1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. ידידיה מאיר

והיא שעמדה • טורו של ידידיה מאיר

שיחת החיזוק הנרגשת של אביבית שאער בשעה שהגיע דודי, הגרב"צ קוק, לאוהל המנחמים - לא הותירה מקום לאדישות • "פתאום אני מרגישה כמה התפילה נכתבה בשבילי"
Print ידידיה מאיר , י"ד ניסן תשע"ב 06/04/2012 15:02

ידידיה מאיר לטורים אישיים בלבד



1.

"לא באנו אלייך לנחם. לא רק משום שבשבת אסור לנחם אלא מפני שאין לנו במה לנחם", פותח הרב בן ציון הכהן קוק אחרי שתיקה ממושכת.

אחת עשרה בצהריים. שלווה של שבת באוהל הענקי שעל הכביש, מול הבית השרוף ברחוב רבי ישראל נג'ארה ברחובות. אחרי ברכת המזון של סעודת השבת, שקט באוהל. אביבית שאער, במטפחת אפורה ובנעלי קרוקס, יושבת מולנו על כיסא לבן ומקשיבה לכל מילה.

הרב בן ציון קוק ממשיך. הוא מצטט מילה במילה בעל פה מתוך מכתב ישן של הרב דסלר, שבו הוא מבאר את המשפט "המקום ינחם אתכם" (או "מן השמים תנוחמו", בגרסה הספרדית) שאביבית שמעה מכל כך הרבה אנשים במהלך השבוע.

"יש לדקדק בלשון השגור בפי ההמון", כתב הרב דסלר לפני כשישים שנה לתלמיד שישב שבעה אחרי אסון קשה, "כי באמת אין בטבע האדם להתנחם. וגם אם ירבו לומר לפניו דברי תנחומים – לא יועילו כלל. אלא מתנה היא ממנו יתברך, שהוא בעצמו הולך ומנחם האבלים. הוא עושה נס לכל אבל ואבל, וזורע זרעי ניחומים בלבבות האבלים, ובזה מרפא אותם מסבל האבלות. ונראה, כי צריך ללמד לאבלים כי ברצון יקבלו את הרפואה אשר השם יתברך, בעל הנחמות, שולח אליהם, ויקבלו בחפץ לב את התנחומים שהם מתנה ממנו יתברך".

2.

כשמדינה שלמה לא הפסיקה לחשוב השבוע על השריפה הנוראה בבית משפחת שאער, במשפחה שלי חזרו ארבעים שנה ושלושה חודשים אחורה, אל חנוכה תשל"ב. באותו לילה חורפי וגשום, חזרו מביקור חג בירושלים סבי הרב שלמה קוק, רבה של רחובות, ביחד עם אשתו הרבנית יהודית וילדיהם יוכבד, נחמן ודני. בהצטלבות הרכבת בחולדה, בדרך הביתה להדלקת נר רביעי של חנוכה, התנגשה מכונית הפג'ו שלהם ברכבת. סבי וסבתי, שניים מהילדים ונוסע נוסף שהצטרף כטרמפיסט נהרגו במקום. יוכבד בת התשע זוהתה כהרוגה שישית בתאונה, אלא שאז אחד מאנשי צוות ההצלה גילה אות חיים ממנה והיא פונתה לבית החולים. מצבה הוגדר אנוש.

ביום שני שעבר חגגה משפחתנו חתונה בירושלים. ההתרגשות היתה גדולה. גם בגלל שמחת החתן והכלה, כמו בכל חתונה, אבל גם בגלל אם הכלה, יוכבד, שלא רק שחזרה לחיים והשתקמה, אלא אף נישאה והקימה משפחה לתפארת, והנה הערב היא מחתנת את ביתה בשעה טובה ומוצלחת.

את השבת האחרונה, שבת שבע הברכות, עשינו בישיבת "מאור התלמוד" שהוקמה ברחובות על שם הרב והרבנית קוק שנספו בתאונה. מלבד יוכבד, נותרו בחיים עוד שלושה ילדים שלא היו ברכב: אימא שלי זיווה ואחיה אוריאל, שחיכו להורים בבית ברחובות, והאח הקטן, בן ציון בן ה-10 שהיה אז בחופשת חנוכה בבית הסבתא בטבריה. לקראת חצות היא פתחה את הרדיו במטבח ביתה כדי להתעדכן בחדשות, ושמעה את הקריין מודיע בשידור חי על תאונה קשה: "הרב של רחובות, אשתו ושני ילדיהם נספו הערב בתאונת רכבת בחולדה. טרם נקבע מועד ההלוויה". כך היא התבשרה על מות בנה, כלתה ושניים מנכדיה.

וכך, מזעקות השבר שלה, הבין בן-ציון הקטן שאיבד את הוריו. בעצם, לא לגמרי הבין. הוא קלט שקרה דבר נורא, אבל לא ידע מי בדיוק מבני המשפחה נספה. בשעת לילה מאוחרת הגיע אחד הדודים ואמר לו "בוא, נוסעים להלוויה בירושלים". רק שם, יספר לימים, כשראה את השמות הכתובים על מודעות האבל הענקיות, הבין את ממדי האסון.

3.

ארבעים שנה אחרי, הילד בן ציון הפך לאחד מתלמידי החכמים של ירושלים, מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב אלישיב שאף פרסם כמה ספרי הלכה מתורת רבו הגדול. בשבת שעברה, הוא עזב לשעה ארוכה את שמחת שבע הברכות המשפחתית של אחותו והלך כברת דרך ברגל אל בית משפחת שאער. היה חשוב לו לבוא לשם. נכון, יש הבדל בין האסונות. הפעם נמחקה משפחה שלמה, ואיש לא נותר בחיים מלבד האם, ובכל זאת הוא רצה לספר לאביבית ולמשפחתה את סיפורו, להראות שאפשר לקום ולהמשיך הלאה.

עוד לפני שהגענו הבנו שאנחנו בדרך לאישיות מיוחדת. ידידים מהעיר, שביתם לומדת בכיתה שבה מלמדת המורה אביבית ב"צביה", פוגשים אותנו ברחוב הראשי ברחובות. הם מספרים לנו את הסיפור שסופר השבוע שוב ושוב באולפנה. בבוקר יום שני שעבר, יום האסון, נערכה בחינת מתכונת בתושב"ע בכיתה י'. המורה האחראית היתה אביבית. אחת התלמידות התקשתה להתרכז בבחינה מכיוון שאחותה אושפזה לבדיקות באותו יום. לא משהו רציני, אבל כן משהו שהדאיג את התלמידה ששיתפה את המורה. ביום חמישי באה קבוצת בנות, ביניהן אותה תלמידה, לנחם את מורתן שאיבדה ברגע אחד בעל וחמישה ילדים. כמו כולם, גם הן לא ידעו מה בדיוק לומר, אבל המורה חיפשה בין הבנות את אותה תלמידה ושאלה: "נו, מה שלום אחותך? השתחררה מבית החולים?".

4.

"כילד בן עשר לא הבנתי הרבה", אומר הרב בן ציון קוק לאביבית, "אבל לימים, במבט בוגר, קלטתי כמה הקב"ה פשוט ניחם אותי. הרי אז, לפני ארבעים שנה, מה חשבו שיהיה איתנו, ארבעה ילדים קטנים שנשארו בלי אבא ואמא, אחרי אסון כזה? ברור שאם היית שואלת אנשים הם היו אומרים שנצא לא נורמליים. איך אפשר להישאר שפוי? אין שום דרך. אבל לקב"ה היו תוכניות אחרות. ובשנים האחרונות, בכל בוקר, כשאני מגיע בפסוקי דזמרא לפסוק 'יתום ואלמנה יעודד', אני משתדל לעצור לרגע ולהודות לקב"ה על כך שעודד אותי כל השנים".

הוא נזכר איך בערב הראשון של השבעה, ממש אחרי הלוויה, האריך מאוד בתפילת שמונה עשרה. "הדודים שלי חשבו שמשהו לא בסדר איתי. הקהל חיכה לקדיש יתום, ואני עומד דקות ארוכות בתפילת שמונה עשרה. אבל פשוט הרגשתי איך הקב"ה, כמו שכותב הרב דסלר, זורע בי נחמות, שזה המקור היחיד שאליו אני יכול להתחבר".

הוא שותק, ופתאום אביבית מדברת: "אתה מדבר על תפילה, ואתה יודע, בעבר היה לי קצת מסובך לעמוד ולהתפלל בריכוז. יש ילדים קטנים לגדל, קשה להתפלל, אבל עכשיו פתאום יש זמן... ואתמול עמדתי פה בתפילת קבלת שבת, אמרתי 'לכה דודי', ופשוט הרגשתי כמה התפילה מדברת אליי. זה כאילו נכתב בשבילי. כל שורה, כל בית. רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עלייך חמלה... התנערי מעפר קומי... התעוררי התעוררי. מעולם לא חוויתי ככה את התפילה. יש לי תובנות חדשות. התפילה מדברת אליי. אני מקווה שזה לא יעבור לי בהמשך".

אבא של גיא, הבעל שנהרג, מספר לנו על חנות האופטיקה שבנו ניהל בבאר יעקב, שהיתה גם חנות משקפיים וגם חנות תורה וחסד. בכל בוקר גיא היה לומד שעתיים בכולל סמוך לחנות, ואביו או אמו, בתורנויות, היו יושבים ליד הדלפק. אם היה משהו דחוף הם היו קוראים לו. על היקפי הצדקה שעשה עם נזקקים שלא יכלו לשלם על משקפיים הם שמעו רק במהלך ימי השבעה.

5.

כבר שתים עשרה בצהריים. לאוהל המנחמים מתחילות לזרום מכל רחבי השכונה הוותיקה עשרות נשים תימניות, מגיל מאה ומטה, לשמוע עוד דרשת התעוררות מאחד הרבנים. השנה בשבת הגדול אין כאן רק דרשה אחת. במודעות נכתב על אינספור שיעורי רבנים, כמעט בכל שעה עגולה, שמנסים לעודד את הקהל אחרי השבר הנורא.

ואנחנו, בדרך חזרה, חושבים על הדרשה הגדולה ששמענו ממש עכשיו. כל כך הרבה דברים לא מובנים אחרי אסון כזה, כל כך הרבה שאלות וספקות, אבל בין כל סימני השאלה יש גם סימן קריאה גדול ומפליא. אישה צעירה, שנשארה בלי כלום בעולמה, ואחרי המכה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת (סליחה, שאי אפשר להעלות על הדעת), מגלה אמונה ועוצמה כה חזקות, מתוך חיבור אישי ואמיתי שלה אל בעל הנחמות.

נסתרות דרכי ההשגחה. אחרי שנה שבה כולם מדברים על "הדרת נשים" ועל מעמד האישה הנחות, מגיעה פתאום אישה צנועה אחת מרחובות ובקול שקט וברור מלמדת את כל העולם המשתאה שיעור באמונה ובעמידה בניסיונות.

כשכבר שומעים מרחוק את קולות השירה מסעודת שבע הברכות, אומר לי הרב בן ציון קוק: נהוג לומר שלכל אדם יש מוח אדיר, והוא מנצל בדרך כלל רק אחוזים ספורים ממנו. אבל בעצם, גם לנשמה יש עוצמה שאנחנו לא יודעים עליה ביום יום. אנחנו לא מנצלים את מלוא הנשמה שלנו, ולפעמים, לפתע פתאום, אנחנו מגלים חלקים בנשמה שבכלל לא ידענו שקיימים בנו.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מרגש מרגש מרגש  (ל”ת)

    שני

  2. נו, נו, מריחה יפה של טור  (ל”ת)

    אבריימי

  3. מרגש...עצוב  (ל”ת)

    ירושלמית

  4. החרדי החדש  (ל”ת)

    מרן

  5. rav kook  

    shechter