הרב מבריסק - חלק ב
תמונות... תמונות... תמונות....
השימוש המוגזם בפלאי הטכנולוגיה, המאפשרים לשבץ תמונות לצד טקסט בקלות יתירה, הפך לרעה חולה! כששיבוץ התמונות נעשה במידה, הוא מרענן את הקריאה. אך כאשר ספרי התולדות הפכו ל"אלבומי תמונות" וגרמו לעירוב פרשיות, קריאת ספרי התולדות הפכה לסיוט טשטוש ובלבול! תמונה ומלל יחדיו מתאימים אולי לסרט וידיאו... אבל בספר קריאה - תולדות לחוד ותמונות לחוד!
ואם כולם מגזימים, בא זה והכריע את כולם בהגזמותיו.
לשם מה אנו זקוקים לתמונה של "מו"ר" הג"ר רבי משולם דוד, באיזו שמחת אירוסין או נישואין של אלמוני, תוך כדי פירוט של כל הנוכחים בתמונה - וכל זאת ללא כל קשר לטקסט שלצידה, מלבד הזכרת שמו של הגרמ"ד - וגם זאת - לא כגיבור הסיפור, אלא כמקור לו?
האם ריבוי התמונות בא לחפות על תוכן דל וסגנון נחשל?
בכלל, כנראה מתוך כוונה להרבות לו קונים, מתאמץ המחבר להרבות בהזכרת שמות אישים רבים ככל האפשר. כל אישיות שזכתה אי-פעם לעבור על מפתן דלתו של הרב מבריסק זוכה לעמודים מספר של תולדות חיים ושפע של תמונות מכל תקופות החיים...
כתוצאה מכך, חש הקורא כמי שנמצא בחתונה, בה כולם משוחחים עם כולם, אנשים יוצאים ובאים, נכנסים והולכים - והחתן נמצא לו אי-שם במזרח (במקרה הטוב) או בחדר יחוד...
נושא החתונה - כל האורחים יודעים - הוא החתן. לשם כך לבשו את מיטב מחלצותיהם והתכנסו לבי-הילולא. אבל למעשה - "החתן" עצמו, נדחק לפינה.
[מוטב היה לעשות כמעשהו של רמ"מ ישר, שבספרו על החפץ חיים, הקדיש בסוף הספר פרקים אחדים ל"סביבתו של החפץ החיים" - תלמידיו ומקורביו].
נקודה נוספת. בתוך כל "החתונה" הזו, מעמעם המחבר עוד יותר את דמותו של הרב מבריסק. משום מה, הוא מטשטש את החרדה והאימה שאפפה את "הרב" ואת ביתו.
הוא מעלה על נס מקרה בודד, בו נתקל הרב מבריסק באחד שסובב סחור סחור ליד ביתו, ולפתע רואה הוא "ישיש חביב" השואלו לחפצו. אומר לו ההלך: חפץ אני להכנס לבית הרב מבריסק, אלא שחושש אני ממנו... אומר לו הישיש: הרב מבריסק הוא לא כמו שמספרים עליו... הוא דוקא אדם חביב...
אותו הישיש היה - כמובן - הרב מבריסק.
ועל תמונה בה נראה הרב מבריסק אוחז ביד ילד קטן (עמ' 178), שש המחבר כעל כל הון. (השמועה אומרת, שהמחבר השקיע מאמצים לא רגילים כדי להשיג תמונה זו).
האם הרב מבריסק נטל את ידו של הילד, או שהילד תחב את ידו לתוך ידו של הרב?
הרהור "אפיקורסי" שכזה לא יעלה על הדעת...
ונחזור לתמונות (מה אפשר לעשות? אנו מנסים לקרוא קטע בשלמותו, והמחבר לא נותן לנו - כל כמה שורות הוא מושך אותנו ואומר לנו: תמונה... תמונה... פלוני בחתונת אלמוני. כ"ד אדר תשל"ז, מימין הג"ר... לשמאלו רבי... יושב בקצה האמצעי הר"ר...)
בעמ' 413-416 מופיע סיפור שהרב מבריסק ביקש מר' חיים סלומון שימצא דירה עבור אלמנה. את הסיפור מלוים שלש תמונות. 1. רבי אברהם לנדא עם רבי חיים סלומון. 2-3. הכיתוב מתחת לשתי התמונות: בשמחת אירוסי רבי אלחנן שפירא (אב תשכ"ח) בשולחן המזרח, מימין לשמאל: רבי ישראל איסר שפיר, רבי אליהו חיים שפירא, רבי חיים גריינימן, רבי דוד גריינימן, רבי צבי שפירא, רבי דב שפירא, רבי חיים סלומון (בראש השולחן), בתמונה התחתונה (ממול): רבי רפאל שפירא.
בעמ' 418, מופיעה תמונה מתחתיה הכיתוב: באסיפה בענין ציבורי בירושלים. מימין לשמאל: רבי שמחה זיסל ברוידא, רבי שלום נח ברזובסקי מסלונים, ורבי ישראל גרוסמן.
אם זו "אסיפה בענין ציבורי בירושלים", מדוע ר"י גרוסמן חבוש בשטריימל לראשו? ולא היה זה במועד, כי רש"נ ברזובסקי [שנהג לחבוש שטריימל בשבת וימי מועד] לא חבוש בשטריימל! אין זאת אלא שמחה משפחתית אצל ר"י גרוסמן! ובפרט שרש"ז ברוידא ורש"נ ברזובסקי לא היו מרבים להשתתף (אם בכלל) באסיפות "בענין ציבורי".
שתי תמונות מופיעות בספר מתחתם הכיתוב: "מרן החזון איש בצאתו מבחינה בישיבת "תפארת ציון" (אלול תשי"ג)".
בתמונה אחת (עמ' 512) החזו"א לבוש בחליפה בהירה (כן, פעם היה דבר כזה...), ללא מגבעת. הסובבים בבגדי קיץ, חולצות קצרות ו...גם מכנסיים קצרות.
בתמונה האחרת (עמ' 164), החזו"א עטוף במעיל שחור כבד, ומגבעת לראשו, והסובבים אותו לבושים באפודות וסוודרים... (בחודש אלול?!...)
המחבר, השתדל להרחיק עדותו, התמונות מופיעות במרחק רב זו מזו.
***
עמ' 350:
בהתייחסו פעם לא ילדי השואה שהופנו לקיבוצים, לעומת אלו שנותרו בבתי ילדים באירופה שבניהול המסיוןם, אמר מרן זצ"ל כי במידה מסויימת הרי שהחיים בקיבוץ גרועים יותר אף ממקומות של המסיון, שכן שם למצער עדיין יש איזו הזכרת שם ה' ואמונה כלשהי - אם כי מעוותת - ואילו בקיבוצים אלו אין אפילו מידת מה של אמונה, ולא יזכר ולא ויפקד שם אלקי ישראל רח"ל.
האם יש מישהו בעולם שיאמין שדבר שכזה יצא מפיו של הרב מבריסק?!
"שם למצער עדיין יש איזו הזכרת שם ה' ואמונה כלשהי - אם כי מעוותת".
שהרב מבריסק יאמר שבמנזרים ישנה "אמונה"?! אלא שהיא רק "מעוותת"... בבריסק?! שכה חרדו לכל נדנוד של הרהור כפירה...?!
אגב, אימרה זו מופיעה ללא מקור!
[ראה בספר מוולוזין עד ירושלים עמ' קפט: "וכשם שבלימודו ירד [=רבי חיים סולובייציק] לעמקו של הדבר... כך בענין יראת שמים לא נגש לספרי מחקר אפילו של גדולי היהדות; משום חשש של הרהורי ספק... הוא דרש מעצמו... תמימות גמורה ביראת שמים. לעתים קרובות היה, כנראה נלחם עם עצמו, לא נתן לגשת אליו אף צל של שאלה כל שהיא... ופעמים שהיה כאילו מדבר אל עצמו: לא כלום, לא אמרתי כלום, לא כלום". וראה שם עוד עמ' קעט].
***
הוא מצטט את רש"י זוין בספרו אישים ושיטות, שרבי חיים מבריסק, היה שולח את ילדיו לשטיבל של קרלין, "כדי שילמדו להתפלל בדביקות ובהתלהבות".
במקור (רש"י זוין, אישים ושיטות, תל אביב תשי"ב עמ' 68) נכתב: "אני רגיל לשלוח ילדים להתפלל עם חסידי קרלין; זה נותן להם "צידה לדרך" לכל ימי חייהם...
***
עמ' 86: מן הענין לציין בהקשר לכך, את כח הבחנתו הנוקבת של מרן ה"חפץ חיים" שצפה בעיני רוחו שנים רבות קודם לכן את העתיד לבוא.
היה זה כאשר נקלע אל בריסק העיר, לצורך ענין ציבורי כלשהו - - - בעשותו בבית רבי חיים הבחין הכהן הגדול מאחיו במרן זצ"ל שהיה אז עלם צעיר לימים שהוגה הוא בלימודו במסכת זבחים.
פתח הסא קדישא במתק שפתיו ואמר לו: "לערנט, לערנט! עס וועט קומען א צייט אז איהר וועט זיין דער אייציגע אין מארק, און מען וועט קומען ביי אייך לערנן קדשים" [- "למד, למד! עוד יבוא יום ואתה תהיה היחיד בשוק בענינים אלו" (שהכל יזדקקו לסחורה שבידך שתהיה יקרת המציאות ויבו עליה קופצים), ורבים יבואו ללמוד מפיך את סדר קדשים].
המחבר מפרשן זאת, שהח"ח ראה שהוא עתיד להיות גדול בתורה.
ולא היא! הח"ח עודד את לימוד סדר קדשים... מתוך אמונה בביאתו הקרובה של המשיח ובנין בית המקדש. בהיותו חדור אמונה, האמין כי לא ירחק היום ומהרה יבנה המקדש ויזדקקו לאלו המתמצאים בסדר קדשים. התייחסותו של הח"ח היתה ללימוד סדר קדשים ולא לשיטת הלימוד של הרב מבריסק. ולא היתה כאן "נבואה" כי עתיד הרב מבריסק להעמיד תלמידים.
***
כל הפרק על ילדי טהרן, למרות שמבחינה כרונולוגית, מקומו היכן שהמחבר שם אותו. אבל הוא "נתקע" באמצע תיאורים על חייו הפרטיים ואישיותו של הרב מבריסק.
מקומו של פרק זה, בין הפרקים (שכפי הנראה יופיעו בחלק ג') על פעליו ומלחמותיו הציבוריים של הרב מבריסק, בהיכל שלמה וכד'.
***
על מכתב מסויים שכתב הרב מבריסק ושלחו לכמה וכמה רבנים, מציין המחבר (עמ' 327 הערה 38): "המכתב, אגב, הודפס לאחר שנכתב בכת"י של מרן זצ"ל, בהעת'ים רבים על גבי דפי ניר דקיקים כדי לחסוך בעלות המשלוח בדואר למעניהם של הרבים בחו"ל [שנקבע לפי משקל]"
אין צילום של המכתב בספר, אבל אם המכתב מודפס במכונת כתיבה, אין הסיבה לחסוך בעלויות, אלא שבאותם הימים, כשהיו מדפיסים במכונת כתיבה דף או מכתב בכמה עותקים יחד (עם 'קופי'), היו משתמשים בנייר דק ביותר. כי ככל שהנייר היה יותר דק, היה אפשר להדפיס יותר מכתבים בבת אחת. [כל מי שנבר אי-פעם בארכיון מלפני חמישים-שישים שנה נתקל בתופעה זו].
***
עמ' 533:
למרן זצ"ל נולדו בחורף של שנת תרצ"ז תאומים - - - השני חלה בסמוך ללידתו ומצבו הבריאותי היה אנוש ביותר, במשך כל אותם ימים בהם היה התינוק נתון במצב קשה, הרב מרן צז"ל להתפלל ממעקי ליבו הטהור ולבקש רחמים לרפואתו והחלמתו.
- - - עוד בטרם מלאו שלושים יום ללידתו, נפטר הילוד למגינת לב המשפחה.
- - - בהגיע מוצאי שבת, נכנסו אנשי ה"חברא קדישא" אל הבית, והציאו את גופת הילד הנפטר לקבורה. נקל לשער את גודל יגונם של בני המשפחה באותה שעה קשה, שחלקם לא עצרו בעד רגשותיהם ופרצו בבכי עצור.
קולו של מרן זצ"ל - קול ההלכה - הדהד תיכף בין כתלי הבית, כשהוא מורה לבני המשפחה להפסיק לבכורת את מות הילד...
וכל כך למה?
כאמור, היה זה בטרם מלאו לו שלושים יום, ועוד היה נפל שדינו מבואר בשולחן ערוך" "...ואין מתאבלין עליו"!...
תלמידו של מרן זצ"ל, שסיפר מעשה זה, מציין עד כמה הפליאה אותו בשעתו העובדה כי למרות שכל אותם ימים שהבם היה התינוק שרוי בין חיים למות ר"ל, היה מרן זצ"ל שרוי כולו בתפילה ובתחנונים בלב נשבר להצלתו להחלמתו, ונפשו העדינה הרעידה לרגלי הצרה שהתרגשה עליו, אף על פי כן, משנגזרה גזירה וההלכה קובעת כי במצב זה "אין מתאבלין עליו", לבש עוד ותעצומות נפש ופקד אף על בני הבית לבל יבכו ויתאבלו על מות הילד!
לא ברור, האם הקטע: "כאמור, היה זה בטרם מלאו לו שלושים יום, ועוד נפל שדינו מבואר בשולחן ערוך" "...ואין מתאבלין עליו"!... הוא מדברי הרב מבריסק, או שזוהי תוספת של המחבר או של מספר הסיפור.
אגב, בבריסק מחבבים להביא ראיה למעשיהם מהרמב"ם, ועוד יותר מהגמרא, ועוד יותר - מהתנ"ך. אם מחבר הספר היה קצת בקי בתנ"ך קרוב לודאי שהיה מצטט משמואל א פרק יב פסוקים טו-כג. שם מסופר על דוד המלך מעשה כעין זה, שנחלה בנו, וכל ימי חוליו הצטער עליו ביותר, וכשמת הפסיק מיגונו (וראה שם ברד"ק (פסוק יח): "ויש לפרש עוד כי לא נתחייב דוד... באבילות מן התורה, כי תוך שלשים יום ללידתו מת הילד...").
***
לא מובנת החלוקה בין הפרקים "במצותיו חפץ מאוד" ל"חכם לב יקח מצות".
גם סדר הפרקים מוזר: במצותיו חפץ מאוד, חכם לב יקח מצות, בתקופת מלחמת תש"ח, ירא את ה'.
מה תקופת מלחמת תש"ח עושה כאן באמצע?!
האם רק לאחר תקופת מלחמת תש"ח החל הרב מבריסק ל"ירא את ה'"?...
בשוליים...
ימים מועטים לאחר צאת הספר לאור, התפרסם ב'המודיע' (כ"ג בניסן תשס"ד עמ' ג) מכתב למערכת. תחת הכותרת "כל דבר במקומו" כותב ג. שלמה מבני ברק:
על משקל הימים הללו, אחרי חג הפסח שעעל"ט, מן הראוי להעלות על נס ולצין את חשיבות הסדר שצריך להיות בכל דבר וענין. כאשר דברים מסודרים, ודבר דבור על אופנו וכל אחד עושה תפקידו - העולם כולו נראה אחרת. כאשר מערבבים תחומים ותפקידים, גם דברים טובים עשויים להשתבש.
וגם אם הקטע דלעיל נשמע פילוסופי מדי, דומני שיש בו אמת פשוטה שכל אחד יכול להיווכח בה בכל תחום מתחומי החיים. נתלקתי בענין זה בנושא שאולי ייראה לאנשים כצדדי, אבל דומני שהוא יכול לשמש כדוגמא טובה.
תיאור תולדות חייהם של גדולי עולם קדושי עליון, הוא דבר נחוץ וחיוני. אפשר להפיק מכך תועלת מרובה להתעלות ולהתחזקות בתורה וביראת שמים. ואמנם כן, זכינו בתיאורי-שגב עילאיים של גדולי ישראל בדורותיהם, אשר ראו אור-עולם אם בהיכלי קודש איש על מחנהו ואיש על דגלו; או אם רושמי קורות עיתים אשר זיכו את הרבים.
אולם אם וכאשר באים הדברים ע"י גופים מסחריים, שיש להם פחות ענין בתיאורי השגב, וענין מרכזי בתועלת הכלכלית שלהם - הדברים עשויים להשתבש, והכתיבה נעשית בלי סדר ובלי משטר ובלי אמות מדה סבירות במה להתמקד, היכן ועל מה לפסוח וכו', והנזק רב על השכר.
איני מזכיר דבר מסויים למרות שהנני מתכוון אליו. משופ שמטרתי בשורות אלו היא גם למחות, אך בעיקר לטעון שיש דברים שהם אינם מתפקידו של גוף מסחרי כזה או אחר. ואם כבר הדבר נעשה - לפחות שיציין אותו גוף מי הוא, מה הן מטרותיו הכלכליות ומה בדיוק הכתיב לו את בחירת הנושאים.
- - -
לא ברור אם הכותב התכוון לספר הנדון, אך משום מה... כשקראתי את הדברים הנ"ל, עלה לנגד עיני הספר - "הרב מבריסק"...
 |
|
|
