1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. בחצרות חסידים

כשהרב זוננפלד דשדש בביצה ובשלוליות בדרך לאילניה

השבוע, לפני 100 שנה, יצאו הגאונים רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ורבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, למסע התעוררות היסטורי ב-26 יישובים וקיבוצים • שלמה גרינברג משחזר את המסע ובודק מה קורה כיום ביישובים בהם ביקרה המשלחת
Print שלמה גרינברג, בחדרי חרדים , כ"ז חשון תשע"ד 31/10/2013 15:15

תמונה נדירה. הרבנים זוננפלד וקוק יחדיו תמונה נדירה. הרבנים זוננפלד וקוק יחדיו



"הננו מביעים בזה את רגשי תודתנו העמוקים לכבוד הוועד וכל בני המושבה, על כל הכבוד והחיבה, וכל אותות הידידות אשר הואילו להראות לנו, בעת אשר התכבדנו להיות במושבתם היקרה, מדי עברנו לסייר את הגליל למטרת הרמת קרן הדת והיהדות בארץ הקודש.

"בתקוותנו שהייחוסים הידידותיים שבינינו, יוספו תמיד אומץ ושלובי יד נלך תמיד לטובת ארץ הקדוש וחיזוק משאת נפש כולנו ונזכה יחד לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו".

זו לשון האיגרת, בלשון ארכאית, ששגרה ועדת הרבנים שבראשותה עמדו הגאונים רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ורבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, לאחר תום מסע הרבנים המפורסם, שנערך השבוע בדיוק, לפני מאה שנה.

לקראת ראשית תרע"ד, יזם הרב קוק מסע של פמליית רבנים אל המושבות שבצפון הארץ, במאמץ לקרב אותם ליהדות ולקיום המצוות. גם חלק מרבני היישוב הישן השתתפו במסע ובראשם כאמור - הגרי"ח זוננפלד זצ"ל.

ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם, לקח על עצמו את מימון הוצאות המסע, ונציג הארגון בארץ, הרב בנימין יונתן הלוי הורוויץ ז"ל, השתתף במסע.

מיפו לחדרה בעגלה

המסע החל בבוקר י"ט חשוון תרע"ד. הרבנים יצאו מיפו בעגלה והגיעו לחדרה בערב, אור לכ' חשוון.

כאן פתחו את מסע ההתעוררות וקירוב הלבבות, שנועד לקרב את חלוצי ההתיישבות בארץ לאורח חיים מסורתי, בנושאי כשרות, שמירת שבת, טהרת המשפחה, חינוך יהודי במושבות ומצוות התלויות בארץ. כמו כן, סימנו לעצמם הרבנים למטרה, לצמצם את הקרע שהחל להיווצר בין 'היישוב הישן' ל'יישוב החדש'. במסגרת המפגשים שהתפרשו על פני כחודש ימים, ביקרה הפמליה הנכבדה ב-26 יישובים.

במרבית המקומות אליהם הגיעו, התקבלה משלחת הרבנים בכבוד גדול, כאשר האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשותיהם. בחלק גדול מהביקורים, נשאו מאמציהם פרי והתושבים קיבלו על עצמם להתחזק בנושאים שונים.

בעקבות ההצלחה, שאפו הרבנים - שהרגישו בחשיבותם הגדולה של המפגשים ה'בלתי אמצעים' עם המתיישבים - לקיים מסע כזה לעתים קרובות, אך מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה שנה, לא אפשרה ביצועים נוספים כאלו - בהרכב הנוכחי.

בתום המסע, ביקשו הרבנים מהרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, ממשתתפי המסע, להעלות את רשמיו על הכתב ולהפיצם בארץ, כדי להציג בפני דעת הקהל את המצב ביישובים החדשים וכדי להביא ל"התעוררות הראויה".

החוברת נקראה: "אלה מסעי".

100 שנה חלפו מאז. יצאנו לבדוק באורח רנדומלי, מה קורה כיום ביישובים בהם ביקרה המשלחת? מי התמיד והגביר פעלים ליהדות? מי התכחש ובז לדת ומייצגיה חרף הביקור, ומי פרק מעצמו את עולה כעבור תקופה, וחזר מאוחר יותר לשורשים, במידה כזו או אחרת?

בשורות הבאות, נגענו בקצה המזלג בכמה יישובים, בעזרתו האדיבה של הארגון 'איילת השחר' והעומד בראשו הרב שלמה רענן.

לארגון, קשר קבוע ותכוף עם 15, מתוך אותם 26 היישובים, אותם פקדה המשלחת.

שיגור משפחות להתגורר בהם, הקמת בתי כנסת ומערך שיעורי תורה ויהדות, הם רק חלק מתוך הפעילות הוולונטרית המקיפה, שמציתה את הלבבות ומקרבת את הנפשות לאביהם שבשמים.



חלוצים בעבודה
חלוצים בעבודה


כפר תבור: ידיו הכבולות של המנהל

נפתח ביישוב כפר תבור השוכן למרגלות הר תבור שבגליל התחתון המזרחי.

עבר:

כאשר ביקרה שם משלחת הרבנים, כל תושבי הכפר יצאו לקראתם. הכפר מנה אז 32 משפחות, בתים, עסקים, חנוונים, מורים ואומנים. בכל מקום אליו הגיעו, ניסו הרבנים ללמוד על נקודות התורפה המרכזיות, ועליהן שמו את הדגש במשאן.

כאן, למשל, נסוב עיקר הדיון סביב חינוך הילדים. מנהל בית הספר, יהודה ענתבי, מילידי צפת, יהודי ירא שמים ושומר מצוות, שח לרבנים כי בבית ספרו כל המורים הינם חילונים, לומדים דת "הלכה ולא למעשה". על פי הוראות מרכז המורים הארצי, לו היה כפוף בית הספר, השיטה, קרי הנחלת לימודי הדת, 'אין מטרתה לפעול לשמירתה בידי התלמידים'.

ענתבי קבל בפניהם, כי ידיו כבולות ואיננו יכול לחנך את תלמידיו ליראת שמים וקיום מצוות. הוא ביקש, כי הרבנים ינסו להשיג לו סיוע כספי חיצוני, ובכך יוכל לנתק את עולו של ארגון יק"א - החברה היהודית להתיישבות ואת מוסרותיו, שעד כה מימן את פעילות בית הספר, ולפיכך היה חייב לציית להנחיותיו. הרבנים הבהירו כי ישתדלו עבורו, אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה, טרפה את הקלפים ולא אפשרה להם ליצוק תוכן, בהבטחה.

יש לציין, כי בפרוטוקול של ייסוד המושבה, הודגש, כי שמירת השבת, הינה אחד הערכים החשובים שלה. בפועל, התושבים לא קיימו את התקנון, וגם לאחר ביקור הרבנים, לא הצליחו ליצור שינוי חיובי בנושא.

הווה:

עד לפני שנים אחדות כיהן הרב ישעיהו הרצל כרבו של כפר תבור ואזור הגליל התחתון. כיום הוא משמש כרבה של נצרת עילית. מי שמכהן תחתיו כ'רועה רוחני', הוא הרב אבנר עובדיה, אחיינו של הגר"ע יוסף זצ"ל.

בכפר תבור קיימים ופועלים שני בתי כנסת: באחד - בית הכנסת המרכזי והוותיק, בו מתפללים על פי נוסח עדות אשכנז, ובבית הכנסת השני, הממוקם בקצה שכונת הגפנים, בו מתפללים על פי נוסח עדות ספרד. ביישוב פועל בית חב"ד ותיק. כמו כן משפחה חרדית מתגוררת ביישוב בשליחות 'איילת השחר', במטרה להפיץ שם תורה ויהדות. התושבים מאזינים לשיעורי תורה הנמסרים ביישוב וניכרת ניצני התעוררות רוחנית קולקטיבית. כיום ישנן כמאה משפחות המשמרות טהרת המשפחה בקפידה.

מסתבר, כי אלו שמגיעים ופעילים בשיעורים, הם דווקא צאצאי המייסדים שנלחמו נגד הצביון הדתי.

ויש לרב רענן, סיפור מופלא סביב כפר תבור:

"אחד התושבים, אדם צעיר יחסית, שניסינו לשדלו להגיע לבית הכנסת, נמנע מכך מנימוק מקורי. 'הסבתא שלי, לה סיפרתי על תשוקתי לבקר בבית הכנסת' , כך טען, 'הודיעה לי כי היא מתנגדת לכך ותובעת ממני במפגיע, כי משום כבודה, לא אכנס לבית הכנסת. לכן, רק בחגים, כאשר היא איננה בתחומי היישוב, אני יכול להרשות לעצמי להתגנב לבית הכנסת"...

והסיפור לא נגמר כאן:

"כיום, הסבתא עצמה התקרבה ליהדות, והיא בכלל זו שאחראית על פתיחת וסגירת בתי הכנסת בשעות הפעילות ולאחריה".

אילניה: התושבים הפקידו מכתב

עבר:

היישוב אילניה, מושב בגליל התחתון, ממוקם כשני קילומטר וחצי מדרום לצומת גולני. המושב ידוע גם בשם "סֶגֶ'רָה", על שם הכפר הערבי הסמוך א-שג'רה (בערבית: "אילן"), אשר חרב במלחמת העצמאות ושעל חלק מאדמותיו התרחבה אילניה לאחר קום המדינה. ביישוב קיים מרכז הדרכה על שם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. לאחר שבן גוריון עלה לארץ הוא עבד באילניה ושמר בה, במסגרת חווה להכשרת פועלים חקלאיים שפעלה במקום. אילניה הייתה בעצם, המסגרת הראשונה של הרעיון הקיבוצי. כאן גם הוקם ארגון השמירה הראשון שנקרא בר גיורא.

27 משפחות שמנו 200 נפשות היו שם, בעת ביקורה של המשלחת בראשית החורף. לאחר שסיימו הרבנים את ביקורם בכפר תבור, היעד הבא שלהם היה אילניה. אולם הגשמים הזועפים, תנאי הדרך הרעועים, הבוץ והרפש, לא אפשרו את הגעת המשלחת רגלית. תושבי אילניה הציעו לרבנים, להמתין עד שתבוא עגלה לאסוף אותם. דווקא הגרי"ח זוננפלד מיאן להמתין.

"אני רוצה לחוש את אדמת הארץ ברגליי", אמר לעמיתיו והחל לצעוד רגלית לעבר אילניה. הגרי"ח נעלם בתוך הערפל ומטרות העוז, ודשדש בביצה ובשלוליות. רק לעת ערב הצליח הרב זוננפלד להגיע לאילניה, מותש ועייף, אך רווי סיפוק ושמחה.

בין הרבנים לתושבים התנהל ויכוח מר סביב נושא השבת והכשרות. אחד מבני המושבה קם ומחה נגדם: "זה לא עסקכם, אתם לא צריכים להכתיב לנו מה לעשות". תושבים נוספים, החרו-החזיקו אחריו. אבל הרבנים האזינו להם בשקט, ספגו את הבליסטראות ולאחר מכן נשאו את דבריהם. הרושם שהותירו בסופו של דבר, היה אדיר. התושבים גם הפקידו מכתב בידי הרבנים, בו הם מצהירים כי הם מקבלים באופן עקרוני את המלצות הרבנים. במבחן הפרקטי, ההתחייבויות הללו לא החזיקו מעמד זמן רב.

הווה:

במקום יש בית כנסת. משפחה חרדית שהתגוררה ביישוב במשך חמש שנים, עד זה לא מכבר, הפיצה יהדות ומסרה שיעורי תורה לתושבים והחלה בבניית הקהילה. כיום פועל שם בית חב"ד בהנהלת הרב גיל חדד. השיעורים והתפילות ממשיכים כמובן ביתר שאת.



פורייה עילית: פתאום נשמעו יריות

עבר:

סיפורו של היישוב קהילתי פורייה עילית שבאזור הצפון ליד העיר טבריה, הוא כיום אמביוולנטי. היישוב הוקם לראשונה ב־1912, אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הופסקה ההתיישבות במקום. כאשר המשלחת מבקרת במקום, היא שומעת על התנהלות חילונית לכל דבר ועניין והתנערות מכל סממן יהדות.

הנה תיאור מפרי עטו של הרב הורוביץ ב'אלה מסעי' על מה שמתחולל בפורייה:

"ביום א', ר"ח כסלו אחר תפלת מנחה נסענו בעגלה עם רוכבים לפורייה. שם קבל אותנו הפקיד מר נאלדמאן וחברו מר ברשיק בסבר פנים. הרבנים חשבו לחזור ליבנאל, אבל הפועלים הצעירים (ששים במספר) מבקשים את הרבנים ללון שם.

"המושבה פורייה, נתייסדה לפני ב׳ שנים על ידי ארבעים חברים מסנט לואיז (שבארה"ב). ארבעה אלף דונם. נוטעים שקדים, זיתים, וגפנים. בונים גם בתים יפים. אומרים לנו כי הצעירים אוכלים טרפות בבית תבשיל שלהם. מחללים את השבת, ועושים כל מלאכות ביתיות כמו כיבוס לבנים וכו׳ בשבת".

המחבר, מתאר התרחשות מעניינת, לה היו עדים, ומסיק מכך סנגוריה על עם ישראל, חרף הניתוק מכבלי הדת:

"הפקיד מטייל עם הרבנים להראות להם את הנטיעות. כבר היה בין השמשות. פתאום נשמעו יריות, תיכף רצו הפועלים למקום היריות ותפשו ערבי שחפץ לגנוב צאן מהעדר. הפועלים תפשו את הגנב, ואסרוהו עד יום המחרת, שיעמידוהו למשפט הממשלה. ונפלא היה לראות ההנהגה הנימוסית היפה, שהתנהגו הפועלים גם עם הגנב השפל הזה בעת שיהיה בידם, נתנו לו מקום הגון ללינה, האכילוהו והשקוהו. פה ראינו קרן אור מיושר הלב הישראלי הטבעי, איך הוא מתנוצץ בהגלותו, "לא עתה יבוש יעקב, בראותו ילדיו, יקדישו את שמו".

את הביקור סיכם אחד מראשי היישוב ששימש כמורה. בדבריו, ציין את הכאב הנפשי שהם חווים, בגין העובדה שהרבנים מקרב היישוב הישן נידו אותם והתרחקו מהם:

"אני רואה עכשיו שדברי הנביאים מתגשמים", התפאר האיש, "רבנים גדולי תורה באים אלינו ומבינים שמה הרחיקו אותנו - לא היה נכון"...

בשורה התחתונה והריאלית, מבטיחים הצעירים להשתדל לאכול כשר ולהכשיר את מטבחיהם. לגבי שמירת השבת הם מצהירים, כי לא קיים שם חילול שבת בפומבי. בנוסף, נבדקת גם האפשרות להקים מקווה טהרה.

הווה:

מצבה של פורייה היום, כאמור, דו סטרי. למרבה העצב, ביישוב קיימת קהילת יהודים משיחיים ופועל מרכז מסיונרי גדול. כ-50 משפחות יהודיות הצטרפו לכת המסוכנת הזו. הם אפילו לא מודעים לבעייתיות שבעניין. הם אינם רואים סתירה בין האמונה באותו האיש, לבין היהדות, מחמת בורותם ונבערותם.

'איילת השחר' בשיתוף עם הארגונים 'יד לאחים' ו'לב לאחים', פועלים לחלץ את המשפחות מידיהם של המיסיונרים. "לא אחת", מספר הרב רענן, "אני נכנס לבתי תושבים יהודיים ופוגש בסלון פעילים מסיונריים המשדלים אותם להמיר דתם או לפחות להצטרף לכת שלהם. הם זיהו את הוואקום הזה ופועלים במסגרתו, בכל העוצמה. יש לנו מלחמה לא פשוטה בתחום זה".

אבל גם 'סטרא דקדושה' פעילה שם לא פחות. עשרת רבות של משפחות שומרות מצוות, מתגוררות בפורייה. במקום קיים ביכנ"ס פעיל, שיעורי תורה וחברותות, בין התושבים, חילונים עם חרדים. וכן, גם ההחלטה להקים מקווה טהרה, שלא הבשילה אז לכדי פסים אופרטיביים, קרמה עור וגידים בהמשך, עשרות רבות של שנים, אחרי הביקור ההיסטורי ומשרת את התושבים על כל רבדיהם. את ילדיהם שולחים המשפחות הדתיות והחרדיות, למוסדות החינוך שבטבריה או במושב הדתי הסמוך, 'הזורעים'.

כנרת: לא תפלה ולא תענית

עבר:

מושבת כנרת היא כפר יהודי השוכן לחופו הדרום-מערבי של ימת הכנרת. כאשר המשלחת מבקרת במקום, הממצאים עגומים ביותר.

הנה תיאור נוסף, בספר 'אלה מסעי' על מה שמתחולל בכנרת:

"ב' כסלו. בשעה עשירית אנחנו נסענו מיבנאל לכנרת והגענו שמה בצהרים. בכנרת נמצאים שמונה אכרים, כעשרים פועלים, וחמש צעירות. ועוד בית ספר לנטיעת ירקות, ומלאכת בית לבנות.

החווה, במושבה הזאת, נוסדה בשנת תרס"ח. יש בה זריעות ומחלבה נטיעות וירקות. המים נמשכים מהירדן.

המטבח של הפועלים ושל בית הספר אינו מתנהג בכשרות. הם אומרים שאינם אוכלים בשר, ובאמת מבשלים לפעמים גם בשר, ואין להם כלים מיוחדים. בליל השבת ממשיכים הבישול עד הלילה. האיכר נחום הלוי, איש ישר, הודה על האמת, כי אינם משגיחים על שבת, רק בנוגע לעבודת השדה. לשם עונג הם רוכבים בשבת, וחולבים את הפרות בשבת. אין להם לא תפלה ולא תענית אפילו ביום כיפור, ובפסח אוכלים מצה וחמץ, ואינם מטפלים כלל עם שמירת הדת.

"בכל כנרת לא מצאנו מזוזה, זולת העלמה עמא גאלדשטיין מוויען (מווינה) שהיא תלמידת ביה"ס, קבעה שתי מזוזות בשני חדרים. היא מספרת, כי העלמות מחללות את השבת וכל קדש. ואך היא הלכה בר"ה ויו"כ לטבריא. גברת אחת שבאה מחדש מברלין בתור מנהלת, חפצה לכבד את השבת בנרות ופרחים, אבל העלמות מטלטלות הנרות מבית לבית. והתלמידה עמא גאלדשטיין שואלת, אם מותר לה להישאר בתור עוזרת במטבח, בתקוה שתכניס סדר כשר במטבח.

ואלו מערכות הצליחו הרבנים בכל זאת לשדד במקום מנוכר כזה? כמעט כלום.

"חברי הועד בשוחחם עם הרבנים אודות תרומות ומעשרות, מוחים נגד דרישת הרבנים בטעמים הידועים. שמחנו לשמוע, כי בבוא שנית הממונה הראשי על המעשרות, הסכימו על יסוד תקין תרומות ומעשרות ונתנו לעשר את התבואות".

המושבה כנרת, באותם ימים
המושבה כנרת, באותם ימים


תפילות בשבתות באולם ההתעמלות

הווה:

בעקבות ביקור המשלחת ואחריו עם ביקורו של הברון דה-רוטשילד במושבה, זכתה כנרת שנים לאחר מכן בשוחט. היה זה הרב קורן ז"ל, שלאחר מכן נהייה רבו של המושב.

דוד טסה מוותיקי הישוב כנרת, מספר, כי הוא זוכר היטב את תחילת דרכו של הרב קורן, שהיה מגיע ממקום מגוריו באחד הקיבוצים, מדווש על גבי אופניו אל המושבה, ושוחט עופות על פי הזמנת התושבים, בכל קיבוץ בסביבה, אליו התבקש להגיע .

באותה עת, המטבח וחדר האוכל של הקיבוץ לא היה כשרים. במקביל למטבח זה, הוקצה מטבח נוסף עבור שמונה ישישים, ששמרו על הכשרות, "הצדיקים של המושבה", כאשר אחת הנשים בשלה עבורם. אלו, גם ערכו תפילות בבית הכנסת ששכן אז בצריף, ומאוחר יותר נחרב.

לפני כ-17 שנה, הכשיר רב האזור הרב שלמה דידי את המטבח וכל החברים נהנים כיום, מאוכל כשר.

כחלק מההתחזקות של תושבים ביהדות, מתקיימות תפילות בשבתות, באולם ההתעמלות של בית הספר המקומי. לא כולם רואים זאת כמובן מאליו. מנהלת בית הספר דווקא לא רואה את הפעילות הרוחנית הזו בעין יפה ודורשת המתפללים, להוציא את כל ה'אביזרים' וספרי הקודש לאחר התפילה, כל פעם מחדש. עם זאת, קיים כיום ביקוש עצום ללימודים ולשיעורי תורה שאינם פוסקים.

בארון הקודש ששוכן בכנרת, נמצא ספר תורה שהעלו לארץ בשנת תרפ"ו, בני הזוג ר' יונה וחנה שפרירי ז"ל, זקניה של המשוררת הלאומית, נעמי שמר. על עץ החיים של ספר התורה נחרט 'ניצל משואת אירופה'. כינוי זה, הוצמד בשעתו גם למלחמת העולם הראשונה. גם אז, היו הרבה בתי כנסת למאכולת אש בידי החיילים הקלגסים, היהודים ראו בתקופה זו - בה סבלו קשות, מעין 'שואה'. היה זה בשעתו, ספר התורה היחידי בכל עמק הירדן.

נושא הקמת בית הכנסת, הוא דואלי לחלוטין. בקרב חברי המושבה כבר התקבלה מזמן הסכמה, כי יש להקים מקום ראוי לתפילה. התקציב לכך, גם כבר אושר, על ידי משרד הדתות. מה שמעכב את יישום ההחלטה, הם חילוקי הדעות הקשים שהתגלעו בין חברי היישוב באשר למיקום פיסת הקרקע, שיש להקצות עבורו.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. כנסו!! חוברת חדשה על מסע המושבות!  

    משה יהושע פינקלשטיין

  2. חשוב לדייק!  

    גדליה כהן

  3. מיהו הרב  

    מנחם

  4. רכישת הספר אלה מסעי  

    אלה מסעי

    • לשקר אין רגליים 

      הרשל'ה