בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים
בית · פורומים · נבואות ואקטואליה באחרית הימים ·

אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-15/2/2013 12:32 לינק ישיר 

(תרומה ע''ג) תכלית המציאות של יהודי

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: 'Times New Roman'; font-size: medium;">דבריו של האלקים אלינו נשמעים בקולו של משה, ככתוב (שמות י''ט): מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. זה מה שמשפיע לעורר את הניצוץ החבוי בלב השומעים ולהעלותם לדבקות בה', כי משה אינו מציאות לעצמו, כל כולו הוא עבד ה', עושה דברוהגענו לפרשה מספר תשע עשרה בתורה ואפשר לומר שבפרשה זו התורה מתחילה לדבר אתנו תכל'ס. היא כבר אמרה לנו מהו תפקידנו בעולם; בפרשת יתרו, הפרשה השבע עשרה (גימטריא ''טוב'') בתורה, למדנו מהו היעוד שלנו (שמות י''ט): הוְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: (...). אבל מה פירוש מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וכיצד הופכים את עצמנו ל-גּוֹי קָדוֹשׁ, את זה מתחילה התורה ללמד אותנו בפרשת השבוע תְּרוּמָה. כעת היא מתחילה לתת הוראות מפורטות לביצוע כדי שנצליח למלא את התפקיד המוטל עלינו. עד כאן, בשמונה עשרה הַפָּרָשׁוֹת שקראנו, קיבלנו מעין הקדמה מפורטת, תיאור כיצד התחיל הכל ומה היו שלבי הביניים, הקדמה שממנה אנחנו אמורים לקבל חיוּת בעבודת ה' המוטלת עלינו, כמו שהארכנו להסביר ברשימות קודמות. 

הפרשה פותחת בפסוק שמופיע כאן לראשונה בתורה (שמות כ''ה): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הפסוק הזה חוזר שבעים פעם בתורה, הרבה יותר מכל פסוק אחר. המספר שבעים הוא מאד משמעותי בתורה; יש שבעים פנים לתורה, פנים זה התחלת עניין, אומר מורנו הרב גינזבורג, ויש אכן שבעים פנים-עניינים וכולם חוסים תחת הכותרת הזאת, של וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שבעים פנים לתורה זה ר''ת ''שפל'' לרמוז לנו כי רק ע''י שפלות, ''ונפשי כעפר לכל תהיה'' כמו שאומרים בסוף כל תפילה, אפשר לזכות לכוון לאמתה של תרה באחת (או יותר) משבעים הפנים. זה מה שאומר דוד המלך: ''והייתי שפל בעיני'' שבזכות השפלות הזאת הוא זכה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום וגם זכה לכתר מלכות נצחי. והרי בין משה שהוא ''הענו מכל אדם'' ובין דוד שהוא שפל בעיניו יש קשר כמו הקשר שבין הנשמה והגוף, נשמת משה כביכול בגופו של דוד.

והנה, בתקשורת שבין ה' יתברך ומשה יש עוד פסוק אחד שפותח בוַיְדַבֵּר אבל שם משה הוא המדבר (במדבר כ''ז): טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. כי כמו שיש שבעים פנים לתורה כך יש שבעים חכמים בסנהדרין ואדרבה, שבעים הפנים הם כנגד שבעים חברי הסנהדרין. שבעים פעם וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רומזים לשבעים חברי הסנהדרין והאחד הנוסף, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר, רומז לנשיא, משה, שהוא ראש להם. כי מניין חברי בית דין חייב להיות אי זוגי כידוע. כי כאמור, כל אחד מחברי הסנהדרין מייצג את אחת הפנים של התורה ומשה רבנו כולל את כולם, הוא שמעניק לכל אחד מהם את ההארה הדרושה למילוי תפקידו, שכן כדי שיוכלו לעמוד במשימה של חברות בסנהדרין, הוא האציל מרוחו עליהם. ככתוב (במדבר י''א): כד[כד] (...) וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, (...). כה וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; (...).

אז יש לנו ע' (=שבעים) חברי סנהדרין ועוד א' שהוא הנשיא; כשמדברים בעברית של ימינו לא כל כך מבחינים בין א' וע' בהגייה, ולא בכדי; כתוב שא' היא פנימיות הע', כל ע' חברי הסנהדרין מקבלים את היכולת לדון ולהבין בתורה בע' פנים, מהא', ממשה רבנו. הדיבור הזה של משה אל ה' היה לקראת הסתלקותו ושם הוא מבקש: טז יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. כזכור, ה' שלח אותו לבשר לבני ישראל: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. ומינה אותו למנהיג, כעת מבקש משה מה' שיִפְקֹד אִישׁ, עַל-הָעֵדָה שימלא את מקומו שלו. לרש''י זה מזכיר אשה שעומדת להסתלק מן העולם ונותנת הנחיות אחרונות לבעלה כיצד לנהוג עם ילדיהם.

חשוב לו מאד שלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. בבקשה זו מתבטאת מסירות הנפש האינסופית של משה על טובת עם ישראל; הוא לא חושב על עצמו בכלל, רק מבקש מה' שיבחר ממלא מקום שיהיו לו כוחות כמו שהיו למשה עצמו, לטובת עם ישראל. בזכות מסירות הנפש הזאת, אומר מורנו הרב גינזבורג, הצליח משה להמשיך מלמעלה מעלה, את שבעים הפנים של התורה ולהאציל מהם על שבעים הזקנים. אבל לא רק לחברי הסנהדרין מעניק משה יכולות שלא היו להם בגלוי קודם לכן, גם לנו הוא מאציל מרוחו וזהו הקשר של כל הנ''ל לפרשת השבוע שלנו. כי האצלה מרוחו של הצדיק לזולתו, יכולה להתבצע בכמה דרכים, והדרך הגלויה ביותר היא דרך הדיבור: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

לא ככל הגוים בית ישראל


ככלל, הצדיק זהיר מאד בדיבורו, הוא אינו מדבר עם כל אדם כי לדיבור יש הרבה כוח, ולשני הכיוונים. בהקשר הזה מצטט הרב גינזבורג מספרו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, קדושת לויכאן (בפרשתנו) מצינו שאמר ה' אל משה ''דבר אל בני ישראל'', וזה הוא פעם ראשון אחר מתן תורה שנכתב ''דבר אל בני ישראל''. מסתתרת כאן שאלה, הרי גם עד כאן משה דיבר עם בני ישראל בלי ציווי מפורש, אז מדוע כאן נזקק להוראה מפורשת? והוא משיב: אך יש לומר, דידוע דאמרו רבותינו ''בהדי מאן דריש לקיש משתעי הוי יהבין ליה עסקא בלא סהדי'' אם ראו את ריש לקיש מדבר עם מישהו – ידעו שהוא נאמן ואפשר להפקיד בידיו בלי עדים. כי כולם ידעו שריש לקיש אינו מדבר עם כל אדם, על כל פנים לא כשהוא יכול להמנע מדיבור, ואם הוא כבר מדבר עם מישהו – זו תעודת יושר לאותו מישהו.

ומה מיוחד כל כך בדיבורו של הצדיק? מדוע הוא בורר לו עם מי לדבר? ממשיך לבאר הקדושת לויוהענין הוא, דהצדיק שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון עם, משום כשאדם מדבר עם בני אדם המונים, יכולין להפסיק אותו מדביקות השם יתברך, זולת אם זה האדם יכול להתרומם על ידי דיבור הצדיק, אז רשאי הצדיק לדבר עמו, כי אדרבה על ידי דיבורו בדביקות, ה' עושה רושם בדיבורו ויכניס אותו גם כן אל הקדושה. רעיון מעניין, שלא לומר 'מדהים' כמקובל בימינו; בכל דו (או רב) שיח, יש השפעה רוחנית הדדית, אם לטוב ואם למוטב. הצדיק מודע לכך, ומכיוון שהוא מקפיד על דבקות בלתי נפסקת בה' יתברך, קיים אצלו חשש כי דיבור עם זולת כלשהו, עלול להוציא אותו מהדבקות הזאת. לכן הוא מדבר רק עם מי שהבחין בו, שיש לו נכונות לקבל ממנו השפעה בכיוון של דבקות בה'. ויש לומר כי בכך מתעלה גם הצדיק שרומם את בן שיחו.

בכך מסביר הקדושת לוי את ההוראה למשה בפרשתנו: והנה, כשחטאו בעגל ונפסקו מקדושתם (שזכו לה במעמד הר סיני, והתוצאה היתה) שחזרו לזוהמתן (שדבקה בהם במצרים) אז היה משה מתיירא לדבר עמהם, (חשש שמא בדברו אתם ירד ממדרגתו, תיחלש דבקותו בה' יתברך) לזה בא הציווי מאת השם יתברך אליו ''דבר אל בני ישראל'' רצה לומר (הקב''ה הבטיח לו שאין ממה לחשוש מכיוון) שהם זרע ישראל, בני אברהם יצחק וישראל, (שהנחילו לבניהם את הקדושה בטבע התולדה, וכל מה שצריך זה רק לעורר את הטבע הזה) אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה וידבקו לי לשמי, על כן דבר אתה עמהם. וקל להבין. וזה הרעיון שהדיבור הראשון בא בציווי על תרומה, שכן מדובר בהתרוממות רוחנית כנ''ל, שמשה, בעצם השמעת קולו באזני העם, יעורר בקרבם את הניצוץ האלקי החבוי ויאפשר לו להתגלות.

כי דבריו של האלקים אלינו נשמעים בקולו של משה, ככתוב (שמות י''ט): מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. זה מה שמשפיע לעורר את הניצוץ החבוי בלב השומעים ולהעלותם לדבקות בה', כי משה אינו מציאות לעצמו, כל כולו הוא עבד ה', עושה דברו. וזה נכון גם לממלא מקומו של משה בכל דור ודור וגם לכל הצדיקים ההולכים בדרכו של משה, דרך הכוללת ביטול מוחלט של מציאותו אל מול האלקות ולטובת כל יהודי באשר הוא. ועדיין, כדי לקבל את ההשפעה הזאת מהצדיק, כדי לזכות בהתעלות כתוצאה משמיעת דברי הצדיק, השומע צריך לרצות בכך, זה תלוי בנדיבות הלב שלו. לכן ההוראה לקחת תרומה היא מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, כי אם חסרה נדיבות הלב, אם אין נכונות להדבק בבורא יתברך, גם הצדיק אינו יכול לעזור. הרי לא מכריחים, שומרים על זכות הבחירה החופשית. 

וכשקוראים פרשה זו, פרשת תרומה, בימים אלו של ראשית חודש אדר, ש''משנכנס אדר מרבים בשמחה'' ומתבוננים בהתרוממות הרוחנית שהיא מציעה לנו, התרוממות המושגת על ידי מאמץ מוגבר לדבקות בה' יתברך ובעזרת משה רבנו, צדיק הדור, אפשר להבין כי ההתרכזות במציאות היומיומית הנמוכה, מציעה לנו את ההיפך הגמור ממה שמציע חודש אדר בכלל ופרשת השבוע בפרט. כולנו מקווים שתקום ממשלה יציבה שהיעד שלה יהיה טובת העם כולו בכל התחומים. עם זאת כדאי לזכור כי את היעד הזה ניתן להשיג, כמובן אחרי שמחליטים שזהו אכן היעד, רק במודעות שמציע לנו חודש אדר, שאנחנו עם שונה מכל העמים, ובדרך שמציעה לנו פרשת השבוע, התרוממות אל נקודת היהדות שבלב של כל אחד ואחת.





תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 15/02/2013 12:33:42



תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 15/02/2013 12:39:32




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/2/2013 14:04 לינק ישיר 

http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif">






http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif" valign="bottom">


תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 22/02/2013 14:07:25




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/2/2013 14:12 לינק ישיר 

(תצווה פורים ע''ג) כשלא מזהים באופק מנהיג

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הוא התייחס לכל אחד לפחות כאל שווה ערך אליו, שלא לומר שווה יותר ממנו. מכיוון שכך, לא ייחס שום חשיבות לשאלה אם שמו יוזכר או לא יוזכר בפרשה זו או אחרת ואם בכלל. בחסידות קוראים לזה ''ביטול במציאות''השנה חל פורים ביום א'; אצלנו זה הפך לחג פולקלוריסטי, כיפי כזה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. אבל האמת היא שזהו חג רציני ביותר, הוא אמור להזכיר לנו שבכל דור ודור הקב''ה עושה עימנו נסים ונפלאות ומציל אותנו מיד חורשי רעתנו הזוממים לכלותנו. וגם כאשר הנסים האלה מסתתרים בתוך לבושי הטבע, שמה שרואים בגלוי זה רק מהלכים פוליטיים שנעשו מאחורי הקלעים, הרי התזמון של המהלכים וגם התוצאות מכוונים מלמעלה והם מהותו של הנס. וכאשר משווים את נס פורים, כולל מה שקדם לו כמובן, קל לראות שלמרות כל השינויים החיצוניים, שיש לנו מדינה עצמאית לכאורה וכו', הרי שמבחינה מהותית לא השתנה הרבה; עדיין יש מי שזוממים לכלותנו ובהנמקות דומות מאד לאלה של עמלק ושל המן, צאצאו המפורסם. כמובן, לא תמיד האויב הוא גלוי, אבל כמעט תמיד הוא קיים וחורש רע.

ומכיוון שכאמור, זהו חג רציני, יש כמה הלכות ומנהגים שאנחנו משמרים בקשר ליום הזה כדי לעורר אצלנו את המוּדעוּת לאמור לעיל וכמובן, מודעות לדרך שבה עלינו ללכת כדי לזכות לאותם נסים ונפלאות. לכן נתבונן מעט בקביעות בה חל פורים בשנה זו, ביום א' בשבוע, בניסיון להגיע למודעות הנדרשת. תמיד קוראים בשבת שלפני פורים את פרשת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'' אבל לא תמיד זה יוצא בערב פורים ממש. הקשר בין פרשת זָכוֹר לפורים ידוע; יוזם גזרת ההשמדה, שעל נס ההצלה ממנה אנחנו חוגגים את פורים, היה המן הרשע מזרע עמלק. במגילת אסתר, שקריאתה היא המצווה העיקרית בפורים, כתוב (שמות ט'): וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, לומדים חז''ל שזכירה קודמת לעשיה, שצריכים לזכור את איבתו של עמלק (בשבת) לפני שמוחים את זכרו בפורים, כי הזכירה נותנת כח לעשיה. 

ביום החג עצמו יש לנו עוד כמה מצוות, כגון מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. והנה במסגרת ה-מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, אומרים לנו חז''ל ונפסק להלכה כי: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.ובעברית מדוברת, חייב אדם לשתות (יין) עד שלא ידע להבחין בין ''ארור המן'' ל''ברוך מרדכי''. לכאורה, זהו סתם ביטוי שאומר כי צריכים לחגוג בשמחה שפורצת את כל הגבולות. אגב, בדיוק משום כך, מחשש לפריצת גבולות מתוך שכרות, נקבע למעשה כי יש לשתות יותר ממה שרגילים, אבל לא להגזים. אלא שבהוראה הזאת יש הרבה מעבר למה שרואים בגלוי; הרי לשתיית יין בריבוי יש השפעה מסוימת מאד על השותה, הפתגם ''נכנס יין יצא סוד'' מבטא היטב השפעה זו, מעבר לרמז שנאמר בגמרא, ש''יין'' ו''סוד'' שווים בגימטריא. 

חז''ל אומרים ''גדולה לגימה שמקרבת''; ליין יש תכונה שהוא משיל את המסכות מעל מי שמרבה לשתותו וכך גורם לו להיחשף כפי שהוא (- יצא סוד). המסכה היא בעצם הישות של האדם, תוצר האגו שלו, היא המונעת מהאדם להתגלות כפי שהוא והיא גם המפריעה ביצירת קשר אמיתי עם הזולת. אגב, בקלות אפשר להוכיח כי למסכה הזאת, לאגו, יש תפקיד (שלילי) נכבד בכשלונות כאלה ואחרים של בני אדם בכלל ושל מנהיגים בפרט, אבל בינתייים נתרכז בעצמנו, באנשים הפשוטים. שלמות שמחת החג הזה, כמו גם החגים האחרים אגב, מותנית באהבת ישראל ובאחדותם, יעדים שלצורך השגתם אנחנו מקפידים על קיום מצוות החג ''מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים''. וכמובן, גם סעודת פורים בצוותא, כולל שתיה כדת.

כי כאמור, כאשר שותים נושרות המסכות שמורכבות מהתייחסות לחיצוניות של המציאות בכלל ושל הזולת בפרט; כתוצאה מכך מתעמעמות הדאגות, שהן תוצר של התייחסות לחיצוניות המציאות וגם ממילא נפתחים לקבל את הזולת כי מתייחסים אל האדם ולא אל המסכה שהוא רגיל לעטות על עצמו. וזו התועלת הגדולה שניתן להפיק משתיה בצוותא בסעודת מצווה בכלל ובפורים בפרט, פתיחת הלב אל הזולת וקבלתו כפי שהוא באהבה אמיתית. ומכוח אהבה זו ותחושת האחדות שבעקבותיה, מקבלים מלמעלה את ההארה הדרושה לנקיטת המהלכים הנכונים בדרך לנס ההצלה מיד כל צר ואויב. ושוב, אמנם זהו נס המלובש בטבע, כולל השקעה בביצוע המהלכים הנכונים, אבל אין זה גורע מערכו של הנס. ואדרבה, נס כזה הוא גדול יותר מנס המשנה את מערכות הטבע.

לפעמים המנהיג מסתתר


כאמור, השנה חל פורים ביום א' למחרת השבת בה קוראים בתורה את פרשת תְּצַוֶּה (כ''ז): כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. בשבוע שעבר עמדנו על ריבוי החזרות בתורה של הפסוק: וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. והנה לפנינו פרשה שלא רק שאיינה פותחת בפסוק הזה, גם שמו של משה אינו נזכר בה כלל. אמנם הדיבור של ה', וְאַתָּה מתייחס אליו, אל משה, אבל שמו אינו נזכר כלל. לפרשה זו התיחסנו בשנים קודמת מזוויות שונות וכעת ננסה לראות את הקשר בינה ובין פרשת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'' שקוראים מיד לאחריה ובין פורים שחל למחרת קריאתה. הרבה שבחים נאמרו על משה רבנו במהלך הדורות; גם התורה עצמה מציגה אותו באור נעלה ביותר, אבל דומה כי התכונה העיקרית שהיא הבסיס לכל התכונות שבהן משבחים אותו, היא מה שהתורה מעידה עליו בפרשת בהעלותך, שהוא עניו.

(במדבר ג'): ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לפי רש''י, התכונה הזאת פירושה שהוא שפל וסבלן. כלומר יש לו סבלנות לכל אחד, כאילו אינו מודע כלל למעלתו הגדולה ולמעמדו הרם. דבר כזה יכול להיות מוסבר רק על בסיס ההנחה שלא היתה לו מודעות עצמית כלל, לא היה לו אגו. על יסוד הנחה זו מובן איך זה שהיתה לו סבלנות אין סופית, הוא התייחס לכל אחד לפחות כאל שווה ערך אליו, שלא לומר שווה יותר ממנו. מכיוון שכך, לא ייחס שום חשיבות לשאלה אם שמו יוזכר או לא יוזכר בפרשה זו או אחרת ואם בכלל. בחסידות קוראים לזה ''ביטול במציאות'' שלא התייחס כלל למציאות עצמו, רק למציאות האלקית. ממילא הוא לא התייחס כלל לחיצוניותו של יהודי אלא ראה בו את נשמתו הקדושה ומכאן הסבלנות האינסופית. זו היתה התכונה העיקרית של משה וזה מה שהפך אותו לדמות מופת מאז ועד בכלל. 

ובעקבות משה הולך גם מרדכי, גם הוא אינו מייחס שום חשיבות לעצמו ולכן לא איכפת לו מה יקרה אתו בעקבות סירובו לקים את מצוות המלך להשתחוות להמן. ברור לו שבמילוי פקודה זו הוא מפריד את עצמו מהקב''ה והוא אינו מוכן לכך אפילו לא לרגע קט. המציאות שלו בעולם הזה אינה נחשבת בעיניו, רק גילוי מציאות הבורא יתברך חשוב. ההיפך הגמור משני אלה הוא עמלק והמן צאצאו, הישות שלהם נתפסת אצלם כדבר החשוב ביותר בעולם ובכך הם מהווים אנטיתזה מובהקת לדרכם של משה ומרדכי. אצל המן מתגלה תפיסה זו במפורש במגילת אסתר (פרק ו'): ו וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כידוע, זו היתה –ולא במקרה – התחלת המפלה של המן, כי מי שמחזיק מעצמו עד כדי כך, מזמין לעצמו את ההשפלה הגדולה ביותר. 

כאמור, משה ומרדכי הם דמויות מופת שלנו מאז ועד בכלל; מהם אנחנו אמורים ללמוד כיצד לנהוג כדי להינצל מעמלק. והלימוד הוא כי המודעות שיהודי אמור לחיות בה היא המודעות האלקית, כלומר שהכל בטל אל האלקות שכן כל ההוויה היא ממנו יתברך. מתוך מודעות כזאת, לא רק שננהג כמרדכי ולא נשתחווה בפני שום המן, גם נצליח להתייחס אל יהודי שני בסבלנות אינסופית כי נאמץ את התכונות של משה. וזהו המסר המשולב של קריאת פרשת ''תְּצַוֶּה'' שבה לא מוזכר שמו של משה, ופרשת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'' בימי משה שאירגן את מלחמת ההגנה נגדו, שתיהן בערב חג הפורים שבו אנחנו קוראים וחוגגים את נס ההצלה מגזירות המן העמלקי. כי עמלק הוא המתנגד הראשי לאלקות, התנגדות אידיאולוגית כביכול.

לכן המצווה היא תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כי כאשר ההתנגדות לאלקות נובעת ממדות רעות כלשהן השוכנת בלבנו, מדות המאפיינות עמים שונים, ניתן להתמודד איתן ואף להפוך את הרע לטוב. אבל כאשר מדובר בהתנגדות אידיאולוגית כביכול לאלקות, שזה מה שמאפיין את עמלק, אותה לא ניתן להפוך לטוב, רק למחות כליל. כי האידיאולוגיה העמלקית, ההתנגדות לאלקות מזינה ואף מולידה את המדות הרעות, לכן אין לה תקנה אלא מחיה מוחלטת. הבעיה היא שעמלק בא בתחפושת של אוהב וצריכים זהירות יתרה ובירור יסודי שלא ליפול במלכודת שלו, רק לדבוק בקו של משה ומרדכי, ולזה מקבלים כח מפורים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/3/2013 11:44 לינק ישיר 

(כי תשא ע''ג) תנועה בין קצוות

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אפילו אם נופלים לתהום, תמיד יש דרך לשוב לדרך הנכונה, להמתיק את המר. רק שכדי להצליח בכך, צריכים להכיר במצב האמיתי שנמצאים בו, שנפלו אליו, ולהתמרמר על מצבםפרשת השבוע שלנו פותחת ומסיימת בענינים חיוביים ביותר, אבל באמצע יש נפילה נוראה לתהום עמוקה ביותר. בפרשה כולה יש 139 פסוקים; 46 הפסוקים ראשונים ו-󈘋 הפסוקים האחרונים עוסקים בענינים החיוביים בעוד 46 פסוקים באמצע הפרשה מתארים את הנפילה הגדולה ואת מאמצי ההתאוששות ממנה. הפרשה פותחת בציווי ה' על מחצית השקל שכל יהודי בוגר חייב לתרום, ציווי שמקבל משה במהלך ארבעים הימים ששהה בהר כדי לקבל את התורה. אחר כך באים הציוויים לעשות כיור נחושת בכניסה למשכן, שממנו ירחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם לפני שניגשים לעבודת הקודש, לייצר שמן מיוחד למשיחת הכהנים וכלי הקדש ולעשות קטורת ממרכיבים מסוימים מאד, שאותה יקטירו במשכן. אחרי זה ה' נוקב בשמות האנשים שיעשו במלאכת המשכן ומצווה על שמירת השבת, שלא יטעו לחשוב כי הקמת המשכן דוחה שבת.

החלק הזה מסתיים בפסוק שמבטא בבירור את הקשר הנצחי שבין הקב''ה ובינינו (שמות ל''א): יח וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. הלוחות האלו היו אמורות ללוות אותנו מאז ועד בכלל, אלא שמשהו השתבש (פרק ל''ב): א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. הם עושים את העגל כשמשה בהר ואין לו שום מושג על כך, אבל הקב''ה יודע כמובן והוא אומר למשה: ז לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לפי חז''ל ומובא ברש''י, האמירה למשה ''לֶךְ-רֵד'' פירושה שירד מגדולתו, שזה ההיפך הגמור מהעליה שלו אל ההר. והנימוק: כי ''לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם''. 

לכאורה, זה סוף הדרך, מה גם שה' ממשיך בדבריו ובמלים חריפות: ט וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. אלא שמשה מוצא בדברים אלו פתח תקווה; ה' מבקש: ''וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם'' כאילו שאני מחזיק אותו שלא יעשה, סימן שזה תלוי בי, אם אתעקש – בודאי אבטל את הגזרה הנוראה. ומשה מתעקש: יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. והוא ממשיך לבקש עד שמצליח ''לשכנע'' את ה': יד וַיִּנָּחֶם, ה', עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. הרבה יש ללמוד מהמהלך המתואר לעיל ועל חלק מהדברים דיברנו בשנים קודמות. כעת ננסה להבין בע''ה טוב יותר את מהלך העניינים הנ''ל, וגם לברר מהי ההוראה עבורנו.

חז''ל אומרים בגמרא (עבודה זרה, ד/ב) כי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. כאשר משה שומע מה' שבני ישראל חטאו חטא כל כך חמור שהקב''ה מבקש כביכול וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי... וַאֲכַלֵּם, הוא מבין מהקב''ה שבמעשה שלהם ניתקו עצמם ממנו יתברך, ממקור החיים, וכל שנותר, חלילה, הוא לשים חותמת על המעשה שלהם. אבל כאמור, משה הבין שעדיין יש תקווה והתפלל לבטל את הגזרה. אבל לא כתוב ויתפלל אלא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו; לשער ''חל'' יש כמה נגזרות בלשון הקודש ומהן גם ''מחלה'' ו''החלמה'' שני הפכים. ואכן בחז''ל יש דעה שמשה חלה מהשמועה הרעה שישראל חטאו ומהמחלה שלו בא הלשון וַיְחַל. שהתפלל להחלמה, כמו שמתפלל החולה על בריאותו. 

אמנם הפירוש הזה מחמיא למשה, שנהיה חולה ממה ששמע, אבל לא כל כך מסביר את המהפך שהצליח לחולל. פירוש נוסף באותו מדרש (שמות רבה מ''ג, ג) לוקח אתנו לכיוון שונה לגמרי, והוא אקטואלי לחלוטין גם לכל אחד ואחת מאתנו. הפירוש הזה אומר שמשה נזכר במה שלימד אותו ה' אחרי קריעת ים סוף, שאפשר להמתיק את המר (שמות ט''ו): כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם (...) אומר המדרש שמשה תהה אז בלבו, אם כבר מים – מדוע מרים? מה התועלת בהם? אמר לו הקב''ה, אל תחשוב כך, אלא בקש שאמתיק את המר. זהו שכתוב וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; לא כתוב ''ויראהו'' אלא וַיּוֹרֵהוּ, לשון הוראה, לימוד. בזה נזכר כעת משה ופנה אל ה' בבקשה שימתיק את המר, שיהפוך את המעשה הרע של בני ישראל, למתוק. וזהו וַיְחַל, לשון מתיקות.

להפוך מר למתוק


העץ שבו המתיק משה את המים במרה, היה בעצמו עץ מר; מה שמלמד אותו ואותנו כי את המר ממתיקים לאו דוקא במתיקות, אלא במרירות. זהו רעיון התשובה שלומדים חז''ל ממעשה העגל, כנ''ל, שאחרי שנכשלים ר''ל, ואפילו נופלים לתהום (רוחנית) תמיד יש דרך לשוב לדרך הנכונה, להמתיק את המר. רק שכדי להצליח בכך, צריכים להכיר במצב האמיתי שנמצאים בו, שנפלו אליו, ולהתמרמר על מצבם. במרירות הזאת, הפנימית, יש כוח להמתיק את המרירות החיצונית, להעלות מהשקיעה בעניינים המנוגדים לרצון ה'. שהרי זוהי השליחות של יהודי בעולם הזה, כמו שקראנו בפרשת תרומה לפני שבועיים (שמות כ''ח): וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. את זה מצליחים לעשות, כמו שאומר הזוהר, על ידי שהופכים את החושך לאור ואת המר למתוק.

לכאורה, אלה שני ניבים נרדפים – חושך לאור, מר למתוק – מה ההבדל? בשניהם הופכים משהו למשהו מנוגד. אבל כ''ק אדמו''ר מלובאוויץ' מסביר שמדובר בשתי רמות של עבודה לשתי מדרגות בעבודת ה'. יש את מדרגת הצדיקים שהופכים את חושך העולם הזה – שהאלקות מסותרת והכל נראה חשוך – לאור. את זה הם יכולים לעשות כי מבחינתם אין כל כך חושך, הם דבקים באור אין סוף ברוך הוא ומשימתם היא לחשוף את מציאות האור הזה בעולם כולו, בכל עניין בו. חשיפת האור הזה נעשית על ידי לימוד תורה וקיום מצוות הבורא יתברך, שכל מצווה היא כלי לאור הזה, כמו שאומר הכתוב: ''כי נר מצוה ותורה אור''. ויש את עבודת בעלי התשובה – שזה רוב ככל היהודים – שנפלו או עלולים לפול לצד המנוגד לקדושה, לחלק השלילי, החלק המר של העולם, ובכך שמצליחים לעלות חזרה לקדושה, הם הופכים את המר הזה למתוק. 

בעצם, לא רק כשיהודי נופל לצד השני, המנוגד לקדושה, חווים את מרירות העולם הזה, אלא בכל פעם שרוע העולם מתגבר, זהו המצב המר וזה עלול לקרות גם לצדיקים. כמו שהגמרא מספרת על נחום איש ''גם זוֹ''; לכינוי הזה הוא זכה כי על כל דבר נהג לומר ''גם זו לטובה''. הוא חי בדור שלאחר חורבן בית שני והגמרא (תענית כ''א/א) מספרת שביקשו לשגר מתנה לקיסר הרומי ששלט בארץ, בניסיון לרצות אותו. כנראה היתה כרוכה בכך סכנה וחיפשו מישהו שיוכל לבצע את המשימה בהצלחה. בחרו בנחום איש גם זו כי היה מלומד בנסים. ציידו אותו בתיק מלא זהב ואבני חן והוא יצא לדרך. באחד המלונות החליפו לו את תכולת התיק, בעפר במשקל דומה... הוא הבחין בכך אבל לא היה לו מה לעשות, רק אמר ''גם זו לטובה'' והמשיך בדרכו לעשות שליחותו.

אנשי הקיסר ראו את העפר שבתיק וכעסו, ''היהודים צוחקים מהקיסר''. נחום לא התרגש, רק אמר שוב ''גם זו לטובה''. נעשה לו נס והופיע אליהו הנביא מחופש לאחד הרומאים; אמר להם, שמא לעפר הזה יש את התכונות שהיו לעפר של אברהם אביהם, שהשליך אותו על ארבעת המלכים והעפר נהפך לחיצים שפגעו באויביו. לפני שהורגים את השליח ומחפשים את שולחיו, החליטו לנסות; היתה להם מלחמה עם עיר בצורה שלא הצליחו לכבוש, השליכו עליה מהעפר הזה והצליחו, העפר נהפך לחיצים וכבשו את העיר. כמובן, לא כל אחד הוא נחום איש גם זו ואפילו צדיקים גדולים, לא כולם מגיעים למדרגה שלו. אבל לנו צריך להיות ברור שגם מה שנראה רע ביותר, לגמרי מר, ניתן להפוך לטוב, להמתיק אותו. ואת ההמתקה משיגים על ידי מרירות פנימית שלנו על הריחוק שלנו ממנו יתברך.

והמסר הזה עולה בבירור מהחלק השלישי בפרשת השבוע שלנו, שדוקא לאחר חטא העגל, לאחר שנפלנו לתהום כל כך עמוקה שנראה היה כי אין דרך לעלות ממנה, דוקא אז אנחנו זוכים לכל ההמשך; לוחות שניים, גילוי י''ג מידות הרחמים של הקב''ה למשה, חידוש ההבטחה בדבר הכניסה לארץ ועד לשינוי גלוי בפניו של משה (פרק ל''ד): כט וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. אמנם משה לא היה שותף לחטא ח''ו, אבל אחרי שהקב''ה אמר לו לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, מובן שאם העם סרח, המנהיג אינו יכול לצאת נקי אפילו אם לא היה נוכח ולא ידע על הסירחון. קירון עור פני משה מלמד שהקב''ה קיבל את התשובה של עם ישראל בשלמות ובאותה שלמות הוא מקבל גם אותנו כאשר אנחנו שבים אליו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/3/2013 10:33 לינק ישיר 

ויקהל פקודי ע''ג) האם יש עתיד לבית היהודי?

נסים ישעיהו



במבט אישי, מזווית של מי שאינו נהנה מקשרים עם ''מקורות יודעי דבר'' הרושם הכללי הוא שבמו''מ המתקיים בשבועות האחרונים להקמת ממשלה חדשה, רב הנסתר על הגלוי. הודעות סותרות מצדדים שונים הפכו לשיגרה וקשה לדעת מי דובר אמת ומי משמיע את מה שהיה רוצה שתהיה האמת. לכן, באופן אישי, הפסקתי לעקוב אחר הדיווחים השונים וההערכות הסותרות; אני מניח שכאשר תקום ממשלה, אדע על כך כמו כולם ודי לי בכך. כזכור, הבחירות התקיימו ביום ג' בתאריך 22.1.13, תאריך חסר משמעות ליהודי. אבל באותו יום, הלוח העברי הורה על תאריך משמעותי מאד, היום האחד עשר (יא) בחודש האחד עשר (שבט). וגם, פרשת השבוע היתה ''בשלח'', סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ומכיוון שתהליך המו''מ להקמת ממשלה מתמשך אל תוך הזמן שבין פורים לפסח, חשבתי כי מן הראוי שנתבונן מעט במה שקורה אצלנו, מהזווית הזאת.

זמן קצר לאחר שהכריזו על הקדמת הבחירות ונודע התאריך בו יתקיימו, כתבנו רשימה תחת הכותרת ''אל יתהלל חוגר כִּמְפַתֵּחַ''. הנה תזכורת מגוף הרשימה: אין לי ספק שהנחת היסוד של מי שהחליט על הקדמת הבחירות היתה שמהבחירות האלה הוא יצא מחוזק. אלא שבמערכת בחירות, כמו בכל מערכה, אפשר לדעת כיצד נכנסים אליה, ולפעמים אפילו להחליט מתי נכנסים, אבל אי אפשר לצפות את מהלכי הביניים ובטח לא את סיומה. עד כאן הציטוט. האמת היא שאפשר ללכת הרבה אחורה, לדיבורים על בחירות מוקדמות כשנה לפני שהתקיימו בפועל. אותם דיבורים גרמו למי שהיה אז איש תקשורת מצליח לפרוש מתפקידו כדי להיערך לבחירות. אח''כ נדחה רעיון הקדמת הבחירות ופרשנים רבים שיבחו את ה''המהלך המבריק'' שניתק את אותו כוכב מהתקשורת, כך שלא יוסיף לצבור נקודות בדעת הקהל.

בדרך היו עוד כמה וכמה מהלכים שהתכוונו להיות מבריקים והיום כולם, כולל היוזמים, כבר יודעים את התוצאות של אותם מהלכים מבריקים. הרושם המתקבל הוא שעבור ראש הממשלה, המכהן והמיועד, הקמת הממשלה הבאה קשה לו יותר מקריעת ים סוף שאודותיה קראנו בתורה ביום הבחירות. אין בדעתי לנסות לפרשן מה עובר עליו, אבל לא מיותר להזכיר לו ולכולנו, כי אמנם העולם שלפני קריעת ים סוף ושלאחר קריעת ים סוף נראה אותו עולם, אבל כדאי לבדוק היטב אם לא חל בו שינוי יסודי מאד. ולענ''ד אכן התחולל שינוי יסודי והשינוי טמון בפנימיות משמעותו של התאריך (העברי) של יום הבחירות. בעצם, השינוי טמון גם במשמעותם הפנימית של ימים אלו שבין גאולת פורים לגאולת פסח, כי הרי די ברור שתקום ממשלה ועוד לפני חג הפסח הבא עלינו לטובה.

השבת, מלבד שתי הפרשיות שקוראים ביחד, וַיַּקְהֵל- פְּקוּדֵי, מוציאים ספר תורה שני ובו קוראים קטע מפרשת בֹּא, לקראת יציאת מצרים (שמות י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה הוא ניסן, ומכיוון שניסן הוא החודש הראשון, שבט הוא החודש ה-󈗧, י''א. המספר עשר הוא משמעותי מאד בתורה; עשרה זה כבר לא יחידים, זו יחידה אורגנית. לכן צריכים לפחות עשרה יהודים לכל דבר שבקדושה, לקרוא בתורה בשבת למשל. יש ביטוי: ''העשירי יהיה קודש'' זה מתייחס למעשר והכוונה הפנימית היא שכאשר מייחדים את אותו עשירי לקדושה, מחדירים את אותה קדושה גם בכל התשעה שקדמו לאותו עשירי. 

בין יתר העשיריות שאנחנו מוצאים במפורש בתורה יש גם את מה שהמקובלים מכנים עשר הספירות; חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אגב שלוש הראשונות מיוחסות בפירוש לבצלאל, אחד מגיבורי פרשת השבוע, הממונה על בניית המשכן וכליו (שמות ל''א): ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, (...). ומה קורה עם מה שמעבר למספר עשר? ובכן, מעבר למספר הזה יש את האחד עשר שמייצג את האחד שאינו נכלל בשום חשבון, את האור אין סוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו. בדיעבד מסתבר אם כן, כי הבחירות שנערכו ביום אחד עשר לחודש אחד עשר, זימנו לנו אפשרות פז להתחבר בחיבור הדוק יותר עם אותו אחד שאינו נכלל החשבון. לבנות בית יהודי אמיתי בארץ ישראל, בית שיגשים סוף סוף את היעוד של פרשות השבוע האחרונות: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.

לא ככל הגוים בית ישראל


כאמור, התקופה הזאת היא זמן של התחדשות, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים, ככה זה בטבע בכלל, זמן האביב, וככה זה בעם ישראל בפרט, כי בחודש הזה יצאנו ממצרים והתחלנו להיות עם. העניין הוא שיציאת מצרים שלנו היתה למטרה מפורשת הכתובה בפרשת יתרו: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, לא עם ככל העמים אלא: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. דומה כי לאורך הדורות נטינו לשכוח את היעוד הזה שלנו; אולי כי כבדה עלינו המשימה וחיפשנו חיים נוחים יותר ואולי מסיבות אחרות, שוב ושוב ניסינו להדמות לעמים אחרים. כתוצאה מכך היו לנו המון נפילות; אודות אחת מהן קראנו רק לאחרונה במגילת אסתר, הגזירה של המן הרשע להשמיד את כל היהודים. שם זה נגמר בנס שאותו חגגנו בפורים, אבל למרבה הצער נראה שהלקח מאז לא הופנם ואנחנו נוטים לחזור שוב ושוב על אותה שגיאה. 

כידוע, בדורות האחרונים נתפסנו שוב לנטיה הזאת והיא לא פסחה עלינו גם בארץ ישראל. אדרבה, דומה כי עד לאחרונה ממש הנטיה הזאת בערה בנו חזק יותר מכפי שבערה בדורות קודמים. כעת, לאור התוצאות הבלתי צפויות של הבחירות האחרונות – נאמר בזהירות הכי גדולה – מסתמן שיש סיכוי לשינוי. כי אמנם הנטיה להדמות לעמים אחרים התבטאה בכל מיני צורות, כגון אימוץ סממני תרבות זרים וכאלה, אבל בתחום המדיני והפוליטי היא התבטאה בעיקר במאמץ בלתי נלאה לשאת חן בעיני הגוים. פעמים רבות נראה היה כי נקודת ההתייחסות העיקרית במדינאות הישראלית היתה מה יאמרו ''ידידינו'' שמעבר לים ואף אלה שמעבר לגבול היבשתי. לא אחת כתבנו במסגרת זו על כך שהמתיימרים להנהיגנו מרוכזים לגמרי במבטם המופנה חוצה ומזניחים לגמרי את ענייני הפנים, את טובתם של אזרחי המדינה שלטובתם הם אמורים לפעול. 

כעת, סוף סוף נשמעות זמירות חדשות מפיהם של הפוליטיקאים החדשים. אמנם יתכן שהפוליטיקאים הישנים, אלה שמסתכלים החוצה עדיין מהווים רוב, אבל החדשים, אלה שהכריזו כי באו לעשות משהו חדש, (אני מקווה שכוונתם היא להפיח רוח חדשה בארץ) זכו בעמדות כח חזקות הרבה יותר ממשקלם המספרי. כך, בבחירות שנערכו ביום האחד עשר לחודש האחד עשר, נוצר סיכוי לשינוי ממשי בארץ ישראל, להתחדשות. ובעיני הכותב – וזה לא חדש אני מקווה – השינוי המיוחל אמור להתבטא קודם כל בהסרת המחיצות הגבוהות שצמחו בין קבוצות שונות של יהודים. כלומר, כמו שכל בית נורמלי כולל טיפוסי אישיות שונים ודעות שונות ואף מנוגדות, והוא עדיין בית, כך הבית היהודי בארץ ישראל אמור לכלול ולהכיל את כולם באהבה ואחווה.

בשתי הפרשיות שקוראים השבת אנחנו מסיימים את ספר ''שמות'' ועוברים לספר ''ויקרא''. ספר שמות מכונה גם ספר הגאולה (שבו מסופר על הגאולה ממצרים) והוא מסתיים בבניית המשכן, כאשר בספר ויקרא מפורטת העבודה שעושים במשכן, במקום בו שורה השכינה בגלוי. והמשכן הזה – אומרים לנו חז''ל, הוא האבטיפוס לבית היהודי. אחרי המשכן הזמני, שהיה עשוי מקרשים ויריעות, הוקם בית המקדש הראשון מאבנים והוא חרב בעוונותינו לאחר מעט יותר מארבע מאות שנים. אחר כך הוקם בית המקדש השני וגם הוא החזיק מעמד רק מעט יותר מארבע מאות שנה. כעת אנחנו מצפים ומייחלים לבית המקדש השלישי שהקב''ה יבנה אותו על ידי המלך המשיח, וכדי שסוף סוף נזכה לכך, אנחנו צריכים לבנות בארץ בית יהודי כנ''ל, בית שבו כולנו שותפים שותפות של אמת.

אגב, ההפטרה שקוראים השבוע בנביא, אינה קשורה ישירות לפרשות השבוע אלא לפרשת החודש, להתחדשות. בהפטרה משמיע הנביא יחזקאל, שכידוע חי בגלות בבל אחרי חורבן בית ראשון (פרק מ''ה, יח – מו, ט''ו): את ההוראות בנוגע לחנוכת בית המקדש העתיד להבנות ולסדרי העבודה בו. מאז ועד בכלל מייחל עם ישראל לקיום הנבואה הזאת כמו גם לקיום הנבואות האחרות של כל הנביאים. בכל שנה, בשבת שלפני ראש חודש ניסן, או בראש חודש עצמו אם חל בשבת, קוראים הפטרה זו מתוך ציפייה להתגשמותה, ואין ספק שכבר הגיע הזמן. כי כעת זימן לנו הקב''ה מערכת פוליטית שמערכת הכוחות והאיזונים שבה עשויים להוביל אותנו אל היעד הנכסף. אמנם יתכן שהם לא חושבים על נבואה כזו או אחרת, אבל זה לא משנה את העובדה שאנחנו כולנו מתקרבים ליעד הנכסף.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/3/2013 12:52 לינק ישיר 

(ויקרא ע''ג) מה בעצם רוצים מאתנו?

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">השקפת העולם של הפוליטיקה הישנה גרסה שהרשות השלטונית והציבור הן ישויות נפרדות וממילא כל אחת חתרה להשיג את המירב לטובת עצמה גם אם על חשבון זולתה. ומכיוון שהרשות חזקה יותר בדרך כלל, הציבור נאנק תחת העול הכבד ועד שהגיע לסף יאושבשעה זו עדיין לא ברור מתי יחתמו על ההסכם הקואליציוני, אבל די ברור שהוא יחתם, ולפני פסח. מה לפני פסח, לפני ביקור אובמה שמגיע הנה שישה ימים לפני החג. מעניין התיזמון שלו כמו גם התיזמון של הקמת הממשלה בחודש שעליו אמרו חז''ל: ''הרואה 'ניסן' בחלום, ניסי נסים נעשים לו''. ברוב השנים פרשת השבוע שלנו נקראת בתחילת חודש ניסן, חודש הנסים של הגאולה ומעניין לבדוק מה הקשר בין מאפייניו של החודש ובין תוכן הפרשה. וכמובן, לבדוק גם איך הפרשה והחודש מתקשרים לאירועים הפוליטיים והמדיניים שבחדשות. שהרי, כפי שהזכרנו ברשימה הקודמת, הבחירות נערכו ביום השלישי לפרשת בשלח בו קראנו על קריעת ים סוף, והתאריך היה היום האחד עשר לחודש האחד עשר. אמרנו שזהו שילוב שמבטיח שינויים מפליגים והם מתחוללים גם אם מנדהו ינסה להתכחש להם. 

הפרשה והספר כולו פותחים בפסוקים: א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דיברנו בעבר על המסר שמשדרת לנו האות א' הזעירה של וַיִּקְרָא, שרומזת לענווה המופלגת של משה, שאותה אנחנו אמורים לאמץ לעצמנו, וגם על כך שלא נאמר מיהו הקורא אל משה ואחר כך לא נאמר אל מי מדבר ה'. שאמנם אנחנו מבינים את זה מההקשר, אבל בפנימיות, הניסוח הזה רומז לנו שהקריאה וגם הדיבור מכוונים אל כל אחד ואחת מאתנו. ומה אומר ה' למשה – הוא מורה לו להנחות אותנו בדרך הנכונה להתקרב אליו: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. רש''י בפירושו מצטט כאן מחז''ל: בקרבנות נדבה דבר הענין. בהמשך יש גם קרבנות חובה, אבל מדוע פותחת התורה את דיני הקרבנות ואת ספר הקרבנות כולו, בקרבנות נדבה דוקא? 

על כך מציע כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שני פירושים בשני רבדים: ברובד הפשט, ההוראה נתקבלה מיד לאחר הקמת המשכן בימים אלו של תחילת חודש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים, ולא סביר שמישהו יחטא ויתחייב באיזשהו קרבן בימים של התרוממות רוח כזו שחוו כולם. הפירוש השני נוגע לנו יותר כי הוא מתייחס לעבודה הפנימית שכל יהודי אמור לעשות עם עצמו; כשרוצים להתקרב אל ה', אָדָם כִּי-יַקְרִיב – מִכֶּם קָרְבָּן, לַה', ההתקרבות מחייבת הקרבה, מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן. הבהמה הבקר והצאן כאן רומזים לתכונות הטבעיות שלנו, תכונות שבעיקרן הן בהמיות כידוע, עליהן צריכים להתגבר כדי להתקרב אל ה'. אחר כך מפורטים בפרשה סוגי קרבנות חובה, כאלה הבאים על חטא, אבל הדרך להמנע מהיקלעות למצב בו חייבים להבא קרבן, היא ליזום התקרבות, להתנדב, להביא קרבנות נדבה.

אופס, עד עכשיו חשבנו שלהתנדב זה רק בצבא, לסיירת מובחרת וכאלה. בעצם, אם רוצים מאד, גם לעזור לזקנים ולחולים יכול להיחשב כהתנדבות; שלא לדבר על אלה שמתנדבים על בסיס קבוע, לעזור לפלשתינים להתגבר על הכובש האכזר (אנחנו!) ובאותה הזדמנות גם לעזור לנו להיפטר מהכיבוש המשחית. שתי ציפורים בהתנדבות אחת. והנה בספר השלישי של התורה, כבר מהפתיחה של הספר ושל פרשת השבוע שלנו, עולה שגם התורה מצפה מאתנו להתנדב. בעצם, העובדה היא שרעיון ההתנדבות מלווה אותנו לכל אורך התורה, אבל לכל ההתנדבויות בתורה יש מכנה משותף המנוסח היטב בתחילת פרשתנו: אָדָם כִּי-יַקְרִיב – מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'. האדם יכל לבחור במה להתנדב, אבל לא הוא קובע מהי ההתנדבות הנכונה כי לזה יש מבחן אובייקטיבי; האם בהתנדבות שלו הוא מתקרב אל ה' יתברך או, חלילה, להיפך.

ובהתיחס לשאלה שבכותרת רשימה זו, אפשר בהחלט לומר שזה מה שרוצים מאתנו, שנקודת ההתיחסות שלנו, שהיעד הקבוע שלנו יהיה התקרבות אל ה' יתברך, שנשאל את עצמנו, לפני כל צעד שעושים, האם הצעד הזה צפוי לקרב אותנו אליו יתברך? וכאשר נשאל (את עצמנו) את השאלה הזאת שוב ושוב, סביר להניח שבמשך הזמן גם נצליח להתקרב באמת. אני יודע שזה לא פשוט, זה אפילו קשה, כי הנטיות הטבעיות שולטות בנו, ובדרך הטבע אנחנו נוטים לפעול בהתאם לנטיותינו בלי להתייחס לציפיותיו של איזה גורם נעלם, אפילו אם הוא הבורא יתברך בכבודו ובעצמו. אבל זה מה שמציעה לנו פרשת השבוע.

המרשם להצלחה


מהאמור לעיל יוצא שהתנדבות אמיתית אין פירושה לפעול בהתאם לנטיות הטבעיות שלי, בתחומים ובנושאים שמתאימים לי; גם אין פירושה לפעול בתחום ובדרך שיזכו אותי בתמורה גלויה כלשהי. אדרבה, התנדבות אמיתית פירושה (להכריח את עצמי) לעשות את מה שנכון, גם אם זה ממש לא בטבע שלי, וגם אם אין שום תמורה נראית באופק. הדוגמאות לכך רבות מספור וכבר דיברנו על כך בעבר לא פעם. כעת מנסים לומר שהמושג הזה, התנדבות, ככל שניתן ללמוד מפרשת השבוע לעניינים אקטואליים, הריהו שייך אצל פוליטיקאים ומדינאים לא פחות, ואפילו יותר, משהוא שייך אצל אנשים פשוטים. ושוב, מדברים על התנדבות שתכליתה התקרבות אל ה' יתברך; מה שמרחיב את היריעה הזאת לכל תחומי החיים, והפוליטיקה בכללם. שהרי לכאורה, הפוליטיקאי הגיע למעמדו לאחר שהתנדב לייצג את בוחריו, להעניק להם שירות. 

והרי במציאות, עד לאחרונה דומה היה כי הפוליטיקאים שכחו שהם אמורים לייצג את הבוחרים ולהעניק להם את השירות שהם נזקקים לו. דומני שהדברים ידועים ואין צורך לפרט. כעת, עם הקמת הממשלה החדשה בימים המיוחדים של חודש הגאולה, חודש ניסן, נוצרה הזדמנות חדשה לשידוד מערכות כללי, ובראש וראשונה בחתירה לטובת הציבור. שכן השקפת העולם של הפוליטיקה הישנה גרסה שהרשות השלטונית והציבור הן ישויות נפרדות וממילא כל אחת חתרה להשיג את המירב לטובת עצמה גם אם על חשבון זולתה. ומכיוון שהרשות חזקה יותר בדרך כלל, הציבור נאנק תחת העול הכבד ועד שהגיע לסף יאוש. אבל למזלנו, לא כולם התיאשו; נותרו בציבור כמה טיפוסים אופטימיים, ומסתבר שהם לא היו מעטים והם שהצביעו בשמחה למי שהבטיח להם שינוי, התחדשות. 

אין שום ספק שההתחדשות הזאת קשה כקריעת ים סוף לפוליטיקאים הישנים. לוותר על ההרגלים שלהם, לאמץ סגנון חשיבה חדש – זה בכלל לא פשוט. אמנם האמת היא שאינני בטוח כלל שהפוליטיקאים החדשים מתכוונים לאותה התחדשות שאני מוצא כי התורה מציעה לנו בפרשת השבוע ובכלל, אבל מסתבר שזה לא באמת משנה. כי כמו שלא התכוונו לערוך את הבחירות בתאריך המיוחד שבו נערכו, וכמו שלא התכוונו למשוך את עניין הקמת הממשלה אל תוך ימי חודש ניסן, כך הם יכולים לתכנן התחדשות על פי תפיסתם והבנתם את המושג הזה, אבל בע''ה, ההתחדשות האמיתית בוא תבוא. כי כמו שההשגחה העליונה ניתבה את המהלכים עד כאן, כך תמשיך לנתב ולהוביל אותנו. כי, כמו שאמרנו לא פעם בעבר, הקב''ה עושה לנו נסים ונפלאות כל הזמן, צריכים רק לפקוח את העינים ולראות. 

ומעניין שגם הביקור של הנשיא האמריקני נקבע לחודש זה. בהזדמנות זו, במסגרת ההתחדשות שנהיתה מקובלת בשיח הפוליטי, צריכים לספר לו על משמעותו של חודש ניסן. לא להסתפק בטכסים המקובלים ולא לחשוב שביקור שלו, כולל סיור מודרך, ביד ושם, ישכנע אותו. לטעמי, מוטב אפילו לדלג על הפרק הזה בביקור כי הקָרבַּנוּת אינה משכנעת באמת. במקום זה צריכים לספר לו על העבדות שלנו במצרים, על הגאולה משם אחרי עשר מכות שחטפו המצרים, ועל סופם של פרעה וכל חילו. במלים אחרות, לשתף אותו בתירגול מוקדם של סדר פסח. יש סיכוי שזה יעשה את העבודה. כמובן, כל זה בנוסף לקריאה בתנ''ך של הפרקים בהם מבטיח ה' יתברך את הארץ הזאת כולה, לעם ישראל לנצח. כך, בלי ספק הוא יבין שעם ישראל אינו ככל העמים וממילא ינמיך את ציפיותיו ל''וויתורים למען השלום'' שכמובן, אנחנו אמורים לעשות.

אין לי ספק שאם נפנה אליו בגישה כזאת, הוא ישתכנע. השאלה היא אם אנחנו מסוגלים לעשות זאת, אם אנחנו מרגישים מחוברים באמת לסיפור של יציאת מצרים ולהבטחה האלקית שנתן לנו ה' על הארץ, כך שנוכל לדבר אתו בשפה הזאת. וכאן, לצערי, דומני שהתשובה שלילית. עדיין. כי עדיין אין אנו מאזינים לקריאה מלמעלה ולפיכך לא שומעים את הדיבור העליון המוצג בפנינו בתורה. לכן עדיין אנחנו מדשדשים בביצה המדינית בלי יכולת להיחלץ. אבל כאמור, זהו מצב זמני. לגמרי. כי למרות שאנחנו לא מודעים לה ולכן לא מבקשים אותה, ההשגחה העליונה מנתבת אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה. ובע''ה בקרוב ממש.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/3/2013 08:40 לינק ישיר 

(צו ע''ג) נִסֵּי נסים קורים לנו

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">רק הוא יתברך לבדו, יודע (בזמן אמת) את הנפלאות שהוא עושה לנו. אלא שבחלוף הזמן אנחנו מתוודעים אל הנפלאות שהקב''ה עשה לנו ואנחנו אמורים להודות לו עליהןבדרך כלל, השבוע שלפני חג הפסח הוא אחד העמוסים בשנה, שכן כולם עסוקים בניקיונות ובהכנות לחג כידוע. והנה השנה, בשבוע הזה, כמו לא די לנו בעומס הרגיל, נוסף לנו עומס חדשותי ופרשני חריג ביותר; שכן בשבוע הזה הוקמה ממשלה חדשה בישראל והרכבה הותקף קשות מכיוונים שונים; וגם הביקור של נשיא ארצות הברית נזדמן לנו השבוע, ואף אחד לא ראה עצמו פטור מתגובה לדבריו בנאומים שנשא. וכאמור, כל זה מתרחש בחודש ניסן, שכבר הזכרנו לא אחת כי הוא חודש הגאולה, לא רק מפני שבו נגאלנו משיעבוד מצרים, אלא גם משום ש''בו (אנחנו) עתידים להגאל'' בגאולה האמיתית והשלמה שכולנו מייחלים לה. ובינתיים, המשמעות הפנימית של הביקורת שהוטחה בממשלה החדשה היא על כך שאינה נושאת בשורה של גאולה לדעת המבקרים, ואולי אף להיפך, בשורה של שיעבוד היא נושאת לדעת חלק לא מבוטל מהם.

וביחס לדברים שנשא נשיא ארצות הברית, באופן טבעי (כמעט) כל אחד שמע ממנו את מה שרצה לשמוע; איך הגדיר זאת אחד המראיינים בפנותו לפוליטיקאי ה''ימני'' שישב מולו – ''אתה מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה'', והתעלם מכך שבאותה שעה ממש הוא עצמו התעקש לראות את חצי הכוס הריקה. הוא אשר אמרנו, (כמעט) כל אחד שמע את שרצה לשמוע. אין בדעתי להתייחס לפרטי פרטים בשני הנושאים הנ''ל; גם משום שאין זו דרכי וגם משום שאפילו אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח, כי לא ממש עקבתי אחר האירועים. העניין שלי הוא ''לחיות עם הזמן'' עם פרשת השבוע ומועדי ישראל. ומזווית זו, דומני שאף אחד לא שם לב, או לפחות לא דיבר על משמעות הקמתה של ממשלה ומיד אחר כך ביקור ממלכתי חשוב במועד המיוחד הזה, בשבוע שלפני חג הפסח. 

בעצם, מה שאנחנו היינו אמורים לעשות ולא עשינו, עשה הנשיא האמריקני, הוא עצמו כן דיבר על המסר של חג הפסח. לפחות את ליל הסדר הוא הזכיר באחד מנאומיו. הוא גם הזכיר את השורשים התנכיים של עם ישראל בארץ ישראל, את ההבטחה האלקית לאבותינו הקדושים. עוד נושא שאצלנו נחשב ''לא רלוונטי'' בדיונים מדיניים ואצל הגויים זה הדבר היחיד שרלוונטי. לא נעים, אבל דומני שלזה בדיוק הוא ציפה מאתנו, שנתיחס לביקור שלו מהזווית של לוח השנה שלנו ושבטיעונים המדיניים שלנו נסתמך על ההצדקה היחידה לשליטתנו בארץ הזאת, להבטחה האלקית, שנוכחותנו כאן מבטאת את הגשמתה. ואולי הוא לא ציפה, כי כבר התרגל שאנחנו לא מסתמכים על טיעונים ארכאיים, שאנחנו מסתמכים רק על טיעונים חדשים ואולי גם חדשניים.

דומני כי כל הדיבורים שנשמעו השבוע מפיהם של פוליטיקאים ושל פרשנים למיניהם, הן ביחס לממשלה החדשה לחיוב ולשלילה (בעיקר לשלילה) והן ביחס לביקור הנשיאותי, כולם התעלמו מהזמן המיוחד שבו אנחנו מצויים. וכידוע, לפחות ביחס לממשלה, בקלות אפשר היה לנחש מה ייאמר אם רק ידענו מיהו שמתעתד לומר. כי התרגלנו שלא לצפות להפתעות שמקורן בחשיבה חדשנית; מי שהביע דעה, עשה זאת בהתאם לדפוס החשיבה הרגיל אצלו ועל כן, מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ אמר קהלת (פרק א'). בחסידות מוסבר הפסוק הזה כך: כשמתייחסים רק למה שמתחת לשמש, למציאות הגלויה, זו הנראית בעיני בשר, אכן אין כל חדש. לעומת זאת, כשמודעים למה שמעל השמש, לאור אין סוף ברוך הוא שמהווה את כל העולמות בכל רגע מחדש, לומדים לזהות את ההתחדשות וגם זוכים להתחדש בעצמנו. 

השבת הקרובה, כמו כל שבת שלפני חג הפסח, מכונה ''שבת הגדול''. וגם, בשנה פשוטה כמו השנה, קוראים בשבת הזאת את פרשת ''צו''. פירושים שונים נאמרו אודות שמה של השבת הזאת והשאלה העיקרית שהתייחסו אליה היא, 'שבת' זה לשון נקבה אז מדוע מסמיכים לה לשון זכר, 'גדול'. אותנו מעניינת השאלה במה גדול יום השבת הזה מכל ימי השבת של השנה. המדרש מספר כי השבת האחרונה של בני ישראל במצרים היתה בעשירי לחודש ניסן, ביום בו היה עליהם לקחת שׂה שיהיה מוכן לקרבן פסח ביום ארבעה עשר לחודש. הם חששו מתגובת המצרים אבל קיימו את הציווי. ואכן, המצרים שאלו אותם בשביל מה השה והשיבו שעוד מעט תהיה מכת בכורות ואנחנו נשתחרר מכאן. הבכורים נבהלו ודרשו לשחררם מיד. נתקלו בסירוב ופתחו במרד שעלה בקרבנות רבים.

יום ה' הגדול והנורא


בדרך כלל, הבכורים מייצגים את התוקף והעוז של ההמשכיות. לפי זה, בכורי מצרים היו אמורים להיות המשעבדים המרים ביותר של בני ישראל במצרים והכי עקשנים בסירוב לשחררם, כי הם המייצגים הכי אמיתיים של מצרים. במקום זה קרה ההיפך, שהם פתחו במלחמה נגד פרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל. כלומר, הנס הגדול התבטא בכך שבכורי מצרים נלחמו על שחרור בני ישראל. זהו הנס הגדול שעל שמו נקראת השבת הזאת. בזמן ההתרחשות, בני ישראל לא ידעו על כך דבר; ועל זה אומר דוד המלך בתהלים (פרק קל''ו): לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. שרק הוא יתברך לבדו, יודע (בזמן אמת) את הנפלאות שהוא עושה לנו. אלא שבחלוף הזמן אנחנו מתוודעים אל הנפלאות שהקב''ה עשה לנו ואנחנו אמורים להודות לו עליהן. בעבר, זה היה מובן מאליו שיהודי מודה לקב''ה וגם היום, ב''ה, יש יהודים שמודים לו על כל עניין וגם סתם כך בכל יום.

אבל חוששני שההודאה הזאת אינה ממאפייני הפוליטיקאי המצוי אצלנו וחבל, כי הודאה מחייבת צמצום מסוים של האגו וצמצום כזה מאפשר להתיחס אל אירועים ומצבים שונים בפרופורציות נכונות. אילו היתה הודאה כנ''ל, לא היינו נחשפים לביטויים כגון 'חרמות' ו'הדרה' כשמדובר בסך הכל במאפייין הכי מרכזי של משטר דמוקרטי, מציאותן של קואליציה ואופוזיציה. וגם, אילו היתה הודאה כנ''ל, לא היינו נתקלים בגילויים של התרוממות רוח מביקורו של הנשיא האמריקני ומדבריו, כאילו בעצם נוכחותו כאן ובדברים שאמר הוא מבשר את הגאולה. הגאולה אמנם קרובה מאד, אבל הבשורה בביקורו של הנשיא האמריקני היא שלמרות מה שהוא מציע ודורש מאתנו, ושטרח להגיע עד כאן כדי לשכנע אותנו להיענות לו, הבשורה היא שהגאולה תגיע למרות דבריו ולמרות שלא ניענה לדרישותיו.

כדי להצליח להודות לה' יתברך באמת, צריכים לאמץ את הפתיח של פרשת השבוע כדרך חיים (ויקרא ו'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. כמו שדיברנו בשבוע שעבר, הקרבן מבטא את התקרבות האדם אל ה' יתברך. ומבחינה זו, קרבן הָעֹלָה מבטא התקרבות מתמדת, שכל הזמן חותרים קדימה ולמעלה. כמו האש על המזבח שאינה כבה לעולם: ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, כך אמור לבו של יהודי לבעור תמיד באהבת ה' ויראתו, כָּל-הַלַּיְלָה. באופן פרטי, הלילה מבטא את הזמנים החשוכים בחיים, ובאופן כללי את הגלות החשוכה; כדי לעבור אותם בשלום, צריכים לשמור על דבקות בה' יתברך,עַד-הַבֹּקֶר, עד שיזרח עלינו אור הגאולה האמיתית והשלמה.

קל לומר את זה, לשמור על דבקות כָּל-הַלַּיְלָה, אבל לא כל כך קל לבצע; בימים חשוכים, בגלות הקשה לחתור קדימה ולמעלה אל האין סוף ברוך הוא, לא פלא שיהודים נכשלו במבחן הזה. והכשלון בא דוקא כאשר התחיל לנצנץ אור הבוקר; כאשר הוקלו מעט גזרות הגלות מעל היהודים, פתאום התעוררה הכמיהה לגאולה כאן ועכשיו. גם לנו זה קרה, זוכרים? כל עוד חיינו במודעות של מלחמה, אף אחד לא התעורר לדרוש ''שלום עכשיו''. ברגע שהסתמנה איזו אשליה של שלום מתקרב, קמה לנו (להוותנו) קבוצה קולנית שדרשה וממשיכה לדרוש זאת. ואף אחד לא שאל 'מה התעוררתם פתאום והיכן הייתם עד עכשיו'. על כך מוכיח אותנו הנביא בהפטרה שרבים נוהגים לקרוא בשבת הגדול (מלאכי ג'): יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה'; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. יד אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. 

הנביא מוכיח אותנו על כך שאנחנו מעדיפים להמציא לנו אמונות ודתות חדשות, דת השלום למשל, או האמונה באיזה גוי שיפתור לנו את הבעיות. כמובן, הוא גם מציע לנו את הפתרון, את הדרך הנכונה להתכונן לגאולה האמיתית והשלמה: כב זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. ומה שה' ציווה את משה זה, בין היתר, מה שקוראים בפרשת השבוע אודות קרבן העולה וגם, כמובן, על חג הפסח. וכאשר נחיה בשלמות עם המצוות שציווה ה' את משה, נזכה לקיום היעוד שחותם את הפטרת השבת: כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/4/2013 13:18 לינק ישיר 

(שמיני ע''ג) שבע, שמונה, עשר

נסים ישעיהו


השכל הוא שמוליד את המדות; והראיה – כשהשכל מצומצם, אצל קטנים למשל, המדות הן בהתגברות, חסרים איזונים, וככל שמתבגרים ו''מקבלים שכל'' מצליחים יותר לשלוט בנטיות הטבעיות. העבודה שלנו היא לחתור לתיקון וזיכוך המדות בהתאם להנחיות של התורה הקדושה*--**הגענו לפרשת שמיני, הפרשה מס' כ''ו בתורה, ו-כ''ו, כידוע, זו הגימטריא של השם המפורש, שם הוי'ה ברוך הוא. לכן המספר הזה הוא משמעותי מאד בלשון הקודש ובכל מקום, מלה או משפט, שהוא מופיע מנסים למצוא את המסר הפנימי. למשל, המושג 'חִנּוּך' מתחלק לשתי מלים, 'חן כ''ו'. כלומר, הדרך להשיג תוצאות חינוכיות ראויות, עוברת בנתיב שבו המגמה היא חיבור של המחונך לשם הוי'ה ברוך הוא, שזו הגימטריא של שמו כנ''ל. וכך גם בשמות ומושגים נוספים. בדרך כלל אין אנו עוסקים ברמזי המספרים כי זה לא צד חזק אצלנו; ומה שמביאים לפעמים רמז מספרי, כמעט תמיד זה ממורנו הרב גינזבורג שליט''א. אלא שהפעם הרמז הזה ממש קפץ לי מול העיניים בהקשר למאמר חסידות של כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' לפרשה זו. נלך לפי סדר וננסה להסביר את הרעיון בע''ה.

הפרשה פותחת בפסוק (ויקרא ט'): א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. כידוע, ליום השמיני קדמו שבעה ימים, שעל כן הוא שמיני, ושבעת הימים שקדמו לו הם שבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן, כמו שמפרש רש''י:שמיני למלואים, הוא ר''ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם. בשבעת ימי המילואים תירגלו את הקמת המשכן ופירוקו וכן את העבודות שעושים בתוכו. הבאנו בעבר את השאלה, מדוע מכונה יום זה שמיני, כאשר ימי המילואים הם במספר נקוב, שבעה. הבאנו גם את הסברו של ה'כלי יקר' שמעלתו של היום השמיני היא בכך שבו היה גילוי השכינה לעיני כל העם, כמסופר בפרשתנו. ועדיין נדרש ביאור, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', מה יום מיומים, במה נתיחד היום השמיני שדוקא בו ירדה השכינה בגילוי.

מסביר כ''ק אדמו''ר בשם הרשב''א, ששבעה ימים הם שבעת ימי ההיקף, מעגל שלם, כמו שהקב''ה ברא את העולם שלם; ''עולם על מילואו נברא'' כלשון חז''ל במסכת שבת (פז/ב) והשמיני הוא שומר על ההיקף, כלומר, הוא מקיף את העיגול של השבע ושומר על שלמותו. מעגל השבע מתבטא בכך שהשבת היא הנקודה המרכזית של השבוע כאשר ששת ימי המעשה מתחלקים לשלושה לפני ושלושה אחרי השבת. לכן, אם נניח חפץ עגול כלשהו, מטבע למשל, ונקיף אותו בעיגולים זהים, נקבל בדיוק את זה, אחד במרכז וששה מסביבו. כי כך ברא הקב''ה את העולם, בשבעה ימים, מעגל שלם. לכן בכל שבוע חוזרים למנות מהיום הראשון, כי היום השביעי סוגר את המעגל, וביום ראשון מתחיל מעגל חדש. לסיכום, המספר שבע מיצג את העולם כפי שנברא, מושלם, בששת ימי בראשית, והמספר שמונה, מה הוא מייצג, מה תפקידו?

ובכן, המספר שמונה הוא מעל שלמותו של העולם כפי שנברא והוא ''שומר את ההיקף'' שומר שהמעגל ישאר בשלמותו. כלומר, המספר שמונה, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, אמנם מעל העולם, אבל יש לו שייכות אל העולם, שעל כן הוא צמוד אליו, אל המעגל השלם של השבע, ושומר על שלמותו. ומכיוון שהוא לגמרי מעל העולם ורק שומר עליו מלמעלה, הריהו מוכשר לכך שתהיה בו ההתגלות הגדולה. וזהו ההסבר לכך שהאור הזה נתגלה במשכן בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי למילואים כפי שמצטט רש''י מחז''ל; כי לכאורה, ימי המילואים היו רק שבעה, אז מהיכן יש פתאום יום ''שמיני למלואים''? כי התגלות האור של היום השמיני יכולה היתה לבוא רק על רקע עבודת ההכנה בשבעת ימי המילואים, בתוך מסגרת המעגל; כאשר העבודה הזאת נעשית בשלמות, אפשר לזכות לגילוי של השמיני.

והנה, רש''י אינו מסתפק בביאור מקורו של הכינוי ''שמיני'' ליום הזה והוא מוסיף שאותו היום ''נטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם''. צריכים לנסות להבין מה עושה כאן המספר עשר ומהי שייכותו ליום השמיני. וגם, הלשון ''עשר עטרות'' שזה עשרה כתרים, עניין נעלה ביותר, גם זה שייך ליום השמיני דוקא? מסתבר שאכן כן; כאשר פועלים בשלמות בתוך מסגרת המעגל, מתגלה האור של השמיני וגם נפתח השער אל הדרך שמובילה אל העשירי. את זה מסביר הרבי על יסוד דברי חז''ל ביחס לכנור שהיה בבית המקדש, שהיה של שבעה מיתרים. אומרים חז''ל שבימות המשיח, לכנור יהיו שבעה מיתרים (נימין בלשונם) ולעתיד לבוא הכנור יהיה של עשרה נימין. 'כנור' זה ''נר כ''ו'' נר הוי'ה, כמו הרמז דלעיל לגבי 'חִנּוּך'. ומספר הנימין מלמד על עוצמת ההארה של כ''ו בתקופות השונות.

שלוש מדרגות בעבודת האדם


עניינו של בית המקדש הוא השלמות של העולם, שהרי בו שרתה השכינה ומשם האירה לכל העולם. בבית המקדש היה גילוי של שם הוי'ה ברוך הוא באופן של נר שהאיר לכל העולם, וזהו בפנימיות, עניינו של הכנור, נר כ''ו כנ''ל. אמנם שם הוי'ה הוא מעל העולם, כמו שהשמיני הוא מעל השבע, וכמוהו הוא מקיף ושומר על העולם; שכן כידוע העולם נברא בשם 'א-להים' בגימטריא 'הטבע', בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וזהו ''עולם על מילואו נברא'' ו''עולם כמנהגו נוהג'' שהכל טבע (מתחרז עם 'שבע') אבל זה רק ברובד הגלוי, הטבעי. בבית המקדש האירה העובדה שהוי'ה אלקים עשה את העולם, כמו שכתוב בפרק השני בבראשית: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. אמנם במסגרת השבע-טבע, אבל עם הארה של מעל הטבע, שהיתה גלויה רק בבית המקדש. אבל לעתיד לבוא, יהיה כנור של שמונה נימין ואחר כך של עשר נימין כי העולם יתעלה ויקבל הארות נעלות יותר.

ואיך כל הנ''ל שייך אלינו, לעבודת ה' שלנו? ובכן, בעבר הזכרנו לא אחת את עשרת כוחות הנפש: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. או בקיצור: חב''ד חג''ת נהי''מ. שלוש הראשונות במוח, כוחות השכל, ושבע האחרונות בלב ובכבד, רגש וטבע. השבע האלה נקראות גם ''שבעת ימי הבנין'' כי הן מקבילות לשבעת ימי הבריאה, שכל יום נברא במדה המקבילה אליו. הסברנו גם שעיקר העבודה בעולם הזה היא העבודה באותן שבע, עבודת המדות. שהרי עיקר פעילותו של האדם בעולם הזה מוּנעת על ידי המדות, השכל הוא רק משרת להן, לכן זו העבודה שאנחנו מצווים לעשות גם כעת, לפני התגלות המשיח. וזוהי אגב גם העבודה העיקרית בשבועות אלו שבין פסח לשבועות, עבודת זיכוך המדות לקראת קבלת התורה. זה מעין תרגול שנתי לעבודה היומיומית הנדרשת מאתנו בכל ימות השנה, כדי לזרז את התגלות המשיח.

ומה תפקידו של השכל בעבודה הזאת? הרי לא יתכן שכנ''ל, הוא רק משרת של המדות. אמנם למרבה הצער לפעמים זה מה שקורה בפועל, שהשכל הוא רק משרת המדות, אבל מכאן ועד לחייתיות אנושית הגרועה מכל חייתיות על ארבע – קצרה הדרך כידוע. תפקידו של השכל בעבודת ה' הוא להנחות ולעצב את המדות. כל אחד שייך לעבודת המדות, לקיום מצוות בפועל וביחוד מצוות שבין אדם לחברו. באלה אין ואסור שיהיו הבדלים ניכרים בין יהודי למשנהו, זה שייך לכולנו. ההבדלים בין בני אדם קיימים במדרגת השכל, בשלושת הכוחות הראשונים שבנפש; יש מי שמסוגל להעמיק מאד בהתבוננות, להבין עניין לאשורו ועל בוריו, ויש מי שפחות, אבל אין מי שפטור מהמאמץ להנחות ולעצב את מדותיו על ידי השכל. 

הרי השכל הוא שמוליד את המדות; והראיה – כשהשכל מצומצם, אצל קטנים למשל, המדות הן בהתגברות, חסרים איזונים, וככל שמתבגרים ו''מקבלים שכל'' מצליחים יותר לשלוט בנטיות הטבעיות. העבודה שלנו היא לחתור לתיקון וזיכוך המדות בהתאם להנחיות של התורה הקדושה, וזה אומר שהשכל הוא שינחה ויעצב את המדות שלנו. יוצא מזה בעצם, ששבע המדות הן המעגל השלם והשמיני, המקיף ושומר, זה השכל שמעצב את המדות, מנחה ומדריך אותן. וכתוצאה מעבודת השכל על המדות, האדם נהיה חי יותר, ערני. עבודת ה' שלו נעשית בחיות ובשמחה, ולא כ''מצוות אנשים מלוּמָדָה''. זוהי מדרגת השמיני, עבודת השכל ('מוחין' בלשון החסידות) בעיצוב המדות.

יש גם עבודת המוחין מצד עצמם, אבל על זה - עדיין לא כולנו מצווים, כי זה שייך לימות המשיח ולגאולה האמיתית והשלמה. בינתיים, כל עווד לא זכינו לגאולה, רק יחידי סגולה זוכים ליכולת הזאת של עבודת ה' במוחין. כמובן, מדובר במי שהשלימו מכבר את עבודת המדות, זיככו לחלוטין את מדותיהם ואף הגיעו למדרגה בה הלב מנחה אותם בדרך הנכונה. זו המדרגה של עשר שלאחר השבע והשמונה, מדרגה של עשר עטרות (כתרים). אחרי שמשלימים את העבודה במעגל שבע המדות ואף מחדירים לתוך המעגל את האור של השמונה, אור השכל, לפעמים זוכים לעבודת ה' שכולה תענוג צרוף, עבודת המוחין מצד עצמם, זהו מצב בו כל עשרת כוחות הנפש פועלים בהרמוניה מושלמת ביחד עם הגוף.





תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 05/04/2013 13:18:57




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/4/2013 12:55 לינק ישיר 

http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif">
http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif" valign="bottom">








תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 12/04/2013 13:07:54





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/4/2013 13:09 לינק ישיר 

(תזריע מצורע ע''ג) אפשר למנוע דכאונות

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">משברים הרי לא חסרים אצלנו וגם כשלונות לא; מה שחסר זה לבחון מה היה המצב הנפשי שקדם למשבר/כשלון ומה הקשר בינו ובין המצב הנתוןבשבת זו, הראשונה בחודש אייר, קוראים שתי פרשות ובשתיהן מאריכה התורה בעניין הטומאה והעליה ממנה, הטהרה. נתבונן מעט בשתי הפרשות וננסה להבין מהו ענין הטומאה בנפש האדם, בשביל מה זה טוב אם בכלל, וגם, האם וכיצד ניתן להימנע ממצבי טומאה, לשמור על טהרה תמידית. הפרשה הראשונה פותחת כך (ויקרא י''ב): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. ג וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. והפרשה השניה (פרק י''ד): ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. אבל תּוֹרַת הַמְּצֹרָע אינה מתחילה כאן, היא מתחילה בפרשה הקודמת; מיד לאחר דיני היולדת כתוב כך (פרק י''ג): ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.

הכהן הוא היחיד שמוסמך לקבוע אם אכן מדובר בנגע צרעת או שזו סתם פריחה בלתי מזיקה; את האבחנה שלו הוא קובע רק לאחר שהנגוע היה בהסגר שבוע או שבועיים, לראות אם הנגע מתפשט. אבל בכל מקרה, גם אם הנגע לא התפשט והכהן קבע שזו לא צרעת אלא נגע טהור, האדם צריך לעבור תהליך של טהרה, טבילה במקווה. מכיוון שהיה בהסגר בחשד של טומאה, עליו להטהר. כבר מכאן אפשר להסיק שדיני הטהרה תכליתם להשפיע בנפש האדם, לאו דוקא בגופו. כי האדם הזה, אמנם בסוף התברר שאינו טמא, אבל במשך שבוע ועוד שבוע הוא היה בהסגר ויש להניח שמצבו הנפשי היה בהתאם, מדוכדך. כעת הוא מתבשר אמנם שאינו טמא, שהוא רשאי לשוב לחברה האנושית, ותהליך הטהרה מסייע לו לעבור ממצב נפשי ירוד למצב נורמלי, תוך דילוג על שלב הביניים המסוכן של התעלות דמיונית.

במלים אחרות, הטומאה מייצגת, מעידה על מצב נפשי ירוד; עצבות, דיכאון, בעוד הטהרה מייצגת מצב נפשי אידיאלי של שמחה. ומכיוון שאין כמו העצבות להרחיק אותנו מהקב''ה, מקפידה התורה שנשמור ככל יכולתנו על טהרה תמידית. אלא שלכאורה, עצבות ושמחה הן תופעות טבעיות בנפש האדם ואין לו כל כך בחירה אם להיות בשמחה או ליפול לעצבות. אם קורה משהו משמח – הוא שמח, ואם קורה להיפך אז הוא עצוב, וזה לגמרי לא בשליטת האדם לכאורה. אומרת לנו התורה בפרשות השבוע שאכן אפשר ועל כן חייבים לשלוט בתופעות האלו של שמחה ועצב. כי הרי פרט ליוצאים מן הכלל, אצל רוב ככל בני האדם התופעות האלו הן מחזוריות, לפעמים עצובים ולפעמים שמחים, תלוי בנסיבות. אז אם מדובר במחזוריות, לא חייבים להשאיר אותה ליד המקרה, אפשר לכוון אותה ולהכוונה הזאת מנחה אותנו התורה בפרשות השבוע.

דוגמא מצוינת לכך היא היולדת; הרי ברור וידוע שאין שמחה גדולה יותר מהולדת תינוק/ת, השמחה מרקיעה לשחקים. וכאן טמונה הסכנה, כי לא תמיד יש לנו כלים להכיל את השמחה העצומה הזאת והתוצאה עלולה להיות קשה, כי אחרי ההתעלות שבשמחה עלולה לבוא נפילה לתהומות, דיכאון אחרי לידה או משהו כזה. לכן מנחה אותנו התורה לשמור על איזונים, כך שגם במצבים חיוביים כגון שמחה על הולדת תינוק, לא להסחף יותר מדי. להיפך, להביא את עצמנו למצב הפוך: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, שתשמור על ריחוק מאולץ, מה שבהכרח יגביל את חוויית השמחה שלה, וכך תמנע מעצמה התעלות מוגזמת שסכנה מוחשית של נפילה ממתינה בסופה. במלים אחרות, במקום להסתכן בדיכאון שאחרי לידה, שתכניס עצמה לזמן מוגבל לריחוק של דיכאון, רק בלי דיכאון.

אחר כך אפשר לשמוח בלי גבול בשמחה של מצווה: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ בזמן שגם האם המאושרת יכולה להשתתף בשמחה בלב שלם, כי כבר יצאה מהסכנה של נפילה לדיכאון. ואולי פה טמון הסבר נוסף להבדל בדיני הריחוק שבין לידת זכר ללידת נקבה: ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (...). בלידת זכר, ימי הריחוק מסתיימים בשמחה של מצווה, ברית מילה ביום השמיני, והשמחה הזאת מאזנת את השמחה הטבעית ומונעת ממנה להגיע לגבהים מסוכנים. בלידת נקבה חסר השלב הזה ולכן צריכה האם לשמור על ריחוק שבוע נוסף, לאסוף את עצמה ולהתאזן נפשית כך שתימנע סכנת הנפילה שלאחר השמחה הגדולה.

מחזוריות נשלטת


מהאמור עד כאן עולה ש''התנועות הנפשיות'' שמחה ועצב מתבטאות בנפש האדם במחזוריות, קבועה או אקראית. העוצמה שלהן משתנה מאדם לאדם, אבל אין אדם שאינו חווה את התנועות האלו. כמובן, המצב התקין הוא שנמצאים בתנועה של שמחה, שממנה נובעת גם אופטימיות, אבל לכל אחד עלול לקרות שהשמחה נמוגה או, מה שמצוי יותר, נשברת והוא חווה עצבות שבין מאפייניה גם הדאגה והחרדות. כאמור, שמחה מאפשרת לאדם להתקרב לקב''ה, לחוות את קרבתו בעוד העצבות עושה את ההיפך, מרחיקה אותו מהקב''ה. בעצם, אולי מדויק יותר לומר שהעצבות משקפת את ריחוקו מהקב''ה. אלא שלפעמים, האדם מתרחק מהקב''ה בלי להרגיש, כלפי חוץ הוא משדר עסקים כרגיל וגם מרגיש כך, אבל התנהלתו נגועה באנוכיות קיצונית עד כדי זלזול ופגיעה בזולת. הוא מרגיש על הגובה ואולי יש לו סיבה טובה לכך, אבל ההרגשה הזאת היא בעייתית.

בספר משלי יש שני פסוקים שמתמצתים את כל התורה הזאת בחמש עשרה מלים. פסוק אחד כולו שלילה והפסוק השני חציו שלילה וחציו חיוב. אולי כדי ללמדנו שהנטיות השליליות חזקות ופעילות יותר מהנטיות החיוביות בנפש האדם. בפסוק הראשון שבע מלים (פרק ט''ז) והוא אומר: לִפְנֵי שֶׁבֶר, גָּאוֹן; וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ: דברים ברורים ואין צורך להאריך בהסברים. בכל זאת נעיר שכדאי לשים לב למה שקורה מסביב ולבחון אירועים מתוקשרים לאור המסר החד של הפסוק הזה. למרבה הצער, משברים הרי לא חסרים אצלנו וגם כשלונות לא; מה שחסר זה לבחון מה היה המצב הנפשי שקדם למשבר/כשלון ומה הקשר בינו ובין המצב הנתון. הבחינה הזאת דרושה כדי להסיק מסקנות ולשפר התנהלות, לא במישור הטכני שאליו רגילים להתייחס, אלא במימד הנפשי שהוא חשוב יותר כי הוא משפיע על ההתנהלות במישור הטכני.

עד כאן אומר לנו החכם רק מה שלא בסדר, שמה שגורם למשבר ולכשלון, זה גאווה וגבהות לב, שהם לכאורה שמות נרדפים לאותו דבר, כמו גם המשבר והכשלון. כאמור, בפסוק השני בספר משלי בעניין הזה הוא מציע לנו גם את הדרך החיובית(פרק י''ח): לִפְנֵי שֶׁבֶר, יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ; וְלִפְנֵי כָבוֹד, עֲנָוָה. 'גובה לב' בלשון המקרא זה 'גסות הרוח' בלשון חז''ל. כדי להבין לעומק את דיני המצורע, חייבים להתוודע אל המצב הנפשי שגרם לנפילה שלו. את זה למדים מהקרבן המיוחד שעליו להביא לגמר טהרתו (פרק י''ד): ד וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. כל אחד מהפרטים מייצג תיקון נפשי שעבר המצורע בתהליך ריפויו, ורש''י מפרש אותם על פי חז''ל: 

יכול להיות שהמצורע אינו יודע מהיכן נחתה עליו הצרה הזאת, סביר להניח. ואין כל כך טעם להסביר לו, כי התגובה הצפויה תהיה, ''מה כבר עשיתי!?'' לכן ממחישים לו את הפגמים ההתנהגותיים שהביאו עליו את הנגע, בתקווה שיגיע למסקנות הנכונות בכוחות עצמו, שזו הדרך הנכונה ביותר לריפוי מלא. לכן עליו להביא צִפֳּרִים חַיּוֹת ''לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול''. עד כאן מרכיב אחד; אבל היתכן שדברנות יתר תניב עונש קשה כל כך? רגע, יש עוד: וְעֵץ אֶרֶז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. עכשיו אפשר להתחיל להבין; מה הניע אותו לדברנות יתר – גסות הרוח. וזו, כבר למדנו משלמה המלך, גורמת למשבר ולכשלון.

בסדר, אחרי שהבנו את זה, מה עושים? הרי הוא עצמו לא ידע שההנעה שלו היא 'גסות הרוח', בכלל לא ידע שהוא כזה, אז איך אפשר למנוע נפילות כאלה? את התשובה לכך מציעים הפריטים האחרונים שעליו להביא לקרבן, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.''מה תקנתו ויתרפא - ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב''. שלמה המלך הגדיר את זה כענווה, אבל זה היינו הך כמובן; כי העניו חש תמיד שהוא פחות טוב מזולתו, ממילא לא שייך אצלו עניין של גסות הרוח. לסיכום, מדיני היולדת אנחנו למדים שמדי פעם צריכים לקחת צעד אחד לאחור, להתבודד ולבחון את התחושות ואת ההתנהלות שלנו; האם אנחנו שומרים על איזונים? האם אנחנו לא מעריכים את עצמנו יותר מדי ואת הזולת פחות מדי? וכשנגלה לעצמנו את האמת, נוכל גם לתקן את הליקויים וכך להבטיח לעצמנו חיים שלווים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/4/2013 14:47 לינק ישיר 

בס"ד

לא הבנתי את הקטע של התיקון, וההקפצה.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-19/4/2013 10:28 לינק ישיר 

(אחרי מות - קדושים ע''ג) שאלה של מיקוד

נסים ישעיהו



עברנו (יחסית בשלום) את ימי הזכרון ואת יום העצמאות וכמו בכל שנה, גם השנה ראיתי רשימות מִכּוֹתבים שונים המעלים תהיות בדבר הסמיכות שבין ימי הזכרון והעצמאות, וגם מעט התייחסות לתכנים של הימים האלה. באופן אישי, החלטתי במודע להמנע השנה מהתייחסות מקדימה לימים אלו; אבל כעת, במבט לאחור, דומני שאפשר להפיק תועלת מהתבוננות במשמעותם של ימים אלו לאור פרשות השבוע שנקרא בשבת זו, העוקבת לאותם ימים. ורק עוד הקדמה קטנה לפני כן, בעבר כתבתי לא מעט בנושא זה והכיוון הכללי היה שלילה די גורפת של התכנים הממלאים ימים אלו, ובמידה לא מעטה גם שלילה של התשתית הרעיונית המונחת בבסיסם. בכללות, טענתי כי בימי הזכרון אנחנו מתמקדים בעבר ובעצם מחטטים בפצעים כואבים ללא תועלת, בעוד ביום העצמאות אנחנו נהנים(???) מההווה בלי לשאת מבט אל העתיד. 

כאמור, השנה חלו יום הזכרון לחללי צה''ל ויום העצמאות בשבוע שבו קוראים את הפרשות ''אחרי מות'' ו''קדושים'' ביחד. הפרשה הראשונה פותחת כך (ויקרא ט''ז): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ.הפתיחה הזאת של הפרשה שקוראים בסוף השבוע מתאימה מאד ליום הזכרון שחל בתחילתו, כי הרי כל מהותו של יום הזכרון היא התייחסות שבאה כתוצאה מ''אחרי מות''. ההבדל הוא רק ב''בכן'', במסקנה שיש להסיק ''אחרי מות''. בפרשת השבוע המסקנה המיידית היא: ב (...) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. ממש מזכיר את הקלישאה ''במותם ציוו לנו את החיים'' רק שכאן מדובר בלקח מעשי ולא בקלישאה. מות בני אהרון היה תוצאה של בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' שלא על פי הסדר הנכון והלקח מכך הוא שיש להקפיד מאד על הסדר.

אבל לכאורה, הלקח הזה נכון רק לאהרון ובניו, המשרתים בקודש, מה זה נוגע לכל אחד ואחת מאתנו? ובכן, כמו בני אהרון, גם כל יהודי שואף להתעלות מעלה מעלה וכך צריך להיות, אלא שחייב להיות יעד ברור לשאיפה הזאת וגם גבולות שאותם לא פורצים. היעד שמציבה לנו התורה בשתי פרשות השבוע שנקרא השבת, מוגדר במדויק בראש הפרשה השניה (ויקרא י''ט): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.קְדֹשִׁים תִּהְיוּ זה היעד שעלינו לחתור אליו, והתורה קובעת היעד הזה מתאים לכל יהודי ויהודיה; איך אני יודע? הנה ציטוט מהמדרש, שמובא בפירוש רש''י: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. מלמד שהפרשה נאמרה בְּהַקְהֵל; ומפני מה נאמרה בהקהל – מפני שרוב גופי תורה תלוים בה. העובדה שהפרשה נאמרה בְּהַקְהֵל, במעמד כל העם, מלמדת שההוראות בה שייכות לכולם.

טוב, היעד נתון, אבל צריכים עוד לברר מה פירוש המושג הזה 'קדושה'. רש''י מפרש: הֱווּ פּרושים מן העריות ומן העבירה. כלומר ''קדושה'' פירושה פרישות מעבירות בכלל ומאיסורי עריות בפרט. אפשר לומר שרש''י מבסס את פירושו על העובדה שהאיסורים האלה כתובים בפרשה הקודמת, בסמוך לציווי ''קדושים תהיו''. אבל הרמב''ן טוען כנגדו כי לקדושה לא מגיעים רק על ידי פרישה מאיסורי תורה מפורשים; פרישה כזאת, אולי תספיק כדי להיות יהודי. כדי לזכות לקדושה – צריכה להיות ''פרישה מן המותרות'' מדברים שמותרים על פי התורה, אבל הם מיותרים ואינם מוסיפים לעבודת ה' של היהודי. כך או אחרת, בין אם פרישה מאיסורים ובין אם ממותרות, שניהם מסכימים על כך ש''קדושה'' פירושה ''פרישות'' או הִבָּדְלוּת מעניינים הסותרים לדבקות בה' יתברך.

אז לפי התורה בכלל ופרשות השבוע בפרט, היעד של כל אחד ואחת מאתנו כיהודים הוא: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. והיעד הזה שייך לכל יהודי, לא רק לאנשי מעלה לכאורה, שאין להם קשר לפיתויי העולם הזה וכל ימיהם עסקו ועוסקים בעבודת ה'; שעל כן הפרשה הזאת נאמרה בְּהַקְהֵל, במעמד כל העם. והנימוק להתקדשות הנדרשת מאתנו הוא: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. מה שבאמת מבטיח כי כל יהודי יוכל להתקדש, שכן ה' יתברך שאנחנו מכנים אותו ''הקדוש ברוך הוא'' כי אין לנו שום דרך אחרת לתאר אותו, כל שכן שאיננו יכולים להגדיר אותו, הוא המצווה ונותן לנו את הכוחות הדרושים לעמוד במשימה הזאת של התקדשות. וההתקדשות של יהודי למטה, מהווה עדות לקדושתו העליונה יתברך.

מיקוד אישי ומיקוד לאומי


עד כאן דיברנו על התקדשות של יהודי כפרט, שזהו היעד שהתורה מציבה לנו, אלא שהיעד הזה הוא לא רק היעד של יהודים כפרטים, הוא גם היעד שלנו כעם. הרי לא פעם בעבר ציטטנו את הפסוק שנאמר לנו למרגלות הר סיני לפני קבלת התורה(שמות י''ט): ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (...). וכנ''ל, גוֹי קָדוֹשׁ פירושו עם נבדל; כי כעם, אנחנו אמורים להיות נבדלים מכל העמים, זוהי שליחותנו ותכלית קיומנו בעולם בלי קשר לשאלה היכן אנחנו נמצאים, אם בארץ ישראל או במקום אחר. נזכיר שאנחנו מדברים על יום העצמאות של מדינת היהודים שאותו חגגנו השבוע, מדינה שלא במקרה היא נמצאת בארץ ישראל המכונה ''ארץ הקודש'' וכך מכנים אותה אפילו גוים שאין להם קשר לקדושה הזאת. המציאות הזאת מחייבת את ההתבוננות הנ''ל, כולל ניסיון להציע תשובה ישרה לשאלה ''מה אנחנו עושים פה בכלל''?

כאמור, התוכן שהתקבל פה ליום העצמאות שלנו, כולל אך ורק שמחה על ההווה, על העובדה שסוף סוף אנחנו ''עם חופשי בארצנו''. נניח שזה כך, אז מה התועלת, מה זה מוסיף לנו מבחינה ערכית? וכאן עולה בדעתי רעיון שלא חשבתי עליו עד היום בסגנון הזה, הסבר לסמיכות של ימי הזכרון ליום העצמאות. הרי המדינה קמה על חורבות השואה הנוראה וגם לאחרונה נשמעו אמירות בסגנון של ''אם היתה לנו מדינה, לא היתה שואה''. אינני יודע אם ראוי להתווכח על הקביעה הזאת, כי בעיני היא נראית תלושה לגמרי, חסרת כל היגיון; שהרי רק במדינת ישראל, שבה, דומני, חי רובו של העם היהודי, רק בה היהודים מאויימים בהשמדה ר''ל. אז לא נתווכח עם האמירה הזאת, רק נתייחס להשפעתה האפשרית על יחסם של יהודים ליום הזה; דומה שלא נהיה רחוקים מן האמת אם נאמר שרבים חוגגים ביום הזה את התרחקותם מהשנאה שחוו בחו''ל. 

שבוע לפני יום העצמאות זוכרים ומזכירים את קדושי השואה הי''ד ויום אחד לפני זוכרים את הקדושים שנפלו על הגנת היהודים בארץ ישראל. וכשמגיע יום העצמאות על רקע הזכרונות הנ''ל, יש לנו לכאורה סיבה טובה לחגוג, את עצם העובדה שאנחנו חיים ועוד רחוק משונאי היהודים. נתעלם מהשאלה אם זהו תוכן מספיק לחגיגות, כי ברמת הפרט יתכנו דעות שונות וזה בסדר; אבל בהיבט הלאומי השאלה בעינה עומדת, מהי התכלית של היותנו דוקא בארץ ישראל. הרי גם למי שזוכרים את שנאת היהודים של העבר בחו''ל, יהיה קשה להתעלם משנאת היהודים שפוגשים פה בארץ, ועוד יותר יקשה להתעלם מהשנאה העצמית שמגיעה לכדי עידוד שמעניקים יהודים לרצח יהודים ר''ל.

ובכלל, ''חג העצמאות'' מעורר בזיכרון את ''חג החירות''. בעברית המדוברת, עצמאות זה שלא משועבדים לאף אחד וחירות כנ''ל. כלומר, הגדרה שלילית, מה לא; לא משועבדים ולא כפופים לשום זולת. אבל בלשון הקודש, חירות אינה מוגדרת בהגדרה שלילית בלבד, כי גם לחירות יש תכלית מוגדרת, חיובית, החירות לעבוד את ה' יתברך בלי הפרעות, החירות להזדהות עם היעד קְדֹשִׁים תִּהְיוּ ולחתור אליו בלי הפרעות מבחוץ. וזה בא דוקא אַחֲרֵי מוֹת, כי דוקא אז מעריכים יותר את החיים בעולם הזה. שכן כל עוד נמצאים כאן אפשר לעבוד את ה', לחתור לקדושה, מה שאי אפשר לעשות אחרי שנפטרים מן העולם. זו הרי היתה טעותם של בני אהרון, הם הגיעו אל הקדושה, אבל התנתקו מהעולם הזה ומתו. בכך הפסידו את האפשרות להמשיך לעבוד את ה' כנ''ל.

התנתקות מהעולם הזה, גם אם בקדושה, אינה הדרך; הדרך היא להחדיר את הקדושה בכל ענייני העולם וכמובן מאליו, את זה אפשר לעשות אך ורק כל עוד חיים בתוך העולם. לכן מצווה הקב''ה את משה שיזהיר את אהרון וידגיש בפניו את הגבולות, שלא יחרוג מהם חלילה וילך בדרכם של בניו. וזה נכון לכל אחד מאתנו כפרט וגם לנו כולנו כאומה. אנחנו אמורים להיות ''עם קדוש'' בתוך העולם הזה; כך נמלא את יעודנו בעולם ובדרך ממילא הגוים יכבדו אותנו, כי לזה הם מצפים מאתנו, שכן לזה הם זקוקים, שנאיר להם את הדרך. כל הזמן אנחנו מנסים להיות עם נורמלי, אבל הגוים אינם זקוקים לנו כעם נורמלי וגם הקב''ה לא. הוא קבע לנו יעד, להיות גוֹי קָדוֹשׁ, כזה שעצם קיומו מעיד על נוכחות ושלטון של הקדושה בעולם. וכשזה יהיה היעד שלנו, גם הגוים יעריצו אותנו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/4/2013 13:02 לינק ישיר 

(אמור ע''ג) לימודי הליבה והלב האטום

נסים ישעיהו



ב''אטימות הלב'' אנחנו לא מתכוונים למחלה המכונה ''אוטם שריר הלב'' חלילה, אנחנו מדברים על תופעה חמורה שפשתה לאחרונה במחוזותינו, תופעה של אטימות לב אצל בני נוער ומבוגרים. הביטוי המכוער והמקומם ביותר של תופעה זו מתגלה בתקיפת קשישים. חיפוש רגיל בגוגל של הצירוף המצמרר הזה, תקיפת קשישים, מעלה כותרות רבות וביניהן גם זו (מיום 7.4.13): ''900 תיקי תקיפת קשישים נפתחים מדי שנה''. כך מדווח ניצב יואב סגלוביץ' לשרי הממשלה. מהכותרת הזאת משמע שלא מדובר בתופעה חדשה אלא במיקוד תקשורתי חדש, אולי כתוצאה מהחמרת התופעה. כך או אחרת, תקיפה היא תקיפה, גם כאשר מדובר במי שאינם קשישים, ויש לעשות כל מאמץ לבער את הנגע. אכן, באחת הכותרות מצוטט ראש הממשלה המבטיח כי ''נפעל למיגור התופעה של תקיפת קשישים'' אבל, כאמור, צריכים למגר את התופעה בכלל.

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הכי חשובה שהיא, באיזו דרך ניתן למגר תופעה כזאת? אז כמובן, בתגובה אוטומטית, כמעט פבלובית, מדברים על ''אפס סובלנות'' ועל ''החמרת הענישה'' אבל בכך לא ממגרים, מקסימום משיגים הרתעה מסוימת אם בכלל. מיגור תופעה פירושו שמחוללים שינוי יסודי, פנימי, שינוי בלבם של הנוטים להיסחף לכיוון השלילי הזה או לכל כיוון שלילי. והשאלה היא, איך עושים את זה? כמובן, על ידי חינוך נכון. אבל זו, כצפוי, אמירה כללית מדי, צריכים משהו מוגדר, להגיד איזה חינוך בדיוק. לאחרונה, אולי זה בגלל שמדובר בשר חינוך חדש, אנחנו שומעים הרבה בנושא החינוך, מערכת החינוך ליתר דיוק. בין היתר שמענו ממנו ש''מערכת החינוך לא מתאימה למאה ה-󈗱'' וגם שמענו ש''בלי לימודי ליבה – מוסדות חרדיים לא יקבלו תקציבים''. נסתפק בשני אלה ונשאל: האם יש בהם איזו בשורה לעניין שפתחנו בו, הסרת האטימה מהלב?

והנה עוד כותרת שראיתי היום באינטרנט: ''שליש מהתלמידים בגיל חמש עשרה מתקשים לקרוא'' אומרת הפרופ' רחל שיף. עם הכותרת הזאת הכי קל לי להזדהות כי בפעילות שאירגנתי לילדים בלילי שבתות קראנו איתם פרשת השבוע ואז התוודעתי באופן בלתי אמצעי לתופעה שעליה מתריעה פרופ' רחל שיף. הנערים, רובם אחרי גיל בר מצווה, לא הצליחו לקרוא פסוק בלי לשבש אותו. והם כולם למדו במסגרת ממלכתית שבה לא היתה שום שאלה לגבי לימודי הליבה, הם היו העיקר. אין צורך להכביר מלים על הקשר שבין הקושי לקרוא ובין הבנת הנקרא, מה שמעניין זה לבדוק את רמת ואת סוג התסכולים שמפתחים (לפחות חלק מבין) המתקשים בקריאה ואת הקשר בין התסכולים ובין אטימות הלב. הרשו לי לנחש שיתגלה קשר די הדוק בין התופעות, וד''ל.

אפשר להתרשם שהמניע של הכותב לבחירת הנושא השבועי הוא הניסיון לכפות את לימודי הליבה על מערכת החינוך החרדית. אין בדעתי להכחיש התרשמות כזאת כי בלי ספק יש בה יותר מגרעין של אמת. אבל קודם כל צריכים להזכיר לעצמנו שהמערכת הזאת אינה אחידה; היא כוללת בתוכה זרמים ותת זרמים כאשר המכנה המשותף לכולם הוא דוקא בניסיון לחנך ליראת שמים, ולאו דוקא בשלילת לימודי הליבה. שלילה כזאת עשויה להיות נגזרת של מיקוד העשיה החינוכית בטיפוח יראת שמים אצל המחונכים; מטפחים זאת, בין השאר, באמצעות הענקת בלעדיות ללימוד כתבים המבוססים על יראת שמים ובכך מטמיעים במחונך את ההכרה כי זה העיקר בחיים. אני יודע שגם זה תיאור כוללני, שהרי יש זרמים שונים וכו' אבל זהו החינוך היהודי האידיאלי. 

החינוך הזה מתבסס על התורה כמובן, שהרי חינוך הילדים (וגם חינוך עצמי) הוא מצווה מפורשת בתורה. הרי כל התורה בנויה על זה, תורה מלשון 'הוראה', אבל יש פרשות שבהן זה גלוי, בפירוש, ויש פרשות שבהן זה יותר בהעלם. התוכן של ספר ויקרא כולו הוא חינוך לחיים של קדושה, כמו שראינו בשבוע שעבר למשל, אבל הדגש על חינוך הילדים נאמר בפירוש בפרשת השבוע שלנו (ויקרא כ''א): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.ורש''י מסביר את כפל הלשון: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. על הבסיס הזה אפשר להבין את העובדה שלאורך כל הדורות, החינוך בעם ישראל תפס מקום מרכזי. וגם היום, עם או בלי משרד חינוך, מי שיש לו מודעות יהודית שורשית ידאג לחינוך ילדיו בכל מחיר ובכל תנאי.

תהליך המעבר מבהמיות לאנושיות


אני מניח ששר החינוך החדש אינו שוגה באשליות ולכן גם לו ברור שאין בכוחם של לימודי הליבה להסיר את האטימה מהלב של בעלי הנטיה לתוקפנות כלפי החלש מהם או בכלל. אני מניח גם שהוא מודע לכך שקימת אפשרות להעניק למחונך את הכוחות הדרושים כדי להתגבר על נטיות שליליות, ואפשרות זו מצויה דוקא בכתבים הנלמדים בחדרים ובתלמודי התורה. למרות זאת, עדיין לא שמעתי ממנו שום אמירה בכיוון של הגברת התודעה היהודית במערכת החינוך הכללית. ואם אני טועה והוא אמר משהו בעניין – אודה למי שיתקן אותי. בינתיים, הרושם הכללי הוא שממשיכים להתמקד בצדדים הטכניים של מערכת החינוך ודי מזניחים את הצדדים המהותיים, הערכיים. במלים אחרות, מה שמכונה מערכת החינוך היא למעשה מערכת האין חינוך או אפילו מערכת האנטי חינוך, לפחות על פי התוצאות הנמדדות, כנ''ל. 

לא מזמן הבאנו כאן את הרמז ש''חנוך'' זה צירוף אותיות ''חן כו'' כאשר ''כו'' זו הגימטריא של השם הקדוש הוי'ה. זו בדיוק המגמה של חינוך חרדי, שחן (הוי'ה =) כו, יהיה ניכר על פני המחונכים. את זה משיגים, ביחוד בגיל הרך, על ידי מיקוד מלא בכתבים המתאימים בלי לבלבל את המחונך בנושאים נוספים. החשש המוצדק הוא שהכנסת נושאים אחרים למערכת הלימודים, תציב את אותם נושאים באותה מדרגת חשיבות בעיני הילדים, שהרי הם עדיין צעירים מכדי להבחין בין עיקר וטפל, בין לימוד נושא מהותי ללימוד נושא טכני. והרי האמת היא שגם המבוגרים נוטים לבלבל בין המהותי והטכני, אפילו אם יש להם כוונות טובות ומודעות לעצם ההבחנה. שלא לדבר על הטרמפיסטים שעצם רדיפת החרדים, גם אם דרך פגיעה בחינוך החרדי, היא כל עניינם. 

אכן, דומני שבבסיסם של כל כשלי מערכת האין חינוך אצלנו, ניצב הבלבול הזה שבין המהותי והטכני. כי בהיבט הטכני, לומדים מקצועות מסוימים שאין בהכרח קשר בין השליטה בהם ובין מהותו של האדם כאדם. שהרי אפשר להגיע לרמה גבוהה של שליטה בכל תחום טכני בלי שום קשר לאיכות האישית והאנושית חברתית של השולט בתחום. לעומת זאת כשמסתכלים על המהות, השליטה הטכנית בתחום כזה או אחר אינה נוגעת, חשוב האדם כאדם. והרי אין גבול מוגדר להתפתחות האישית. על כן, התהליך החינוכי אינו מוגבל לגיל מסוים או לנתוניה וליכולותיה של המערכת שאמורה לחנך; התהליך החינוכי אמור להימשך כל החיים. כי כל עוד האדם חי – יש ביכולתו, ולכן מחובתו, להגביר את הרוח על החומר, להגביר את ה''חן כו'' את חן הוי'ה שהוא מקרין. 

וזהו הרעיון המרכזי בפרשת השבוע שלנו, שנקראת תמיד בימי ספירת העומר ובה כתובה המצווה הזאת (פרק כ''ג): טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. אודות משמעותה של הספירה דיברנו די בקיצור לפני כמה שבועות (בפרשת שמיני) כשהזכרנו גם את הרמז בעניין צירוף אותיות חן כו. מה שמעולם לא דיברנו עליו, הוא המִנְחָה חֲדָשָׁה שצריכים להקריב בסוף התהליך, לאחר שמשלימים את ימי הספירה. הספירה מתחילה ביום הקרבת העומר, מנחה משעורים שהם מאכל בהמה, לרמוז שצריכים להעלות את הבהמיות שלנו לה'. לאחר ימי הספירה שבהם זיככו את הבהמיות, הקריבו במקדש מנחה חדשה מן החטים, מאכל אדם לרמוז שהתעלינו למעלת אדם. 

מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהאיסור לאכול מתבואה חדשה קודם שמקריבים ממנה במקדש, מלמד אותנו פרק חשוב בעבודת ה'; קרבן העומר, מן השעורים, מאכל בהמה, מלמד אותנו שבכל יום עלינו להקריב לה' את ראשית העשיה שלנו, והמנחה החדשה שלאחר ספירת העומר, מן החיטים, מאכל אדם, מלמדת אותנו שעלינו להתחדש תדיר בעבודת ה'. בלשון חז''ל, בכל יום יהיו (דברי תורה) בעיניך כחדשים. החוויה הזאת של התחדשות, היא היא החינוך האמיתי. בהקשר הזה מדובר בחינוך עצמי, אבל זהו גם הרעיון בחינוך של קטנים בגיל או בדעת. ואין לזה שום קשר ללימוד מקצועות הליבה, כי כל העניין הוא להתעלות מדרגת בהמה משוכללת יחסית, למדרגת אדם. והרי לאדם יש יכולת למידה בכל גיל ואין לו שום בעיה להשלים את לימוד מקצועות הליבה כשיגיע הזמן.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-3/5/2013 11:57 לינק ישיר 

(בהר - בחקתי ע''ג) בין המהותי לטכני

נסים ישעיהו



<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">לכל יהודי יש קשר עם התורה, היא חקוקה אצלו בעצם הנפש, כך ברא אותנו הבורא יתברך, אבל זה בהעלם. המשימה שלנו היא לחשוף את הקשר הזה, להסיר את האבק והלכלוך שהצטברו והעלימו את האותיות החקוקות.השבוע שמענו כי בפגישה של ראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ בינתיים, עם בכירי משרד החוץ, הוא אמר כי יש לחתור להסכם עם הפלשתינים כדי למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו לאומית. עוד אמר ראש הממשלה כי הסכסוך עם הפלשתינים הוא (לא על טריטוריה אלא) על עצם קיומה של מדינת ישראל. קראתי ותהיתי על הסתירה הפנימית שבדבריו; כי אם אינם מוכנים להכיר בעצם קיומה של מדינת ישראל, על מה ניתן לנהל איתם משא ומתן. נזכיר גם כי כבר לפני כשנתיים הוא דרש מהפלשתינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ונענה בסירוב מוחלט. ומכיוון שלהערכתי הוא אכן צודק, שהם שוללים את עצם קיומנו כאן ואינם מוכנים לשום פשרה, אפשר להבין מדוע עד עכשיו כל מה שהתנהל מולם היה מתן ומתן, כי הם אף פעם לא היו מוכנים לתת דבר, רק לקבל או לקחת בכוח את מה שלא נותנים להם מרצון.

האמת היא, שעצם הנכונות של יהודים לנהל משא ומתן עם גורם כלשהו על חלקים מארץ ישראל, במקרה הטוב היא מלמדת שלא באמת מבינים מה אנחנו עושים פה בכלל, לא באמת מבינים מדוע דוקא פה ולא באיזה מקום אחר בעולם. במקרה הפחות טוב מדובר בהתכחשות לקשר המהותי שלנו לארץ ישראל, אבל אנחנו בטוחים שלא זה המצב אצל ראש הממשלה. לכן מן הראוי להזכיר כי הקשר שלנו עם הארץ הזאת הוא קשר מהותי ולא טכני בלבד. זאת הסיבה שאלפי שנות גלות, לא רק שלא הצליחו להשכיח מלבנו את ארץ ישראל, הן לא הצליחו אפילו לעמעם את הגעגועים של יהודים לארץ ישראל; כי עם ישראל וארץ ישראל הן מהויות המשלימות זו את זו. כי כמו שעם ישראל הוא העם שהקב''ה בחר בו להיות ''ממלכת כהנים וגוי קדוש'' להיות אור לגוים, כך ארץ ישראל היא הארץ שהקב''ה בחר להשכין שכינתו בה.

שתי הבחירות האלה של הבורא יתברך אמורות בפירוש בתורה ועליהן הוא כרת עימנו ברית נצחית. מכאן עולה שעצם הימצאותנו בארץ ישראל מהווה את קיום חלקו של הקב''ה בברית הזאת ודבקות שלנו בכל חלק וחלק של הארץ, זהו החלק שלנו בקיום אותה ברית. מכאן שאין שום מקום ושום היתר לנהל משא ומתן על חלקים מהארץ כי מו''מ כזה עלול להתפרש כהפרת הברית שה' יתברך כרת עימנו על הארץ. הרי בברית כלולה הארץ כולה, ומי נתן לנו היתר להבחין בין חלקיה השונים? ולא משנה כלל מי גר באותם חלקים, כי כמו שאלפי שנים היא לא היתה שלנו מבחינה טכנית, והקב''ה השיב אותה לנו, כך עלינו לסמוך עליו שימשיך את התהליך עד שנקבל את כולה.

כאמור, כל זה בהיבט המהותי המבוטא היטב, בצורה קיצונית אפילו, בשתי הפרשות שקוראים בשבת זו. הפרשה הראשונה פותחת כך (ויקרא כ''א): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. מדובר בשנת השמיטה שבה: (...) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. הדגש הוא על שַׁבָּת לַה', לא לצורך חקלאי, למנוחת הקרקע משש שנות עיבוד וגם לא למנוחת החקלאי משש שנות עמל, אלא שַׁבָּת לַה', לרכישת המודעות שהכל הוא מאתו יתברך, כולל היבול החקלאי כמובן. ואחרי שבע שמיטות שהן ארבעים ותשע שנים, מגיעים לשנת היובל שבה נוהגים כל האיסורים החקלאיים של שנת השמיטה, ובנוסף לכך חוזרות השדות לבעליהן המקוריים.

כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. מעניין כאן הנימוק, מדוע אינכם רשאים למכור את הארץ לצמיתות – כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. בעצם, זה אומר שכדי לעמוד בדרישות שמציבה בפנינו התורה בכלל ופרשת השבוע בפרט, חייבים לפתח בלבנו תודעה של זמניות; שאת הכללים קבע וקובע בעל הבית של העולם ושלנו והמציאות שלנו בעולם הזה היא זמנית, חולפת, ולכן כל העניין שלנו הוא להתאים את עצמנו לרצון העליון. על בסיס התודעה הזאת, אין שום אפשרות לנהל משא ומתן על ארץ ישראל וגם לא על עוד עניינים שמדי פעם עולים לראש מהדורות החדשות; כי אפשר אכן לנהל משא ומתן ואפילו להתפשר על עניינים טכניים, אבל בעניינים מהותיים אין שום אפשרות של פשרה ולכן אין טעם להכנס למשא ומתן, כי עצם הנכונות לדון על משהו, מנתקת אותו מהמימד המהותי ומשייכת אותו לרובד הטכני.


לגלות את המהות החקוקה בנפש


בשבוע שעבר דיברנו על חינוך וגם שם ניסינו לשים דגש על ההבדל שבין המהותי והטכני; אני די בטוח שרק מעטים מבין הקוראים, אם בכלל, הסכימו עם האבחנה שהצעתי שם, אבל מה לעשות שהאבחנה הזאת עוברת כחוט השני לאורך התורה כולה. בחיי היומיום של יהודי, ישנם עניינים של מצווה, יש עניינים של רשות ויש איסורים; המצוות הן, כולן, עניינים מהותיים, ענייני הרשות – טכניים, והאיסורים – למניעת פגיעה במהות. ראינו שהפרשה פותחת באיזכור הר סיני: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. פרקי אבות שנוהגים לקרוא בשבתות אלו, פותחים גם הם באותו איזכור: משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. כאשר הכוונה היא לתורה שבעל פה כמובן, זו המתחדשת בכל דור ודור, כי אחרת מה בא ללמדנו?! שני האיזכורים באים ללמדנו כי כל מה שנתקבל מסיני בכתב או בעל פה, הם ענייני מהות, עניינים שמהם אין לסטות חלילה. 

בענייני הרשות, כל אחד רשאי לנהוג על פי נטיות לבו; בענייני המהות, הבחירה החופשית מאפשרת לכל אחד לעשות מה שלבו חפץ, אבל התוצאות של המעשים הבלתי רצויים נאמרו לנו מראש וכל אחד לוקח אחריות על מעשיו, מרצונו או בעל כרחו. זהו שאומר שלמה המלך לקראת סוף קוהלת (פרק י''א): ט שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. וזה גם מה שאומר ר' עקיבא במשנה באבות (פרק ג'): טוהַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: טז הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה.

הפרשה השניה שקוראים השבת פותחת בפסוק (פרק כ''ו): ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. דיברנו על הקשר המהותי שבין עם ישראל ובין ארץ ישראל, שבשניהם בחר הקב''ה והוא גם ש''שידך'' ביניהם; הקשר הזה מתקיים באמצעות התורה הקדושה שניתנה בהר סיני ולכן הוא מוזכר בתחילת הפרשה הקודמת. כאן אומרת לי התורה שיש עניין של בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, מלשון חקיקה, שהתורה תהיה חקוקה אצלנו בנפש. לכל יהודי יש קשר עם התורה, היא חקוקה אצלו בעצם הנפש, כך ברא אותנו הבורא יתברך, אבל זה בהעלם. המשימה שלנו היא לחשוף את הקשר הזה, להסיר את האבק והלכלוך שהצטברו והעלימו את האותיות החקוקות. 

וכשמצליחים בכך, מתגלה שהיהודי והתורה הם מהות אחת וממילא מתגלה אז גם הקשר המהותי של יהודי עם ארץ ישראל כי הכל עניין אחד. וכדי לחשוף את הקשר הזה, קבעו לנו ברכות על כל מצווה שאנחנו עושים בנוסח ''אשר קדשנו במצוותיו וציוונו'' לעשות כך וכך. אפשר לקיים את המצווה גם בלי ברכה, אבל אז הקשר אינו מתגלה. ומכאן קל להבין את ההתנגדות העזה להתערבות השלטון, שבינתיים הוא חסר את המודעות הזאת, בתכנים החינוכיים של ילדי ישראל שהוריהם מבקשים להעניק להם את החיבור המהותי הנ''ל. אבל האמת היא שהרעיון הזה, הבחירה בין קשר מהותי לקשר טכני, קיימת ברוב ככל הנושאים שנתקלים בהם בחיים; דיברנו על חינוך ועל ארץ ישראל אבל אחד הנושאים הבולטים שמזמן את הבחירה הזאת הוא הנישואין, דתיים או אזרחיים.

מתחת לחופה החתן אומר לכלה ''הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל'' כלומר מדובר בקשר קדוש, מהותי ולא טכני בלבד. ועורך החופה מברך ''ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות... והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין''. כמה פעמים חוזר עניין הקדושה בברכה הזאת? עד כדי כך זה חשוב, שלא יטעה מישהו לחשוב שמדובר בעניין טכני, משהו שמספיק לסגור בהסכם בין בני הזוג אצל משפטן או עיתונאי. וכשמתחברים לצד המהותי, לקדושה שבכל עניין, זוכים לכל היעודים הטובים הכתובים בפרשות השבוע כגון: ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2013 14:01 לינק ישיר 

(במדבר ע''ג) מעלתם של ישראל

נסים ישעיהו



את פרשת השבוע הזאת, במדבר, קוראים תמיד לפני חג השבועות; לפעמים קוראים לפני החג גם את הפרשה הבאה, נָשֹׂא, אבל זה די נדיר. בשבועות האחרונים התמקדנו בצורך, החיוני לנו כיהודים, להתמקד במהותי ופחות בטכני; לחתור לחשיפת מהותנו העצמית כיהודים ולא להתרכז בהצלחות טכניות. אמנם הזכרנו משהו בעניין, אבל דומני שלא הדגשנו מספיק כי החיבור למהות מחייב פעולות טכניות שעניינן הוא הגשמת המהותי, הנעלם, וגילויו בתוך העולם הגשמי, הטכני. באה פרשת השבוע שנקראת תמיד לפני חג מתן תורה, כאמור, ומזכירה לנו כי יהודי הוא מהות אחרת; אמנם מבחינה חיצונית, טכנית, אין לכאורה הבדל בין יהודים לאחרים, אבל מבחינה מהותית השונות היא מלאה ומוחלטת. וזה לא תלוי בבחירה אישית שלנו, זה נתון שנקבע על ידי הבורא יתברך ואודותיו אנחנו לומדים בפרשת השבוע. 

הפתיחה של פרשת השבוע ושל ספר במדבר כולו מתמקדת בחיבתן של ישראל (במדבר א'): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. רש''י מסביר את המנין הזה, שלכאורה הוא מיותר, בחיבה המיוחדת שהקב''ה חש כלפינו, ואומר: מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה; כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. בא' בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם. שואל כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', הרי הקב''ה יודע את המנין המדויק של בני ישראל בכל רגע נתון, אז לשם מה המנין? התשובה קצת מורכבת אבל נתחיל בזה שעצם המנין ממחיש, גם עבור הנמנים עצמם, את חשיבות הנמנים ואת השיוויון הבסיסי ביניהם.

כי הרי מבחינה חיצונית, יש שונוּת גדולה בין יהודים, כמו למשל עשרה מעמדות המנויים בפרשת ניצבים, מראשי השבטים ועד חוטבי עצים ושואבי מים. וגם מהותית – יש יהודים במדרגות שונות של עבודת ה'; שהרי אינה דומה עבודת ה' של יושבי קרנות לעבודת ה' של משה רבנו למשל. למרות זאת נמנו כולם בשווה, היהודי הכי פשוט הוא לא פחות מאחד במנין ומשה רבנו הוא לא יותר מאחד. ומזה לומדים שהחביבות של יהודים לפני הקב''ה נובעת מהנקודה המשותפת לכולנו, שהיא נקודת היהדות שנמצאת אצל כל יהודי בשווה, בין אם בהעלם ובין אם בגילוי. והנקודה הזאת היא המהות האמיתית של כל יהודי, גם אם אינו מודע לקיומה ואפילו אם הוא מנסה להתכחש לה, חס ושלום.

הרבי גם מצטט את השל''ה (הספר ש'ני ל'וחות ה'ברית לר' ישעיהו הורוויץ) המסביר את הספירה על יסוד הכלל ההלכתי ש''דבר שבמנין אינו בטל ברוב''. הכוונה למקרה שבו נתערבבו דברים דומים, חלקם אסורים באכילה וחלקם מותרים; האיסור עשוי להתבטל ברוב והתערובת תהיה מותרת, תלוי בחומרת האיסור ובאחוז שנתערב; יש ביטול בשישים, או במאתים וכדומה. אבל יש איסורים, כגון בעלי חיים, שמפאת חשיבותם אינם מתבטלים ברוב, ואם התערב אפילו אחד באלף – כולם אסורים באכילה. גם פירות שנמכרים במנין ולא במשקל אינם בטלים ברוב ולזה מכוונים דבריו של השל''ה. ולכאורה, שואל הרבי, מדוע לא נסתפק בדברים האחרים שאינם בטלים ברוב, מדוע יש צורך דוקא במנין כדי להעניק את היחודיות הזאת לעם ישראל? 

והוא משיב שכל הדברים שאינם בטלים ברוב, החשיבות שלהם קימת בהם עצמם ולכן אינם בטלים ברוב, לעומת זאת המנין מעניק חשיבות לפרטים שמצד עצמם לא ניכרת בהם חשיבות מיוחדת. וכך הוא גם בעם ישראל, שגם אם נראה שאין הבדל ניכר בין יהודי לגוי ח''ו, באה הספירה של הקב''ה את בני ישראל ומעניקה להם חשיבות כך שלעולם לא יתבטלו בין האומות. והרי מפירוש רש''י עולה שהספירה של הקב''ה אותנו לא היתה עניין חד פעמי וגם לא רק שלוש או ארבע פעמים הכתובות בתורה; הרי כך הוא אומר: מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ''כל שעה'' ממש שהרי החביבות שלנו לפניו היא נצחית, וזה מעיד כי המנין הוא נצחי. לכן כל כך חשובים חיים של יהודי אצל הקב''ה, עד כדי כך שפיקוח נפש דוחה את כל האיסורים חוץ משלושה, כי הקב''ה רוצה שיהודים יחיו בעולם הזה הגשמי והחומרי ודוקא פה יגלו לעין כל כי ''אין עוד מלבדו''.

מעלתם של ישראל


כאמור, המעלה המיוחדת של עם ישראל אינה תוצאה מאיזו גחמה אנושית אלא קביעה ברורה של הקב''ה. עד כאן ראינו שזה התבטא בכך ש-''מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה'' אבל חז''ל מציינים עוד כמה ביטויים לחביבות המיוחדת שהקב''ה רוחש כלפינו; בין היתר הם מציינים את החלוקה של עם ישראל לארבעה דגלים, במתכונת הדגלים של מלאכי השרת (מדרש רבה, במדבר): בשעה שנגלה הקב''ה על הר סיני ירדו עמו כ''ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים סח) ''רכב אלהים רבותים אלפי שנאן'' והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר ה) ''דגול מרבבה'' כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים; אמרו, הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. אמר להם הקב''ה, מה נתאויתם לעשות דגלים – חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תהלים כ) ''ימלא ה' כל משאלותיך'' מיד הודיע הקב''ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו. 

אבל האמת היא שהדברים נאמרו לנו מפורשות במעמד קבלת התורה בהר סיני, אותו מעמד שנחגוג ביום ד' הקרוב. שם אומר הקב''ה למשה רבנו שיגיד לנו: (שמות י''ט): ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (...). ציטטנו את זה כמה פעמים בשבועות האחרונים כי לענ''ד זהו הביטוי החד משמעי לדרישה מאתנו לחתור למהות ולא להסתפק בטכניקה. כמובן, הציטוט הזה מראה רק את היעד שיש לחתור אליו, אבל הדרך שבה יש ללכת אמורה בפסוק הקודם: ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. נכון לעכשיו, אנחנו עדיין רחוקים מאד מהתנאים שמציב הפסוק הזה. שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי – בקושי אפשר לומר שאנחנו רואים בכך המלצה (לא ממש מחייבת). וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי – אמנם מוטב שלא לחטט בפצעים כואבים, אבל בלי זה – איך נדע שיש בעיה?! אז רק על קצה הכפית. 

אנחנו נדרשים לשמור את הברית שכרת עמנו ה' יתברך, ומדובר בכמה בריתות כידוע, וכולן יחד מהוות שלמות אחת. לפי הסדר – ברית הארץ, ברית מילה וברית התורה. הברית הראשונה שכרת הקב''ה אתנו, עם אברהם אבינו, עוד בטרם נולד יצחק, היא הברית על הארץ. וכמו שציטטנו מהפרשה של השבוע שעבר, הקב''ה מדגיש באזנינו כי הארץ אמנם שלנו, אבל הבעלים האמיתיים של הארץ זה הוא יתברך, הוא אומר לנו מפורשות: כִּי-לִי הָאָרֶץ. הדור שלנו זכה לקיום ההבטחה, למימוש ברית הארץ מצד הקב''ה, ובכך קיבלנו הזדמנות להגיע לשלמות בשמירת הברית, שכאמור מורכבת מכמה בריתות. אבל נראה שאין לנו שום מודעות לעניין הזה; ולנוכחות שלנו בארץ, כמו לכל עניין בחיים שלנו, אנחנו מתייחסים במימד הטכני בלבד. כאילו, רכשנו נדל''ן ועושים חישובים של רווח והפסד. 

והנה, אולי כתוצאה של החישובים האלה, אנחנו מגלים נדיבות מפליגה כלפי מי שמנסים להוריש אותנו; הם מכריזים על כך בגלוי ואף נוקטים בפעילות אלימה, מה שמכונה טרור אבל לא רק, בניסיון לשבור אותנו ולרשת את ארצנו, את הארץ שעליה הקב''ה כרת ברית עמנו. ואנחנו מבינים אותם, מתחשבים בהם ושומרים על בטחונם מפני ''פורעים יהודים''. המטרה המוצהרת של ''כוחות הביטחון'' היא אפס נפגעים בצד הפורעים הרוצחים; העובדה שהצד השני של משוואה כזאת הוא, חלילה וחס, ריבוי נפגעים יהודים בהכרח – זה לא מעניין אף אחד לכאורה, מה שחשוב זה שהם לא ייפגעו וכך ניראה יפים בעיני הגוים. בעצם, אני לא בטוח שנקודת המבט של הגוים היא העניין, בהחלט יכול להיות שנקודת המבט של האדם, של ''איש הביטחון כביכול'' – היא העניין.

הוא לא ממש מבין מה הוא/אנחנו עושים פה כי הוא לא מחובר למהות, רק למציאות. והמציאות זה עניינים טכניים. והרי מצד המציאות, בחישובים של רווח והפסד, בהחלט יכול להיות שיש לו הסברים טובים להתנהלות ההרסנית הזאת. אפשר להתווכח על החישובים אבל אין צורך וזה גם חסר תועלת; כי חישובים כאלה, עצם קיומם מעיד על הטענה שלנו, שחסר החיבור למהות. שכן בענייני מהות – לא עושים חישובים של רווח והפסד, עושים מה שצריך כי זה מה שהתורה מצווה. נקודה. והתורה מצווה על שמירה שלנו את הברית שכרת עמנו ה' יתברך, ולא רק את ברית המילה, שגם עליה קמו עוררין ר''ל, בשנים האחרונות, בדור שלנו המבחן האמיתי הוא שמירת הברית על הארץ.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > נבואות ואקטואליה באחרית הימים > אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 ... 10 11 12 לדף הבא סך הכל 12 דפים.