הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים · כשהמיסטיקה מתנגשת בהלכה ובתווך ילד קטן
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-30/5/2004 19:00 לינק ישיר 
כשהמיסטיקה מתנגשת בהלכה ובתווך ילד קטן

http://www.maariv.co.il/cache/ART721589.html


0 2 דקות אחרי השעה עשר בבוקר החלו הוורידים בריאות של כפיר שלזינגר להתכווץ שוב, ולבו בן השמונה פחות שבועיים השתעל וגנח כדי לעמוד במכסת החמצן הדרושה לגוף. לחץ הדם עלה והקו הירקרק של האק"ג הפך לטרמפולינה אלקטרונית ירוקה על הצג שמעל הראש, לא רחוק מהתמונה הקבוצתית של מכבי חיפה. מבעד לחלון דהרו תושבי פתח תקווה הטרודים על פני בית החולים לילדים שניידר, כאילו מי יודע מה.
כפיר הידק את אחיזתו במגש הפלסטיק הירוק שהעניקה לו אמו פנינה, מתוך חשש כי גם הפעם מעיו מורעבי החמצן יחליטו להיפטר בהתרסה מהמזון המועט שנאגר שם במהלך היום, כאילו כדי להתלונן בפני הלב שהוא מזניח אותם יחסית לריאות. כפיר הטה את ראשו לאחור והביט בתקרה במבט מתחנן. לא לרחמים, אלא להשתלת לב וריאות לה הוא מחכה מאז גיל שנתיים. אנחות הכאב החרישיות שלו נבלעו בפרומו ,- אגתם הגדולה היא כיצד לחקות בצורה הטובה ביותר את האינפנטיליות האמריקנית.

המשבר נמשך כשלוש דקות, בסופן החזיר כפיר את המגש הירוק לאמו בלי להגיד מילה ונשכב לאחור. פנינה החזירה את המגש למקומו בלי לשים לב, העיפה מבט מהיר באק"ג כדי לוודא שהלב השביר והמחורר של בנה מחזיק עדיין מעמד, וחזרה להתיישב על הכיסא הסמוך למגדל קלטות הווידאו הביתיות. מהצד, נדמה היה לי שהם עשו את כל זה כבר מיליון פעם ושזו היתה הפעם המיליון ואחת.


צפצופים ביומולדת
אבי ופנינה שלזינגר נישאו לפני 11 שנה. ההורים שלהם הכירו עוד לפניהם והמרחק בין עפולה (ההורים של אבי) ונצרת עילית (ההורים של פנינה) היה קצר מכדי להתיש את הרומן הבלתי נמנע. ההורים של פנינה היו מרוצים מאבי כי הוא היה מהנדס אלקטרוניקה, והיו מרוצים ממנו עוד יותר כשהחל לעבוד בבזק, עם פנסיה וביטוח רפואי קומפלט. בדיעבד תיזכר פנינה בחיוך נדיר כיצד בזמנו קראה בצחוק את רשימת המחלות שמפניהן התחייבה בזק להגן על ילדיה. "איזו רשימה מפחידה", אמרה אז לבעלה שהפציר בה לחתום על הטפסים של ביטוח "הפניקס" ולא להטריד את עצמה בתסריטי בלהה מופרכים, בטח לא עכשיו, כשבבטנה התבשל ילדם הראשון והחל כבר לנעוץ מרפקים חסרי סבלנות בבטן של אמו מבפנים, כמו אפרוח הממהר לקרקר את קרקורו הראשון.
ב-18 ביוני96' חרקה פנינה שיניים, הידקה את אחיזתה ביד בעלה והניחה לבנה להגיח לעולם. הם קראו לו כפיר, והוא אכן נראה כמו גור אריות קטן, עם ערימת שיער בלונדינית וזוג עיניים כחולות גדולות. שנתיים לאחר מכן סיכם כפיר את מסיבת יום הולדתו בשיעול מתמשך ובצפצופים אסתמטיים שגרמו לאבי ופנינה להתנצל בפני האורחים והמשפחה, לשלות את מפתחות המכונית מבין אריזות המתנות ולדהור לבית החולים העמק.

ד"ר דני פינק קיבל אותם מיד ולא התווכח עם ההורים כשאמרו לו שהתרופות להרחבת הסימפונות (ונטולין, בריקלין, וכו') לא עזרו וכפיר ממשיך להיחנק. ד"ר פינק אשפז את הילד בן השנתיים וגילה כי לחץ הדם הריאתי שלו, הלחץ שמפעיל הדם הזורם בריאות על דפנות הוורידים, הוא כמעט פי ארבעה מהנורמלי. ורידי הריאות של גור האריות האנושי דמו לקשית קוקטיילים דקיקה שדרכה מנסה להעביר מישהו את תכולתה של הכנרת.

במרחק של שש שנים זוכר ד"ר פינק את הפגישה ההיא, במהלכה בישר להורים (אותם הכיר כמובן, עפולה היא כפר עירוני) שהבן הבכור שלהם סובל ממחלה נדירה ששמה "לחץ דם ריאתי", או באנגלית, Primary Pulmonary Hypertension. כפיר לא נולד כך, הסביר פינק, אלא פיתח את המחלה. ההורים שאלו מה פתאום. פינק הסביר כי אין לכך תשובה, וכי הרפואה, אחותה הממושקפת והידענית של רולטת המזל, עדיין מגרדת את הראש בעניין הזה. כמו בעניינים רבים אחרים.

השלזינגרים הקשיבו לדבריו של פינק בפנים חתומות. להפתעת מי שכבר היה בכמה וכמה מעמדים בהם נפלה תקרת בית החולים על ההורים ההמומים, במקום לזעוק "מה נעשה", הם שאלו "מה לעשות". פינק המליץ על צנתור בבית החולים שניידר והתחברות לתרופה בשם "פלולן", באמצעות מכשיר שיהפוך את כפיר לילד ביוני, כלומר ילד שאחד מאיבריו עשוי ממתכת, פלסטיק וסוללות. המכשיר הזה, שכפיר ייאלץ לסחוב איתו לכל מקום ובכל זמן, יזרים חומר למחזור הדם שלו שירחיב את הוורידים בריאות ובכלל.

במהלך השיחה המתוחה ההיא נשאלה גם השאלה מה יקרה אם הפלולן לא תועיל. פינק אמר שאם זה יקרה, כפיר יהיה חייב השתלת ריאות וייתכן שגם השתלת לב, שיקרוס בהדרגה תשושה אחרי שנים של עבודה קשה מדי באספקת חמצן לריאות מתנגדות. פנינה ואבי שאלו את פינק, ואחרי זה גם את הרופאים בשניידר, מהו הזמן הממוצע להמתנה להשתלה בישראל. "כשנה", נאמר להם. "שנה? ", הם השתוממו. אחרי זה הוקל להם. זה נראה להם נצח. הם הניחו שכשכפיר יזדקק להשתלה, היא תחכה לו.


חמש ויאגרות ביום
פתח תקווה, מאי 2004. אחרי מסע חיזורים בן שלוש שעות נכנע ד"ר טומי שיינפלד, מנהל יחידת הטיפול הנמרץ בשניידר, ומניח לנו לסחוב אותו לתוך חדר צדדי כדי לשמוע מה מצבו של כפיר היום. שלושה חודשים עברו מאז שהובל לכאן במצב קריטי מידרדר. בזמן שחלף הספיק כפיר להתאושש ולהידרדר לסירוגין, לשבור את כל שיאי האשפוז הרצוף במחלקת הטיפול הנמרץ, להפוך לחביב הרופאים והאחיות המכנים אותו "כפירי" ולהביס שוב ושוב את ההורים שלו בטורנירים אינסופיים של טאקי.
הם מצדם הספיקו לרהט מחדש את חדרו הסטרילי של בכורם שהפך להעתק, אם כי חיוור, של חדר ילדותו בנצרת עילית, אליו הוא לא מפסיק להתגעגע, כמו גם לחברים שלו: רועי, גל, עמית, ליאור ועומר. כפי שנלמד במהלך השבוע שבילינו עם השלזינגרים (זה התחיל ב-24 שעות ונמתח לשבוע ויום בעקבות התפתחות דרמטית שתתחולל בהמשך), חלק מכעסו של כפיר על העולם נובע מהכרתו כי הוא היה אמור להיות מלך הכיתה. אלא שריאותיו קלקלו לו, הותירו אותו מתנשף ומביט בצער על חבריו העוקפים אותו במרוץ החיים.

ד"ר שיינפלד נשען לאחור ומשפשף את עיניו. בשניידר כולם עייפים: ההורים, הרופאים, הילדים. רק העיתונאים מקרינים בריאות נבוכה. מאחורי הדוקטור מתגלגלים תינוקות מצחוק בפאזל התלוי על הקיר. הוא מספר כיצד פגש את כפיר לראשונה כשהיה בן שנתיים ועבר כאן את הצנתור הראשון. הוא נזכר כמעט בערגה איך כאשר הפלולן הפסיקה להיות יעילה הימרו במחלקה, בעקבות המלצתו של אבי שלזינגר שקרא על כך באיזה מקום, לתת לכפיר ויאגרה חמש פעמים ביום. אחרי הכל, הוויאגרה פותחה במקור כתרופה לטיפול בלחץ דם, עוד לפני גילוי תופעת הלוואי שהפכה את היצרנית "פביצר" לטריולנרית ואת האימפוטנטים ברחבי העולם לשורי הרבעה היפראקטיביים. כמו הפלולן, גם הוויאגרה עזרה לתקופה מוגבלת והפסיקה לעבוד. מדוע? "אנחנו לא יודעים", אומר שיינפלד. "לחץ דם ריאתי" מתברר שוב כפאזל בן אלף חלקים עם חלק אחד חסר באמצע.

לפני עשרה חודשים עבר כפיר ניתוח שהפך את כיוון זרימת הדם מעורק הריאה הראשי לאבי העורקים שבלב ולא ההפך. מטרת הניתוח, שהותיר חור בלב, היתה להקל את הלחץ על הריאות. גם זה לא עזר. נותרה האופציה האחרונה: השתלת לב-ריאה, או במקרה הטוב פחות, השתלת ריאות בלבד. זאת בתקווה שהלב יאושש את עצמו כשיגלה להפתעתו כי הריאות מפסיקות להתנגד לקבלת החמצן. פנינה שלזינגר נכנסה לחדר הלידה יומיים אחרי שכפיר נכנס לחדר הניתוח. היא ילדה שם את ילדה השלישי, אורי.


מאז הניתוח מחכים השלזינגרים להשתלה שלא באה. האיברים דווקא כן. אתמול נפטרה כאן נערה בת 16 שהוריה הכירו את הוריו של כפיר במהלך הלילות הארוכים בטיפול הנמרץ. הם ניהלו יותר משיחת מסדרון בוכייה אחת ליד הפיל הפרוותי האדמדם, לא רחוק מהמכונה לתרומת דם. כשהנערה, שנדרסה בדרך חזרה ממדורת ל"ג בעומר, נפטרה, החליטו ההורים לתרום את איבריה. בעדיפות ראשונה, לכפיר.
משומקום, במונית אקספרס מגן עדן שקרי, הגיע דוד חובש כיפה שאסר על המהלך, ולא עזרו כל הרבנים שד"ר שיינפלד הביא לשניידר באמצע הלילה. הם דיברו הלכה, הוא השיב במיסטיקה. הם נפנפו ברבנים, הוא התגונן בגימטריה. הם דיברו בשם הצדק היהודי, הוא בשם תרכובת עקומה בין אגואיזם ישראלי לחרטוטים קבליים. אחרי שלוש שעות ניצח הדוד, שפרש את ידיו במחווה מוגזמת כדי לנחם את ההורים ההמומים מצער. הילדה נפטרה בחדר הסמוך לחדרו של כפיר, כשביניהם מפריד קיר גבס. איבריה נקברו
.

שאלנו את ד"ר שיינפלד כמה זמן נותר לכפיר לחיות עם לבו הבלוי הנוכחי. "הוא נמצא על קצה צוק", הוא אמר. "המערכת שלו עובדת על אפס רזרבה. אני לא יכול לערוב לחיים שלו לחמש הדקות הבאות. הוא יכול למות עכשיו. פשוט כך. ההורים שלו יודעים את זה".


החדר הלבן
יום שלישי, בוקר. "החדר הלבן" הוא שם קוד לדיסקוטק תראפי חרישי המסתתר באחת הקומות העליונות של שניידר. בתוך חדר שקירותיו לבנים מצטופפים אביזרי תאורה שונים, כמו גם מערכת קול המשמיעה מוזיקת אמביאנט מרגיעה המלווה ברחשי גלים. אבי שלזינגר שמע על החדר במקרה מאחת העובדות הסוציאליות המטפלות בכפיר. לשמוע על החדר הלבן לא היה קל, ולהשתמש בו קל עוד פחות. ראשית, כי כל יציאה של כפיר מהחדר שלו דורשת היערכות לוגיסטית ורפואית, שלא לדבר על הסכנה להידבק בהתקררות של איזה מתעטש סדרתי תועה. שנית, כי החדר מבוקש על ידי כל ילדי בית החולים ולשם שהות בת 30 דקות בו נדרשת הרשמה. השאלה המציקה, מדוע מדינת ישראל אינה בונה עוד 30 "חדרים לבנים" בשניידר, מוחרפת על ידי שלט קטן ליד דלת הכניסה לחדר: "תרומת רשת מתאים לי", נכתב שם, "אופנה למידות גדולות". ככל הנראה ישראל טובה יותר בבניית חדרים אטומים מאשר בבניית חדרים לבנים.
כפיר בא לחדר הלבן בשביל להירגע. כשהוא נרגע, הלב נח. כשהלב נח, לחץ הדם יורד. כשלחץ הדם יורד, גם הריאות נחות. כשהריאות של כפיר נחות, נחות גם הריאות של הוריו. החדר חשוך עכשיו וכפיר מחייך, לראשונה מאז הגענו לכאן בבוקר. הוא יושב על הרצפה ולידו המכשיר המפמפם את הפלולן אל מחזור הדם. ביד ימין הוא מחזיק חוט אופטי שקצהו זוהר, אותו הוא מנסה להחדיר לנחירה השמאלי של אמו. "אל תפחדי", הוא צוחק. "זה לא כואב".

"מה אתה עושה? אתה רוצה לעשות לי זונדה? ".

" כן". "

אל תעשה לי זונדה, כפירי. תעשה לי ברנולה, טוב? ".

" אי אפשר, אמא", אומר כפיר כמעט בהשתוממות. "ברנולה זה כשזה נכנס לריאות".

כשזה נגמר, קם כפיר וחוצה את החדר, רגליו מיומנות בהימנעות מהסתבכות בחוטי משאבת הפלולן. מפינת החדר הוא שולף כדור חשמלי ומחבר אותו לחשמל (הוא ירש את החוש הטכני המפותח שלו מאביו המהנדס). יחד עם אמו הם מסתכלים לתוך הכדור.

"אתה רוצה לדעת מה אני רואה? ", שואלת פנינה.

"כן", אומר כפיר.

"אני רואה השתלה", אומרת פנינה. כפיר שותק. הוא קם וחוצה את החדר לעבר הקיר שממול. מהרצפה הוא מרים פנס זרחני שאם מצמידים אותו לקיר הלבן הוא מותיר סימנים זוהרים. פנינה מצטרפת אליו ולוקחת את העט-פנס מידיו. היא כותבת: "אני אוהבת אותך כפיר, ילד מדהים, הרבה הרבה". כפיר לוקח ממנה את העט-פנס, מצמיד אותו לקיר ומסובב. לרגע כולנו מביטים לתוך ספירלה ירקרקה, מאות עיגולים בצבע אק"ג הכלואים בתוך עצמם עד אינסוף.

"גם אני מרגישה ככה", אומרת פנינה לבנה בן השמונה. "בתוך מערבולת. אבל אנחנו נצא ממנה, נכון כפירי? ".

כפיר : "הנה, עכשיו זה ייעלם ".

פנינה: "אבל אתה לא תיעלם. בחיים לא".

היא מנשקת אותו על הגב. יחד הם מביטים בספירלה המתנדפת, מותירה במקומה רק קיר לבן.

"זה נמחק", אומר כפיר.

"אבל בלב שלי", אומרת פנינה, "זה עדיין כתוב".


2,000 שקל ליום
יום שלישי, צהריים. הפנים של אבי שלזינגר מוארות כמו פנס זרחני. אנחנו יורדים איתו במעלית הכסופה המחברת את הקומה השנייה עם קומת הקפיטריה. שלזינגר, צוק של בן אדם שעל כתפיו הרחבות אפשר להשעין את מגדלי עזריאלי, אינו יודע מה לעשות עם ידיו: להשאיר אותן בתוך מכנסיו או לשלב אותן על החזה.
אנחנו שואלים מה קרה. "הודיעו לנו עכשיו", הוא מחייך, ואנו רושמים לפנינו כי כפיר אולי קיבל את עיניו מאמו אבל את החיוך מאביו, "שמקבלים אותנו להשתלה במזרח הרחוק! ". כל זה קרה לפני כמה דקות, כששלזינגר זומן בדחיפות לחדרו של ד"ר שיינפלד, שמסר לו את שם המדינה המארחת. אנחנו השמטנו אותה לבקשת הצוות הרפואי, היות שמדובר במדינה שאיתה אין לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים. מטרת הכתבה הזו היא לעזור למושתלים אחרים, לא לקלקל להם.

בפגישה המטיר שלזינגר גשם של שאלות על ראשו של ד"ר שיינפלד. אחרי הכל, רק לפני 14 חודש חזרו השלזינגרים מהנובר שבגרמניה, אחרי שמרכז ההשתלות MHH הסכים לקבל אותם. לקבל, כן. להשתיל, לא. מדוע? כי מרכזי השתלות הם קצת כמו מכוני הכנה לפסיכומטרי: הם אוהבים להתהדר באחוזי הצלחה גבוהים. מכאן שמקרים מסובכים אינם רצויים. במיוחד מקרים כמו של כפיר שעלולים להשחיר את הסטטיסטיקה ולפגוע בהכנסות הכלכליות של המרכזים הרפואיים. יחי הקפיטליזם!

לשאלותיו למודות האכזבות של שלזינגר השיב ד"ר שיינפלד כי עד כמה שהצליח ללמוד מד"ר פרידלנד, בית החולים המיועד מודע למצבו של כפיר והסכים לקבלו. על כן כדאי להם להתחיל לארוז כדי להיות מוכנים. מיהו ד"ר פרידלנד?

מי שמנסה למצוא איברים ומרכזים רפואיים למבוטחי הפניקס הזקוקים להשתלות. כל זאת מטעם כפול: ראשית, כי השלזינגרים הם מבוטחים מן המניין. שנית, כדי לסייע לפניקס למזער את ההוצאות האסטרונומיות על אשפוזו של כפיר. לשם המחשה, רק הפלולן עולה 2,000 שקל ליום.
יעברו כמה ימים עד שנשמע מאבי, בדרך לקניון הסמוך שבו הוא קונה למשפחתו ארוחות צהריים, כיצד ההתגייסות של הפניקס לא היתה מיידית, וכי הם ניסו להשתחרר מתשלומי הביטוח בתואנה כי מחלתו של כפיר היא "מום מולד" בלתי מכוסה. פנייה זריזה ליושב ראש ועד עובדי בזק, שרמז לפניקס כי בזק והשלזינגרים באים ביחד ויכולים גם ללכת ביחד לחברת ביטוח אחרת, הפכה את "המום המולד" לפגם בר ביטוח. מאז הפניקס משלמים, השלזינגרים אסירי תודה, וד"ר פרידלנד טורח.
אחד משני הניידים של אבי מצלצל. מהצד השני של הקו נמצא אחד מהוריו. אבי מספר להם את החדשות בקול מונוטוני, מחוספס מחוסר שינה, אך מתוח משמחה ועל כן גבוה מהרגיל. כשהוא מנתק אנו מציעים שנאריך את זמן הכנת הכתבה, ונשהה עם כפיר עד טיסתו למזרח. מי יודע, אולי אפילו נטוס יחד? אבי מסכים ומרחף כל הדרך אל הקפיטריה להזמין שוקו חם.


הקמע הכיתתי
נצרת עילית, 2002. המחנכת אתי הורביץ נענית לבקשתו של כפיר שלזינגר ומכנסת את חבריו לכיתה א' כדי לשמוע פרזנטציה ממושכת על אודות מחלתו. אם זה היה תלוי בכפיר הוא גם היה מביא שקפים. חבריו מסתכלים עליו כאילו פיצח את האטום בשיניו.
עד כמה מקובל כפיר? הוא הפך לקמע של נבחרת הכדורגל, למרות שלא שיחק כדורגל מימיו; שלושה חודשים וחצי אחרי שנאלץ לנטוש את ספסל הלימודים, הכיסא שלו עדיין ריק ומי שמתקרב אליו מקבל מכות; לא מזמן ארגן בית הספר מסיבה שבמסגרתה התבקשו התלמידים להביא משהו לכיתה שמתחיל באות הראשונה של שמו. המורה שארגנה את המסיבה הניחה שכפיר לא יבוא. "תרשמי אותו", הורו לה ילדי כיתה ג'. " אבל הוא איננו", היא התגוננה. "הוא יבוא", אמרו חבריו בטון מאיים. "הוא יביא איתו כיסאות".

פעם הגיע כפיר לבית הספר עם נעלי ספורט מיוחדות המשמיעות צפצוף. באמצע השיעור החלו הנעליים לטרטר. המורה הורביץ חשבה שהסוללות של משאבת הפלולן עומדות להיגמר, יחד עם כפיר. "כפיר! ", היא אמרה. הוא פער עיני עגל. "משהו לא מצפצף? ", מלמלה . "זה הנעליים שלי", הוא אמר והשתנק מצחוק. הורביץ החליטה לעשות תרגיל מנהיגות וזרקה אותו מהכיתה. "שלא תעז לבוא עם הנעליים האלה שוב", היא אמרה לו, לחדוות חבריו המתגלגלים על השולחנות. למחרת הגיע כפיר לכיתה עם אותן הנעליים, מלווה באותו הצפצוף.


הגרמנים המטומטמים
השלזינגרים לא היו צריכים לספר לכפיר בחגיגיות על נסיעת ההשתלה למזרח,הוא כבר ידע.איך?הוא עשה את עצמו ישן פעם אחת והאזין לשיחה מתלחששת בין הוריו לאחת הרופאות. את טכניקת ההאזנה הסמויה הזו פיתח כפיר בעצמו, לאחר שהבין כי אם הוא רוצה לדעת את מצבו האמיתי, עליו להקשיב לשיחות הנערכות בלעדיו. פנינה מספרת כי כשהיו בגרמניה התכתב כפיר עם המורה אתי הורביץ במחשב והזדהה כ"פנינה". הוא רצה לשמוע ממנה בגניבה מה מצבו האמיתי.
איך הגיב כאשר שבוע אחרי שהגיעו לגרמניה אמרה לו אמו כי הגרמנים החליטו להותירו עם לבו וריאותיו הדועכים? הוא התרגז. "הגרמנים המטומטמים האלה! ", צעק . "בשביל מה הם טרטרו אותנו עד לפה? מה הם רוצים, שאני אמות? ! ". מחוץ לחלון בית החולים הרעישו מסוקים שנחתו על המנחת הסמוך ובבטנם איברים המיועדים למרכז ההשתלות.

עכשיו כבר תשע בערב. השמחה שליוותה את בשורת הנסיעה למזרח התפוגגה ופינתה את מקומה לכאבי הבטן המוכרים והרעים. כפיר שוכב על הצד, פנינה מאחוריו. ידה מעסה את בטנו, מתחת לחוטי החשמל של מכונת הפלולן.

"מה יש? ", אומרת פנינה, "מה יש, כפירי? ".

"כואב לי", הוא אומר.

"מה אתה צריך? ".

" השתלה".

" אבל השתלה אני לא יכולה לסדר לך ברגע זה, נכון? ".

" הבטן. . . הבטן . . .".

אבי יושב מימיני, מביט בשתיקה באשתו ובבנו המתכרבלים במיטה. אין דבר שהוא יכול לעשות כדי לעזור להם.

פנינה: "מה אני יכולה לעשות עכשיו בשביל לעזור לך, כפירי? ".

כפיר : "לסדר לי תרומה".

פנינה : "אבל התרומה לא אצלנו בכיס, נכון? ".

כפיר : "לא אכפת לי".

פנינה : "אתה רוצה שאני אהרוג ילד? ".

כפיר : "מצדי כן".

פנינה : "ואם הסוג דם לא יתאים לך, מה נעשה? נהרוג עוד ילד? ".

כפיר : "מצדי תהרגי את כולם. כואב לי ! ".

פנינה: "תנסה לחשוב על דברים טובים, עוד מעט אנחנו נוסעים. . .".

כפיר : "לא רוצה לחשוב!. . . אני צריך פיפי".

פנינה עוזרת לו לקום. כפיר משתין לתוך כד מפלסטיק. "עכשיו יהיה לך יותר טוב", אומרת פנינה. "הכאב יצא יחד עם השתן". היא מלכסנת מבט לעבר בעלה ומסננת, "איזה שקרנים אנחנו". כפיר נשכב חזרה, והיא לידו. "אחרי ההשתלה, אתה יודע מה נעשה כפירי? ניסע כל המשפחה לאילת למשך שבועיים, לשחות עם דולפינים".

כפיר : "אה-יה. . . אה-יה. . .".

פנינה : "אם הייתי יכולה לקחת את המחלה שלך, הייתי לוקחת".

כפיר : "אז תקחי את הריאה שלי".

פנינה : "ואני אשאר בלי ריאה? ".

כפיר : "כן".

פנינה : "ואני אשאר בלי ריאה? ".

כפיר : "לא אכפת לי".

פנינה : "אתה יודע למה אני שמחה? כי למרות שזה כואב, יש לנו מה לעשות. למרות שזה לוקח קצת זמן. . .".

כפיר : "אני לא אשם. . . אני לא אשם. . .".

פנינה : "בטח שאתה לא אשם. אף אחד לא אשם. זאת הבעיה, אתה יודע? שאין על מי לכעוס".

כפיר : "יש".

פנינה : "על מי? ".

כפיר : "על אלוהים".

פנינה : "ואם הוא לא שומע אותנו? ".

כפיר : "אז הוא לא קיים".

פנינה : "הוא קיים, כפירי. בטח שהוא קיים. אין כזה דבר".

כפיר : "אם הוא לא שומע אותנו, הוא לא קיים".

אבי הסתכל על השעון. יבבות הכאב של כפיר התערבבו בנקישות הקצובות של האק"ג שנשמע פתאום כמו גרגיריו ההולכים ואוזלים של שעון חול אלקטרוני. פנינה שאלה את בנה בן השמונה מה הוא רוצה, חוץ מתרומת לב וריאות. "מורפיום", הוא לחש. אבי קם והלך לקרוא לאחות.


קניות אחרונות
יומיים חלפו מאז שכפיר שכב על מיטתו וזעק להשתלה, או לאלוהים, או למורפיום, מה שיבוא קודם (המורפיום הגיע קודם). היום הוא מרגיש טוב יותר. הספרות המשקפות את רמת החמצון בדם מרחפות בסביבת ה-90-80, היכן שיום קודם לכן גירדו את ה-40-30. העיתונאי נכנס פנימה ומעניק לכפיר ספר על המזרח הרחוק, מתוך תקווה כי יפשיר את הקרח הבלתי נראה שהתגבש בין מי שיודע שחייו הם מלודרמה, לבין מי שנבוך מהעובדה כי תשמש למכירת עיתונים. כפיר מתנפל על הספר, מדפדף בו במהירות ומציין בפני אביו כי בעיר אליה הם נוסעים יש גן חיות ומצפה כוכבים.
"איזה כיף", אומר אבי. "נלך לשם".

הנייד מצלצל. פנינה מדווחת שהיא עומדת ברגעים אלה ממש במרכזו של "קוסמוס" בנצרת עילית ודופקת רכישה לקראת הנסיעה. "איזה חטיפים אתה רוצה שאני אקנה לך, כפירי? ".

"תקני בייגלה", מצווה כפיר.

"אתה רוצה נשנשים? ".

" כן", אומר כפיר.

"תקני גם מברשת שיניים חדשה", אומר אבי.

"קניתי כבר", אומרת פנינה.

"אמא", צוהל כפיר. "בדקנו בספר וראינו שיש בעיר הזאת שאנחנו נוסעים אליה מקדונלד' ס. אבל בטח מאז שצילמו את התמונה בנו שם עוד אלף". פנינה צחקה, ניתקה והמשיכה להעמיס חטיפים כדי להעביר את הזמן באמבולנס המוטס שהיה אמור כבר, כך חשבנו כולנו, להיות בתדלוק. חצי שעה, שלושה סיבובי "טאקי" אחרי זה (כפיר ניצח פעמיים, העיתונאי פעם אחת, האב הובס) ופרק בסדרה האהובה על כפיר "הפיז'מות", הוא היה מבודח מספיק בשביל להעניק ראיון לעולם שמסתובב מחוץ לחלון.

שאלתי אותו מה יש לו.

"לחץ דם ריאתי", הוא אמר.

שאלתי מה זאת אומרת.

"יש לי ורידים קטנים מדי בריאות", הוא הסביר. "ואז הדם שם כמעט לא יכול לזרום".

שאלתי אם קשה לו.

"לי לא קשה", הוא השיב. "קשה ללב שלי".

לקחתי נשימה ארוכה והזכרתי לו את סיפור הכמעט השתלה של שלושה ימים לפני כן, שהסתיים בסירוב המשפחה שבתם נפטרה, והכל בגלל דוד שטוף אמונות טפלות במסווה של אגואיזם צרוף.

"שמעתי", הוא אמר וטרף את קלפי הטאקי. "נו? ".

שאלתי אם הוא כועס עליהם ועל כמותם.

"אני לא כועס", השיב כפיר. "ברגע שמישהו שהם אוהבים מת, אנשים לא חושבים על תרומה, כי הם עצובים מדי. אבל אנשים צריכים לדעת שדווקא כשמישהו מת יש סיכוי לתרום. זה מה שאנשים צריכים לדעת".

ד"ר אפרת ברון-הר-לב נכנסה לחדר ושאלה את כפיר "האם כבר התחיל לאכול אורז עם סויה". כפיר שאל אותה אם תרשה לו להסתובב היום במחלקה על כיסא גלגלים. היא השיבה ב"כן", וכפיר צהל כאילו העניקה לו את מפתח חדר ההלבשה של מכבי חיפה. הוא שאל את אביו אם יוכל לקחת לסיבוב את הגלידה ממקדונלד'ס שחיכתה לו מהבוקר במקרר (כפיר שוקל 20 קילו, והוריו מנהלים מלחמת התשה לשים קצת בשר על העצמות שלו). אבי המהם בחיוב וכפיר צהל פעם שנייה. את גביע הגלידה החזיק כאילו היה גביע המדינה.
נעצרנו ליד החלון הגדול המשקיף לעבר החניון של שניידר ודיברנו על מכוניות. "בוא נחזור", אמר כפיר בסביבות 18:00. הוא נראה מותש פתאום, קשיש ממש, והשעין את הראש בתוך כף היד.

"נו? ", קרנה אחת האחיות ליד חדר מספר חמש, "ראיתם את הציפורים והשמש? ".

" איכשהו", אמר אבי. "דרך החלון. אבל אחרי שכפיר יבריא אנחנו נלך לים ונשחה שם בשביל כל השש שנים שלא היינו. נכון כפירי? ".

כפירי שתק. בכניסה לחדר, רגע לפני שהוא מתנתק מכיסא הגלגלים, הוא התעורר פתאום. "אבא? ".

" כן כפירי".

"עשית פעם בגלשן רוח? ".

"כן".
"באיזה גיל? ".

"אה. . . 17".

"וואו", אמר כפיר, והתאמץ לטפס אל פסגת האוורסט של מיטתו. "נורא צעיר".


הכי קל לוותר
בין אבי לפנינה חתום הסכם בעל פה שלפיו הם אינם בוכים ליד הבן שלהם. זה היה ברור כשמש עוד לפני שסיפרו לי על כך, היות שבמהלך השבוע שאותו בילינו ביחד בכתה פנינה רק פעם אחת: מחוץ לחדר, כשכפיר ישן ומרחף על מורפיום, לפני שנפרדנו.
ההיגיון מאחורי הסכם השפתיים החשוקות פרקטי יותר מאשר הרואי: כפיר בוחן כל תו בפניהם כל הזמן כדי לדלות מידע על חומרת מצבו, ויציבותו הנפשית היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להישרדותו הפיזית. חוץ מזה, אם יבכה אחד יבכה גם השני ויהפוך את מופע הבלרינה המסובך הזה, במסגרתו מנסים ההורים לא לשקר לכפיר אך גם לא להגיד לו את כל האמת, למעגל כאב אינסופי, כמו הספירלה שכפיר צייר ב"חדר הלבן".

ביום חמישי בצהריים, בלחישות מהוסות שבקושי נקלטו בטייפ, סיפרה פנינה שהיא משתדלת לבכות במכונית. "לפעמים אני מרגישה כמו מכונה", היא אמרה. "גם כשאתה בא הביתה אתה צריך להמשיך לשחק את המשחק בשביל ההורים או הילדים האחרים. כי אם הם יתחילו לבכות אני אתחיל לבכות, ואז לא נצא מזה. לפני כמה ימים היה איזה ילד שבכה ב' ששטוס' (תוכנית בערוץ הילדים - ב.ג) ואני כמעט פרצתי בבכי איתו. זה היה כל כך דבילי. אז אני בוכה באוטו, בוכה ובוכה. ומי שמסתכל עלי חושב שאני משוגעת ".

שלוש השאלות הקשות ביותר שכפיר שאל אותה עד היום היו "למה זה מגיע לי? ", " מה יקרה אם לא יהיו לי איברים? " ו "מה יקרה אם אני אמות? ". שלא כהרגלה, היא טייחה את התשובה לשתי השאלות האחרונות: "יהיו לך איברים, אתה לא תמות". כשסיפרה על כך, עיניה הכחולות, הכפיריות, הוצפו פתאום במים שנסוגו מיד כמו מי ים מפני קו חוף. "סך הכל מה אני? ", לחשה אחרי שווידאה שכפיר הסתובב לצד השני. "ילדה. גם אני ילדה. גם אני צריכה שמישהו ינחם אותי".

בשיחה נוספת בדרך לקניון, לעוד טייק-אוויי של ארוחת צהריים (את הקילוגרמים שכפיר השיל בזמן האשפוז העלו הוריו, כאילו כדי לשמור עליהם עבורו), אישר אבי את הסכם אי הבכי וייחס את חוזקו לחוזקה של רעייתו ולקשר ביניהם." במצבים של ילד חולה", הוא אמר, "הרבה פעמים ההורים מתגרשים והילד נשאר לבד,מסכן,זרוקמפה ומפה.זה עניין של אופי,אבל גם של החלטה להתמודד. אתה יודע, להרים ידיים זה הדבר הכי קל".

הזמן שאבי היה הכי קרוב לבכי היה הלילה שבו השמיע הקלטה דיגיטלית של כפיר שהוקלטה זמן קצר אחרי הנחיתה בהנובר, גרמניה. כפיר הקליט את עצמו לרווחת ילדי כיתתו, נרגש עד כדי קוצר נשימה מההשתלה העומדת להתבצע (שלא התבצעה לבסוף). זה נשמע כך: "היי. . . אני פה. . . בבית חולים. היתה טיסה יפה, ממטוס למטוס. מ. . . אמבולנס לאמבולנס. עבר קשה, קשה (צחוק). יש כאן מנחת מסוקים. כל רגע עולה מטוס, יורד מטוס. . . מביאים אנשים. . . יורדים . אמא שלי אוכלת פה המון. יש פה גבינות עם. . . המון שומן! 82 אחוז שומן. . . אז היא אוכלת פה המון! (צחוק) והשפה מצחיקה מאוד. . . פה אין אל"ף. . . אין בי"ת. . . ראינו שלג. . . ויש פה מלפפון ענק! זונטק יש פה. . . במקום זנטק. . . ( תרופה להקלת העיכול - ב.ג). . . המים זה סודה פה. . . וענבים יש לנו. מלון יש לנו. . . זהו ".


ההתלבטות האחרונה
ביום שני בבוקר, חמישה ימים אחרי שהתבקשו להתחיל לארוז, כבר היה ברור לשלזינגרים שהמנתחים שהסכימו לבצע השתלה בכפיר התחרטו. ד"ר פרידלנד התקשר להגיד שהרופאים במזרח החליטו "להתייעץ עם כמה כירורגים", שם קוד שתרגומו לעברית הוא "החלטנו שהסיכון לא שווה את השחרת הסטטיסטיקה". בערך באותו הזמן שכב כפיר על מיטתו ומלמל, "כואב לי. . . אני לא יכול יותר. . . לא יכול יותר. . .".
ד "ר שיינפלד הסתובב במחלקה כמו אריה בכלוב חשמלי, מוכן לקרוע לגזרים כל מנתח אסייתי שייקרה בדרכו. אם ההשתלה תבוטל סופית, אמר, ימליץ להורים לקחת את כפיר הביתה, להפגיז אותו במורפיום ולהחזיק את ידו עד הרגע האחרון. לחלופין, ינסה לשכנע את הכירורגים בשניידר לקחת אונת ריאה מאבי ולהשתיל אצל כפיר, למרות הסיכוי הנמוך. "אני אעשה את זה", מלמל גם הוא. "אני אשכנע אותם".

יומיים לאחר מכן נכנסתי שוב לחדר מספר חמש. השעה היתה עשר בבוקר וכפיר ישן. הטלוויזיה בחדרו היתה כבויה, בפעם הראשונה זה שבוע ויום. אפילו ערוץ הילדים הרים ידיים. פנינה חייכה, אמרה ששטפה את ד"ר פרידלנד על שהבטיח השתלה שלא קיים (בשיחתי עימו הפיל פרידלנד את האחריות על כתפי הצוות הרפואי) והתכוונה לסיים בסייפא אופטימי, כהרגלה. אבל המילים ניתקו אחת מהשנייה ונשרו על הרצפה הקרה כמו הדמעות שהחלו לזרום מהר מהר, כמו מים מתוך סכר שנבקע בכעס מול עיניו הלחות של העיתונאי שלא ידע אם לבכות או לחבק, או לשקר ולהגיד שיהיה בסדר.

מבין אצבעות ידיה הרטובות שהצמידה לחיוך שנותר קפוא למרות הדמעות, אמרה פנינה כי נותרה לה התלבטות אחת והיא האם לקחת את בנה הביתה או להמר על ניתוח נוסף שיסכן גם את בעלה. מצד אחד, נטייתה היא לאסוף את בנה הגיבור בין ידיה ולהשיב אותו ברכות לקן שממנו צמח. מצד שני, "אם זה הזמן של כפירי ללכת, אולי עדיף לנסות את הניתוח. ככה לפחות הוא. . . יילך בתקווה". הדמעות חזרו לזרום והאק"ג המשיך לתקתק. מבעד לחלון המשיכו תושבי פתח תקווה לדהור על פני בית החולים שניידר, כאילו כלום.






תוקן על ידי - הבאבא_תור - 30/05/2004 19:02:47



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/5/2004 19:19 לינק ישיר 

אין מילים.

רק כאב.

אנו זורמים כמו המכוניות ליד שניידר, ואפילו איננו יודעים כמה צער יש בלב אחד שנקרע לגזרים בגלל ילד קטן.

ה' ישלח לו ולכל החולים רפואה שלימה!

יהי רצון שברכת הדיוט תביא תועלת.

***

הנידון שבגללו הסיפור הובא כאן, אני משער, הוא בשל השאלה על השתלה.

החלק על הדוד, שהוא כה מכעיס, לא הכי ברור. אבל הוא גם לא רלוונטי. יש הרבה טפשים בעולם. חלק קטן מהם מדברים בשם התורה.

השאלה ההלכתית היא האם ניתן להסיר ריאות ולב כדי לבצע השתלה.

התשובה לשאלה הראשונה תלויה מצידה בשאלה שניה - מהו רגע המוות, מפני שהסרת אברים באופן שגורם למוות, לפני המוות, זה רצח. גם אם זה רצח של גוסס, וגם אם זה נועד להצלת חיי אדם.

וכבר היו על זה אשכולות בפורום.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/5/2004 19:37 לינק ישיר 

מזעזע

לא ברור בקטע המודגש דוד של מי הוא חובש הכיפה המיסטיקן הרוצח, דוד של הילד או של התורמים?

אם של הילד, לא מובן למה הקשיבו לטיפש כמותו, ושותפים הם לעוול, ואם דוד התורם מי הוא כדי לומר ולהכשיר את התרומה?

התיקון היחיד לאדם כזה, שאת ליבו שלו יתרום לילד!



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-30/5/2004 20:28 לינק ישיר 

מיימוני

"ולא עזרו כל הרבנים שד"ר שיינפלד הביא לשניידר באמצע הלילה. הם דיברו הלכה, הוא השיב במיסטיקה"

משמע שמבחינה הלכתית כנראה לא היתה בעיה.

יהוסף

"הדוד המזוקן" היה דודה של הילדה שנפטרה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/5/2004 23:32 לינק ישיר 

יהוסף ובאבא תור וכולם

תחילה רציתי לכתוב משהו בסגנון של "איך יתרום לב ואין לו לב"?

אחר כך נמלכתי בי.

לך תדע מה בדיוק היה הסיפור שם.

קשה מאד ללמד זכות על מעשה כזה. אך מקובלני שאסור להאמין לשום דבר שכותבים בעיתון. הכל מגמתי.

כמובן, יתכן שהכל מגמתי והכל אמת.

אלא שמכלל ספק לא יצאנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > כשהמיסטיקה מתנגשת בהלכה ובתווך ילד קטן
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר