מקור עניין זה הוא בטור אורח חיים סימן מ"ז:
״ועוד יש ברכה אחרת על התורה בא״י... אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכו', ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו להר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום״ עכ״ל,
ובב"ח שם:
דקשיא ליה דלא מצינו שתי ברכות בענין אחד על מצוה אחת כגון הכא שמברכין לעסוק בדברי
תורה ומסיים בברוך אתה ה׳ נותן התורה וחוזרין ומברכין אשר בחר בנו מכל העמים וכוי ברוך אתה
ה׳ נותן התורה, ומתרץ שהברכה הראשונה היא כשאר מצוות שמברכין על דברי תורה ומסיים
בה והערב נא וכו', והברכה השניה אינה אלא הודאה ושבח על שנתן לנו תורתו כלי חמדתו מתוך
האש להודות על קדושתה ורוחניותה ובחר בנו מכל האומות וקרבנו להר סיני, לפי שהזהיר אותנו
בתורתו שלא נשכח מעמד הר סיני כמו״ש בפרשת ואתחנן ״רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן
תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' יום אשר עמדת לפני הי אלוקיך בחורב וגו' ותעמדון
ותקרבון תחת ההר וההר בוער באש וידבר אליכם מתוך האש" לפיכך צריך לכוון בברכה השנייה
להודות לה׳ יתעלה על מעמד הר סיני״ וכוי, עכ״ל.
עצם בחירת כלל ישראל היה מתוך אהבת האבות ואהבת הבנים, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יהוה לעשות וכו'"
הסכמת כלל ישראל לקבל את התורה היה תוצאת הסיבה שבגינה בחר הקב"ה בעם ישראל, ולא מגרע כלל את אהבתו אותנו יתברך.
ידוע שרוב מנהגי החופה מקורם במעמד הר סיני. אישה בקידושין וכתובה, פילגש זה בלי קידושין וכתובה. היחס של פילגש היא יחס של אישות אבל בלי התחייבויות, מה שאין כן היחס של אישות היא עם התחייבויות, ומכל מקום אין פחיתות ביחס בגלל שהוא בא ביחד עם התחייבות, וכמו שכתב הרמב"ם "אוהבו כגופו וכו'".
אצלנו ההורים מודיעים לנו יום לפני שנפגשים עם מי שמיועד להיות שותפנו לחיים, שאנו עומדים לפגוש. אם לא מוצאים סיבה טובה מאד, אנו סומכים על הורינו ונכנסים למחויבות של חיי נישואין.
מכל מקום אנו בונים מערכת של נתינה שמבוססת על אהבה והרצון לתת. האם זה שאנו מחוייבים ומוכרחים מגרע את הרצון שלנו לתת?
גם הקב"ה שאהב אותנו וקרבנו לפני הר סיני עשה זאת מתוך אהבה, אפילו אם הוא היה "מוכרח" לתת לנו את התורה לקיום העולם, אין זה מגרע מאהבתו כלל וכלל.
