איזה יופי, יש לנו דופק!

המדף הראשי במטבח הפך להיות סוג של בית מרקחת. כל כך הרבה תקוות תליתי בתוספים שקניתי, רק ששכחתי שלפעמים לוקח לי יום שלם עד שאני בכלל מגיעה למטבח. הייתי צריכה להעביר את המדף לחדר שינה.

זו היתה שעת ערב מאוחרת יחסית, עת שכבתי לי במיטה מהרהרת, כיצד יעברו השבועות הללו עד שאחזור לוודא שיש דופק לעובר? מצאתי את עצמי מתפללת: בבקשה שכל זה לא יהיה לשווא. תראה אלוקים מה עובר עלי!

"נוו אמא", שמעתי לפתע את הקולות של הילדים כאילו מתוך חלום. "אנחנו רעבים" – הם המשיכו ללא רחמים. איזו מן אמא אני, חשבתי תוך כדי שאני מנסה להתגלגל במיטתי למצב ישיבה. הראש הסתחרר, הגוף בכלל לא הקשיב לי. מה הבעיה של המוח שלי למען השם, הוא לא יכול לזרוק הוראות תפקוד נאותות?

בעיניים דבוקות, כאילו לא ישנתי חודשים, ביקשתי מהם להתקרב אלי, ללטף, להרגיש את הילדים היפים שלי, המקסימים האלו שביום אחד פתאום לא מזהים את אמא שלהם. "מה יש לך, שאלה הקטנה בת החמש". הסתכלתי עליה בחוסר אונים. "בובה שלי, אמא מרגישה לא טוב, עוד קצת וזה יעבור. בינתיים תצטרכו קצת לעזור לעצמכם. למשל עכשיו אתם תלכו לאכול קורנפלקס עם חלב".

"אין שום אוכל בסיר"? שאל הבכור בן השבע וחצי כשמבט מאוכזב בעיניו. "לא מתוק שלי. אמא לא הצליחה לקום מהמיטה לבשל, וגם עכשיו לא מצליחה. אז לך יפה למטבח ותאכל משהו טעים עם חלב". כמה דקות לאחר מכן כבר לא הייתי שם. שקעתי לתוך שינה טרופה. והם? אני מניחה שהם הסתדרו עד שאבא הגיע...

***
חיכיתי בחוסר סבלנות משווע עד אמצע השבוע השמיני וחזרתי לרופאה. "הבשורה הטובה", הביטה אלי וחיוך על פניה, כאילו היא זו שבהיריון. "שיש לנו דופק"! גייסתי את כל שרירי הפה וממש השתדלתי לחייך. שלא תחשוב שאני מאוכזבת חלילה או משהו כזה. "איזה יופי", הגבתי כמצופה. "ברוך ה' זה אומר שיש פה חיים! האמת? מרגש".

הרגשתי עמוק בתוכי שאני מאוד שמחה. באמת. אבל גם חרדה להפליא. ההיריון שלי עד עכשיו, תודו, נראה ומרגיש הכי מוזר שיכול להיות מכל היבט, בעיקר באיך שהוא גורם לי להרגיש. האם זה אומר שמשהו חלילה לא בסדר? למי יש כוח לכל החרדות האלו?

למה אני כל כך מחוקה? שאלתי את הרופאה, ומיד תיקנתי את לשוני. אני עייפה ברמות שקשה לתאר, מותשת בלי שעשיתי דבר. אני רק ישנה, לא מצליחה להרים את עצמי, מרגישה שהעיניים נסגרות לי בלי שליטה, וכאילו אבן כבדה מורידה את ראשי למיטה בלי יכולת לשלוט בכך. זה נורמלי?

המבט המחייך של הרופאה הרגיע אותי מעט ברמה הרפואית, אבל ממש לא ברמה האישית. לראשונה בחיי למדתי מהו לחץ דם נמוך והשפעותיו.

"לפחות אני יודעת מה עומד מאחורי כל זה, ויודעת שזה לא חריג", אמרתי לו בשעת לילה מאוחרת, שהצלחתי להחליף איתו מילה.

"אז מה", היא ישבה מולי מתקתקת על המקלדת ללא הפוגה, אני נותנת לך הפניה לבדיקות? ארשום לך באלו שבועות עלייך לערוך כל בדיקה".

"אני אעשה סקירת מערכות בסביבות שבוע 24", אמרתי לרופאה. כמובן שאקפיד על מעקב בדיקות אצל אחות באופן קבוע. בינתיים אלך הביתה ואחשוב שוב עם בעלי על בדיקות נוספות. אני קצת מבולבלת מכל השמות והאפשרויות".

הלכתי הביתה בכוחות עצמי, תודה לקל, תוך כדי שאני משחזרת את ההודעה של הרופאה על הדופק. הבנתי פתאום שאני גם מתרגשת, כי זה סוג של אישור למה שמתרחש אצלי ברחם. עם התחושה הטובה הזו, החלטתי להישאר לבושה ומאופרת ולחכות לילדים עד שישובו מהלימודים. כמה הם ישמחו! חשבתי לעצמי בעוד אני חושבת על ארוחת צהריים טעימה. יש כאן התחלה של רגעים יפים – שמחתי לי בשקט.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!