתמש בסוד התיקון מתוך מציאת גירסאות... יש מהם שלא זזו מלחבבו, עד שבאו להעמיד את כל דרישתנו בתלמוד עליו בלבד... ויש גם בין חריפי המזרח ובקיאיו שסרו כאן קצת מן הדרך הנאות לצד שני שבדבר - הם הזניחו יותר מדאי את ענין הגירסאות... לא כך היתה דרך הקודש של רבותינו הראשונים ז"ל. הם הכניסו לתוך עמקי עיונם בגופי ההלכות גם את הדיוק הגירסאי בלשון ההלכות. והרוצה בפירוש של אמת וצדק צריך לצאת בדרך זו כי הכל תורה היא וללומדה אנו צריכים". ר' א.א. קפלן מוכר בעולם הישיבות מהשיר "שקעה חמה" שמנגנים בדבקות עילאית, אני נזכר ששמעתי בבחרותי בשם אחד מהגדולים, נדמה לי רבי יעקב קמינצקי, שאילו הוא היה מאריך ימים (הוא נפטר בגיל שלושים וארבע), הוא היה משנה את המושג 'חרדי'. בזמנו לא הבנתי על מה מדובר, כעת אני מניח שזה קשור לראיה הרחבה שרצה להכניס לעולם התורה. כן הפנו אותו למאמר ספרותי באתר www.daat.ac.il/daat/kitveyet/beyt/tohen-2.htm המציג יפה את התפיסות השונות בעניין.

יצאתי לסייר במכוני הוצאת ספרי הקדמונים. פגשתי את הרב הילמן משבתי פרנקל שהוא ת"ח, קנאי גדול, אנטי ציוני, קורא ערבית יהודית, נחשב כמומחה-על עם חשיבה מקצועית בשאלות נוסח. על שאלות מסוימות שלח אותי לידידו הרב צוקר שפרסם עשרות מאמרים בעילום שמו ובין השאר מוציא לאור את מדרש ההלכה 'תורת כהנים' על פי כתבי יד. את הרב צוקר תפסתי בעזרת נשים של 'מרכז הרב' בירושלים. מתברר שהגיע לכמה ימים למכון לתצלומי כ"י, וחבל לו על זמן הנסיעה הלוך ושוב לב"ב וחיפש בית מדרש הקרוב ביותר לספריה לשהות שם כמה ימים. השיחה אתו היא חוויה בפני עצמה, מתברר שהוא כמעט לא ישן וחי על קפה, בקי בכל התורה כולה, ענוותן ושפל ברך. חדרו (בישיבת פונוביז) מלא בספרים עליהם רשום "ספר שאינו מוגה" ("הסטייפלר התיר לי להחזיקם בתנאי זה") הוא מכיר את כל הספרות המקצועית בכל תחומי המחקר התלמודי ויש לו דעה מגובשת משלו בכל מכל כל. לדבריו בתורת כהנים מושקעים שני מדרשי הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא ומשל רבי ישמעאל, וכן שני משניות קדומות משני בתי המדרשות הנ"ל והוא למד להכיר את מקור כל הלכה והסתייע בכך לקביעת נוסח הפנים של התורת כהנים.

למדתי להכיר קצה חוט של קבוצה המורכבת מאנשים מוכשרים, תלמידי חכמים וידענים בעלי מודעות למחקר. אציין כי בקבוצה זו המחיצות הסקטוריאליות אינם קיימות. כאשר פגשתי לראשונה את ישראל משה גרוס - המכונה בפי חבריו "בעל האותיות הקטנות", חסיד סאטמר עם כל השמונה בגדים, החזיק בידו האחת ספר בעל המאור ומלחמות למסכת סוכה שהוא ההדיר מחדש, ובידו השני פשקוויל חם שהוא ניסח נגד הקבוצה היריבה בסאטמר. יום אחד התלוויתי לישראל משה לפגישה עם הרב אברהם שושנה ראש מכון אופק. הרב שושנה הוא ללא ספק ת"ח בקנה מדה עם ידע ויכולת מחקרי רב. יש לו הרבה מה לומר והוא מרבה להתלונן על מחסור בת"ח בעלי מודעות למחקר התורני לקידום הפרויקטים שלו.

הפגישות עם 'ישראל משה' מתקיימות במרתף הלימוד שלו, חדר מלא ספרים, ערימת מחברות אורגינליות של בעל 'הישמח משה' ("הרבי ביקש ממני לערוך אותם"), צילומי כתבי יד עתיקים, מחשב עם חיבורי רשת. ברשותו אני מציץ למדגם של התכתבויות המקצועיות שלו וזה בהחלט מרשים. הוא טוען שחלק מהמכותבים הוא לא פגש מעולם ואין לו מושג איך הם נראים. יש שם אחד תלמיד חכם גדול המכונה 'בעל האיתור' על שם שהוא מאתר כל מידע יהודי חשוב ברשת ושולח אותו לקבוצה סגורה של חברים. בין השאר סיפר לי על ימי עיון שקיים הקונגרס העולמי למדעי היהדות לא מזמן, ושהגיע לשם כדי לפגוש מישהו. פתאום הוא שם לב לאדם עם זקן עבות ופיאות מסולסלות סביב אוזניו שנושא תג בשם חיים הוניג, ישראל משה מספר לי על הזעקה שנפלטה לו "חיים דבש?!" רק לאחרונה פורסם מחקר מקיף על הזואולוגיה בבבל בתקופת חז"ל תחת השם 'חיים דבש', והנה אני קולט את הקשר דבש-הוניג ותופס שהוא בעל המאמר. יצאתי מהמרתף עם תחושה קלה של חברות בארגון מחתרתי עם שאיפות אינטלקטואליות מוזרות. נקודה זו לא מצאה חן בעיני, כי לפי תפיסתי על האדם להיות כנה עם עצמו וישר עם סביבתו.

מאידך, ברוב המכונים התורניים שסיירתי בהם, מצאתי חוסר מודעות בדברים הבסיסיים ביותר במחקר התורני. באחד מסיורי אני מוצא חבר שלא פגשתיו מאז שעזב את החיידר בו למדנו יחד. הוא מספר לי שהוא עובד לאיזה מכון רציני על האבן עזרא במסגרת הוצאה חדשה של מקראות גדולות. "אתה בוודאי השקעת המון בלימוד הדקדוק" אני מפטיר לעברו, והוא עונה לי בכנות שכאשר הוא מגיע לעניני דקדוק הוא מחפף ועובר הלאה. כמובן שלא היה מודע לספרים הנוספים של האבן עזרא, כך שלא היה מה לדבר אתו על השוואה בין כתבי האב"ע וההפניה אליהם.

סיור כזה לא הייתי מסוגל לעשות לפני שנה. לא היתה לי אז את היכולת להקשיב! הייתי נקרע עם עצמי בכל רגע מתוך הצורך להכריע "הלנו זה או לצרינו". כיום למדתי לשמוע בניחותא ולעבור מענין לעניין בלי "שהאני" יהיה מעורב בכל בדל מידע חדש. יש לי כאן הבחנה פסיכולוגית שנראית לי קרובה לאמת (הייתי שמח לשוחח על זה עם הפרופסור ההוא), שמאז המשבר, אני משתדל לבסס את האני הפנימי שלי על רבדים העמוקים יותר של הנפש, שזה אומר על תכונות האופי שלי ועל אמונותי הבסיסיות, על סיפוק מדברים ארציים וכדומה, ולכן שינויים בהשקפות עולם אינם מאיימים על האני שלי ואיני נכנס לכף הקלע. (אני מקוה שהסברתי את עצמי טוב). סוף דבר הרגשתי טוב עם עצמי ועם ההיכרות שעשיתי בשטח של אנשי התורה בעלי מודעות מחקרית. אמרתי לעצמי זה הזמן להחזיק את השור בקרניו.

פרק ה - השיחה עם רבי יוסל

את הפגישה עם ר' יוסל תכננתי זמן רב, ר' יוסל הוא מסוג האנשים שבפניהם אתה לא יכול לדבר שטויות, רציתי להיות ברור, חזק וחד משמעי כאשר אבוא לעניין אותו במחקר התורני. ר' יוסל הוא אדם עם מבנה גוף גדול, כתפיים רחבות וראש ענק ומרשים מתנוסס מבין כתפיו. הוא נחשב לבעל הכשרון הטוב ביותר בציבור הליטאי-תורני, דרך לימודו מקורית ולמעשה התקבצו סביבו אך מעט תלמידים. אמרתי לעצמי במצב כזה אפשר אולי יהיה לעניין אותו במחקר התורני דרך הצעה מפתה.

הצטרפתי אליו להליכה היומית שלו, מרמת שלמה לרמות, פתחתי בשלום ואמרתי לו שבאתי להציע לו להרביץ תורה בקנה מדה של דורות, דרך הרמת הפרויקט התורני החשוב ביותר בדורות האחרונים. "נו..." הוא אומר בסבלנות מאופקת, ואני המשכתי, יש לרב האי גאון - אחרון הגאונים בזמן וראשון במעלה, למעלה מאלף תשובות הידועות לנו כיום, ורובם ספונות וטמונות בקטעי הגניזה הקהירית המפוזרים בספריות שונות בעולם. יש יהודי אחד, אמרתי לו, בשם 'דב פרידברג' שמוכן לממן אותך עשר שנים (האמנתי שאני כבר אשכנע את ר' דב), אשר בסופם יתברך עולם התורה במדף שלם של תשובות רב האי גאון, מלוקטות וערוכות, מוגהות ומבוארות על ידי הגאון ר' יוסל! הסברתי לו שהוא יצטרך ללמוד ערבית יהודית - שדבר קטן הוא עבורו, וכן אמרתי לו שזה דורש עבודת צוות של זיהוי קטעי גניזה, והמון עבודות מחקר על נוסחאות קדומות בבבלי וירושלמי, על דברי ימיהם של הגאונים ודרך לימודם, ועל הפרשנות הקדומה לתלמוד ועוד.

אך סיימתי את דברי, ר' יוסל נעצר ולקח חצי פסיעה אחורנית. עברו שניות מועטות של שקט מתוח שעברו עלי כנצח, האדמה רעדה לי מתחת וראשי עמד להתפוצץ מרוב לחץ. אני מביט בו לתוך העיניים, שם לב שהוא מקשיב, מבין היטב את ההצעה, מבחין שהוא מתייסר, ואינני מצליח לנחש את התגובה המעשית שלו. ר' יוסל נושם עמוק, מרים מעט את קולו בצורה לא אופיינית לו ופולט מילים, ספק לי ספק לעצמו: "לא", לא מהם אני ולא מהמונם! מאמינים אנו בני מאמינים, התורה היא חלקנו, חיים אותה ומרגישים אותה מבפנים בלימודה וקיומה, ולא חוקרים אותה בקור רוח כעומד מהצד. כלום ראית אב החוקר את בנו או בן החוקר את אביו, הלא לבגידה ייחשב לו. גם לו יהי כדבריך שאני מפסיד - במדה זו או אחרת, בהרבצת תורה, בידיעת האמת העובדתית, אינני יוצא החוצה. המחיר שווה לי!

הייתי המום, נשארתי עומד מהורהר במקומי ור' יוסל הלך לו לדרכו בלי שהפנה אלי מבט. דבריו פגעו בי כחץ, הרכנתי את ראשי ולבי שתת דם, הנה אמרתי לעצמי סוף סוף דברים אמיתיים מפי תלמיד חכם שכולו אש, ואש התאוה של המחקר התורני לא שולטת בו. דבריו חדרו לעומק ליבי וחשתי שדבר אמת בפיהו. בסתר ליבי שמחתי על דבריו כמוצא שלל רב, הנה נתן לי ר' יוסל את ההסתכלות האמיתית על היחס שלנו לתורה ופטר אותי מכל זוהמת החיצונים של המחקר התורני.

לקראת הפגישה עם ר' יוסל, כוונתי את הטלפון הסלולרי על 'שקט' מתוך דרך ארץ, וכך זה נשאר זמן רב בעוד אני מטייל ברחבות מתוך לחץ, בלבול וכאבי ראש. המשכתי את הדרך לרמות, שכחתי מכל העולם, טיפסתי את העליות, המשכתי לכיוון 'נבי סמואל', מכוניות צפרו לי כאשר סטיתי לצד הכביש וכמעט נדרסתי. רעד בכיס מהטלפון הסלולרי העיר אותי מהתרדמת, אני מוציא את הסלולרי מהכיס והנה שמונה עשרה שיחות מהבית שלא נענו. אני מחייג לתא הקולי ושומע הודעות היסטריות להגיע הביתה, יש לה תור לרופא נשים שהיינו אמורים ללכת יחד, אשתי מחפשת אותי בכל העולם, אין לה בביסיטר, הילדים עצבניים, היא לא שולחת אותם לאמא שלה כי היא לא רוצה שהיא תדע, הכעס שלה כלפי הולך וגובר עם קצב ההודעות, על חוסר אחריות, על התעסקות בשטויות במקום ללמוד בכולל כמו כולם, ושהיא כבר לא יכולה לסבול את זה. מצד אחד התאכזבתי מחוסר ההזדהות שלה אתי וכעסתי עליה, מאידך התמלאתי בנקיפות מצפון על שאני הורס לה חלום של חיים איכותיים ונורמליים, והיה בא לי להתפוצץ באיזה פיגוע שיחסל אותי ואת הבעיות שלי. 

הנטיה הראשונית שלי הייתה לקבל את דבריו של ר' יוסל כמות שהם, ולראות את כל נסיוני להכיר ולהתחבר למחקר התורני, כהיספחות ילדותית ולחזור ללימוד הרגיל והמסורתי, בפרט כאשר במשפחתה של אשתי החלו לסמן אותי. אולם כבוגר משבר פסיכולוגי, ידעתי להבחין שנטיה זו היא בסך הכל הגנה מפני חרדה מצפונית. היה לי האומץ לעמוד חזיתית ושקול מול הדברים ששמעתי, לבחון אותם ולשקול אותם מול הידוע לי עד כה בסוגיה. מה עוד שאשתי טענה לי טענה ניצחת, ראה, היא אומרת לי, אתה נחשפת לעולם המחקר התורני טיפין טיפין, עברת איזה תהליך ארוך ומייגע ועדיין אתה לא שלם עם זה שכלית ונפשית. מה אתה רוצה מר' יוסל, הנחת עליו פצצה של טונה. אתה יודע איזה אומץ הוא היה צריך להתאזר כדי להיות כנה ולדון עם עצמו ברצינות באתגר שהצעת לו? הוא כנראה איש של אמת, אחרת הוא בכלל לא היה מקשיב לך, אבל ה' עזר לו ותוך כמה שניות מצא דרך סלולה לסרב לך. מה שנתן לי חיזוק לדברי אשתי זו העובדה שלאחר כמה שבועות פגשתי את ר' יוסל בברית שעשה חבר משותף, והוא פנה אלי כידיד וותיק עם 'שלום עליכם' חם ואוהד, אז הבנתי שהוא בסך הכל די נהנה בשיחה אתי ובאתגר שהצבתי לו.

באותה תקופה, נתפסתי למילים "'בפנים" "בחוץ" של ר' יוסל והם ריצדו לנגד עיני ללא הרף. כל מה שראיתי, שמעתי או חשבתי, עבר מיד לבחינה, זה מבפנים או מבחוץ? תרבות המזרח בפנים לעומת תרבות המערב שהיא בחוץ, החסידים בפנים והמתנגדים בחוץ, האידיאולוגיים מבפנים והשכלתנים ההגיוניים מבחוץ... כך עברה עלי תקופה ארוכה שדבריו של ר' יוסל התנגנו לי ברקע אבל, מעניין, שלא בער לי להכריע. הייתה זו תקופה יפה עבורי, תקופה של הקשבה לעצמי, הקשבה למסרים חבויים בספרי גדולי אחרונים, בין השאר צדו עיני את ההקדמה של הנצי"ב להעמק שאלה, וכך מצאתי את עצמי מתעשר בחשיבה עמוקה, רחבה ומתוך זוויות היסטוריות.

פרק ו - הריקוד הנובהרדוקאי

ליל תשעה באב, אני מקבל אשראי מאשתי לחזור מאוחר, או שלא לחזור בכלל. אני יורד לאור-שמח שם מתקיים כל שנה שיעור, או הרצאה מרבי משה שפירא על מהות היום. משך שעה וחצי עמדנו שם בצפיפות נוראה, קהל גדול ומגוון, בתחושת רוממות של התחברות למושגים נשגבים ופענוח מונחים מופשטים. עליך להחזיק ראש בחישוביים סבוכים, אבל היסודות עצמם נוחתים עליך כנתינתן מסיני בבחינת 'כזה ראה וקדש'.

אני פונה חזרה הביתה, השעה היא קרוב לחצות, אני חוצה את רחבת בית כנסת חב"ד שברח' חנה ונתקל באפיזודה מעניינת. שני אנשים על רצפת החצר, האחד שרוע על צדו, השני בישיבה מזרחית, מנהלים ביניהם שיחה ערה. כבר בהיבט הראשוני והמיידי שמתי לב שנפלתי למשהו ייחודי ומוזר. הם לא נראו לי כמשועממים המבלים את ימיהם בשיחות בטלות, גם לא כתלמידי חכמים הלנים בעומקה של הלכה. טון דיבורם היה של 'שיקול דעת' אבל לא כבד אלא משוחרר ללא תחושת אחריות כל שהיא. קשה לי להגדיר את זה, כי זה לא דבר מצוי, הייתי אומר את זה כך: "הם היו 'קוליים' ומשוחררים, אבל כל אחד מהם הוא בעל מטען של טנק".

באווירת היום הרשיתי לעצמי לעמוד בצד ולהקשיב לשיחתם, ואף להתערב ולקחת בה חלק. אני חייב לומר שמעולם לא ראיתי מחזה כזה, אני לא מכיר אנשים מהסוג הזה, ואין סיכוי שאוכל לשחזר כאן את שיחתם במלואה. הם שוחחו על יהדות ליטא בעבר ובהווה, דבריהם הייתה טבולים בניואנסים פסיכולוגיים על אישים ושיטות, הם דימו איזה שיח בין שני גדולים על ילדותם בליטא, השיחה הייתה טבולה באידיש עסיסית, וזה משך אותי מאד להמשיך ולהקשיב.

בהמשך חקרתי אותם על עצמם, ומתברר שהאחד נקרא בשם שרגא גרוסברד והשני הוא לָעזָר פרוש. במחקר זוטא שעשיתי למחרת, מתברר שהם אנשים מוכרים כל אחד בפני עצמו. הם גם שונים מאד זה מזה במוצאם ובסיפור חייהם, שרגא הוא ליטאי בן ליטאי, בעל שכל, איש נאמן, אדוק ביותר בדתו, מתקרב לעשור השלישי של חיו ועדיין לא נשוי. לָעזָר לעומתו הוא ירושלמי בן ירושלמי, איש מיסטי בעל הבחנה דקה שבדקה, בעל בית בעשור החמישי לחיו אבל ללא צאצאים המקדיש את זמנו להכיר את מי שאמר והיה עולם ואת מי שמתיימרים לדעת את דרכי עבודתו. הצד השווה שבהם שהם חיים באופן מתמיד את הרבדים העמוקים והנסתרים מרוב בני אדם, עסוקים כל היום במחשבות, בניתוח אישים דגולים, בהבחנת ניואנסים של התנהגויות, בדקויות של רגשות ובהכרת עולמו של הקב"ה.

כאשר נושא השיחה עבר למידת ההשפעה של ההשכלה על יהדות ליטא, שמתי אוזני כאפרכסת. אתנצל מראש על כך שהציטוטים שלי הם בוודאי לא מדויקים, הן מחמת עומק המושג והן מקוצר המשיג, כי אין לי, ולפחות בזמנו לא היה לי, כל מושג והבנה בדברים הללו. באופן כללי אני יכול לומר שהייתה ביניהם הסכמה שבישיבות ליטא קדשו את השכל ואת החשיבה ההגיונית וזה קרה במקביל למה שהתרחש בעולם המערבי באותה תקופה - המאה התשע עשרה, שהאמינו בשכל האנושי שיכול לדעת הכל. אלא שבעוד שלדעתו של 'שרגא' הייתה זאת תוצאה ישירה מהמגע העקיף והישיר שהיה ליהודים ולרבנים עם סביבותיהם, 'לָעזָר' המיסטיקן ביקר את מה שנחשב 'החשיבה הנסיבתית של ההיסטוריונים הקלאסיים' וטען שזו גאווה לקבוע במבט לאחור סיבות ומסובבים, ותכלס אין לנו את היכולת לדעת איך דברים התגלגלו. באופן אישי הוא מבכר את הגישה המטאפיסית שגורסת שגורם חיצוני הוא הסיבה לשינויי החשיבה בעולם באופן מקביל.

הם שוחחו על החסידיזציה והונגריזציה שעוברת על הציבור הישיבתי, ושרגא טען שהעובדה שעדין נשמעים מפי בחורי חמד בישיבות המצטיינות, המילים, "התוספות קשה"; "הרשב"א משולל הגיון"; "הקצות לא צודק"; "הנתיבות לא לכך בחשבון", זה ממש נס. אנו מתקרבים לאט לתפיסה החסידית שגורסת: "יש אש בשם 'אביי' שאומר דין של אש: 'יאוש שלא מדעת הוי יאוש', ויש אש בשם 'רבא' שאומרת דין של אש: יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש". לָעזָר חלק עליו וטען אדרבה, הציבור הישיבתי יקבל עצמאות חשיבתית ויגיע לתחומי המחקר התורני המודרני וזה יקרה דרך המכונים התורניים להוצאת ספרי הקדמונים כדוגמת רמב"ם פרנקל, שלדבריו, הוא מכיר כמה מהם שפיתחו תפיסות ביקרתיות עם עצמאות מחשבתית תורנית. הלחץ בתוך הציבור הליטאי למיצוי עצמי ומציאת בקעה לתלמידי חכמים להתגדר בה, יכניס יותר ויותר אנשים למחקר תורני גבוה כי זה התחום התורני האולטימטיבי עבורם.

לָעזָר נזכר ומספר על הרב מבריסק משמו של הרב בוקסבוים ממכון ירושלים: "כאשר אברהם סופר (מהדיר בית הבחירה להמאירי ב.ז.) חזר משנת שבתון בבית המדרש לרבנים, סירב הבריסקער רב, להמשיך ולדבר אתו בלימוד. אברהם סופר שהיה טיפוס 'ישיר', פגש יום אחד את הרב מבריסק מטייל ברח' דוד ילין, ובא אליו בטרוניה, מה ביני לבין שרגא אברמסון? וכי שרגא לא היה אצל הקונסרבטיבים, והוא ממשיך להופיע אצלך תמידים כסדרם. ענה לו הבריסקער רב כדרכו בסיפור, מעשה בריבה אחת שבית הדין בוילנא קבע שתצא שלא בכתובה מפני היותה 'עוברת על דת יהודית' בשל העובדה שהיא הולכת ללא כיסוי ראש. טענה האשה הלא אתמול פסקתם לפלונית שהליכה ללא כיסוי ראש אינה כעוברת על דת, וכי משא פנים יש בדין! ענו לה הדיינים, פלונית נולדה וגדלה כאן בוילנא, שההליכה ללא כיסוי ראש מצויה, ולכן אינה נחשבת עוברת על דת. אבל את הרי באת מהונגריה, שם מגלחים את שער הראש. כאשר "'א אונגארישע פרוי' הולכת ללא כיסוי ראש, היא עוברת על דת! המשיך הרב מבריסק ואמר, כאשר נכד של החתם סופר דורך אצל הקונסרבטיבים הוא 'שייגעץ', אבל שרגא, מאיפוא הוא בא, מלומזה, נו... הדרך לא כל כך רחוקה".

לָעזָר סיים את הסיפור עם הסתייגות רבתית, שהקרבה בין 'לומזה' לבין 'ביה"מ לרבנים' אינה נסלחת, ואם הסיפור נכון, הרי שהרב מבריסק היה תמים בהקשר של ביה"מ לרבנים. שרגא לעומתו טען שהסיפור משקף במדויק את עולמו של הרב מבריסק, וניכר היה ששרגא שש להציג את המבט שלו על הבריסקער רב. "יראת השמים של הרב מבריסק הביאה אותו להתייחס לתורה באופן כללי, מתוך מרחק עצום וכבלתי נתפסת להשגה אנושית, ועל אחת כמה וכמה במה שנוגע ליסודות היהדות, שם פחד ורעד לדון בה אפילו עם עצמו - שמא יטעה במחשבה אפילו לרגע". שים לב אמר שרגא, שקיום התורה ושמירת המצוות נתפס בבריסק כחובה יבשה וכמטרה בפני עצמה בלי קשר לאלוקים "אזויי דארפמען טון" (כך צריך לעשות). בבריסק מתרחקים מאמרות כמו, המצוות משפיעות על נפש האדם, מזככות אותו, מעדנות אותו ומרוממות אותו. בריסקער אמיתי אף לא יהיה מוכן לומר, שהתורה מקרבת את האדם לאלוקים, את התורה מקיימים, כי כך כתוב בתורה.

לָעזָר מכניס הערת ביניים "זה נשמע 'ליבובויץ' קלאסי" (הכוונה לפרופ' ישעיהו ליבוביץ שטען שעיקר היהדות היא קיומה המעשי של המצוות. ב.ז.). שרגא ממשיך במשאו ואומר, גם בלימוד התורה כך, רבי חיים לא רצה לעסוק ב"למה" והיה צמוד ל"מה". רבי חיים בשיחתו הידועה עם רבי שמעון שקוף, הטיל ספק בטענה (של הרמב"ם ובית מדרשו ב.ז.) שלא תרצח נועד לשמור על אוכלוסיית העולם וטען שעובדה היא שבעלי החיים קיימים ומתרבים בלי 'לא תרצח'. על רבי חיים אמר רבי יחזקאל אברמסקי שלא היה קשר בין אופיו למעשיו, כל מעשה נבחן אצלו מחדש - בשכלו המזוקק והנקי מרגשות ותחושות, מה נכון וראוי לעשות ברגע זה - לָעזָר מכניס הערת בינים "כמו המנהיג של המורה" (ראה מו"נ א נד ב.ז.), לא היה מקום אצל רבי חיים למושג 'רוח התורה' היה רק מה כתוב בתורה. הלימוד שלו היה בחדירה לרבדים עמוקים של הגדרת משפטיות של מה כתוב, תוך ניתוח לשוני, הבחנות דקות עם חלוקה בין מושגים ותתי מושגים משפטיים. מכאן התנגדותו הגדולה לתנועת המוסר ששילבה בין תורה ומוסר, כאשר התורה לפי רבי חיים היא מעל המוסר ואין המוסר קנה מדה לה.

והנה אומר שרגא דוגמה קלאסית, בבריסק מספרים שכאשר הראו לרב מבריסק את דברי החזון איש שההלכה שאפיקורסין ומחללי שבת בפרהסיה 'מורידין ולא מעלין', אינה נוהגת בזמן הזה היות שמטרת ההלכה היא חיזוק הדת ואילו כיום היא תוביל להרס הדת, התאדם כולו וכל גופו רעד באמרו "הלא זהו רפורם", היה לו לומר שאנוסים אנו מלקיים הלכה זו, ולא שההלכה השתנתה מחמת טעמה. שים לב אמר שרגא, שבבריסק יש נתק כמעט מוחלט בין התורה לענייני החיים. החזון איש יכל להעדיף רופא ירא שמים, בבריסק זה לא יעלה על הדעת. יש הרבה אמרות של הרב מבריסק המלמדות על מפוקחות גדולה והסתכלות ריאלית לחיים והבנת צרכיה הגשמיים לאשורם.

התפיסה השלטת בישיבות ליטא בכלל ואצל רבי שמעון בפרט ואצ"ל בתנועת המוסר, אומר שרגא, לא הייתה כזאת אלא להיפך ומכאן תחושת המרחק וההסתכלות השלילית של הרב מבריסק עליהם, שדווקא באה לידי ביטוי באמירה הזאת שהזכרת על הדרך הקצרה בין לומז'ה לבית המדרש לרבנים.

העזתי פנים ואמרתי שאולי צורת הלימוד של העמידה בחוץ מבחינה רגשית, אפשרה לרב מבריסק להתחבר ולו במקצת למחקר התורני, כי שמעתי שהוא גלה עניין במציאת נוסחה נכונה מדפוסים ישנים וכתבי יד. החוקר בעצם עוסק ב"מה" הבריסקאי, ולא ב"למה" הישיבתי. "זייער גוט" (טוב מאד) אמרו שניהם והתמלאתי סיפוק. אני ממשיך ומנצל את ההזדמנות ושואל, כתלמיד בפני רבותיו: הבריסקער הזה, כאשר הוא לומד על דיני מחשבת פיגול בעבודת המקדש, ומבחינתו אין הוא עוסק כלל ברוח הדברים, אלא מברר הגדרה הלכתית יבשה כחציר, האם אתה רואה אותו בפנים, שקוע בתוך עולמה של תורה, או כחוקר חיצוני המברר גדריה המשפטיים של חוקים. במקום מענה, מתנגן לו שרגא באידיש ניגון נוברדוקאי כאשר לָעזָר מדקלם אחריו: "כאשר יהודי יושב בבית המדרש, אין זה משנה איך הוא נראה ומאין הוא בא, כאשר דברי התנאים והאמוראים הקדושים בפיו, מלאך מהשמים לוקח אותו בזרעו ומכניס אותו לישיבה של מעלה ומציגו לפני התנאים ולאמוראים ונושקים לו על ראשו (תרגום שלי. ב.ז.)". שרגא מסיים ואומר "שאלה חיצונית היא" וכל שהלימוד הוא מתוך אמונה והכרה ברוממות התורה וגדלות חכמיה הרי הלומד עמוק בפנים!

השיחה בין שרגא לר' אלעזר אינה מסתיימת אלא נקטעת עם נפילת זרועו של שרגא, ראשו נושק לרצפה ונרדם. נהניתי במיוחד לחזות בטרום הירדמותו של שגרא, בשלב שנקרא בגמרא 'נים ולא נים - דקרי ליה ועני ולא ידע להדורי סברא', שרגא מחייך תוך כדי נמנום, נשמע פולט "נו.. נו.. אבל תראה מה שכותב עליו ר' יעקב ליפשיץ...".

אני מלווה את לָעזָר לביתו, הוא מספר לי על ילדות של חיפוש וביקוש, על נערוּת שובבה ביערות ובמערות חבויות עם כמה חברים בספרי מורה נבוכים לאור הנרות, על היכרות עם עולם הקבלה והמיסטיקה, על מדיטציה ועולמה הרחב החוצה עמים ומדינות ועל ההתנסות שלו בה. אני חש מצומק וקטן ושמח בחלקי על יכולתי להקשיב ולהפנים. כמענה לשאלתי האם להעיר את שרגא, הוא עושה לי תנועת ביטול, זה בסדר, הוא כזה. אני חוזר לרחבה, צופה על שרגא, רואה את גופו על הרצפה ומביט על רוחו המרחפת למעלה מג' טפחים, על הסבַּרה מדהימה, על אצילות והארת פנים ועל מחשבה טהורה ומזוככת. אני מרכין ראש, סובב והולך לביתי עם דמדומי שחר.

לשאלת אשתי לפשר איחורי, ספרתי לה שהלילה ראה ראיתי את 'עזרא' פוגש את 'ר' יוסל' בבית המדרש ויחד פוצחים בריקוד עם השיר הנוברדוקאי: "כאשר יהודי יושב בבית המדרש, אין זה משנה איך הוא נראה ומאין הוא בא, כאשר דברי התנאים והאמוראים הקדושים בפיו, מלאך מהשמים לוקח אותו בזרעו ומכניס אותו לישיבה של מעלה ומציגו לפני התנאים ולאמוראים ונושקים לו על ראשו ".

פרק ז – אשטיקעלע רבינו תם

אני בא ממשפחה חשובה בציבור הליטאי, אבל לא ממרכז המפה הפוליטית אשר שם הגדולים וטובי העסקנים, ולכן אף שגדלתי עם ארשת חשיבות עצמית גבוהה, לא זכור לי ביקורים וקשרים רבים עם רבנים, עסקנים ומנהלי מוסדות וכדומה. אבל בשנים האחרונות נוצרה איזה זיקה וקשרי שידוכין בין הרבה קבוצות תורניות צדדיות, - בכולל אצלנו נקראת התופעה 'ברית האופוזיציונרים', כך שמשפחות הללו התלכדו במידה מסוימת, גבם הזדקף קצת יותר והחלו לקבל גוון של "חצר", דבר שלא היה בזמן שהייתי נער וחבל. באופן אישי נהניתי מהקשרים שהחלו להיווצר, ואהבתי לנצל שמחות משותפות להרחבת ההיכרות שלי עם הגוונים של עולם התורה. ערב אחד השתתפתי בחתונה מסוג זה, קרוב משפחה שהתחתן עם משפחה בני ברקית המשתייכת לאנשי החזון איש (חזונישניקי"ם). התישבתי בשולחן של משפחת הכלה על מנת לעשות קצת היכרויות. ישבו שם בשלחן ר' חצקל ברטלר, ר' יהודה בויאר ועוד כמה מהחברה הרציניים שלהם.

החתן התכבד להגיד איזה דבר תורה, ור' יהודה בויאר צועק, "מק"ש הוא פטור ושטיקל תורה הוא אומר?" בין לבין התפתח איזה שיחת חולין של תלמידי חכמים, ישבתי בצד והקשבתי לשיחה שהבנתי אותה חלקית. החתן שהיה בריסקער לא הפסיק מלהזכיר את הרמב"ם, והם לא כל כך אהבו את זה, והנה תוך כדי שיחתם אני שומע את ר' חצקל אומר נו... החזו"א הרי אמר לי פעם עליו (על הרמב"ם) "מיקען שוויין מיינען, הער איז ארויס פוון התפעלות פוון דעם ר"י מיגש וואס הער איז גיווען אשטיקעלע רבינו תם" (אפשר לחשוב, הוא יצא מהתפעלות מהר"י מיגש אשר היה קצת רבינו תם). התכווצתי בתוכי, העיניים שלי רצדו ללא מנוחה, ואיזה רעד השתלט על איברי. לא ציפיתי לאמרה כזו קרה וצינית כלפי גדולי הראשונים מפי תלמידי חכמים בסדר גודל כזה. אילו הייתי צעיר יותר, הייתי בורח לנפשי כל עוד נשמתי באפי, אבל כבר גדלתי ולמדתי דבר ושתים על היחס לקדמונים, והבנתי שיש משהו גדול במשפט הזה, ועוד יותר מכך הוא מלמד על מקומו של בעל המימרה, לפחות בעיני עצמו.

אמרתי לעצמי, עזוב רגע את ההשקפה, אבל מה פשרו של משפט זה? למה רבינו תם ולמה 'אשטיקעלע'? דווקא למדתי לאחרונה הרבה בספר חידושי הר"י מיגש, כאשר למדתי מסכת שבועות בסדר ג', ראיתי איך שהרמב"ם הולך בעקבותיו, אבל לא היה לי קצה חוט להבין את הקשר הזה שבינו לבין רבינו תם, לא ידעתי איך אוכלים את זה.

קצת התביישתי לשאול חברים, בפרט שהייתי כמשקר בעיניהם, בכל זאת נסיתי פה שם, ואין עונה. השחלתי את המשפט הזה לכמה ראשי ישיבות, שעיקמו עלי את אפם כי עז, הלכתי לחפש במאגרי מידע באינטרנט, באוצר החכמה, ואין ולו רמז אחד על הקשר בין ר"י מיגש לר"ת. קפצתי לישיבתו של רבי משה שמואל שפירא, דברתי עם אחד התלמידים שסייע לו בההדרת ספרי הר"י מיגש, הוא עשה את עצמו כאילו הוא יודע במה המדובר, והתחיל להסביר לי את הדברים בפלפולי סרק, ראיתי שאין עם מי לדבר, נתתי לו לסיים, אמרתי לו תודה והלכתי. גם כשהייתי יום אחד בב"ב ארבתי לר' חצקל ברטלר ברחוב, ניגשתי אליו ושאלתיו בגמגום למה התכוון החזו"א, הוא ראה בי כנראה איזה נודניק בני ברקי וסילק אותי מעליו בקול רם ובבושת פנים.

*

חברי הטוב ר' מאיר חיתן את בתו עם נכדו של רבי חיים גריינמן, יפה אמרתי לעצמי, הנה קרתה לפני הזדמנות, אנצל את השבת שבע-ברכות לשבת עם מאן דהו מבני הגריינמנים שיסביר לי את העניין. שתי מילים על בני השבט: יש בהם משהו שהם ממלאים את החלל שהם נמצאים בו, הם גבוהים, מלאים, מקרינים בטחון עצמי ובעלי משקל פנימי רב, יש בהם בעלי תריסין במקרא, במשנה, בגמרא ובפוסקים, זהו שבט עצמאי ודומיננטי בסוגיות דתיות והלכתיות. השתדלתי במשך התפילה לעקוב אחר הארי שבחבורה, ובקידוש שאחר התפילה נגשתי אליו, גלגלנו שיחה על דה ועל דה, ודי מהר הגעתי לדברי החזו"א על הר"י מיגש. תא חזי, הוא אומר לי, "אתה לומד סוגיה, לוקח לך מינימום שבוע שבועיים, בסוגיה זו יש במקרה הטוב ר"י מיגש אחד ורבנו תם אחד, איך תוכל להכיר אותם? קח לך את כל הסוגיות שלמדת, תעבור ברצף על הספרים; הלכות גדולות, רי"ף, ר"י מיגש, רש"י, רבנו תם, רמב"ן, ואז תוכל לקבל הבנה מה עשה כל אחד מהם". המשיך ואמר: "שים לב לעובדה שגם הר"י מיגש וגם רבנו תם היו "מחדשים" או במלה עכשווית "יצירתיים", כי הלא הקושיות של כולם הם פחות או יותר אותו הדבר, השאלה היא איך אתה ניגש לתירוץ; שיש מחלוקת הסוגיות, שלאו דווקא נקט, אתה מחפש גרסה אחרת וכדומה, או שאתה אומר שיש כאן 'שני דינים' וכדומה. חשוב קצת על 'מיגוי לאפוקי משבועה' של הר"י מיגש ושהרמב"ן צועק לו שלא לחדש לבד סברות, ועל 'שתי השקיעות' שיצר רבנו תם בגלל סתירה בין סוגיות". עוד אני מסנוור מדבריו, והוא ממשיך בשלו ואומר: "אם על ההעזה של החזו"א תלונתך, דע לך ידידי, דבר קטן הוא לעומת הדברים ששמענו מאבינו על התבטאויותיו בסוף ימיו - על הקדמונים.

הגרינמן הזה אינו יודע איזה תעסוקה הוא נתן לי ובוודאי שאינו משער על השיר החדש שלא פסק מפי במשך חודשים עד שאשתי כבר שאלה אותי לפשרו: "מיגו לאפוקי משבועה לא אמרינן של הר"י מיגש, שתי השקיעות של רבנו תם", וחוזר חלילה (במנגינת נובהרדוק). בחודשים הקרובים התעסקתי בשני דברים במקביל, בהכרת בתי המדרש של הראשונים, ובהכרת הספר "חזון אי"ש והאיש שמאחוריו. שתי משימות לא קלות עבורי, אליהם ניגשתי כתייר בארץ לא נודע.

להכרת בתי המדרש של הראשונים נעזרתי בספר נחמד שמכרו בבית הכנסת בשכונה, בשם "על הראשונים" שחיבר הרב יצחק שילת, בו הוא מפרט את כל הגאונים והראשונים מכל הארצות לפי ארץ מושבם מחולקים לפי דורות עם הספרים שהם חברו כל אחד. למדתי להבין שיש "בית מדרש ספרדי שכולל; רבי שמואל הנגיד, רבנו חננאל, רב נסים (גאון), רי"ץ גאות, רי"ף, ר"י ברצלוני, ר"י מיגש ועוד. לעומת בית המדרש באשכנז וצרפת שכולל רבנים שלפני רש"י, ר' קלונימוס, ר' משולם, ר' גרשום מאור הגולה, בעל הערוך, ר' קלונימוס, רש"י ובעלי התוספות.

אני מדלג כאן על תקופה ארוכה שהנושא של הר"י מיגש הטריד אותי, במהלכה למדתי לעיין בדברי הראשונים בעין ביקורתית, כוונתי לשימת לב לא רק למה שהם אומרים, אלא גם למה שאחרים אמרו והם לא אמרו, מה שאמרו רבותיהם, ורבותי רבותיהם, מה אמרו בבית מדרשם לעומת בתי מדרש האחרים, וכדומה. נעזרתי בכמה תלמידי חכמים לא שיגרתים, וגם בספרות עזר שמצאתי בספריה הלאומית.

שמתי לב לדברים שלהלן: הספרדים הקדמונים התכתבו עם הגאונים והנוסחאות שלהם קרובות יותר למה שהיה בישיבות בבבל, הם עסקו בבירור הפשט של דברים על מנת שהם יהיו קרובים להיגיון, למוסר ולצדק, הם הרגישו קרובים לבעלי התלמוד ואפשרו לעצמם לבכר חלק אחד מהתלמוד על חברו. כך היה עד הר"י מיגש, אצלו אתה נתקל במשהו חדש ושונה, הוא מתרץ שלשה תירוצים וכולם נכונים! הוא זורק השערות באוויר, (שהרמב"ן ממש תוקף אותם), הוא ממציא רעיונות חדשניים. זה באמת משהו אחר ומאד מתאימים עליו דברי הרמב"ם: "לפניו לא היה כן מלך כמוהו בדרכו זו". לעומתם, לחכמי אשכנז היה פחות בטחון בנוסחאות שהיו לפניהם ואצל רש"י לדוגמה יש לו אלפי תיקוני גרסאות בתלמוד, הם קדשו את כל התלמוד בקדושה אחת, וזה יצר אצל רש"י עצמו ועוד יותר בעלי התוספות אלפי שאלות חדשות שהצריכו התמודדות חדשה ויצירתית כפי שאנו רואים ומרכינים את הראש לעוצמתם התורנית.

*

את ההיכרות עם בעל המימרה רציתי לעשות בכוחות עצמי, כי שמתי לב שלכל אחד יש מה להגיד על החזון אי"ש. התחלתי להיצמד לספר חזו"א תוך כדי לימודי כדי להכירו מקרוב, ללא דעות קדומות. למעשה הייתה לי הפתעה מאכזבת נוראה שמבטאת בשתי מילים "החזון איש לא היה צמוד לטקסטים"!!! היה זה בראש חודש אדר, קצת נמאס לי מהלימוד השגרתי, ולקחתי מסכת מגילה לידי, כאשר הספר חזון איש צמוד אלי. הסימן הראשון שלו בהלכות מגילה הוא בסוגיה של בן עיר שהלך לכרך, יש לו המון חומר על זה, ובתחילה מאד התפעלתי מהיסודיות, הירידה לפרטי פרטים, ההתחשבנות לאורך כל הסוגיה עם כל השיטות, אבל עשיתי פסק זמן, והתחלתי מהיסוד, למדתי את הסוגיה הדק היטב, עם רש"י, רי"ף, רז"ה ומלחמות. חזרתי לחזו"א, והנה הוא כל הזמן לשיטתו, אחר שהוא ראה מה שראה בחזונו תוך כדי לימוד הגמרא, הוא שיעבד לכך את כל מה שהוא למד. תהיה זו חוצפה אם אומר, אבל אחטא לעצמי לאמת אם לא אומר, שקריאה אוביקטיבית של הטקסטים מנוגדת לגמרי לפרשנות שלו.  

גיבוי לתחושה שלי ביחס לחזון אי"ש קבלתי בליל שבת, כאשר ישבתי אצל חמי בשולחן שבת שהקריא הלכות שבת מתוך הספר 'שמירת שבת כהלכתה'. לסקרנותי דפדפתי בין דפי הספר, ובסוף הספר נפלו עיני להערה מאת הגרש"ז אויערבאך, בה הוא מתווכח עם החזו"א שסובר "דאין שום חילוק בין טלטול ביד לטלטול בגוף או בשאר האברים וכל שמעשהו הוא רק כדי לטלטל את המוקצה אסור לכו"ע אפי' אם מטלטל בגופו". על כף כותב רש"ז: "מפשטות דברי הב"י... וכן נראה מלשונו של הטור... וכן כתב גם הרמב"ן... גם הרשב"א כתב שם בהאי לישנא... גם הרמ"א כתב... וכ"כ גם הגר"א... ועיין גם בריטב"א ובר"ן בשם רש"י... וכ"כ גם הרי"ד... ועיין באו"ז...". למעשה סיפר לי החברותא שלי בשם ר"ש אויערבאך, שאין ספק שהחזון איש סבר היה בדעתו שיש לאסור טלטול בגופו, וכך הוא פירש את הסוגיה של קש שעל גבי המיטה, ועל סמך זה דחק מאד בלשון הראשונים. רעיון דומה עם 'מוזיקה' קצת שונה, אמר לי תלמיד אחד של רבי 'גדליה נדל' בשם 'אברהם קלמנוביץ' שבעיני החזון איש, כל עוד והייתה לו אפשרות ואפילו רחוקה ביותר, שאין בדברי ראשון פלוני ההיפך מדבריו, הייתה עליו חובה דתית-שכלית לפסוק כסברא שלו הוא".

הגילוי הזה שהחזון אי"ש לא היה משועבד לטקסטים, התחבר לי מאד לעובדה שהחזו"א התרחק והרחיק כל קשר עם המחקר התורני ועם חוקרים תורניים. פתאום קלטתי שלא רק החשש שלא תיפול התורה לאנשי מדע היה לנגד עיניו, אלא שלימוד התורה בעיניו היה משהו אחר, לא רק לחשוב על מה שאחרים אמרו, אלא ההתחברות הרגשית לדיני התורה והמשכתם להלכה למעשה, או כל הגדרה דתית תורנית אחרת דומה לה. את זה הוא מצא בעיקר בסוג עמילות בתורה הנמצאת אצל בעלי התוס'. באנלוגיה למשפט המפורסם "אילו ידעתיו הייתיו" אפשר לומר שהחזו"א ידע את תורת הקדמונים ולכן אף ראה את עצמו ככזה, ומכאן הכוח שלו, בניגוד לשאר בני דורו, להתייצב מול אישיותם של הקדמונים. כל זה התחבר לי עם משפט חכם שאמר לי פעם 'קלמנוביץ' הנ"ל, יהיה זה נר לרגליך: "אפוא שיותר פרום יש יותר נועזות דתית-תורנית", והפרום הזה של ההתנגדות למחקר תורני וקידוש הלימוד המסורתי, טמון בחובו נועזות יתירה של שפיטה והתערבות בתוך דברי הראשונים.

במשך התקופה הייתי משתעשע בשלבי הגילויים ומשתף ידידים וחברים דרך המייל בכל שלבי ההתפתחות. אני חייב לצטט מייל אחד שקבלתי מיהודי תורני, אינטלקטואל אמיתי בשם ישעיהו לוי, וכך כתב לי: "מבחינה פסיכולוגית דחף ההיצמדות לטקסט נובעת מחרדה ואי יכולת התמודדות עם המהות. הטקסט הוא מוגבל ומוגדר והיאחזות בו קלה ונוחה, הרעיונות הם פתוחים ודינמיים והזרימה אתם דורשת אמונה חזקה ביכולתך". ישעיהו סיים את המייל באמרו, אלו אינם דברים מהשרוול, אלא תובנה שלקח לי הרבה שנים להגיע אליה. הוא כתב, אני מנסה להפנים אף שאני מרגיש שאני לא, או באופטימיות 'עדיין לא', שייך לתובנה הזאת. בכל זאת זה נתן לי להבין גם שעל אף שהטקסט הוא קודש קודשים, להיאחזות בו יש גם הסבר של חולין.

*

אף שלא סיימתי את המלאכה בהכרת החזון איש ובית מדרשו, הייתי שמח מאד בעבודתי היסודית, ועל הגילויים אליהם הגעתי בפרק זמן קצר יחסית. ליבי רווח לי וכמעט שטפחתי על שכמי לאמר "תמיד ידעתי שאתה מוכשר וחכם" אלא שעוד לא הספקתי להנות, ורוח אחרת שרתה עלי שהכריעה תחושה נעלית זו תחתיה. אני מתבייש לכתוב על זה, כי במבט מסוים זה סוג של דלות גאה, אבל למעשה המשפט של החזו"א על הרמב"ם והר"י מיגש, והניתוח שעשיתי לחזו"א, זעזעו אותי. העובדה שפתחתי דברים שהיו אצלי 'טאבו', הסירו ממני את משענת הפלדה שלי, פתאום אין שום דבר מוצק, ברור וחד משמעי. בסופו של דבר, המסורת של אלפי שנים, גדולי הדורות, עמודי התורה וההוראה, אלו הם תמצית חיינו, הכל נכנס בשתי המילים הכל כך חלק מאתנו: "בן תורה", במובן הכי איכותי שלו. כאשר אתה קולט שעד היום הייתה ילד, שסיפרו לך סיפורים, ושהמושגים הכי טהורים ושלמים שעליהם גדלת, הם לא מושלמים, חלקים וחד משמעים, אז מה כן? רבש"ע! בהיבט המעשי, נהייתי עצבני ואחוז תזזית, היו לי התפרצויות שאינם אופייניות לי, הרגשתי נזרק למקומות שגדולים עלי ואיני יודע לעמוד בהם. זה לא עשה לי טוב בחיים האזרחיים, לא יכלתי לתפקד כדרך אנשים, הייתי מרוסק לאברים והחרדה ואי השקט שוב מלאו את חיי.

 

פרק ח – מנערות לבגרות

עולה לי בסיטואציה סיפור שהיה שהתהלך בזמנו בישיבה על אחד מבחירי הישיבה שהיו לו ספקות באמונה. חברים שלחו אותו לרבי יצחק שלמה זילברמן, אדם רציני, בר דעת שאמונתו מתוך ידיעה. הוא נכנס לר' יצחק שלמה ואמר לו שיש לו פקפוקים על אמונת ישראל, הוא בקש ממנו לשבת ור' יצחק שלמה התיישב מולו, הרצין, הדליק סיגריה, שם את אזנו כאפרכסת ואמר: "ידיעתי קלה אבל משתדל אני שתהיה ברורה, אשמע מה בפיך ונבחן אותם יחד אחד לאחד". הבחור סיפר שהרצינות בה ר' יצחק שלמה התיחס לדבריו, עשתה לו מהפכה בראש, הוא קלט שהוא לא ילד שיכול להעלות בדעתו מה שהוא רוצה ללא אחריות, הוא כבר בגיל ובמעמד שהעלאת ספק הוא עניין רציני שצריך להיעשות מתוך אחריות ושיקול דעת.

הסיפור הזה עלה לי שוב ושוב, והבנתי שאני משחק באש, אני לא יכול להנות מכל העולמות, גם לבדוק דברים שהם בנפשה של היהדות, להתווכח, לעשות רעש, וגם להנות מזה ולא לקחת אחריות מעשית והסקת מסקנות מתחייבות. אשתי אומרת שלאורך כל הדרך היא טוענת לי שיש משהו ילדותי בהתנהגות שלי, אלא שלא התייחסתי ולא הערכתי את דעתה.

הדחיפה לתפיסה בוגרת הגיעה אלי מכיוון לא צפוי. הייתה זו הדירה החדשה שעברנו אליה ודין התורה שהתלווה אליו. מה שקרה הוא, שהקבלן מכר את הדירה לשני אנשים, כמנהג המאכערים בירושלים, והיינו צריכים להוכיח שאנו קודמים ושהקונה השני לא עשה את הקניה כביכול בתום לב. מי שליווה את המשפט מצדנו היה עו"ד חריף במיוחד בשם 'צמח', הוא למד בפונוביז' ובבריסק שם למד בחברותה עם רבי אברהם יהושע, והשווער שלי שכר את שרותיו. ראיתי בדין התורה הזה אתגר חזק מבחינתי, כי בסופו של דבר כל 'הלמדנות' בישיבה באה שם לידי ביטוי מעשי. אני נזכר באמרה שהתגלגלה בישיבה, נדמה לי בשם ר' ברוך פינס, "אילו כל סברה עקומה היתה מפילה מטוס, הישיבה היתה נראית אחרת". הנה אמרתי לעצמי, הלמדנות שלי עומדת במבחן מעשי וזה מאד הלהיב אותי. כל הברקה שעלתה במוחי, מיד התקשרתי לדווח לצמח, כתבתי נימוקים למדניים לחזק את הטענות שלנו, ונהניתי מכל רגע. (סוף סוף לא הכסף שלי שעמוד בסכנה, וההתחיבות לדירה במקומה עומדת בכל מקרה).

באחד הדיונים בבית הדין, ישבנו בחדר ההמתנה ואני הייתי במצב רוח מרומם. צמח לקח אותי הצידה ואמר לי "תשמע, אתה מתנהג כמו ילד, זה לא מתאים לך. השווער שלך במתח, שום דבר לא בטוח, הכל תלוי במוחם הקודר של הדיינים ועלינו לעשות מאמץ להגיע לתכלס. אני צריך אותך, כי אתה מתבטא טוב ויש לך רעיונות יצירתיים, אבל, סליחה שאני אומר לך את זה בפרצוף, הדיון הוא לא על הכשרון שלך, צא מזה! יש כאן עניין רציני, של הרבה מאד כסף, וטונה של עגמת נפש. שים את האגו שלך בצד, תהיה מקצוען נטו. במהלך כל הדיון תהיה מרוכז וצמוד רק לטובת העניין, תשכח מעצמך ואל תסחף לשום דבר אחר, אתה יודע מה המטרות שלנו בדיון הזה, ותצמד לזה ללא הפסקה כלל".

זה היה ניעור רציני עבורי, צמח הטיח בפני את האמת העובדתית באכזריות יתירה ללא עטיפות וללא משא פנים. לא יכולתי לכעוס עליו, כי הזדהיתי לחלוטין עם המקום החדש שהציב אותי בהבל פיו, הוא פשוט הצביע לי על העולם האמיתי, עולם שלא מתייחס לרצונות ופנטזיות, עולם עם כללים ברורים להישרדות כלכלית וחברתית, עולם שספקנות וקונפליקטים מהווים מכשול, זה לא כיף להיות שם, אבל אחר שהגעת לשם בהכרתך, אתה קולט כמה זה חולה לא להיות שם.

אף שהשיח עם 'צמח' היה בעולם הגשמי, הרי שדבריו התהדהדו במוחי ושמעתים כבת-קול הפונה לעולמי הפנימי ולחיי הרוחניים ואומרת: "צא מילדותך והפסק את שעשועיך, אין אתה יותר נער מוכשר או אברכצ'יק רציני שמתעסק בכל מיני ענינים תורניים במיטב כשרונותיו. אדם בוגר ורציני אתה, שלומד תורה ומבקש לדעת את סודותיה הנגלים, אין זה תלוי במידת הצדק שבטיעונים, הדיון עצמו בוגר ואחראי הוא וכך עליך להתיחס לעצמך". זה לא היה קל עבורי לאמץ את הבת-קול, אבל לא הייתה לי הרבה ברירה, שמתי לב שהסביבה שלי אולי נהנית לשמוע אותי, כי מכניס להם קצת אקשן ועניין לחייהם היבשים מבחינה אינטלקטואלית, אבל אף אחד לא ממש מזדהה אתי בשאלות, אף אחד לא עוזר לי בבירורים, ובסך הכל מתיחסים אלי כאל 'טיפוס' ומזלזלים בכל העניין.

*

כתלמיד ישיבה חשוב לי מאד להגדיר כל דבר, וכך גם נושא 'הבגרות' אותו נדרשתי להפנים, דרשה ממני הגדרה. אף שלמעשה הרגשתי שהתחושה הפנימית היא הדבר האמיתי, וההגדרה השכלית משמשת רק ככלי עזר לטפל נכון בתחושה ואולי אף לכוון אותה, אבל היא לא באה במקומה, כי היא לעולם לא תוכל למצות את התחושה בשלמות. ובכן 'הבגרות' כפי שאני תופס אותה כרגע, היא הכרת המציאות, והמציאות המשמעותית ביותר בחיים הוא העובדה 'שכל אחד יש לו את החיים האישים שלו עצמו ושאף אחד לעולם לא יחיה את העולם שלך, ואתה לא תחיה את עולמו של השני. זהו הכרה כואבת ומאד מבדדת, אבל זוהי המציאות והיא לא תשתנה בגלל רצונות ומאווים אישיים. מה שכל זה נוגע כרגע לחיים הפנימיים שלי הוא העובדה, ששאלותי והתחבטויותיי בנוגע ללימוד התורה, הוא עניין אישי שלי שנוגע לעולם הערכים שלי ולחיי הרוחניים. אני יכול לשוחח עליו, ואפילו יכול להנות מהשיח אודותיו, אבל בשורה התחתונה אני הוא זה שאמור להפנים את התובנות אליהם הגעתי וזה אמור להשפיע על החיים שלי.

אני חש לא נוח לספר, אבל שוב, את המציאות אפשר אולי להסתיר אבל לא לשנות. מצאתי את עצמי מתחיל לאמץ לאט לאט תיאוריה מוכרת, שטוענת שהכל בציבור שלנו דפוק ורקוב, סגור ומטומטם, אין עם מי לדבר, לאף אחד אין אידאליים, אין שום רצון להגיע לחקר האמת, הכל זה 'מלומדה', הבינוניים והבינוניות חדרו לשכבות ההנהגה, אין אלטרנטיבה ראויה, והנמשל של הכל ושל כולם הוא כסף, כח ומעמד. כל זה דיאגנוזה על הציבור, אבל כמובן שאני ועוד כמה אנשים, הם נורמליים, איכותיים, אידיאליסטים, פתוחים ושואפים לאמת ומתאמצים לקראתה וכו'. גישה זו לסביבה, ננעצה בתוכי כגרעין והחלה לנבוט, עד שיום אחד תפסתי את עצמי: "'משוגע' זה מוקדם מדי, זוהי תיאוריה של ממורמרים בני חמישים פלוס שלא הצליחו לממש את עצמם, חכה, יש לך עדיין סיכוי, אל תתיאש ואל תרים ידים".

האמת היא שלראשונה ששמעתי את התיאוריה הזאת היה עוד מלפני שנתיים, פגשתי באיזה חתונה משפחתית אדם גאון, בשנות השבעים המתקדמות לחיו, הוא היה מקורב לגדולי הדור הקודם וגם להבדיל לאנשי מדע ומחקר. שוחחנו קצת על כתבי יד, הוא סיפר על המון כתבי יד בערבית יהודית שנגזרו לכליה כי אין אצל בני התורה ידיעה בלשון הערבית הקדומה, הוא הסביר לי, שערבית הייתה "היידייש" של גאוני בבל וחכמי הספרדים, והוא מצפה שבני ישיבות ידעו את השפה הזאת ויוכלו ללמוד את ספריהם מהמקור, (הוא כמובן ידע אותה ב.ז.). הוא התמרמר על כך שאין היום מי שאפשר לדבר אתו, "אני כבר לא מצפה שידעו קצת מדע, כמו הרבה מהראשונים, אבל לפחות שיידעו יהדות", הוא ממשיך ושואל באירוניה היש בן ישיבה אחד שמכיר את שירי רבי יהודה הלוי, אתה יודע הוא אומר לי, לפני כמה שבועות מצאו מכתב שרבי יהודה הלוי כתב אחרי שהגיע לארץ ישראל, יש איזה בן תורה אחד שזה מעניין אותו? זה היה צריך להיות כותרת ביתד נאמן, ולצערנו זה היה כותרת ב"הארץ", הוא סיים את השיחה באנחה ופלט מפיו כמה אמרות שפר: "זה מה יש, 'עלמא דשיקרא', אין אפילו מי שיבין שיש כאן בעיה, 'עולם גולם' וכדומה". על אף שנפרדתי ממנו בנימה של רחמים, בכל זאת נדבקתי ממנו, מקווה שזה היה זמני וכעת זה חלף עבר ובטל מן העולם.

פרק ט – שורשים אוטנטיים

לפני כמה שנים עוד בבחרותי, השתתפתי בהלווייתו של הרב גוסטמן זצ"ל מרחביה, הלכתי את הדרך לבית החיים לצד קבוצת יהודים מכובדים ביותר, שניהלו ביניהם שיחה ערה על הגאון הליטאי הלזה שכבר בגיל עשרים ואחד היה דיין אצל רבי חיים עוזר. אני זוכר כמה פירורים משיחתם; אחד מהם סיפר על קושיה שהקשה עליו בשיעור מ'תרומת הדשן' ושהרב גוסטמן פטר אותו במלים: "אער איז נישט קיין ראשון" (הוא לא היה 'ראשון'). אחר דיבר על כך שמי שזכה להתקרב אליו, הרגיש שהוא נמצא בישיבת וולוז'ין אצל רבי חיים מוולוז'ין ותלמידיו, הוא היה מספר עליהם, דן לפניהם, מסכים להם, מתווכח אתם, הוא ראה את עצמו חלק מהם. אחר סיפר על דעות מקוריות, במוסר ובהשקפה, הצד השווה של המשוחחים היה על מקומו האיכותי והגבוה שהרב גוסטמן היה ממוקם, ושבניגוד לאחרים, לא ירד להמוני העם ולא התאים את עולמו למושגי ההמון, מי שרצה לטעום ממנעימיו, צריך היה להתקרב אליו.

הרגשתי פספוס על שלא הכרתיו, וגמר אומר בליבי להספיק ולבקר אצל אנשי הדור הקודם בטרם יעריב עליהם שמשם. נסעתי עם חבר לרבי משה שמואל שפירא, שהיה בן בית אצל הרב מבריסק, ושהכיר והשתייך לעולם התורה שמלפני חורבן אירופה. ראש הישיבה קבל אותנו בספר פנים יפות, פתחנו בדברי תורה, שאלנו איזה קושיה מהתוספתא במגילה, הוא שיבח אותנו על פתיחת 'תוספתא' בלימוד סוגיה, (לאחר שנים מצאתי את השאלה בשמי באחד מספריו). השיחה גלשה במהרה לשיחת חולין של תלמידי חכמים, על הרב מבריסק רבו, על מושגים בתורה, על הקשר בין יראה כללית לבין יראת חטא, כששאלתי על המחלוקת בוואלוזין ענה לי 'עורבא פרח'. דברנו על רבי חיים מבריסק, על למדנות לעומת הלכה למעשה, ותוך הדברים סיפר בשם הרב מבריסק, שרבי חיים היו לו על השולחן גמרא ורמב"ם ומהם היה פוסק הלכה למעשה. לשאלתי אם גם לאחרים פסק כך, אמר שהרב סיפר לו שכידוע רבי חיים נמנע מלפסוק שאלות, אבל כאשר לא היה ברירה כי רבי שמחה זליג בריסק לא היה בעיר, אזי היה נכנס ל"בית דין שטיבל" עם גמרא ורמב"ם, והיה פוסק על פיו. והוסיף, שהפסק היה תמיד להקל.

הסיפור הזה עלה לי, תוך שיחה לילית עם אשתי על כך שהחרדות החלו לחזור אלי, ותחושה של אי יציבות פוקד אותי כמה פעמים ביום. אני מה זה מתגעגע, אמרתי לה, לימים הטובים בישיבה, היה לנו את כל הבטחון העצמי לדון על דברים העומדים ברומו של עולם בלי להניד עפעף, היינו מוכנים נפשית גם להוריד את הכיפה וגם לחילופין ללבוש שטריימל, אם רק נחליט שזוהי הדרך הנכונה, ואילו היום תחושת האחריות והבגרות דורשות ממני החלטות ואין לי את הבטחון העצמי ליישם אותם. אשתי הזכירה לי שאפילו לבטל את המנוי ל'יתד נאמן' שעליו החלטנו פעם אחר פעם, לא היה לי קל, כי בביטול יש אקט של התנתקות מהקהילה, מהרבנים ומה'גדולים'.

המלחמה האישית שלי בחרדות מביאות אותי להתפרצויות לא צפויות. תוך כדי דיבור עם אשתי עלתה לי במוחי השיחה עם רמ"ש, קמתי ממיטתי בכאב לב והרגשתי דחף חזק לזעוק זעקה גדולה ומרה: "...למה אתם משקרים לנו כל הזמן ורק כאשר סוחטים אתכם, האמת מתגלית" קלטתי בבת אחת שיש פער עצום בין האמת האוטנטית - עליה גדלתי, אותה אני שומע פעם אחר פעם מאנשי שם ואני רואה אותה מבצבצת בין השיטין, לבין האקסיומות שמוכרים לנו ברחוב הישיבתי. רק אתמול הראה לי חבר בכולל, נכד של רבי לעיזר פלצינסקי, מכתב של החזו"א לסבו בו הוא כותב מפורש שהוא פוסק הלכה על פי הבנתו את הגמ' אפילו כאשר כל הראשונים פרשו אחרת, כל עוד הם לא פסקו במפורש ההיפך. ומה עם דברי הגר"א ב'אורחות חיים' שהיה אומר: "מתי אגיע לארץ ישראל ואפטר ממנהגי פולין", יש בזה ללמד אותנו הרבה מאד.

אני חייב לספר כאן את מה שמעתי מתלמיד חכם מופלג ביותר, היינו שומעים ממנו שיעור בטהרות, ואחרי השיעור היינו מלווים אותו ומשוחחים בדברי תורה. ואצטט את הדברים כפי שאמרם למיטב זכרוני: "כאשר דברנו (עם רבי בערל, בנו של הרב מבריסק ב.ז.) על מידת קל-וחומר (אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בברייתא דרבי ישמעאל ב.ז.), אמר לי די ברייתא האט צו טאן (ברייתא זו יש לזה קשר ב.ז.) לדברי ר' ישמעאל (סנהדרין דף נא ב.ז.) "וכי מפני שאתה דורש בת 'ו'בת אתה מוציא את זו להיהרג". אמרתי לו, וודאי כוונתך לפי התירוץ האחרון של תוס' ביבמות (סח, ב)". עד כאן הציטוט. מי שיש לו שכל בקודקודו מבין את המשמעות של משפט זה, שמה שאנו רגילים לשמוע על רבי עקיבא שהיה דורש את כל קוץ ותג, וידועה הגמר' במנחות בעניין הזה עם משה רבנו, כל זה אינו אלא דעת רבי עקיבא, ורבי ישמעאל חולק עליו ודעתו שאין התורה נדרשת אלא בי"ג מדות בלבד.

פתאום נפל לי האסימון! הבנתי למפרע את הויכוח בין שרגא גרוסברד לבין לעזר פרוש באותו ליל תשעה באב, כאשר הייתי עוד ירוק. גרוסברד טען שאת האמת מסתירים מההמון בכוונה תחילה מדין לפני עור לא תתן מכשול, ואילו לעזר טען שהאמת רשומה על הקיר באותיות קידוש לבנה, והמוני העם פשוט אינם מעוניינים בה. בזמנו לא הבנתי כל כך על מה הם מדברים, וכעת הכל הובהר לי, ויחד עם זה גמרתי אומר בליבי: אני לא אתן לאנשים לסבול, ואשתדל להיות החכם שמגלה את האמת מעל כל במה אפשרית ובכך גם אמנע מחכמים בפוטנציאל את מנת הייסורים בדרך לידיעת האמת. 

אף שהייתי סוער מאוד באותו לילה, קבלתי בטחון עצמי תוך כדי תחושה של קרקע יציבה בהיותי משתייך לעדת החכמים היודעים את האמת. עשיתי לעצמי סינכרון עם כל ידיעותי במחקר התורני ועם המרחב שיש לתלמידי חכמים בספקטרום התורני, ובקול רועד מהול בתעוזה, מלמלתי לעצמי "אני הולך על הגאונים!". דרך הגאונים אגיע לאמת החז"לית האבסולוטית, הלא הגאונים הם החוליה המחברת בין התלמוד הבבלי לראשונים, אלא שתורתם של הגאונים אבדה ברובה, ולכן לא עסקו בה חכמי ישראל לדורותיהם, כעת שכתביהם עולים מתוך הגניזה הקהירית, יש לנו הזדמנות לחזור לחז"ל ולהבין נכון יותר את דבריהם. הסתובבתי בבית הלוך ושוב, ומלמלתי לעצמי: "יש לי הסכמה בלב מרבי חיים מבריסק, מהחזון איש, מרבי מאיר שמחה, ממי לא..., אני צועד בבטחה במסלול הזה. אינני מדבר על 'הלכה למעשה' אני לא בדרגא הזאת, רק על הבנת התורה נטו, אין לי מה 'לרוץ ולספר לחברה', בגרתי מהעניין הזה, זה ביני לבין עצמי, לבין קוני, ומאידך גם אין לי מה להסתיר מאף אחד".

אשתי שמעה אותי מדבר לעצמי, היא החלה להתגלגל מצחוק ואמרה לי: "כעת אני מבינה מה זה 'אליטיסט': זה שהוא לא מתגאה על אחרים אינו מרוב טובו, הוא פשוט ממוקם, לפחות בעיני עצמו, במקום אחר, בחברה אחרת, גבוהה יותר. יש לו חברים מלפני כמה דורות, הוא משוחח אתם, הוא דן לפניהם, הוא בקונפליקטים אתם והוא מאמין בכל לבו שיום אחד עוד יפגוש אותם ויסביר להם את צעדיו".

פרק י – לקראת הגאונים

הייתי שבע רצון מההחלטה ללכת על הגאונים, כי למעשה אני לא מתרחק בזה ח"ו מלימוד התורה הקונבנציונלי, ותוך כדי כך אני מצליח לחתור עד הסלע של דברי חז"ל. התחלתי לצעוד בבטחה לעולם החדש, עם בטחון עצמי מלא שאסתדר במבואותיו. ובכן, שאלתי את עצמי, מה אני יודע מהגאונים ואיך אני מתחיל? זכור לי איזה ויכוח מי חיבר את הספר "הלכות גדולות", ידעתי שהרמב"ם מתקיף את בעל הלכות גדולות בספר המצוות והרמב"ן יצא להגנתו. יש כמובן את "השאילתות" שידוע מהפירוש שעשה עליו הנצי"ב, יש לי בבית את הספר 'אמונות ודעות' של רבי סעדיה גאון שלא הבנתי שם מלה, הוא גם חיבר פירוש על המקרא וחיבור גם כל מיני ספרי הלכה, אני זוכר שהרמב"ם מתקיף אותו בפירוש המשנה לראש השנה, ידעתי שיש הרבה 'תקנות הגאונים', ומאלה שעוסקים במחקר התלמודי שמעתי הרבה על רב האיי גאון. האמת היא שאני גם זוכר שני ספרים של רב האי, ספר המקח, ומשפטי שבועות, שמזכירים אותם לעיתים כשלומדים שבועות.

*

מה שאכתוב כעת, לא כל כך קשור לעניין, בכל זאת אספר, כי זה הוביל אותי לגאונים מכיון אחר לחלוטין. זמן רב סבלתי מבעיה רפואית של דימום שהיה מופיע מפעם בפעם ולא עשיתי בעניין הזה כלום. היה לי כזה אי נעימות מלעשות בדיקות, גם פחדתי מתוצאות מפחידות, כך שהייתי דוחה את העניין מתוך תקוה שבסוף זה יסתדר לבד ושיש לגוף כח מרפא וכו'. למעשה הצטברה אצלי חולשה מאיבוד דם ולא הייתה לי ברירה ועשיתי בדיקת דם והתברר שיש לי ספירת דם נמוכה משמעותית, ספרתי לרופא משפחה על הדימום, והוא הפנה אותי בדחיפות לבית חולים. הייתי כמובן במצב רוח 'על הפנים', ואמרתי לאשתי שהכל צריך להתנהל בדיסקרטיות, אני לא מבין ברפואה כלום, אבל אני מספיק מוכשר כדי להסתדר לבד. עברתי סדרה של בדיקות לא נעימות, והרגשתי מאד מושפל, הסתובבתי במחלקות, חכיתי בתור יחד עם אנשים שבורים וכבויים ללא שום ייחודיות. אני לא יודע מהיכן בא לי הדימוי הזה, אבל הרגשתי את עצמי איזה פועל בניין שהתגלתה אצלו המחלה, והוא 'זרוק' בבית חולים, הולך בטל - כי חוץ מלהיות פועל אין לו כלום, וכעת כולו תלוי בחסדם של הרופאים.

נזכרתי בחבר של חבר ששמו מומי גרינמן והוא מתעסק ברפואה טבעית, הוא משווק תרופות בשם 'טיפות הרב', והכוונה לרבי חיים גרינימן. הייתי אצלו פעם בבית ערב חתונתי, והוא סיפר לי על התרופות שלו, וגם נתן לי טיפות לחיזוק כח גברא, ונתן לי את מספר הטלפון שלו לתזכורת. בקשתי מאשתי להוציא לי מהמגירה את פנקס הטלפונים שלי, היא נתנה לי את המספר והתקשרתי אליו לייעוץ. הוא שאל אותי כמה שאלות על אופי הדימום, ואמר לי שהוא צריך להתייעץ, אחרי כשעה חזר אלי שאעזוב מיד את בית החולים ושאקח מבית טבע פלוני כמה מוצרים שהם גורמים לייבוש הפצע, יחד עם ברזל טבעי דווקא, וח"ו לא מכבד, וחוץ מזה להקפיד משך חצי שנה לאכול בכל ארוחה סיבים תזונתיים, ושלום על ישראל. שאלתיו אם הוא לוקח אחריות, ואמר שאין שום בעיה ואחריות שלו מלאה וברורה.

בקשתי מגיסי שיקנה לי את המוצרים מבית הטבע, התחלתי לקחת מהם, אבל לא העזתי לעזוב את בית החולים. אמרתי לעצמי לשאול בעצתו של בני פישר שנחשב אף הוא למומחה גדול ושיש לו קשרים עם גדולי הרופאים. התקשרתי, ספרתי לו מה שאמר רבי חיים, הוא שתק ונתן לי לדבר ולדבר, ובסוף הוא פולט לי: "אתה נשמע אדם אינטליגנטי, אבל מדבר שטויות כאחרון הפרימיטיביים שברחוב. שים לב, הבחור הזה לא בדק אותך ולא ראה אותך כלל, העצות עוברות ממך ואליך בכלי שני ואתה רוצה לסמוך על זה?" למעשה אושפזתי שלושה ימים עד לסיום הבדיקות, לא מצאו כלום, ושחרורו אותי עם המלצה ללכת לדיאטנית להתייעץ על תזונה מתאימה, ואם תוך זמן סביר זה לא יסתדר אצטרך לעבור ניתוח.

השתחררתי לשלום, אבל לא יכולתי לספוג את העלבון הצורב מבני פישר. אף שכבן ישיבה שראשו על כתפיו וההגיון נר לרגליו הייתה לי הזדהות מלאה עם דבריו ואף התביישתי מהפניה לרופאי אליל, בכל זאת, בתת מודע חיפשתי דרך להציל את כבודי למפרע ואמרתי לעצמי שתמיד היו תלמידי חכמים שעסקו ברפואה וצריך רק לכבד ולהוקיר את רבי חיים על חכמתו ועל הידע הרפואי שלו, וההתיעצות אתו היא דווקא דרך מקורית והגיונית כחלק מטיפול בשאלות רפואיות, מה עוד שהתברר שהוא מיד אמר, פחות או יותר את מה שהרופאים אמרו לאחר שבבדיקות לא נמצא דבר. התחלתי לקרוא קצת בספרי הרפואה של הרמב"ם, חפשתי חומר על הרפואות שבגמרא, על חרם הקדמונים שלא להשתמש בהם, התברר לי שגם הרמב"ן היה רופא, ושמעתי שיש בספריה הלאומית אלפי כתבי רפואה כתובים בעברית או בערבית יהודית מחכמים יהודים לדורותיהם.

כאשר נכנסתי לעובי הקורה גיליתי עולם הפוך ממה שחשבתי. רוב רובם של הרופאים בימי הראשונים היו בעד הממסד הרפואי של זמנם. הרמב"ם מזהיר מפני שרלטנים ומשבח רופאים שעשו מחקרים קפדניים, וכל דבריו מבוססים על התיאוריות המדעיות של גלינוס היווני. מה שאני מבין הוא שיש כיום ויכוח בין רפואה קונבנציונלית לרפואה אלטרנטיבית וכבן ישיבה אני מגדיר את זה לעצמי כך: יש כאן מחלוקת בין 'הממסד הרפואי-מדעי' שהשיטות שלו למושגים "הוכחה" השתכללו משך אלפי שנים וכיום יש לו דרכים מוגדרים לאישור הליכים רפואיים, לבין מעשים שמקורם במסורות של עמים שונים, יחידים, וביניהם אנשים רציניים, הטוענים שהם 'בדוקים ומנוסים' וכן כלל הציבור שמאמין ומקבל פעילויות מסוימות לרפואה. אם אכן זוהי ההגדה של הויכוח, אפשר לומר בבטחה שהרמב"ם עומד בצד הממסד הרפואי-מדעי של הויכוח. אני תמיד נהנה מעצמי וטופח לי בשקט על השכם כאשר אני מרגיש שהגדרתי טוב עניין מסובך, ואפילו שזה על חשבון שטות שעשיתי כמה שבועות לפני כן.

קבלתי חיזוק לתפיסה שלי כאשר פגשתי את מכירי, ישראל משה גרוס מסאטמר 'בעל האותיות הקטנות', שהביא לי קטע מדברי רב שרירא גאון על הרפואות שבגמרא ובחן אותי על תרגומם. הוא מצטט לי את רב שרירא: "...רבנן לאו אסותא אינון ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון וכחד חד קצירא אמרונין ולאו דברי מצוה אינון הילכך לא תסמכון על אילין אסותא". לבקשתו, תרגמתי לו כך: רבנן אינם רופאים ודברים מקובלים שראו בזמניהם, העתיקו אחד על אחד ואמרום ואין בזה מצוה (מצוה לשמוע דברי חכמים) לכן אל תסמכו על רפואות אלו". אמר לי ישראל משה, שזה אולי יצירתי אבל "קצירא" זה "חולי" או "חולה". הוא מצטט לי תרגום לא נכון של האדמו"ר (כינוי ל'מימוני' בפורום: עצכ"ח): "ורק בחולה אחד אמרום". תרגום קרוב יותר הוא מצוטט מהרב דר' מרדכי הלפרין: "וכאחד החולים אמרום" גם זה לא מדויק כי המלה "חד" השניה מיותרת. צריך לדעת הוא אומר לי, לומר "איני יודע", בכל זאת הכי קרוב בעיניו הוא לתרגם: "ואחד אחד מהחולאים הזכירו" והכוונה שסידור הדברים אינו נובע מקבלת רבותיו, אלא מהשטח, שכן רבנן התיחסו לחולאים שהיו מצויים בזמנם אחד על אחד. אבל עדיין האות 'כ' מהמלה 'וכחד' מיותרת. חשיפתי לדברי רב שרירא גאון, הבטחון שהוא מדבר, המסורת שהוא מציג, נתנו לי דחיפה נוספת להתביית על תורת הגאונים.

פרק יא – שיעור חשוב בדרך לגאונים

הגמ' אומרת שקנה המידה לבחון 'עשיר' אינו בכמות הכסף או הנכסים שלו, אלא 'באם מכיריו מכבדים אותו מפני עשרו' ולכן אדם שהמקדש אשה 'על מנת שאני עשיר', אם מכבדים אותו מפני עשרו, מקודשת. לפי עקרון זה, נהפכתי לאחרונה 'למומחה לעניני כתבי יד תורניים עתיקים', ומעשה שהיה כך היה: בוקר אחד אני חוזר מהתפילה וסמוך לביתי אני רואה את אחד מבניו של רבי יעקב שיף (חתנו של הרב מבריסק), מסתובב הלוך ושוב ונראה כמחפש משהו. שיערתי לנכון שאני הכתובת, אך לא ביתי, שם הוא העדיף שלא להיכנס. כבדתי את זה, שאלתיו לשלומו, וכה אמר: "דער טאטע פראקט, אפשר וויסט דו צוו סי איז פאראנן ארגעץ ווו דער מקור פון 'כך שמעתי' וואס רש"י בריינקט אין מכות דף ג' ע"א" (אבא שואל, אולי יודע אתה אם יש בנמצא באיזשהו מקום המקור ל'כך שמעתי' שרש"י מביא במכות ג, א). אני לומד בערבים מסכת מכות בכולל ערב חשוב של איזה נגיד אמריקאי שאיך שהוא קשור לבריסק, וכמה תלמידי בריסק לומדים שם, ומשם הגיע כנראה שמועתי לרבי יעקב.

אני מבין, אמרתי לו, שלאבא יש פשט בשיטה זו שרש"י מקשה עליה, הוא רואה בו כנראה מקור לשיטת הרמב"ם, ורוצה לבדוק את הפירוש במקורו. בלימודי האישי לא עלה בדעתי לחפש את המקור, אבל היות שנשאלתי מפי תלמיד חכם כמו רבי יעקב, היה חשוב לי לא לאכזב את הציפיות ממני. הבטחתי לבדוק את הנושא ולחזור בהקדם עם תשובות. התיישבתי על פרויקט השו"ת ולא מצאתי דבר, ב'אוצר החכמה' חיפוש מילים פשוטה הביאה אותי ישר לספר 'תשובות גאונים קדמונים' בסימן צ"ח. התכתבתי במייל עם עזרא שבט מהמכון לתצלומי כתבי יד, מתברר שכתב היד נמצא בספריה בברלין וצילום ממנו נמצא במכון לתצלומי כ"י. לבקשתי סרק לי עזרא את המיקרופיש ושלח לי בדוא"ל. לקראת שבת הדפסתי לי את הדפים מהספר ואת צילום כתב היד, עברתי על החומר משך השבת, עד ששלטתי היטב בחומר.

עם צאת השבת ירדתי לביתו של רבי יעקב, הבית היה חשוך, שלחו אותי ל'זכרון משה' שם הוא מתפלל מעריב. מתברר שר' יעקב מקפיד להתפלל מעריב במוצ"ש רק אחרי שישית היום, לא הצלחתי להבין את העניין, אבל לפחות התוודעתי למניין הידוע של רבי יעקב' ב'זכרון משה' כל מוצ"ש, שמתנקזים בו כמה מחכמי ורבני ירושלים ושהופך להיות זירת ויכוחים תורניים והשקפתיים, החל מאחרי סעודה שלישית ועד שישית היום אחרי שקיעת החמה שמתחילה תפילת ערבית.

אני מגיע לפרוזדור ביהכ"נ ולפני מחזה מרהיב, אני אומר לעצמי חבל שאין לי בן בגיל מתאים שאוכל להנחיל לו בהמחשה את המושג של 'תלמדי חכמים שכל כולם תורה'.  רואה אני את רבי שמעון כהן עומד דרוך, ידיו שלובות, אחוז תזזית, מול פתח בית הכסא, עיניו משוטות בחיפוש אחר מאן דהו. הדלת נפתחת, רבי שמעון מתקרב, רבי יעקב יוצא, רבי שמעון מתנפל עליו, הוא מדבר על הפונקט (= נקודה ב.ז.) תוך כדי הדגמה באצבעו כלפי החלל, ומתכוון לדיוק לשון ברש"י. תוך כדי הקשבה, ניגש רבי יעקב עקב בצד הגודל לברזיה, רבי שמעון מדדה אחריו וממשיך בטיעוניו, רבי יעקב עוצר לרגע מהורהר, עושה תנועה סיבובית חדה לעבר רבי שמעון, לדבר בדברי תורה אסור לו, ומתחיל להשיב לו מנה אחת אפים בתנועות ידים ובקול הבהרה של נו.. נו.. ואה... אה... רבי שמעון מבין את השפה, מתגונן וטוען שוב, רבי יעקב מנצל את הזמן שר' שמעון מדבר, ומספיק בינתיים למלאות את הספל ולאחזו בידו האחת, אבל טרם שזה נשפך על ידו השניה, חשוב לו יותר להעמיד את רבי שמעון על טעותו, אלא שעדיין אסור לו לדבר, ויד ימין תפוסה בספל מלאה מים, לכן השיח ממשיך כאשר התגבור מגיע מהראש והרגליים, אשר יחד עם קולות ההבהרה השונים והמשונים, ממשיך להתקיף את רבי שמעון, וחוזר הדין שרבי שמעון מפרש את האתקפתא ומשיב עליה עם ראיות חדשות, כך התנהל לו הויכוח הזה דקות ארוכות עד אשר רבי יעקב ניצל איזה שהות וסיים את נטילת ידיו וקולות ההבהרה נהפכו לדיבור חותך ויחד הם צועדים כשתי מחותנים לבית הכנסת הגדול ומתחילים ב"והוא רחום". חזרתי אחורנית עם הרבה מחשבות על תלמידי חכמים שמהווי חייהם מועתקים לעולמה של לימוד התורה. 

למחרת צהרים הגעתי לביתו של רבי יעקב, דפקתי על דלתו, הרבנית הצביעה לי להכנס לסלון, והנה רבי יעקב יושב לו בכבדות בראש השולחן המרכזי, רכון על ערימת ספרים, שני בניו חמורי סבר, משני צידיו, הוא מרים את ראשו, מחייך לעברי ומכבדני לשבת. בזוית העין אני שם לב לזוג של בחורים שלומדים בחברותא, כאשר אחד מהם שוכב על מטה, נראה חולה, וחברו על כסא וסטנדר לידו. אני מגיש לרבי יעקב את הספר 'תשובות גאונים קדמונים', עובר אתו ברפרוף על המבוא של שי"ר, מראה לו את התשובות למסכת מכות בסימנים צו-ק, מצרף לו צילום כתב היד של דפים אל. אני מוסיף ואומר: הנה פירוש קדום שנכתב עוד לפני רש"י וזהו כנראה המקור לפירוש שהוא שמע או ראה. החל בינינו שיח מוזר כלהלן: ר"י מחזיק את צילום כתה"י, מצביע על סימן צח ושואל: מה זה? אני: זהו צילום כתב יד מלפני למעלה משמונה מאות שנה, והוא חלק מאוסף של תשובות קדומות שנאספו על ידי רבי יוסף טוב עלם שהיה לפני רש"י בצרפת. ר"י: מאיפה לך כל זאת? אני: כך רשום בכרטסת של הספריה הלאומית. ר"י: ומי כתב את הכרטסת? אני: (נבוך) המומחים של המכון לתצלומי כ"י. ר"י: ואולי כתב היד מעשה ידיו של המדפיס של הספר 'תשובות גאונים קדמונים' הוא, כולו או מקצתו? אני: (נבוך), זה לא מקובל לחשוב כך... יש לו גם המלצה על הספר בבעל 'הערוך לנר'. ר"י: כבר היו דברים מעולם. אני: אז מה דעתכם? ר"י מפטיר מתחת לשונו: צריך לדעת אם חל כאן הדין של 'אומן באומנתו', ומסיים את השיחה ב: "תזכו למצוות" והוא כבר רכון חזרה לעבר ספריו.

כעבור חודש שמעתי מחבר בכולל, שבן דוד של חבר בכולל של אח שלו היה שם בבית בשעה שנכנסתי אצל רבי יעקב (ומעשה שהיה כך היה: לרבי יעקב יש קרוב משפחה רחוק שחלה, ר' יעקב קרא לו להתארח בביתו מדין 'מבשרך אל תתעלם' ולנוח ממחלתו ואף דאג שהחברותא יבוא ללמוד אותו במקום), שרבי יעקב השתעשע זמן רב בתשובה זו ושמצא בה עוד כמה פנינים להתענג עליהם. אבל מבחינתי, השיח הזה היה עבורי שיעור חשוב, וכך רשמתי לעצמי ביומני: "ברוך זמיר, נתפסת במערומיך! אילו היה בפניך ספר קונבנציונלי, נניח הוצאת אורייתא, היית מלא חשדות כרימון כלפיו, אבל כאשר בפניך ספר בסגנון משכילי, עם הקדמה של שי"ר, עם כתב יד ישן נושן, עם צילומים מהספריה הלאומית, פתאום הכל בחזקת כשרות!" שיעור חשוב זה המריצני בהמשך ללמוד את התשובות הללו בעיון, הטלתי דופי בתוכנן, וכעבור שנים פרסמתי עליהם מאמר בשם "מה לתבן את הבר בספרי תשובות הגאונים".


פרק יב – הבלבול ומחירו החברתי

הסתודדויות, לחישות מאחורי הגב, הפניית כתף קרה, ואף פליטות פה בנוסח "אסור לשמוע אותך", מחוצף", אלו היו מנת חלקי באותו בוקר מר ונמהר שלא האיר לי פנים, כמשכיל הייתי לעם הארץ דמיתי. חשתי פחד וחרדה מסוג חדש שלא הכרתיו, תמיד הייתי בסדר, מקסימום הייתי ילד שובב שיכול גם לעצבן, אבל הנה הגיל עושה את שלו, מהיום יש בעולם "דעתו של ברוך זמיר" והיא נידונה על ידי חברי בית המדרש, המותרת היא או אסורה, היש לדחותה או לסלוח לה. וכל זה בא דווקא כאשר אני מבולבל, בלי עמוד שדרה, בא לשתף את חברי, לבקש מהם תמיכה, אחר לילה מסויט של מיעוט שינה וכאבי ראש עזים ומלא תהיות כרמון.

נוכחתי לדעת שכאשר אתה מעניין, מדבר בטון ברור, משדר בטחון עצמי, אפילו שדבריך הם על סף אי הלגיטימיות, תמצא תמיד אוזן קשבת, יכבדו אותך ואף יהיו כאלה שיהנו מקרבתך ואף יוכלו להעריץ אותך. אבל אבוי לך, כאשר אתה מתחיל לגמגם, דרכך אינה ברורה לך כל הצורך, השומע מזהה אצלך ספקנות במטרה ודשדוש בדרך, דווקא בזמן כזה שאתה צריך את הסעד, את התמיכה החברתית והרוחנית, תקבל את ההיפך הגמור. יבוזו לך, ישימו לך רגלים, יפנו לך עורף, ידקדקו אתך בעניני השקפה ואף יוקיעו אותך כאחד שאינו 'משלנו'.

כלפי מה הדברים אמורים? כבר כמה חודשים אני משתדל ללמוד גמרא עם פירושי הגאונים, ואני מתמקד בעיקר בספר 'הלכות גדולות' שהוא הספר המפורסם ביותר מתקופת הגאונים. אני משגע בזה את החברותא שלי, את החברים בכולל, ואת כל מי שאני פוגש. עד היום לא מצאתי בדבריו משהו בעל ערך, משהו שיתן לי איזה ניצוץ של אור חדש בהבנת דברי חז"ל, ואפילו לו פתח כחודו של מחט לאיזה עולם חדש שאליו שאפתי להגיע בהתקרבות לדברי חז"ל. זה תסכל אותי, כי זה לא תאם את התיאוריה שלי שדרך הגאונים אפשר יהיה להתקרב אל האמת החזל"ית.

לשיגיון הזה חברי התרגלו, הקשיבו ואף שיתפו פעולה כדרכה של תורה, לפחות כלפי חוץ. אבל כאשר באתי ושתפתי אותם בחויותי ותהיותי למה שמצאתי אצל הגאונים, הגיבו רוב חברי בכולל בסלידה והוקעה במידה זו או אחרת. אשתי טוענת שאין דבר כזה שאנשים ישנו דעותיהם בשעה אחת, אין זה אלא כי הנושא בעבע מתחת לפני השטח, וכעת מצא מקום להתפרצות.

ומעשה שהיה כך היה, אחי יעקב, היה חייב לסיים בדחיפות מאמר תורני עבור 'מלגת הקיום לשלש שנים' של 'קרן אבי חי' ובקשני לסייע לו בעריכתו (השווער שלו המליץ על עריכה קצת מודרנית כדי שיצליח להעבירו גם אצל חבר הועדה המיזרוחניק). המאמר עסק במחלוקת הראשונים אם 'עירוב תבשילין' צריך פת ותבשיל או די בתבשיל לבד. המאמר מתייחס לתוספתא, לירושלמי, לבבלי, לשיטת הגאונים, לדברי ר"י בעל התוס' שחולק על ר"ת, אך "לא מלאו לבי לעבור על דברי דודי" ועוד. ה'חבורה' הייתה באמת משובחת, כך שגם מבחינה אובייקטיבית הייתה ראויה לפרס.

עוד אני מעתיק למחשב את דברי הרמב"ן במלחמות שכותב: "ומה שאמרו על ר' שמעון בעל הלכות ז"ל, לא מצינו כן מפורש בהלכותיו, ואמת הוא שכך כתב, והיכי עבדין שקלין חדא ריפתא ממעלי יומא טבא ומנתח בגוה בישרא או ביעתא או כוורא כד מבשלין. אבל אין לנו מזה ראיה". ועצרתי מלכת. שאלתי את אחי, מה זאת? מדוע "אין לנו מזה ראיה", מה לא ברור, הלא הבה"ג כותב שחור על גבי לבן, שיש לקחת לחם, להכניס לתוכו בשר או ביצה או דג או כל תבשיל אחר. מה עוד הוא צריך לומר שכן יהיה מזה ראיה? הרגשתי לחץ חזק בראש, כי חושי הופעלו וזהיתי בדבריו דחייה בדרך כבוד לדברי בה"ג. ואני אלך רכיל ואגלה סודו, כי תורה היא וללמוד אני צריך ותורת הגאונים חשובה לי עד למאוד, שהרמב"ן ראה בדברי הבה"ג המלצה שנועדה לתת לעירוב משקל ונפח שלא יזלזלו בו המוני העם. אמרתי לעצמי, על היד החזקה לרמב"ם, הרמב"ן לא היה אומר דבר כזה, כי את הספר 'הלכות גדולות' לא לומדים כמו רמב"ם, נקודה. דפקתי על השולחן ואמרתי לאחי: תקשיב טוב, ברוך המקום אשר זיכה אותנו בשיעור כללי של הרמב"ן "איך צריך ללמוד בה"ג"! ומדובר באותו רמב"ן שחיבר את השגותיו לספר המצוות של הרמב"ם כדי להגן על הבה"ג, ואשר כך כותב שם בהקדמתו: "מנעורי גדלני כאב... לפרש דברי הגאונים כי הם לנו בלמוד התלמוד פנה ועמוד הם אשר הורונו ולמדונו הם שהעמידונו על דרכי התורה ושבילם ומהם שאלנו לנתיבות עולם אי זה דרך הטובה ללכת בה". 

אחי יעקב חשב שנפלתי על השכל, אני דופק על השולחן והוא דופק בחזרה וצועק לעברי "מה זה מעניין אותך השטויות האלו, תסיים את 'החבורה' ותן לי לחיות ולקבל את המלגה". אחי הלך בפחי נפש אחר שראה שאין עם מי לדבר ונשארתי אנכי לבדי עם הספר 'הלכות גדולות'. התיישבתי ולמדתי בקול ובנעימות קטעים נוספים בהלכות גדולות הקשורים לעירובי תבשילין. תוך כדי, צדו עיני את המשפט שלהלן: "ועירובי תבשילין... צריך למימר לאיתתיה או לחד מבניה זכי בהאי עירובי דמשתרי לן למיפא ולבשולי מימא טבא לשבתא" ואני חושב לעצמי, הלכה זו שיש לומר בפה בזמן הנחת העירוב "בהדין עירובא שרי לבשולי ולאפויי מיו"ט לשבת" אין לה זכר בש"ס ומקורו בדברי הגאונים ונפסקה להלכה אצל כל הפוסקים. נו... אולי גם זה אינו דין ונאמר סתם ככה לרווחא דמילתא?

עוד אני טרוד בשאלת הרצינות, מרצדים לי לנגד עיני תחילת דבריו בקטע זה "ועירובי תבשילין צריך לזכות בעל הבית". העורך ציין שם כמקור את הגמרא בעירובין דף פ, א: "בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או אין צריך לזכות ...אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות". אבל בעוד שכל צורבא מרבנן מבין שכל הנידון 'אם בעל הבית צריך לזכות את העירוב' הוא רק כאשר אדם עושה עירובי תבשילין לאחרים, וזה דומה לשיתופי מובאות ועירובי תחומין שהוא מערב לאחרים, שגם עליהם דנה הגמרא אם צריך לזכות, כך כותבים גם במפורש כל הפוסקים. והנה בהלכות גדולות אין זכר לאחרים, הוא אומר סתם שבעירוב תבשילין צריך בעל הבית לתת לאשתו לזכות בעירוב כדי שיותר להם לאפות ולבשל. הוא לא מדבר על לזכות לאחרים! האם יש לנו שיטת בה"ג חדשה, ומכאן תצא תעסוקה חדשה ל'מעוררים' שיכניסו מהר מודעה ליתד נאמן על חומרה חדשה? או שהוא סתם ציטט מהגמ' ולא התכוון, או בכלל צריך לצאת באלגנטיות מהעניין ולומר 'תלמיד טועה כתבו'?

הרגשתי רע מהמחשבות הללו, ידעתי שלא יתכן שאני צודק ורציתי בכל לב לסלק את המחשבות הללו מראשי, אך כפי שאומרים בקוצק, ככל שתרצה לסלק מחשבה מעליך, כך זה יכנס יותר לעומק. הרגשתי מסוחרר, אני דוחה את המחשבה ומבטל אותה, והיא צצה ואומרת לי, אדרבא תתמודד עם זה, ושוב אני מסלקה לצדדין, וחוזר חלילה.

הייתי עייף, נשכבתי על הרצפה עם ספר הלכות גדולות ביד, ועברתי שוב ושוב על כל הלכות עירובי תבשילין. שמתי לב לדבר מעניין, הרמב"ם בונה את סדר הלכותיו מהיסוד והשורש אל הענפים והפירות, ואילו הבה"ג מאוד פרקטי, הוא מתחיל בהלכה שהיא ענף מבחינת ההיררכיה "מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה" אבל מבחינה מעשית היא ראשונה בתור. רק כאשר הוא מסיים רשימה של הלכות הוא מביא את יסוד ההלכה "ואסור לאפות מיום טוב לחברו... ת"ר אין אופין מיום טוב לחול... וכשם שאין אופין ומבשלין מיום טוב לחול, כך אין אופין ומבשלין מיום טוב לחברו". זה הוסיף לי תובנה לגבי הספר.

עם דמדומי בוקר נשכבתי על מטתי, חשתי קור עז בעצמותי, יובש בלשוני וגופי רעד כדג שהוצא מהמים. התעטפתי בשמיכת הפוך, עצמתי את עיני ומוחי המשיך לעבוד תוך כדי שהוא עושה לי בעל כרחי איזשהו חשבון נפש של רווח והפסד מההיצמדות העקבית והמטופשת שלי לגאונים. מה הועלת לעצמך? תתחיל להבין שעם ישראל לא עצר מלכת כאשר החלטת ללמוד גמרא עם גאונים, מיעוט הלימוד בדברי הגאונים אצל הקדמונים יש לו סיבות שהן לאו דווקא למעלה מהשגותינו. וגם אם יש צדק בתפיסה שלך על חשיבות תורת הגאונים, היש לנו מסורת איך ללמוד גאונים? המכיר אתה את השפה שלהם, היודע אתה איך, מה ובמה לדקדק בדבריהם? לא מחכמה שאלת על זה לעזוב דרך לימוד סלולה, לחצוב בורות ישנים. עם בלבול כזה הגעתי לכולל בבוקר, שתפתי את חברי בהרהורי, ובערב חזרתי משם מוכה וחבול ופגוע חברתית.

*

ראש הכולל שלנו הוא אנגלי במקור, תלמיד בריסק לשעבר, שמקושר עם כמה גבירים באנגליה שמחזיקים לו את הכולל והוא שולט בו ביד רמה. מתחילת דרכי בכולל לא הסתדרתי אתו, הוא פשוט הפוך ממני באופי, הוא רגוע וקשוח ואני רך ותוסס, אני 'בלגניסט' והוא מסודר, הוא דרכו יציבה וסוגה בשושנים ואני את דרכי בודק כל העת והיא משתנית כל שני וחמישי. זכור לטוב ידידי הנמרץ 'אוריאל זלזניק', שאלמלי הוא לא היה לי סיכוי להתקבל לכולל הזה. 'אוריאל' זה, שידו בכל ויד כל אדם בו, דאג להכניס את הבת של ראש הכולל שלנו לסמינר החדש, ובתמורה היה חייב למלא את בקשתו ולהכניס אותי לכולל.

אני חייב לציין את הסבלנות של ראש הכולל ואורך רוחו, עשרות פעמים ראיתיו מתאפק ונושך את שפתיו מלהגיב, כאשר הייתי עושה רעש, פותח ספרים על גבי ספרים, מדפיס דפים מאוצר החכמה, משגע את חברי הכולל אחד לאחד על מהפכות חוזרות ונשנות, זה ממש ההיפך ממה שהוא היה רוצה לראות בכולל שלו, ובכל זאת סבר וקבל. אבל היה זה חוסר הסובלנות שלו, באותו יום המר והנמהר, שהפיל אבן אחר הנופל והכריע את הכף לחובתי.

עוד אני המום מהיחס החדש אלי בכולל, הצטנפתי לי בפינה מחכה בסבלנות לחברותא שלי, ואני מתחיל לקלוט שהוא פשוט עזב אותי, מאוחר יותר יתברר לי שזה בעצת ראש הכולל. בצר לי פניתי לחבר בכולל בשם 'היניך' וקבעתיו לחברותא. 'היניך' זה הוא טיפוס של "לולי תורתך שעשועי", הוא מלא רח"ל בצרות בבית, ושומר על ארשת של שמחה תמידית על שפתיו. לא מעניין אותו מהשקפה ופוליטיקה, הוא מגיע לכולל פשוט לטעום טעם החיים, לא איכפת לו מה נלמד ואיך נלמד, העיקר שיושבים ועוסקים בספרי אלוקים חיים, ומזה הוא מקבל טעם חיים. למעשה גנבתי אותו מראש הכולל, כי הוא טיפוס של 'מקשיב' וגם חכם לא קטן, כך שיש לך סיפוק מההקשבה שלו, כך שכאשר לא היה לו חברותא, היה ראש הכולל מרבה לשבת אתו.

לא מזמן נודע לי שראש הכולל פגש יום אחד את ר' שמואל אוירבאך, וסיפר לו על אברך בכולל שלו שכל היום מתעסק עם הגאון, ושאל בעצתו מה לעשות עם אברך אשר כזה? ר' שמואל ענה לו שבאשר לאברך עצמו זה בסדר, ומותר לו ללמוד כך, אבל לכולל זה לא טוב, והוא מכיר כמה זילברמנים שהרסו כוללים בשיטות שלהם. ראש הכולל פירש את זה כהוראה להוציא אותי מהכולל, אך הוא לא העיז לעשות זאת בבת אחת. מאז ראש הכולל התחיל להתנכל לי, הוא היה מעיר לי ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, בשיחה החודשית שלו הוא דיבר בשבח הגאון מוילנא, אבל ציין שמי שנצמד יותר מדאי לדברי הגר"א, הוא הולך בהיפך מדעת הגר"א שלא לישא פני איש, כפי שביאר שיטתו, תלמידו רבי חיים מוולאיזין. למעשה הוא זה שהמליץ לחברותא שלי לחפש חברותא חדשה, רעיון שזה הוציא לפועל באותו יום מר.

באותו יום הרעש, לפנות ערב, ניגש אלי ראש הכולל ושאל אותי עם יש לי קשר לזילברמן, אמרתי לו שלאמא שלי יש אחות שנשואה לאחד זילברמן, שאלתי אותו על איזה זילברמן הוא רוצה לברר? אז הוא אומר לי, לא, אין צורך. אחר כל מיני חקירות שונות ומשונות, הודיע לי ראש הכולל שאני לא אמשיך כאן זמן הבא, ושאני יכול ללכת למוסדות של 'זילברמן'. כאן התפרצתי לעברו: "יסלח לי אדוני ראש הכולל אבל איני יודע מה אתה סח" אז הוא אמר לי, שר' שמואל אמר לו שהזילברמנים הורסים את הכוללים ושיש לו רשות ואף חובה לדאוג לכולל. אמרתי לו, ומה כל זה קשור אלי? הוא עונה לי, התחמקויות לא יעזרו לך, ושאל אותי ריטורית, וכי ההיצמדות לגאון לא בא לך מזילברמן? אוי ווי... נפל לי האסימון, וקלטתי בבת אחת מה שקורה בינינו בתקופה האחרונה. פרצתי בצחוק, חברי לספסל הסביר לו את טעותו, אזיל סומקא ואתי חיורא, הוא נפגע קשות, ואני מצר על כך ומודיע על חטאתי ברבים, אבל תכלס, הפגיעה הייתה כל כך קשה, עד שלא היה לי אפשרות להמשיך בכולל אפילו יום אחד. כך שנשארתי עם דמעות בעינים, עם כתם של נידוי חברתי, וללא המלגה של אלף דולר, לא כולל תוספת על שמירת סדרים וכולל יום שישי ואני אנא אני בא...

פרק יג - מדחי אל דחי

כל זמן שהייתי בכולל, הייתי כאחד האדם, או יותר מדויק כאחד האברכים בשכונה; אולי אברך חשוב, אבל אברך בכולל. תמיד הייתי כאחד האדם, אכלנו יחד צהרים, שתינו יחד קפה, התווכחתי בלימוד עם כולם, רק שבוע קודם שאגתי משמחה כאשר הבנתי את הווארט של רבי חיים על דין רוב שנלמד מאחרי רבים להטות, בוויכוחים אף פעם לא נשארתי בודד כעורב, מעורב הייתי בין הבריות בכל נושא תורני וארגוני. מקסימום נחשבתי לאיזה חכמולוג, או קצת טיפוס, זה כבר תלוי בכל אברך איך הוא מסתכל על דברים.

אבל מאותו יום מר ונמהר של סילוקי מהכולל הכל השתנה. קמתי בבוקר, התפללתי, חזרתי מבית הכנסת ברוגע, כאילו הכל עצר מלכת. שום דבר לא בוער, הכל מתנהל אצלי לאט וברגיעה. לא הייתה לי סיבה לצאת מהבית, לכן התיישבתי בסלון והתחלתי את סדר היום שלי. זה לא היה חכם, כי מצאתי את עצמי מתערב לאשתי בממלכה שלה, המטבח, הנקיון, הילדים. היא התאפקה פעם אחר פעם עד שזה התפוצץ: "משכורת אתה לא מביא, רעש ובלגן אתה עושה, ועוד יש לך הערות!"

הבנתי שזה לא עסק, והלכתי ללמוד בבית כנסת של חב"ד, שם אמרתי לעצמי, לא אפגוש באנשים שאצטרך לתת להם הסבר על מה שאני עושה. המצב החדש הזה הכניס אותי לדכדוך, לא התקדמתי בלימודַּי לשום מקום, הלימוד היה קשה ומייגע, הייתי לבד, ללא הספרים שהייתי רגיל אליהם, לא היה לי עם מי לחלוק את חוויותיי. לו הייתי מספיק חזק בתקופה זו הייתי מאמץ כרגיל את התפיסה של 'בשבילי נברא העולם' וכל מה שסביבי הוא בבחינת "לולי המשתגעים לא היה העולם קיים" ואינו קשור אלי ולא מתקרב אלי. אבל החולשה הלימודית שלי בתקופה זו של חוסר הישגים בלימוד עם פירושי הגאונים, והעניין החברתי שהוכתמתי בו, גרם לכך שבית הכנסת לא היה רק איזה 'היכי תמצא' למקום לימוד, אלא הושפעתי מהאוירה של 'קלות הדעת' של המקום וחוסר הערכה למה שאני עושה וזה נתן לי להרגיש 'דפוק'.

התחלתי לתכנן פניה לדין תורה נגד ראש הכולל שלי, שחייב להמשיך לתת לי משכורת מדין 'פועל' (הלא הוא מתפרנס מהכולל) שאין בעל הבית יכול לחזור בו בחצי היום; לפחות עד סוף הזמן הוא חייב להמשיך לתת לי משכורת. אחרי כמה שיחות גישוש עם דיינים, ובפרט התנגדות של אשתי שאני רק אתבזה בבית הדין, הבנתי שאני במסלול הלא נכון וירדתי מזה.

יש איזה חסיד ברסלב בשם 'חשין' שמתפלל בחב"ד, הוא אדם מוכשר, יודע ללמוד, חכם וציני ואהבתי לשוחח אתו. כאשר אני מגיע בתשע בבוקר ללמוד, הוא חוזר מהמקוה לפני התפילה עם המגבת על כתפו. התובנה המרכזית שלו בחיים - בשיחות של 'אוף דרקורד' היא (ואני לא מסכים אתו), שהכל בלוף, כולם משחקים 'בכאילו', ככה זה העולם. יש באמתחתו איזה סיפור מרבי נחמן שהשורה התחתונה שלו היא, שאנשי החכמה יודעים שהכל בלוף, אבל כדי לעבור את מסלול 'העולם הזה' מיישרים אנשי החכמה קו עם הבלוף, אבל ההבדל בין אנשי החכמה להמון העם הוא בזה שאנשי החכמה לפחות רושמים לעצמם לתזכורת שהם נכנסים לעולם השקר, ומחזיקים את הפתק הזה צמוד ללב.

חצר בית הכנסת חב"ד רוחש בפעילות עסקית מגוונת כל בוקר. יושבים שם פורטי מט"ח, בעלי גמ"ח, מתווכים, אנשי עסקים, והכל מתנהל בז'רגון פנימי ייחודי. אני אוהב 'אקשן' מטבעי, והתחלתי להימשך לקבוצה הזאת דרך אותו חשין, שעל אף היותו ת"ח אינו טומן את ידו בצלחת, ועושה עסקים כלאחר יד. חשין הציע לי להצטרף לסיור בעיר ערד בדרום, לבדוק כמה השקעות, אמרתי 'יאללה' ויצאתי אתו לדרך מבלי שאפילו אמרתי לאשתי, כי התביישתי, היא לא תבין את כל הענין של חשין וכל סוג השיח הזה זר לה.

חשין הזה אומר ועושה, אנו יוצאים לרחוב, חשין עוצר מונית ויוצאים לדרך. הדרך הייתה מעניינת. אף שאצלי הכל היה נראה אותו דבר, הרי שחשין הזה בקי בכבישים, בהיסטוריה של הכבישים, מי בנה ומתי, כל גבעה בנוף, כל יישוב וקיבוץ מוכר לו ויש לו מה לומר עליו. הוא מאד מוכשר, בור סיד שאינו מאבד טיפה ולא מפסיק לדבר. הגענו לערד, בדקנו בתים שמוכרים אותם בסביבות המאתיים אלף ₪, וכאשר משכירים אותם, אפשר להגיע לכעשרים אחוז תשואה. כזקן ורגיל, הוא מודד ברגליו את החדרים, בודק את תקינות הצנרת, מדלג דרך המדרגות לגג ובודק את הדוד, מסמן כל בעיה, עושה חישובים מהירים, ומחליט איזו דירה משתלמת לקנות ואיזו לא.

עוד אנו מטיילים ברחבות ערד, ואני מזהה את חברי 'דוד' מהישיבה, עם משקפי שמש, כולו מזיע ונמרץ. הוא מזהה אותי ופולט "הגם ברוך בעסקים?" התנצלתי וגמגמתי שהגעתי במקרה עם חבר... דוד זיהה שאני בפרשה, והציע לי להיכנס יחד לפרויקט של דירות נופש, שזה אומר שנרכוש קרקע של דונם וחצי הפונה לנוף לים המלח, אין הגבלה בגודל הדירות, כך שנוכל לבנות שלושים דירות קטנות, נקרא להם 'דירות נופש' וכך נמכור אותם או כהשקעה עם תשואה, או לבעלי ממון מחו"ל שבאים לים המלח. דוד רצה אותי כשותף, הוא הסביר לי שאת הכסף למגרש ניקח מכספי המשקיעים, כך שלא צריך אפילו להכניס שקל. התלהבתי מהעניין, גלשתי בטבעיות לתחום הנדל"ן, בעיקר מפני שהייתי צריך להביא כסף הביתה במקום המלגה מהכולל; ואם אדייק יותר, התדמית כלפי אשתי שאני מצליח להביא סכום יפה הביתה, הייתה מאד חשובה לי.

דוד מציע להחזיר אותי לירושלים במכוניתו. בקשתי לצרף את חשין, כך שהדרך הפכה להיות 'חדר עסקאות נדל"ן'. חשין הצטרף לפרויקט של דוד, הם הסכימו להשקיע חלק מהכסף של דירות הנופש בדירות מקומיות, והאופטימיות באוטו חגגה. דוד התקשר לעיתון כדי להכניס שם מודעה במדור 'השקעות', ורצה לרשום את הטלפון שלו ושלי לבירורים. אופ... מה, אני איש עסקים? נהייתי למתווך נדל"ן? בשום פנים ואופן! אני מוכן לעשות משהו לפרנסה, אבל ברור שזה משהו מהצד ולא ח"ו שיצאתי לעבוד. דוד ראה אותי דרך המראה, מתלבט ומתייסר, ושאג לעברי: "ברוך, הכל בלוף, שים פס על העולם, תהיה מהעושים ולא מהמקבלים". לא הייתי מסוגל לזה, וגם פחדתי מאשתי, וסוכם שאני רק אצטרף לפגישות העסקיות ואשתמש בכח השכנוע שלי כדי לשכנע לקוחות להצטרף.

*

עוד אני מתרגל למקומי החדש בבית הכנסת של חב"ד, קפצה עלי רוגזה חדשה, וביום בהיר התבשרתי שגם עלי עומד לעבור כוס התרעלה של הקבלה למוסדות החינוך. לא האמנתי שזה יקרה לי, אבל זהו זה. בלב פנימה הרגשתי שזה מגיע לי, אבל לא יכולתי לקבל את זה. עד היום אני לא יודע איך נפלתי קורבן, אבל ברגע שוועד ההורים בשכונה שמו עליך פוקוס, אתה אבוד. ידידי אוריאל זלזניק הסביר לי, כי ועד ההורים חייב כל שנה שלא להכניס כמה 'חשובים' בגלל הסיבה שהם יותר מדי מודרניים, כי זה נותן להם את ההילה שהם מנפים ובוררים. כל העניין הזה של ועדות הקבלה במוסדות הוא עניין רע ומר שלא אכנס לזה כאן, רק אומר שהם בסכסוך עם ידידי אוריאל, כי הוא פתח שתי חיידרים נוספים בשכונה וזה הוריד להם את הלחץ מהחיידר המרכזי לאברכים. תכל'ס, כאשר מנהל החיידר התחיל לגמגם לי על כך שבאתי להרשם מאוחר והוא לא יודע אם יש עוד מקום וכדומה, הבנתי את המצב וכמעט ששפכתי לו את כוס התה שלו על פניו.

החלטתי לא לוותר, לא סיפרתי להורים שלי, וכמובן לא לשווער שלי, הם היו מתעלפים מהעניין. התחלתי להפעיל את הקשרים שלי. יש לי קרוב משפחה, שהוא גם קצת חבר, שהוא חברותא של הרב שטינמן כל יום לפנות בוקר. יצרתי אתו קשר, נפגשנו, בקשתי ממנו שכאשר מנהל החיידר יבוא בימים הקרובים למפגש החודשי שלו אצל הרב שטינמן, שיזרוק לו מלה עלי וידאג לכך שהרב שטינמן יענה אחריו אמן, וכך יהיה פסק של הרב שטינמן בעניין. הוא היסס מלעזור לי חד משמעית, כי לדעתו האסון הגדול של הדור זה 'צניעות' "אתה יוצא לרחוב, זה לא מה שהיה לפני עשר שנים, זה קטסטרופה, זה מקלקל את הדור". מוסיף חברי ואומר, שיש לו ויכוח בעניין הזה עם הרב שטינמן, שהרב שטינמן אומר שהבעיה של הדור זה 'בין אדם לחברו' ולדעתו זה 'צניעות', ולאחרונה הוא הצליח לדעתי לשכנע את הרב שטינמן והוא מסכים לומר שזה גם וגם. הבנתי שלא ממנו תבוא הישועה.

חבר ותיק שלי מב"ב ייעץ לי להוציא מכתב מר' חיים קנייבסקי על כך שאני אברך חשוב ותלמיד חכם ואסור להוציא לעז עלי ועל בני ביתי וכו', משהו כזה. כדי להוציא מכתב כזה, יש יהודי שמאד מקורב לר' חיים, ושאם אני אסייע לו לאיזה קרן שבראשותו, הוא ידאג להוציא לי את המכתב. ירדתי לב"ב וקבעתי להפגש אתו בין עשר לאחד עשר בלילה באיזה בית כנסת בסוף רבי עקיבא בתוך בנין מגורים בקומת הכניסה, כפי שהסביר לי בטלפון. הגעתי לשם, חיפשתיו ולא מצאתיו, הייתי במצב רוח 'על הפנים', גשם זלעפות יורד בחוץ, ההוא אין לו טלפון סלולרי, בביתו לא יודעים היכן הוא, ואני מחכה בשפלות רוח ונמיכות קומה לאיזה מפגר שיארגן לי מכתב אצל ר' חיים, תמורת הבטחות לקשר אותו עם איזה גבירים. חשבתי אולי לא הבנתי לאיזה בית כנסת התכוון, ועברתי בכל האזור, כניסה אחר כניסה.

*

כבר חצות הלילה. לפתע אני עובר ליד חלון של בית כנסת, ואני שומע קול תורה עדין בוקע מהחלון. אני מציץ פנימה, והנה חברי מהישיבה 'שמוליק ברטלר' עומד, הסטנדר שלו על כסא, על הסטנדר נמצא טור אבן-העזר ושמוליק מתנגן לו להנאתו. כבר שמעתי על שמוליק שהוא ממשיך עם ההתמדה המפורסמת שלו ושנהיה בקי ברוב חדרי תורה, והנה אני נפגש עם זה פנים אל פנים. נצמדתי לקיר ליד החלון שלא יבחין בי, מקשיב לקולו הערב שכבר לא שמעתיו זה כחמש שנים ולבי נמס בקרבי "היכן הוא והיכן אני"? שמוליק יושב ולומד, פשוטו כמשמעו, הולך וגומע את התורה כולה בעיון, בלי רעש ובלי בלבולים, ואילו אני עסוק בעצמי עד לשד עצמותי בספקות והרהורים, תקוע עם תיאוריות, חשוף להשפעות חיצוניות, הולך אחר עיני בהנאה לטעום את חיי המעשה, ולמעשה רחוק אני מלימוד התורה במובן הפשוט שלו, להתחבר לקב"ה על ידי לימוד לשמה בטהרה. המשכתי דקות ארוכות להקשיב לקולו האהוב של חברי, דמעות של אהבה ושל יסורי מצפון ומשבר נוזלים מעיניי.

התגברתי כארי, שטפתי את פני ונכנסתי פנימה לפגוש את שמוליק. הוא מבחין בי מיד, מוריד את הסטנדר, וכאילו מתנצל על שתפסתי אותו על חם, מקבלני בסבר פנים יפות וחמימות, ואני אומר לו "נו... תורתו מכרזת עליו". כדי לשמור על האגו שלי, התחלתי לספר לו על ההתעסקות שלי עם הגאונים, על התובנות שלי במחקר התורני... והכל בהתלהבות והרבה עניין. השיחה היתה רצינית, שמוליק מגלה עניין, הזמן עובר, אף אחד לא מרגיש ואני מאד מרוצה מהפגנת הידע והתובנות שלי.

שמוליק מראה לי פנים שוחקות, אבל אני שם לב שהוא מתכווץ לתוכו, מרגיש אי נוחות, מוריד פרופיל אך מקשיב בסבלנות. שמוליק עוצר את השיחה, מכין לי כוס קפה עם עוגיות מהחדרון הסמוך, מתבונן בי באהבה וכאב, ועם דמעות בעינים מתחיל בשיח מסוג אחר. "חמש שנים שלא ראינו אחד את השני, שבע שנים עברו מאותם ימים טובים שהיינו שקועים בתורה שבעל פה, למדנו יחד עשרות אם לא מאות דפי גמרא וראשונים, צללנו במים אדירים, היינו צעירים, אבל היינו חלק מהתורה, אני מקשיב לך ולא נוח לי"... הוא מגמגם, הוא רוצה לומר משהו, ואינו מצליח. אני איש השכל, מעודד אותו להמשיך, "זה בריא לדבר, להגדיר, לשים הכל על השולחן, זה בסדר, דַבֵּר"!

שמוליק משפיל את עיניו המתמלאות בדמעות ובקול חנוק פונה אלי: "ברוך למה העמדת את עצמך בחוץ?" אני מנסה לשמור על קור רוח, אף שאני מבין על מה שהוא מדבר, אבל מנסה להתגונן ומעמיד פני תם. "ברוך, מה אתה חושב, שמישהו לא יודע את הדברים האלו, היש תלמיד חכם רציני באמת שלא יודע שלא הכל מושלם, שיש טעיות גם אצל גדולי עולם, וכי אין מחלוקות בין האמוראים על נוסח המשנה, ועל דברים שעברו מהכא להתם ומהתם להכא (בבל וא"י. ב.ז.) ועברו שינויים ושיבושים בדרך, ולרש"י בכתובות בכל מחלוקת יש אחד שטעה, ולא נאמר 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' אלא לומר שבמקרים מסוימים יש שימוש בדעה השניה, ועל הגילויים שלך על הבה"ג אוכל להוסיף לך כהנה וכהנה, הבה"ג אומר שבפדיון הבן יש להוסיף חומש והרמב"ן צווח: "ומצאנו טעותא בהלכות גדולות ופסוקות", ומה עם ימי הזיבה של הבה"ג? התורה לא הסתיימה בהר סיני, ואף לא בישיבות בבל, היא ממשיכה עד היום הזה ועד בכלל. כאשר מגלים טעות יש לתקן אותה, והטעויות הם חלק מהחיים, ולכן אף חלק מהתורה. עלינו להמשיך ולהעמיד את הדת על תילה, לעצמנו ולתלמידנו, עד כמה שידינו יד כהה מגעת. הקדמונים טעו, אנו נטעה ותלמידנו יטעו, כי התורה זה אנחנו ההוגים בה ודרכה דבקים אנו בבורא העולם ומקור התורה".

הוסיף שמוליק ואמר, "שורש החשיבה שלך נראית לי שייך לבריסק שאתה מקורב לשם. הבריסקער אין לו קשר לתורה, הוא עומד בחוץ ובוחן מה כתוב שם, הוא מקדש קידוש שמימי כל דבר עתיק, או לפחות עד הראשונים, כאילו ניתנו כך בסיני, ומבחינתו אין 'אדם' מאחורי הדברים, אין הם פרי מחשבת אנוש. לכן אתה מזועזע מכל גילוי אנושיות אצל הקדמונים מצד אחד, ורואה את הפסגה בידיעת האמת המדעית להבנת דברי הקדמונים. הבריסקער הזה ימצא טעויות אצל החזון איש ויבקר אותו, בעוד שאת החזון איש זה לא מעניין, כי הוא התורה, הוא המשך של מסירת התורה, וטעויות אנוש הם חלק ממנה. לא צריך להתרגש מזה, העיקר הוא החיבור שלנו דרך התורה, דרך השכל, ודרך המשך ההוראה לעם ישראל. מה אתה, פרופסור לתלמוד שהולך לגלות מה שכל ת"ח אצלנו יודע כבר שית ובר שבע? וכי אתה נאבק לשנות את ספרי הילדים שמגדלים אותם על מיתוס של תורת אמת?"

לא החזקתי מעמד, הפכתי בין רגע לשבר כלי, כי ידעתי כי דבריו אמיתיים וכדברי אלוקים חיים הם. כדי לשמור מעט על כבודי, הודיתי לו על דבריו היוצאים מהלב, "אני לא מפגר" אמרתי לו, ושאני מבין היטב את מה שהוא אומר, אבל, הוספתי לו, כי אני צריך עוד לחשוב על זה. נפרדתי ממנו עם דמעות בעיניים, פסעתי לכיוון היציאה, אך עברתי את מפתן בית הכנסת ומעטפת ההופעה והיצוגיות שלי התאדו, חשתי ברעד פנימי ותשישות שיורדת על כל חלקי גופי עד שהתקשיתי אפילו בהליכה לתחנת האוטובוס הקרובה לכיוון ירושלים. על אף הגשם בחוץ, הלכתי עם מטריה סגורה כדי להשען עליה, גררתי את עצמי לתחנה, התישבתי ופשוט נשכבתי על הספסל ותרדמה גדולה נפלה עלי. בחלומי, ספק בשינה וספק בהקיץ, אני רואה את עצמי עושה 'גלגולי שלג' לכפר על העוונות שלי, המילים של שמוליק לא הרפו ממני, אמרתי לעצמי "ראה כמה הדרדרת, בלי כולל, בלי שיכניסו את הילד שלך לחיידר, והגרוע מכל, דומה אתה לבן זומא שנכנס לפרדס, אבל עדיין הוא מבחוץ. מה יש בעולם, אם לא החיבור לקב"ה דרך התורה? מה אני שווה במצבי העכשווי? אי לאו הדבקות בקב"ה, כמה חוקרים איכא בשוקא...





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 15:35 לינק ישיר 
מישהו יודע מי חיבר את זה

חייב לדעת מי זה



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 16:53 לינק ישיר 

אני מסופק אם השולח היה מרוצה מזה. האם הוא נשאל על כך?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 16:58 לינק ישיר 

מחבר המאמר "מה לתבן את הבר בספרות הגאונים"


כמדומה שהנתונים האישיים המופיעים בו הם סיפרות יפה, בבחינת "מיטב השיר כזבו". השמות האחרים - שאני.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 16:58 לינק ישיר 

הסיפור כולו נראה לי בדיוני ולכן אין לך מה לדאוג.

יש כאן סוגה ספרותית ידועה של ערוב מציאות אמיתית כולל שמות של אנשים אמיתיים לסיפור מומצא.
(כמדומני שחיים ברעם ואמנון דנקנר התמחו בכך עם הסיפורים הירושלמים שלהם)



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 18:41 לינק ישיר 

הואווו הואוו אין לי מילים
כשרון שכזה ?! הכל אמיתי, 

אבל אל דאגה כל "מבקש" עבר ועובר את מה שאתה עברת,

ראה אשכול זה, טיול בפרדס כפשוטו,
 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 18:49 לינק ישיר 

למקסמן

כמדומני שנפרדת באשכול סמוך.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 19:06 לינק ישיר 

צענערענע כתב:
למקסמן  כמדומני שנפרדת באשכול סמוך.

 
נכון, אבל את הסיפור הזה עתקתי לי והייתי חייב להגיב,

בהזדמנות זו אני נפרד ממך באופן אישי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 19:13 לינק ישיר 

זה פשוט הזכיר לי שלפני שנה או משהו כזה נפרדת מכולם ומכל אחד באופן אישי וחזרת אחרי זמן קצר אז שאלתיאת עצמי אם סיפור פרדה כזה חוזר על עצמו פעם שניה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 19:24 לינק ישיר 

צענערענע כתב:
זה פשוט הזכיר לי שלפני שנה או משהו כזה נפרדת מכולם ומכל אחד באופן אישי וחזרת אחרי זמן קצר אז שאלתיאת עצמי אם סיפור פרדה כזה חוזר על עצמו פעם שניה.

 
אני מקווה שלא והלואי שלא ובעזרת השם שלא, אין להכחיש את המשיכה לפורום,

בכל אופן תצליחי בכל אשר תלכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 19:51 לינק ישיר 

[הערת שוליים שולית בהחלט -
אני תוהה לגבי כותרת האשכול, המתחילה במילים "סיפורת מדהימה על...". האם מתכוון פותח האשכול לכך שעלילת הסיפור (תהא מדוייקת מבחינה ביוגרפית או בדיונית לחלוטין) היא מדהימה? או שמא כוונתו לכך שה"סיפורת", כלומר דרך הכתיבה (התיאורים, הלשון, חיתוך המשפטים וכו') היא המדהימה?

באופן אישי (אם זה מעניין מישהו) אני מוצאת שלמרות שיש נקודות מעניינות בסיפור שהובא כאן (מבחינה עלילתית, בעיקר, אע"פ שאני חושבת שסוף הסיפור בנאלי, פשטני ובלתי מודע לעצמו), איני רואה בו "סיפורת מדהימה" כלל וכלל, בלשון המעטה.]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 20:02 לינק ישיר 

מרתק, סיום בנאלי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 20:13 לינק ישיר 

אמשלום

מסכימה אתך.

אילו הסיפור היה אמיתי זה היה נסבל אבל כסיפור בדיוני -דמיוני חסר פה האלמנט הספרותי שמבדיל  בין רשימת ארועים ליצירה ספרותית.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2011 20:27 לינק ישיר 

[צענע,

גם בסיפור "אמיתי" חשובה הדרך.
אותו אירוע החדשותי, יכול להיות מסופר באופן שונה לגמרי בעיתונים (או אתרי אינטרנט) שונים ולכן להיתפש באופן שונה אצל הקוראים...]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2011 20:28 לינק ישיר 

eli_s כתב:
מרתק, סיום בנאלי.

מדובר בסיפור בהמשכים הנשלח לרשימת תפוצה כפעם בחודש.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > סיפורת מדהימה על חייו של אליטיסט אורתודוקסי
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 7 8 9 לדף הבא סך הכל 9 דפים.