close
 
הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
 
עוד בעוד באתר
לכל הכותרות
הכי נקראים הכי מדוברים

תודה לרבי שמעולם לא השקיע בי // ישראל פריי

האיש שהכי השפיע עליי, הוא האיש שהכי פחות השקיע בי. רציתי להגיד לו עכשיו תודה

5
 
צילום: נתי שוחט, פלאש90
צילום: נתי שוחט, פלאש90

האיש שהכי השפיע עליי, הוא האיש שהכי פחות השקיע בי. את שנות ילדותי ונערותי, עטפו מלמדים ומגידי שיעור מצוינים, משגיחים מעולים, ואנשים שהתמסרו אליי בכל לב, אבל הוא לא נמנה עליהם.

קוראים לו ר' יידל. יהודי בעל מידות גוף צנומות, ועם אופי שתואם בדיוק את חזותו הכמעט בלתי נוכחת. הוא מהלך בצידי דרכים, דיבורו שקט, מעודו לא מצא מקום להתבלט, וכולו צניעות, שלווה, ובריחה מאור הזרקורים, או בגירסת בתי המדרש, מבמת המזרח.

הייתי תלמיד ב'מתיבתא עמק הלכה בית אברהם', ישיבה קטנה ששוכנת בבניין מגורים - פלוס הרחבות ודירות נלוות - ברחוב מיכאל 20 בחיפה. רק כעת, ביושבי ליד המקלדת, אני סופר את מנין השנים שחלפו מאז, ונרתע. כמעט 17 שנים חלפו מהיום בו נכנסתי לישיבה, בה העברתי 4 שנים יפות מחיי. אכן, נער הייתי – גם זקנתי.

התפקיד של ר' יידל בישיבה היה מגיד שיעור אחר הצהריים ושואל ומשיב. בניגוד מושלם לאופיו השקט, החום האנושי והלהט הרוחני התפרצו מתוכו כלבת אש, המאיימת להצית את יערות הכרמל. בלי להגיד כלום, העיניים שלו ברקו מתשוקה לתורה. הדבקות, החיבור הטוטאלי והריכוז בעבודות ה' ובתיקון המידות זעקו מכל יישותו.

ר' יידל לא מסר שיחות סוחפות, הוא גם מעולם לא קרא לי לשיחה אישית נוקבת. הוא לא גער, לא ייסר, לא התחבב, ולא התערבב. אבל בשבילי, מספיק היה לראות אותו עומד בתפילה או יושב מצונף בפינתו שוקע בלימוד, רושם בפתקים קטנים סיכומים ושאלות, בכדי למלא את הנפש.

והיו שם הרבה אנשים שמילאו את הנפש. היה את המגיד שיעור ר' שלמה, שברבות הימים הפך לראש ישיבה. לילות רבים הוא קרא לי אחרי זמן שינה להגיע אל בית המדרש בעלזא וללמוד חברותא, כאילו אנחנו מכינים יחד את השיעור של מחר. היה את ר' פישל, שהשקיע בי שעות של שיחה ובעיקר הקשבה, ניסיון להבין את שיגיונותיי ולתת להם מענה. ואם לא די בזה, בכל יום שישי,
יום החופש שלו, הייתי מגיע לביתו, ללמוד אור החיים על הפרשה.

ועוד לא דיברנו כלום על ר' משה, המשגיח הראשי. זה שחייך חגים סביבו לאורך כל שנות הישיבה. לא היינו חברים טובים, אבל לא אשכח לו את טוב כוונותיו, את ההשקעה והמסירות, ואת האמונה בי, גם בימים בהם אני לא האמנתי בעצמי.

מעבר להשקעה האישית, ר' משה נתן את כל חייו לישיבה. מדי פעם מבזיקים בזיכרוני כרזות החיזוק שהוא עיטר בהם את הישיבה לימי שובבי"ם, לקראת מבצע "פינעף שועה" (חמש שעות לימוד רצופות). לפעמים כשאני פוקח עיניים בבוקר, מזדמזם לי הניגון 'כל זמן שהנשמה', אותו ניגון שפיזם המשגיח בסיור הבוקר בפנימייה. ומי יכול לשכוח את הסיבוב הקבוע בסוף קריאת שמע שחרית וערבית, ואת הטון שעלה בהדרגה והגיע לשיא מהדהד במילים 'והייתם קדושים'.

אגב, אותו משגיח אחראי לפתגם האלמותי "זה מתחיל בסופגנייה ונגמר בקולה"... זו הייתה מעידה ניסוחית בתוך שטף דברי מוסר, שניסו להמחיש עד כמה חמור "עוון" אכילת סופגניות בבית המדרש באמצע הסדר, אבל היה בה כדי לבטא את תמימותו והמנעד הלא רחב של החטאים אותם הכיר.

כולם היו מחנכיי, אבל יש רק אדם אחד שעדיין נוגע בי. לעיתים רחוקות, אני נפגש באקראיות עם אי מי ממגידי השיעור והמשגיחים וזה די עובר לידי. כשהם מתעניינים בי, אני מוצא עצמי די מתריס. משהו בי משדר: 'לא יצאתי בדיוק מה שתכננתם, לא הפכתי להיות אברך רציני כפי שייעדתם, אבל זה לא מזיז לי. השקעתם במקום הלא נכון'.

אך לא כן ר' יידל. בפעמים הבודדות שנפגשנו, חטפתי כמו שוק פנימי. לרגע נתקפתי במבוכה, בראשי חולף חשבון נפש זריז של איך אני נראה, מה גדלתי להיות, ואיפה הקומה הרוחנית שלי. מול עיניו המאירות, תוך שהוא לוחץ את ידי בחום, מתעניין בי ונושא מבט יוקד, אני מוצא עצמי רוכס את כפתורי החליפה, ממולל את הזקן, ומנסה להתאים את המראה שלי למה שר' יידל היה מצפה ממני, אך מעולם לא דרש בקול.

"מה שלומך ישראל? איך אתה מרגיש?", אתה שואל ר' יידל, תמיד מזהה אותי, ואף פעם לא מתבלבל בשמי. את הפגישה האקראית נסיים אחרי רגע קל, ואולי בעיניך זה נראה כאילו אני מתייצב לשיחת נימוסין שתהפוך לאפיזודה חולפת. אבל לא, אתה עמוק בנשמתי, בזיכרונותיי, דמותך המדהימה מלווה את חיי. תודה על מי שאתה.

הכותב הינו כתב מוניציפאלי בקו עיתונות

 
 
אולי יעניין אותך גם
5 תגובות ב – 5 דיונים שלח הדפס
תגובות
למי אתה מתכוון? (ל”ת)
יהודה 16:08 06/12/2017
1
 
יפה כתבת. תתנחם בזה שכנראה לא סחטת מליון משווער מסכן. הלוואי על כל התכשיטים. (ל”ת)
שלמה זלמן 17:13 06/12/2017
2
 
ר' יידל, 
אחד שהיה 17:33 06/12/2017

גם אני הייתי שם וביליתי שם את היפות בשנותי, יחד עם עוד חברים. איפה הם ואיפה אני... אני מקנא בהם, שהם ממשיכים במסורת ולא מעליבים ופוגעים בבית ישראל, שאת שמו אני נושא. אני מרגיש שבמעשי כעת, במיוחד בגלישתי, אני מחלל את שמו הקדוש. וכנראה גם אתה חש ועצוב כמוני.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
3
 
שאפו גדול 
יענקי 09:24 07/12/2017

כיף להזכר, והמילים כ"כ נכונות...
ממש הזדהיתי,
ידידך מנוער
יענקי רייז

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
4
 
אוי ואבוי 
דניאל פרץ 10:58 07/12/2017

אם אתה מרגיש שמישהו נתן לך הרבה יותר לעומשת מישהו שממש השקיע בך
כנראה שמי שהשקיע בך לא ידע לתת.. או שהוא לא הצליח להגיע אליך.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
5