בית · פורומים · הרשם · התחברות · כניסה למנהלים
בית · פורומים · עצור כאן חושבים ·

הרב תמרת - מבקר חברתי ופציפיסט

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-25/8/2003 11:43 לינק ישיר 
הרב תמרת - מבקר חברתי ופציפיסט

באשכול סמוך עוררני ווטו לחוב ישן, לפני כשנה הבטחתי להביא כאן תקציר הרצאה אודות דמותו המרתקת של הרב תמרת.

תודתי לתזכורת זו, והרי התקציר לפניכם.

רבים מהנושאים בהם עסק הרב תמרת נוגעים בדיוני פורומנו. נא לקרוא במתינות.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2003 11:54 לינק ישיר 

'אחד הרבנים המרגישים'

הרב אהרן שמואל תמרת (1869 – 1931) מבקר חברתי ופציפיסט.

מקורות: הרב אהרן שמואל תמרת, פציפיזם לאור התורה, ערך והקדים מבוא: אהוד לוז, הוצאת מרכז דינור, ירושלים תשנ"ב.
ספריו: היהדות והחרות, אודסה תרס"ה. האמונה הטהורה והדת ההמונית, אודסה תרע"ב. מוסר התורה והיהדות – קובץ דרשות, וילנה תרע"ב. כנסת ישראל ומלחמות הגויים, ורשה תר"פ. שו"ת יד אהרן, פיעטרקוב תרפ"ג. שלושה זיווגים בלתי הגונים, פיעטרקוב תר"צ.



לדמותו:
הרב תמרת הוא דמות יוצאת דופן למדי בתוך מסכת האישים והסופרים שצמחו על אדמת ליטא בסוף המאה ה-19. סגנון כתיבתו והשקפותיו העצמאיות והמקוריות כמעט ואין להם אח ורע בספרות העברית, ובודאי לא בתוך העולם הרבני. קורות חייו והגותו משקפים את התסיסה והזעזועים הכבדים שעברו על החברה היהודית בליטא באותה העת. ליטא היתה צומת רוחני רגיש במזרח אירופה, והמתיחות בין ישן וחדש ניכר בה יותר מכל מקום אחר. מסורת אינטלקטואלית ולימוד התורה, מול השפעות מערביות, הכשירו את ליטא לשמש בית גידול לתנועות החדשות, המוסר, הציונות, הבונד, והאורתודוקסיה האנטי ציונית. תמרת היה מעין צומת בו נפגשו כל הזרמים הללו, כל אחד מהם תרם לו, אבל היתה לו ביקורת על כולם. הרב תמרת מייצג תגובת יחיד ישירה לעידן הלאומיות והמהפכות שהגיע גם ליהודים.

רא"ש תמרת נולד בליטא בכפר קטן על יד מאלטש, ילד רגיש, אשר בילדותו בכה בהספד של אחד המגידים על ר' אליהו מלידא, החברים לעגו לו על כך שנים רבות. חווית ילדותו העמוקה שהשפיעה עליו לשנוא את המלחמות, היתה כאשר בכה יחד עם שכנתו הנכרית אשר בנה נפל במלחמה רוסיה-תורכיה (1877). בן 17 נשא את בת הרב ממייליציץ, פלך גרודנה, ושעתידה להפוך למושבו לכל ימי חייו. למד בקובנה בכולל הפרושים, בישיבת וולוזי'ן, ושם הוא "גיחא'פט א'שמעק פון השכלה" לפי הגדרתו, ואף למד מעט רוסית. היה חבר באגודת חובבי ציון 'נצח ישראל' שפעלה בישיבת וולוזין, ושהמשיכה את דרכה של אגודת 'נס ציונה'.

משנת 1893 התמנה לרב במילייציץ תחת חמיו. קרוב לארבעים שנה הוא חי שם ועקב בערנות אחר המתרחש בעולם, מתוך קריאה בעיתונות העברית והאידית, וזה הביאו להגיב לכל מה ששמע וראה. בעיירה חי לו בבדידות, וגם כרב העיירה סיגל לעצמו בדידות וברר לעצמו את התפקידים שבחר לעשות. הרבה לטייל ביער, העצים היו ידידיו –כפי שהעיד – וביער כתב את רוב מאמריו וספריו. הקו שסיגל לעצמו הוא קו משכילי-הומניסטי, ניתן לשים אותו בשורת הרבנים 'המשכילים המתונים' של סוף המאה ה-19 ותחילת העשרים. התכתב עם הרב קוק, ביאליק, רב צעיר, הלל צייטלין, ועוד. עם צייטלין היו לו יחסים מיוחדים וקירבה נפשית, אך לא זהות בגישה ובהשקפות. (ראה המכתב שמביא אהוד לוז).

בשנת 1895 החל לכתוב ב'המליץ' תחת השם 'אחד הרבנים המרגישים'. במאמריו דרש להכניס תיקונים בדרך הכשרתם של הרבנים, ברוח ההשכלה המתונה. תקף את תנועת המוסר, ואח"כ את האורתודוקסיה בכלל, דבק בציונות בלהט ובפתוס אופייני. בשנת תר"ס (1900) השתתף בועידה ציונית אזורית של מחוז וילנא, אז דנו ב'פולמוס התרבות' בתוך התנועה הציונית, ואז גובש היחס העוין של המנהיגות החרדית לציונות. בסדרת המאמרים 'שילומים לריב ציון' בהמליץ 1899, ערך חשבון נוקב עם המנהיגות החרדית והאשים אותה בהרחקתו של הדור הצעיר מן היהדות. שם התריע גם על שיבוש מושגי הדת, קנאות ובערות, ובדבר סדרי חינוך ישנים הדרושים תיקון.

המהפכה בהשקפתו על הציונות התרחשה לאחר הקונגרס הרביעי בלונדון ב-1900. הוא התאכזב מן הסגנון הפוליטי של הרצל וראה בו חיקוי לדיפלומטיה האירופית השנואה. את אכזבתו ביטא ב'המליץ' 1901, אך כיון ששם קיצצו לו את המאמרים, כתב את ספרו 'היהדות והחרות' (1905).
אחר כך נמשך אל הסוציאליזם הרוסי ואל הבונד, אווירת המהפכה של 1905 סחפה גם אותו. אחר כך בהדרגה התאכזב גם מהסוציאליזם, משום שהיה חומרני מידי לטעמו, יותר מידי עניני מעמד ומשטר ופחות דאגה כנה ליחיד. אכזבתו וכעסו ממנה הגיעו לשיא בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאחר שמאס בכל הזרמים שרווחו במזרח אירופה באותה עת, הקדיש תמרת את כל מאמציו ל'טיהורה של היהדות'. ספר דרשות בשם 'מוסר התורה והיהדות', וספר פולמוסי בשם 'האמונה הטהורה והדת ההמונית'. לאחר המלחמה כתב את משנתו הפציפיסטית בספר 'כנסת ישראל ומלחמות הגויים' (תר"פ). במכתבו לרצי"ה קוק, מיום כ"ה באב תרפ"א הוא מתאר את הספר: "רעיונו המרכזי הוא עקירת העבודה הזרה של המלוכה והמדינה, וכיודע שהעבודה הזו יונקת יניקה גדולה בעיני שטחי השכל מאת התנ"ך, וכדין 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה' – מצאתי לנחוץ להראות שבתנ"ך ובתלמוד גופא מנואץ ענין המלכים, וגבורי התנ"ך המה הנביאים ולא המלכים". (רעיון העבודה זרה – מקביל לרב וסרמן ב'עקבתא דמשיחא')

הסתגרותו וסגנונו:
היה שתקן מופלג וצנוע בחיי היומיום, ויחד עם זאת לוחם עז רוח ופולמוסן לוהט. בעל רגש פיוטי עמוק וסטיריקן חריף ושנון. שאף לתיקון עצמי, לצד פובלציסטיקה חריפה ונסיון להשפיע. סגירותו ניכרת בנאיביות שלו, הוא מודה שאת ההשראה הוא מקבל מהאילנות בעת התבודדותו. לאילנות ולטבע אינך מחויב למסור דין וחשבון. היה פולמוסן בוטה שסגנונו ארכני ביותר. (ראה הערותיו על העותק שמצאתי בספריה, היהדות והחרות עמ' 77, 104. המבקשות את הקורא לקרוא בשימת לב. עוד מתופעות הארכנות: אין קושי מיוחד בבחירת קטע לצילום עבור ההרצאה, כמעט כל קטע שתבחר ישקף את רעיון הספר. גם בספר 'האמונה הטהורה' ישנם תיקוני טעויות בכתב ידו). סגנון המועתק מתוככי בית המדרש, מאפיין של משכיל מתחיל, העתקת דפוס רטורי מבית מדרש אחד לבית מדרש אחר ולחזית אחרת. (השלמת התהליך בדרך כלל מגיעה עם החלפת הדפוסים הרטוריים והתאמתם לקודים החברתיים המודרניים. אלה נוטים יותר לתמציתיות ועניניות, בפרט אם רוכשים שפה אקדמית לועזית).

מכיריו תיארו את התוגה בעיניו, את הפסימיות הבסיסית, ובעיקר את התמימות הילדותית שהיתה בו כפי שתיאר ביאליק. הוצעו לו הצעות לכהן ברבנות בערים גדולות, אך הוא דחה את כולן כיוון שרצה לשמור על עצמאותו הרוחנית ולהיות קרוב לטבע. בשנת תרע"ב הזמין אותו 'רב צעיר' (טשרנוביץ) לכהן כמורה לתלמוד בישיבתו באודסה. תמרת בא לאודסה, לבוש בלבושו המסורתי, והרשים בהופעתו את מורי הישיבה, כולל את מנדלי וביאליק. הוצע לו שכר הגון, אך הוא סירב ועזב תוך כמה ימים את הכרך ההומה והסואן.

ינק מספרות ההשכלה, היה מעריץ גדול של טולסטוי, אך גם של 'נפש החיים', למרות ההבדל שביניהם: 'נפש החיים' נכתב מתוך נקודת מוצא מטפיסית-תיאולוגית, ומעוגן בספרות הקבלית, ואילו נקודת המוצא של תמרת היא אנתרופולוגית-מוסרית, מסוגו של הרב קוק והלל צייטלין, ובעלת 'אדישות תיאוסופית' מסוגה של תנועת המוסר.

ביקורת האורתודוקסיה:
'היהדות הטהורה' – תוצר של מפגש בין שני עולמות, הישן, הנמצא בשקיעה רוחנית, ומנגד רוח המהפכה הרוסית הגדולה. תמרת מבקש שינוי המשמעות המוסרית של היהדות. הרחבת היהדות לקליטת הרעיונות החדשים, ובזאת הוא חבר להוגים אחרים בתקופתו, בעיקר פראנץ רוזנצוייג.

ספרו 'האמונה הטהורה והדת ההמונית' (תרע"ב, לפני המלחמה הראשונה) עוסק בביקורת האורתודוקסיה. הקדמתו המתנצלת אך התוקפנית נותנת ביטוי למגוריו בעיירה נידחת, אשר שם 'האורתודוקסיה חזקה, והיא בגדר 'עושה צרות' ולא בגדר 'סובלת צרות' ממתקיפיה ועוזביה כמו בעיר הגדולה. חובה לבקר אותה מבפנים, רק ביקורת כזו היא בריאה וראויה להשמע, לכן הוא מרשה לעצמו לבקר אותה קשות.
תוכן הביקורת: קנאות, שנאת-חנם, סיגופים וחומרות המכונים 'פרומקייט'. את ה'מעוררים' העסוקים בקליפה ולא בתוכן הוא מכנה 'תנועת החניטה הדינית'.

כישלונה של ההנהגה החרדית נעוץ בכך שלא הבינה את סיבותיו של המשבר. במקום לפשפש במעשיה ולחפש מומים בתוך המחנה, הפנתה את מבטה כלפי חוץ, כלפי הדור החדש שפרק את עול התורה, ועליו היא שופכת את זעמה. את המחנה החופשי יכול להוכיח רק 'נביא' שיקום מקרבו, לא האורתודוקסים. מאז תחילת משבר המודרנה האורתודוקסיה נוקטת בעמדה של התגוננות והסתגרות, במקום לחפש דרכים להתחדשות האמונה, היא נאחזת באמצעים מלאכותיים ל'חיזוק הדת'. בראשית המאה העשרים נוסדו ברוסיה ובליטא – כתגובה להתחזקות הציונות והבונד – אגודות רבות של 'מחזיקי דת', שמגמתן היתה לפקח על החינוך הדתי של הנוער ולמנוע את עריקתו אל התנועות החדשות. אגודות אלו הדגישו את נאמנותן לממשלה, וזכו בכך לתמיכה ממשלתית משום שנראו ככלי מסייע למגמותיו של המשטר. כך נוצר שיתוף אינטרסים בין המנהיגות החרדית ובין הריאקציה. תמרת הוקיע במילים בוטות ביותר את הברית הזאת.

תמרת מדגיש כי ביקורת זו אינה נובעת ממקור משכילי, (למרות ההשפעה המשכילית על תמרת) אלא מתוך אמפתיה ובעיקר אופטימיות שיש עתיד ליהדות. לדעתו הן המשכילים והן המתחסדים שותפים להנחת-יסוד שלאורתודוקסיה אין עתיד ושסופה קרב, כיון שיסודות הבערות השתלטו עליה. בטענה כי 'בדור הזה שהתגברה פרצת הדת אין ראוי לבקר את מומי האורתודוקסיה' – מונחת הסכמה כי היא הולכת ומסתלקת מן הבמה. (הקדמת 'האמונה הטהורה').

את עצמו ואת חבריו המבקרים, הוא רואה ככת קטנה, בעלת הכרה יהודית, שאדיקותם אינה משום 'מנהג אבותיהם בידיהם', ולא מתוך ירושות וחזקות אנוכיות, "אלא מתוך שלמדו לדעת היטב את יסודי היהדות ויתרגשו עד עומק נשמתם בשירה והמוסר האלוהיים שמצאו ביהדות. יהודים. לא מפני שהיהדות היא 'שלהם' לכן יתהללו בה ויחשבוה לנזר תפארה, אלא להפך, מפני שהתבוננו בה היטב וימצאוה נזר תפארה, לכן ילבשו גאון במה שהיא שלהם". (שם)

בסוף ימיו התקרב קצת ל'אגודת ישראל' אך זנח אותה לאחר זמן בשל חילוקי דעות.

ביקורת הציונות והלאומיות:
לאחר שהתאכזב מהציונות, פיתח תמרת סלידה עמוקה ללאומיות בכלל. בספרו 'היהדות והחרות' (אודסה תרס"ד) הוא מתאר את המשבר שהוא עבר מהערצה לאכזבה. הוא פיתח תיעוב תהומי לכוח ולפוליטיקה היהודית בכלל. לדבריו ההתמכרות לכוח משחיתה את רוח העם המקורית, וטומנת בחובה סכנות רוחניות ומוסריות חמורות.

התנגדות לציונות גובשה מאוחר יותר לגישה עצמאית של חיוב הגלות. התקשרותם של מנהיגי הציונות עם תקיפי העולם אינה רק שתדלנות וקידום אינטרס הבית הלאומי, אלא שאפתנות לעריצות ככל הגויים. (שוב הקבלה: לרעיון 'ככל הגויים' ו'אלילות הלאומיות' של הרב וסרמן) תמרת קובל על הניצול הציני הפוליטי שעשו הציונים בפוגרום קישינב, (היהדות והחרות עמ' 73) ומאוחר יותר גם במלחמת העולם הראשונה. הרעיון הלאומי חיבל בהשכלה המתונה, השפויה, זו שאמורה לתקן את היהדות מבית. (שם עמ' 79)

בציביליזציה מונח זיוף פנימי, אגואיזם ורדיפה אחר חומרנות, והלאומיות היא ביטוי תמציתי של אגואיזם זה, והמלחמה היא הפולחן של אליל ארץ המולדת, כעין גלגול של הפאגניזם הקדום. הלאומנות החדשה היא ריאקציה כנגד רעיונות ההומניזם והקוסמופוליטיות שהיו טמונים בהשכלה בראשיתה. הליברליזם של ראשית המאה ה-19 היה יורש של רוח התנ"ך מבחינה מסוימת, ותמרת מאוכזב מן התהליך שהתרחש לאורך המאה בו ניצחה הלאומנות את הליברליזם. לפיכך הציונות הפוליטית היא בגידה בייעוד האנטי-פוליטי של היהדות. (סאטמר? חרדיות אגודאית?)

הוא מתעב את הפוליטיזציה היהודית בכלל, מתוך לגלוג הוא מעניק מרכאות לכל הישג ציוני: 'ביקור' של הרצל, 'ראיון' אצל מנהיג כלשהו, אלה מכונים אצלו 'ליקוקים', ובכלל כל ה'אורגניזאציע' שלהם ששטפה את המוח בנאומי הקונגרס. יש לציין כי בהתנגדותו ללאומיות הוא למעשה בשורה אחת עם רוב הרבנים החרדים. אלא שתמרת שנחשף להשכלה, משתמש בכלים מושכלים יותר לנימוק אותה שיטה גופה, הוא משכלל אותה, ומבסס תאוריה מקיפה של רעיון הגלות כמצב לכתחילה, כפי שנראה בהמשך.

ביקורתו על המזרחי:
ראה 'היהדות והחרות', קטעים מצולמים. הקבלה לרב וסרמן.

יחסו לסוציאליזם:
בהיותו חולם על גאולת העולם, יש בלבו של 'אחד הרבנים המרגישים' סימפטיה כלפי התנועות הסוציאליסטיות. ברם לא יותר מסימפטיה. "חביב עליו 'סוציאליזם הלב', לא 'סוציאליזם המספרים' (נואמים וסופרים). לדבריו "המארכסיזם הוא מאכל יבש מדי..." (מתוך האוטוביוגרפיה שלו, עמ' 15).

תמרת מזדהה עם רעיון החמלה לסובל, ועם הבוז לקפיטליסט המנצל, אך אינו מזדהה עם הספרות המבקשת להעביר את כוח העריצות לידי מעמד הפועלים.

"זוועות המלחמה, הוצאת בני אדם מבתיהם בל כורחם והעמדתם מול התותחים, - אלה תפסו את כל רעיוני רוחו. לדעתו יש להלחם בכל עוז במלחמה בכלל, לפיכך הוא תמה תמיהה גדולה על העתונות הסוציאליסטית, שאיננה נותנת תשומת לב ראויה לזועות המלחמה." (שם) העובדה שגם הסוציאליסטים הרוסים, שזמן קצר קודם לכן לחמו במשטר הצארי, נעשו לפתע פטריוטים של המדינה והעמידו את עצמם לרשות כלי המשחית שלה, עוררה בו סלידה עמוקה כלפיהם. מה טעם בשאיפת החופש שלהם אם היא אטומה כלפי המלחמה, שהיא גזילת החופש הבסיסי ביותר של האדם?.

המלחמה ותוצאותיה:
מלחמת העולם הראשונה הותירה בו צלקות עמוקות ושינתה את סדרי מחשבותיו. תמרת פיתח תורה רדיקלית של 'כולם מפלצות', כולל הציונות. מאידך הביע שביעות רצון מפשיטת הרגל של הציוויליזציה האירופית רודפת היהדות. אחרי המלחמה (תר"פ) כתב את 'כנסת ישראל ומלחמות הגויים' ובו הוא תולה את תקוות האנושות - ביהדות. ספר מתון יחסית.

תפיסת הגלות שלו:
לאחר המלחמה מתגבש יחסו החיובי של תמרת לגלות. יחס חיובי השואף לשחרור היהדות, ואחר כך לשחרור העולם כולו. הוא מאמין שבתורה היהודית טמון המתכון לחיי חרות וצדק, היהדות הוסיפה לעולם חכמה. (משכיל מתון המדגיש את היסוד ההומני שבתורה) "אומה שיש לה תורה התקיימה אלפיים שנה ללא טריטוריה ויכולה להתקיים גם הלאה" (כנסת ישראל עמ' 61) – (מקביל לרב וסרמן ולרב שך!!)

משנתו על הגלות מעוגנת במשנתו על התורה ומקומה אצל היהודי בכלל. את זו הוא פירט ב'קונטרס מעלות התורה' שהוא שיר הלל לתורה וללימודה בישראל. אין כמו התורה לפעול על הלב, והיא התרבות הגבוהה של מוסר ודעת. התורה היא תרבות מיטלטלת שהחזיקה את העם לאורך גלותו, היא ה'מחסן הסודי' שלו. המלחמה המודרנית היא תוצאה של הציביליזציה המזוייפת, זו שזנחה את העקרונות המוסריים שבתורה. מושג החירות של התורה שוני באופן עקרוני מן המושג המקובל, התורה שואפת לחרותו של היחיד, לא של הלאום, ולכן אינה מכירה במעמדות או בפוליטיקה. להיות חופשי פירושו להיות בעל מצפון נקי ולשנוא את הרשעות.

בין אש התורה ואש הגלות הלכה ונתגבשה במשך אלפי שנים 'קולטורה' יחידה במינה שאין לה אח ודוגמה בעולם. היא זו שעשתה את היהודי פתוח לקליטה של כל רעיון נאצל. הגלות הפכה את אלוהי ישראל לאלוהות אינטימית, ואינטימיות זו עשתה את היהודי לבריה עדינה למרות תנאי החיים הכעורים בהם הוא חי. סלידתו העמוקה של היהודי עד לזמן החדש מפני שפיכות דמים היא הראיה לכך. רק כאשר החלו היהודים לבזות את הגלות, - קמו בקרבם יהודים 'מדיניים' המסוגלים לשפוך דם ככל בני האדם.

היהדות הסובלת והפסיבית אינה עולה בקנה אחד
עם הסבל הנוצרי. תמרת מאריך להסביר את שונותה מן הדרך הנוצרית. אמנם הוא הושפע מטולסטוי, אך אינו שולל את זכות ההגנה העצמית, האדם חייב להגן על עצמו ועל זולתו, אך יחד עם זאת עליו לטפח שנאה עמוקה לכוח האגרוף. הכניעה הפסיבית בנוסח הנוצרי היא צביעות. הדרך הנאותה להילחם בעריצות היא רק טיפוח שנאה עמוקה וגועל נפש כלפי כל אלימות. עיקרון השנאה לרשע עומד מעל עיקרון אהבת ישראל אצל תמרת.

ב'קונטרס מעלות התורה' הוא תוקף את הסופרים היידישיסטים מכאן, ואת מחיי השפה העברית מכאן, באשר שניהם הלכו רק מחצית הדרך ולא התאמצו לבסס את מעמד לימוד התורה בעם. הוא בעד החייאת השפה העברית, שיפטפטו בה 'בשער הדגים' כלשונו, וגם שיתרגמו בה יצירות מופת עולמיות, ובלבד שלא יבלעו את 'מרכז הממלכה' והיא היצירה התורנית. לדעתו גם החסידות וגם תנועת המוסר לא זנחו את לימוד התורה. לכן גם 'בעלי תחייתינו' אל לכם לזנוח את לימוד התורה. "הורשה לכם להכניס את המודרניות בתוך הכוונה, ללמוד תורה ברוח לאומי. לשם ההשלמה העברית... מי יודע אם הלמוד ברוח לאומי גופא לא היה מוכר מטעם חז"ל בבחינה אחת ללמוד לשמה". (השפעה של 'נפש החיים')

כליטאי הוא מאדיר את דמות 'הגאון' בתורה, ולא את דמות ה'צדיק', הגאון משול לתפילין של ראש, מייצג את ההגיון היהודי, לעומתו ה'צדיק' משול לתפילין של יד, כנגד הלב, מפטפט על מוסר וצדק כמו שכל הגויים מפטפטים בזה, ובזה לא ניכרת יחודיות יהודית. "הקבלה אינה אלא אמצעי מרגוע בעד הפתאים, לא בעד נבונים"... "היהודי מתרפק על התורה, ובורח אליה מפני הצחנה העולמית של לאומיות ומלחמות."

בגלות יש לעסוק בשתדלנות הכרחית, אך לא לגבש אותה לפוליטיקה. "צפצוף קולו של תינוק אחד בחומש ובגמרא באיזה 'חדר' מועיל לסלק את שליטת 'ידי עשו' הרבה יותר מנאום מוצלח ונמרץ של נציג יהודי בפרלמנט" (מאמר ב'המזרחי' תרע"ט, מובא אצל לוז, עמ' ל). (תמרת קרא 'יתד נאמן' ???...)

את קונטרס 'מעלות התורה' כתב כהקדמה לספרו ההלכתי 'יד אהרן' (מילייציץ תרפ"ב), ומשמש כהתנצלות מדוע להדפיס עוד 'ספרות רבנית' בדורינו'. הקונטרס מסביר כי מעשה זה של הדפסת חדושי תורה יש בו הצהרה כנגד כל הרשע העולמי הגויי של כל ה'איזמים' למיניהם.

משנתו הפציפיסטית:
נגזרת מארבעה אלמנטים אלה: 1. אנטי לאומנות, 2. יחסו למלחמה ולכוח בכלל, 3. תפיסת הגלות שלו, 4. מעמדה של התורה.

תמרת מדבר הרבה על רעיון החירות היהודי. בדרשת שבת הגדול תרס"ו, הוא מאריך במושג החרות. "לכאורה יש התאמה בין חרות התורה לבין מה שמקובל כיום בקרב שוחרי החופש... כיום אומרים 'חרות – נוטלים, לא מחכים להזדמנות', אולם המפלגות המדיניות באירופה שונות מאתנו, המה לקחו את החופש על ידי בריקדות והשלכת פצצות, ואנו משתדלים לקחת חופש על ידי עריכת 'סדר', אכילת מצה ואמירת ההלל."

כיון שהמלחמות מושכות את עיקר תשומת לבם של לוחמי החרות, הרי שהיהודים נועדו להיות חיל החלוץ לשחרור העולם. "שהרי מי הוא שנפשו כל כך סולדת מן המלחמות, ומי רגיש כל כך לזוועה של שפיכות דמים, כיהודי?!" (אוטוביוגרפיה, עמ' 16).

מעניין להקביל את תמרת לז'ן ז'ורס. המדינאי הסוציאליסטי הצרפתי (1859 – 1914) 'אביו הרוחני' של ברל כצנלסון. הוא שאף לסוציאליזם אידיאליסטי מאוחד, פעל לרפורמות בחינוך, ובעיקר בעשר שנותיו האחרונות שהקדיש למניעת התפרצותה של מלחמה אירופית כללית, שבעיני רוחו ראה אותה קרבה והולכת בעקבות האיבה הגרמנית צרפתית והבריתות המנוגדות, שחילקו את אירופה באותם ימים לשני מחנות. ז'ורס היה בין היחידים מבני התקופה שחזו לא רק את החורבן הפיזי, אלא גם את החורבן המוסרי והרוחני ואת אבדן ערכי ההומניזם החברתי, העשויים לבוא בעקבותיה של מלחמה זו. הוא עמל לרכז את תשומת לב האינטרנציונל הסוציאליסטי בהבטחת השלום, ופעל למען התפייסות גרמנית צרפתית על ידי ברית בין תנועות הפועלים בשתי הארצות שתתגבר על המגמות הלאומניות המלחמתיות. הוא השניא את עצמו על הלאומנים בארצו, ובסוף נרצח על ידי אחד מהם.

ארץ ישראל:
חיוב הגלות אצל תמרת אין משמעו שלילתה של ארץ ישראל. הארץ היא מולדת רוחנית, יש להתגעגע לארץ הנביאים והחכמה, לא לארץ המלחמות והמלכים. תמרת סולד גם משירי הגעגועים לטבע ולנוף הארצישראלים, הוא רואה בהם שירים פוליטיים הקוראים למות בעד הנוף הזה. הציונות צריכה לבוא בתור השלמה לגלות, לא שלילת הגלות. השיבה לארץ ישראל צריך שתהא סינתזה שלחיים טבעיים של עם היושב על אדמתו ביחד עם ה'יגון המטפיסי' שהחיה את היהדות בגולה.


(השפעה קירקגוריאנית על תמרת: החלוקה למדע, אתיקה, אסתטיקה, דת).

מה היה יחס הרבנים אליו?
אין פרטים מלאים. אולם מתוך תדמיתו העצמית של תמרת על עצמו ומה שהוא שם בפי מתנגדיו, ניכר שהוא הותקף מצד הממסד הרבני, אך פחות מן הכיוון הדתי ויותר מן הכיוון האישי (זלזול בדעותיו) וההתנהגותי (חוסר נימוס ובוטות).

ביחס למתנגדיו הפוליטיים הוא מודע לכך שהוא היה בעבר נוכח בבמה הציונית והציבורית בכלל, ולפתע נעלם ממנה, ומתנגדיו פירוש זו כבטלנות, כאיש תהפוכות, כאיש מתמיה. סגרו בפניו את העיתונים מרוב תוקפנותו, או שקיצצו וריככו לו את המאמרים לפני ההדפסה. הקדמותיו כולן מכילות אפולוגטיקה על חוסר הנימוס שהוא מואשם בו, הוא מתלונן על סתימת פיות ועל התנפלות עליו.

הגותו לא זכתה להערכה הולמת, בגלל: א – ביקורתו הנוקבת על כל אחד מן הזרמים הפוליטיים חברתיים שבתקופתו. ב – הטפה פאציפיסטית, נראתה אנכרוניסטית בעיני רוב היהודים, הוא ביקש 'יהדות טהורה' דוקא בתקופה שבה גייסו היהודים את מירב אונם ומרצם כדי לצבור כוח פוליטי וצבאי שיעניק להם חסות מפני השפלה ודיכוי.

יסודות משכילים-הומניסטים:
1. תמרת מייצג מפגש מרתק בין עולם אורתודוקסי מזרח-אירופי לבין רוח המהפכה הרוסית הגדולה. היה זה זרם קטן אבל חשוב של הוגים יהודים שעמדו בזיקה אל האורתודוקסיה, ואשר ביקשו לתקן את העולם היהודי המסורתי מבפנים, להרחיבו ולהתאימו למוסר החברתי. אנשים מסוגו של הרב קוק והלל צייטלין. תפיסתו של תמרת היא אנתרופוצנטרית, הדת נועדה לשכלל את האדם ולטפח בו את הכרת עצמותו, בניגוד לאלילות ששעבדה את האדם לכוחות שמחוצה לו. 'האמונה הטהורה' היא זו שמצילה את האדם מן הגאווה ומהשחתת המידות הכרוכות בהתפתחות הציביליזציה. בכדי להגיע לכך יש לעסוק ב'טעמי המצוות'.

למצוות יש תפקיד מוסרי, עיקר תכליתה של התורה היא במצוות שבין אדם לחברו, אך גם המצוות שבין אדם למקום ניתנו לאדם לצורך הכשרה מוסרית (שד"ל והרמן כהן), ותמרת מבקר את הרפורמיסטים שהדגישו רק את מצוות בין אדם לחברו, הוא קובע כי לרגש המוסרי אין ערך ללא הרגש הדתי. תמרת מגדיר את הדת 'כתב אזרחות של האדם בתוך ממלכת הבריאה'.

יש כאן קירבה לכאורה לביקורת שהשמיעה תנועת המוסר מיסודו של ר' ישראל סלנטר. גם הוא ביקר את הזלזול ביסוד המוסרי שביהדות, ואת הזנחת לימוד אגדה ומדרש והפנמת ערכים מוסריים. אולם תמרת היה מבקר חריף של תנועת המוסר, כיון שזו נראתה בעיניו כסגפנית, חוששת וקנאית, המנמיכה את קומתו של האדם. המוסר של הרב סלנטר הוא ענין אינדיבידואלי מובהק, ואין לו ערך דתי חיובי מחוץ לקיום מצוות התורה, לפיכך הוא מטעים את חשיבות החיטוט הפנימי בנפש. ואילו אצל תמרת, המוסר הוא בעל ערך אוניברסלי-הומני, תיקון הפרט הוא האמצעי לתיקונה של החברה האנושית.

2. הכרה אסתטית והזיקה אל הטבע כמעצבים חוויה דתית: הכרת ההרמוניה האלוהית בטבע מביאה את האדם להתחבר חיבור אינטימי עם האל על ידי התורה והמצוות. הוא מדבר על המוסיקה, ובעיקר על 'הנגינה העצובה שהיא היפה שבנגינות', לפי שצפון בה סוד שיח 'הצער העולמי שכנראה הוא מתוק עד כלות הנפש, והוא סוד נורא מסודות היצירה'. (מוסר התורה, עמ' 96).

סיכום:
במישור האישי, נראה שתמרת די נהנה מחווית ההסתגרות וההתבדלות שלו, מחוסר המחויבות ליצור שיח, ואף ניצל אותה רק להשמיע ולא לשמוע. טיפוס קצת קודר, 'קוהלתי', מריר. כדמות רבנית, קשה להכניס אותו למגירה היסטורית מוכרת. יש מקום לפתח מחקר השוואתי בינו ובין ישעיהו ליבוביץ', בעיקר בנושא תיעוב הכוחנות וההתרעה מפני ההשחתה שבה. (הוא גם חזר על אותם דברים כל חייו בווריאציות שונות, כמו ליבוביץ). כך או כך, לפנינו דמות מפתיעה, מקורית ונועזת, המאירה פינות בלתי ידועות בעולם המחשבה וההגות הפוליטית של ראשית המאה העשרים, והמייצגת מודל רבני וגישה תורנית ראויה למחשבה, שיש לה מה ללמדנו גם בתקופתנו ובימים אלה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2003 13:03 לינק ישיר 

האם היו לו תלמידים או בנים שהמשיכו את דרכו??



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-25/8/2003 13:09 לינק ישיר 

נראה שפורום עצור כאן חושבים ממשיך את דרכו!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2003 13:33 לינק ישיר 

.

נראה שלא בכדי טבעו דעותיו ביוון השכחה.


ודי אם נאמר כי בעולם של זאבים, סיכויי השרידה של כבשה פציפיסטית אינם כה גבוהים.

רק לרעיון כי בגלות יש ערכיות משלה, יש לו שותפים נאמנים, גם אם אינם מודעים לכך.

איך אמר אותו טברייני לרב זעירא? אתם הבבלים שבגינכם חרב הבית!





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2003 15:27 לינק ישיר 

אקדמאי,

יישר כוח! באשכול ההוא היה נראה שדבריך על הרב תמרת אינם שייכים להתלפספויות הפורום. כעת נראה שאדרבה אם נעיין היטב בפסקאות "ביקורת האורתודוכסיה", "תפיסת הגלות שלו" והמשפט הנאה קרוב לסוף: "למצוות יש תפקיד מוסרי, עיקר תכליתה של התורה היא במצוות שבין אדם לחברו, אך גם המצוות שבין אדם למקום ניתנו לאדם לצורך הכשרה מוסרית" משייכות את עבודתך הנהדרת לדיוני הפורום. [אם כי לא הייתי מרחיק לכנותנו "ממשיכיו" כפי שעשה הרב פוטר שליט"א - ברוך שובו!]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/8/2003 12:58 לינק ישיר 

אקדמאי



אני מצאתי נקודות נוספות לאלו שהעלה וטו, להעיר עליהן בכתבי הרב תמרת.

* היציאה נגד תופעות של "חניטה דינית". זה מונח שניתן לאמץ.
* הפתיחות להשכלה - במובן החיובי של המילה.
* השבח ליהדות לאחר מחקר ובדיקה, ולא רק מתוך העובדה שנולד לתוכה.
* ההכרה ששינויים הראויים ייתכנו רק "מבפנים".

אולי תתרום לנו עוד מכתביך?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/8/2003 00:23 לינק ישיר 

טרם הגיעה שעתם להתפרסם בעולם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/8/2003 00:43 לינק ישיר 

תקציר הרצאתו של מי?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/9/2003 02:06 לינק ישיר 

I just saw a whole Article about it in Tikkun, the fiercely anti-Isarel ultra Left Wing Liberal Magazine in the US.

Just the fact that such rabid anti-Semites use him puts all his writings to shame.

תוקן על ידי - דוד12 - 08/09/2003 2:45:10



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/9/2003 03:26 לינק ישיר 

אקדמאי, ממש פלא לי עליך שלא הזכרת את האיגרות של הרב תמרת?(אם איני טועה מאיגרותיו של אדם לומדים את דעתו על בעיות הזמן בצורה ישירה)

יש ספר של הרב ש. ז. שרגאי "איגרות הרב אהרון שמואל תמרת". ולפלא על משכיל כמוך שלא ראה את האיגרת בעמוד 52 במילים חריפות ביותר נגד הציונות הדתית.(לא כל הספר נמצא אצלי רק חלק מאיגרותיו)

תוקן על ידי - ערך - 08/09/2003 3:32:15



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/9/2003 05:35 לינק ישיר 

דוד12,

האין משפטך האחרון נוגד לצדק, ביודענו את דרכי הניצול והסילוף של עיתונאים?

ומה עם כל הפתאים והרשעים למיניהם, אשר מתבססים במקורות התורה, האם משום כך תגנה את התורה?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/9/2003 09:14 לינק ישיר 

ערך יקר,

אתה שואל או מניח שלא ראיתי את האגרות?

אטו כרוכלא וכו'.

אכן בספר שרגאי ב (תשמ"ה) עמ' 63-39 נדפסו עשר אגרות של תמרת, בצירוף מבוא מאת שרגאי.

מקורות נוספים (אם כבר):

אהוד לוז, 'אמונה ומוסר בהגותו של אהרון שמואל תמרת', פתחים 49 (תשם) עמ' 28-20.

הנ"ל, 'גלות ויעוד בהגותו של אהרן שמואל תמרת', כיוונים 8 (תש"ם) עמ' 70-59.

רוזנברג, שלום. 'סתירות ודיאלקטיקה במוסר החברתי בהגותם של הראי"ה קוק ושל הרב א"ש תמרת'. חברה והיסטוריה (תש"ם), עמ' 154-137.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/9/2003 09:33 לינק ישיר 

מתפלא שלא כתבת במאמר על הרב תמרת את האיגרות הללו. מכיון שאפשר להביט מהן על נפשו פנימה של הרב. ובמיוחד האיגרת ההיא, שיש בה בנותן טעם רב, למי שיכול להביא אותה בשלימות

מילים חריפות ביותר על הציונות הדתית. ובמיוחד והיה התלמיד חכם שראה את האנשים, הכיר אותם .. ואם אתה/ם מחזיקים כל כך ממנו, הרי כדאי לראות מה כתב בסוף ימיו על הציונות הדתית.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/9/2003 19:15 לינק ישיר 

אקדמאי,

השבוע נתקלתי בעוד מאמרון על הרב תמרת, בספר 'דמויות' מאת עקיבא בן עזרא. אינני חושב שהוא יוסיף לך משהו, אבל החלטתי להפנותך, שמא בכ"ז.

אגב, בין השאר הוא מציין שם בחצי-משפט, שהרב תמרת התנגד לתנועת המוסר. מה ידוע לך על כך?

א"ג



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/9/2003 22:16 לינק ישיר 

איד"ג,

שוב וקרא, התייחסתי ליחסו לתנועת המוסר.

אין באפשרותי כרגע להמציא פרטים נוספים מתוך כתביו.


תוקן על ידי - אקדמאי - 10/09/2003 22:17:33



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הרב תמרת - מבקר חברתי ופציפיסט
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.