ראיון עם המנצח הראשי של התזמורת האנדלוסית ירושלים
התזמורת האנדלוסית ירושלים, מהווה מוסד מפואר של המוזיקה המסורתית-מזרחית, בדגש על הגוון המרוקאי-אנדלוסי • בראיון עומק עם המנהל המוזיקלי ומנצח התזמורת תום כהן, הוא מספר על הדרך שעבר מנגינה על חלילית ועד הניצוח על תזמורת המבקשת להיות התזמורת הלאומית של ישראל
תום כהן, מנצח התזמורת האנדלוסית ירושלים
התזמורת האנדלוסית ירושלים מככבת כבר שנים רבות בתור התזמורת המובילה בתחום התרבות המזרחית, ואף מחוצה לו. הופעות רבות עם גדולי הפייטנים מהז'אנר המרוקאי-אנדלוסי, ואף עם זמרים מהז'אנר הערבי.
שיתופי הפעולה היצירתיים שלה עם זמרים ואמנים מכל גווני הקשת המוסיקלית, בארץ ובעולם, מאות הופעות ברחבי הארץ והעולם ואלפי מנויים שרק הולכים וגדלים, כבר עשו להם שם דבר. מעל כל ההצלחה הזו מנצח בחור צעיר ומנוסה, שהפך ברבות השנים להיות המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת, הלא הוא תום כהן.
אמנם הוא לא גר בארץ, והוא מנווט בין עיסוקיו הרבים בארץ ובחו"ל, אבל כשרוצים לשבת וללמוד את סוד הצלחתה של התזמורת לשמוע עליו ולנסות לסכם במספר שורות את התופעה הזו, הוא מתפנה בשמחה.
וכך התיישבנו לראיון מעמיק, אודותיו, התפתחותו המוסיקלית והמקצועית, אודות התזמורת עליה הוא מנצח מקרוב ומרחוק, וגם על התקרבותו למקורותיה של הדת היהודית דווקא בזכות עבודתו עם גדולי הפייטנים והחזנים, עולם הפיוטים והתוכן שמספקת המוסיקה המרוקאית-אנדלוסית.
תום כהן (32), מנהל מוסיקלי ומנצח ראשי בתזמורת האנדלוסית ירושלים, מתגורר בבריסל, ניצח בעבר גם בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, הפיק אלבומים לשלל זמרים מהארץ ומהעולם, היה המנהל האמנותי של הפסטיבל למוסיקת עולם בג'יברלטר, הדריך וקבע אבני יסוד לתזמורות בבלגיה בצרפת ובמרוקו.
בדרכו הייחודית יש לומר, הוא רואה את עתידה של התזמורת אותה הוא מנהל (מוסיקלית) כעת כתזמורת לאומית למדינת ישראל, בה כל הסגנונות של כל העדות והמגזרים מוצאים ביטוי מוסיקלי עשיר ומשובח.
בראיון הוא מספר על המסלול הארוך אותו עשתה ועושה התזמורת, על שאיפותיו ממנה, על צמיחתו האישית והמוסיקלית בתוכה, על זה שמספיקה לו כמות הנגנים הנוכחית, ומדוע הוא מעדיף את המתנ"ס העירוני בדורה (נתניה) על פני המשכן לאמנויות הבמה, ויותר מכל על השילוב בין מזרח ומערב, הן בסגנונות המוסיקליים השונים, והן בתפקידו של הנגן והרקע הלימודי השונה.
החוט השזור בין יוני רועה, ר' חיים לוק, בנימין בוזגלו, אנריקו מסיאס, מייק קרוצ'י, זיו יחזקאל, שלמה בר ודייויד ברוזה, ועוד - לילד שנולד בבאר שבע והחל לנגן על חלילית ומנדולינה, והפך עם השנים לאחד המוסיקאים המבוקשים ביותר ברחבי העולם.כשנכנסתי, הרגשתי בור לעומתם
- היכן נולדת וגדלת, מה היו שלבי התפתחותך המוסיקלית, ומהו המנוע שהניע אותך מעת היותכם קבוצת נגנים מצומצמת עד הלום תזמורת מכובדת שהצליחה להציב רף חדש וגבוה לתרבות הכלל-ישראלית?
"נולדתי בבאר שבע לאבא ממוצא עיראקי ואמא ממוצא פולני ואנגלי, ובגיל מאוד צעיר עברתי לירושלים. כשהייתי בגיל 4 אמי זיהתה את החיבור שלי למוסיקה, ושלחה אותי ללמוד חלילית כי זה כלי זול, ואני יכול להתנייד איתו מהשיעור ולבית בכוחות עצמי. למדתי וניגנתי כמה שנים, ולאחר מכן מסיבות משפחתיות עברנו שוב לבאר שבע, שם כבר הבשיל בי רצון חדש, ללמוד לנגן על כלי מיתר, ומה הלך אז הכי חזק ? גיטרה חשמלית.
"אני מגיע ומביע את רצוני ללמוד לנגן על גיטרה חשמלית, אך אומרים לי 'יש לך ידיים קטנות מדי' תבוא עוד 6-7 שנים, וזה במילים אחרות תבוא בגיל 100, אז בלי לבזבז הרבה זמן ובעצתם התחלתי ללמוד לנגן על מנדולינה, והתקדמתי מאוד, עד כדי כך שבשירותי בצבא הוכרתי כמוסיקאי מצטיין, מתוך 20 שצה"ל מגבה את לימודיהם והתפתחותם, סיימתי לימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים, וכבר אז הבנתי דבר חשוב על עצמי.
"כשהגעתי, הרגשתי בור לעומתם, הם היו מלאי- ידיעות, ובקיאים בכל ההיסטוריה המוסיקלית של כל דבר, מהמונחים הפשוטים עד ההגדרות החריפות, והבורות הזו הפריעה לי, הפריעה לי לא בגלל שהרגשתי שחסר לי משהו, להיפך, הרגשתי שזה לא המקום בשבילי, אני לא מחפש להיות ספר, אני לא מחפש ידע יבש, אני מחפש צלילים, אני מחפש את הרגש והנשמה של המוסיקה, הם היו שכלתניים מדי, אני תרתי אחרי הלב.
"עבר זמן, ואני שעוד בילדותי הופעתי כסוג של ילד פלא עם תזמורות מערביות, סולן על המנדולינה, הכרתי את שמואל אלבז שהיה נגן מנדולינה ומנצח בתזמורת האנדלוסית אשדוד, עבדתי לצדו כנגן ועם הזמן כמנצח משנה, ואני אמנם חצי מזרחי וחצי אשכנזי, אבל ההווי שלי, הלב המוסיקלי שלי, עשוי ממיתרים מובהקים של החלק החמים והמלטף שבמוסיקה, מוצא את עצמי במקום שכל הזמן חיפשתי אותו.
"במשך שנים כתבתי עיבודים לתזמורת, ואף ניצחתי על הופעות רבות שהתקיימו ברחבי הארץ, ואז קרה מה שקרה, פערי הבנה עם ההנהלה, ואני עם הרכב הנגנים הוותיק והמכובד נכנסנו לתקופה של מאבק על עצמאותנו התרבותית והכלכלית, הן מבחינת השקפה מוסיקלית והן מבחינת תנאי העבודה, ובסופו של דבר ניצחנו במאבק, משרד המשפטים היה הראשון לחתום בשולי המאבק, ואחריו משרד התרבות, ומעל כולם פסק הדין שניתן בבג"ץ בו נקבע, כי הנגנים הם הם ממשיכי הרעיון שלשמו הוקמה התזמורת, ובזכותו מגיעה התמיכה הממשלתית.
"המהלך נמשך כשנתיים, שנתיים בהם נגנים עבדו ממש בחינם מתוך אמונה ברעיון, בלי שאף אחד יבטיח להם שהם יצליחו, והבסיס הזה הוא האיתן והחזק עליו קמה התזמורת שלנו, אנשים שמסרו את כל מה שהם יכלו לטובת הרעיון הזה, לא אכחד לפעמים זה גם בעוכרינו, אנשים מרגישים כבתוך ביתם רק בגלל ההקרבה הזו, אך ככלל התוצאות מבורכות כפי שאפשר לראות היום.
"זה הרקע האישי שלי בתוך משעוליה של התזמורת הזו, ודווקא לכן זה גם משפיע עלי, כי אם את המוסיקה המערבית למדתי, הרי שאת המוסיקה הזו חייתי, זו מפי ספרים וזו מפי הסביבה בה למדתי, אני גדלתי מוסיקלית בתוך התזמורת, עבודת הניצוח יכולה להיעשות רק בזמן אמת, אין אופציה לעשות חזרות בבית, וזה היה המקום בו קפצתי ראש אינספור פעמים והשתפשפתי והתחספסתי, ובעצם גם הגעתי להבנה חדה וברורה אודות מה רצוני מהתזמורת, מה שאיפותיי ממנה, ומהו המקום שממנו באנו, ולאן פנינו מועדות".
צילום: חלק מנגני התזמורת עם זמר בעל שם עולמי
"התחלנו ממקום שנתן ליוצאי מרוקו את המוזיקה שלהם"
- האם באמת יש משהו שמייחד את המוסיקה המרוקאית-אנדלוסית שהתזמורות המזרחיות הגדולות כולן מבוססות בעיקר עליה?
"אינני חושב שהמציאות הזו תלויה בסגנון כלשהו, אני חושב שפה באמת הייתה הקרבה, וזה נזקף לזכותם של מקימי התזמורת האנדלוסית באשדוד. באו אנשים שהיה חשוב להם לכונן את התרבות והקריבו מעצמם, לקחו סיכונים, ובסופו של דבר אף קצרו פירות.
"אנחנו המשכנו על אותו קו, וכפי שסיפרתי בתקופה הראשונה שהייתה דיי ארוכה, עבדנו ממש ללא תמורה, כך שאני חושב שהמצב שקורה היום הוא בבחינת "יגעת ומצאת תאמין".
כהן מספר על הרעיון שמאחורי היצירה המוזיקלית של התזמורת - "באופן כללי רמת העיקרון היא כזו: אנחנו לא עסוקים ב-לשחזר את העבר, או בלהחזיר את הגלגל אחור, אנחנו יודעים שמה שהיה ואיננו כבודו במקומו מונח, צריכים לקחת את המקוריות, את היופי שבה, ולשלב אותה עם ההווה, ולנסות להתאים אותה הכי הרבה למה שהולך היום, לגוון הסגנונות שמשולב בכל מוסיקה, להעשיר את העיסה, תוך שמירה על טהרתה".
- שינוי השמות של התזמורות, מה עומד מאחוריו?
"בתחילה התזמורת הזו שויכה לעיריית אשקלון, כמו כל תזמורת שרוצה להיות מוכרת על ידי משרד התרבות היינו צריכים להוכיח רצינות, ולהראות פעילות שוטפת, ולשם כך היינו חייבים איזשהו בסיס פיננסי להיתמך על ידו, ועיריית אשקלון מילאה את המשבצת הזו, כעבור זמן מה ובעקבות הצעות נדיבות מעיריות שהציעו את חסותם עלינו, קפצנו על הצעת עיריית ירושלים, וכמו שאני מאמין זה לא סתם.
"זהו בדיוק המסלול שלנו אל לב לבה של ישראל, אין כמו ירושלים עיר קדושה לכל הדתות, אין כמו ירושלים רבת הפנים והסגנונות הצבעים והקהלים המגוונים, ואין כמו להיות התזמורת הרשמית של ירושלים כנציגת תרבות ברחבי העולם".
- יחסי התזמורת עם משרד התרבות וגופים ממלכתיים אחרים, טובים? טעונים שיפור חד צדדי?
"דבר ראשון אני חייב לציין שיחסי התזמורת עם כל הגופים הם מצוינים, אך תמיד השאיפה היא קדימה, זה נכון שאנחנו ממוקמים במקום דיי גבוה מבחינת התקצוב של התזמורות בישראל, אבל בסופו של דבר כשהתזמורת הפילהרמונית מקבלת פי 10 מאיתנו בתקציב, וזה כמובן בגלל מספר הנגנים הגבוה (100) והגדרתה כ-התזמורת הלאומית של מדינת ישראל. אך כל אלו לא מניחים את דעתי, לא ייתכן שהתזמורת הלאומית מיועדת לתרבות של חצי מהלאום, ואף פחות ממנו. אני בעד הצלחתם של כולם, אך בד בבד אני יותר בעד רב-תרבותיות, ושהמצב יהיה כזה שיחייב תזמורות להיות רב-לאומיות, כאלו העונות על כל צורכי התרבות, ולשם אנו צועדים.
- לפני ואחרי כל הסגנונות אתם בראש ובראשונה תזמורת אנדלוסית, מהו קהל היעד שלכם, ומדוע שילוב סגנונות כה רבים הפך להיות הדבר הבולט בטורי ההופעות שלכם ? איך הקהל מקבל זאת?
"בהחלט, קהל היעד הראשוני שלנו היו בני העדה המרוקאית, אותם אלו שגדלו על המוסיקה הזו, והלחנים וסגנון השירה הזה מככב אצלם בשמחות ובתפילות בבית הכנסת, אך עם הזמן ראינו שהמקום שאפשר לקחת אליו את התזמורת הוא גדול הרבה יותר, לתזמורת הזו יש בשורה תרבותית של ממש, שילוב בין סוגים שונים של נגנים, סוגים שונים של צלילים, ועל כל אלה המשמעת האחידה למנצח.
"הגעתי להבנה חדה וברורה, לשחזר את העבר זה לא ילך, לעשות סתם דברים חדשים זה לא ממש קשור לזכות קיומנו. לקחת את המקור ולחקות אותו? ספק אם נצליח, וחבל להציב רף שכבר מוצה ובוצע בעבר. לשנות? להחליף סגנון? זה ההיפך ממה שאנחנו מייצגים. אבל לקחת את אותם חומרים ולרענן אותם, לשבח ולפתח, לעבד ולגוון את התוכן בעזרת מחשבה מעט שונה, לתבלן בעזרת סגנונות אחרים במוסיקה, ולשלב את כל העולמות שבאתי מהם ושהנגנים באו מהם, זה בהחלט דבר חדש, לתת לאוהבי המוסיקה המקורית להרגיש שהם מקבלים את מה שהם אוהבים אך בגרסה מחודשת ומרתקת, וכך גם לפתוח צוהר לעוד אוזניים ישראליות.
"יש לנו המון הופעות, כל אחת וסגנונה, כל אחת והקהל הייחודי שלה, מי שאהב את המופע הזה לא בהכרח אהב את הקודם, ומי שלא אהב את הקודם אולי יאהב את הבא, הגוון הזה מעשיר ומחייב כאחת. כשאני עושה פלמנקו אני לא אדחף בכוח אנדלוסית, וקל וחומר להיפך. וכשאני עושה קונצרט לשיריו של סלים הללי, ברור לך שאני לא אעשה את זה בצורה שתשמע כמו פעם, כי אם כבר עדיף לשמוע אותו. שומר על הרעיון, ומפתח בדיוק במקומות שטרם נגעו בהם.
"אנחנו התחלנו ממקום שבו יוצאי מרוקו קבלו הצגה, הם פתאום מצאו את המוסיקה שלהם לובשת פנים וצורה תיאטרליים, עם במה מכובדת, עשרות נגנים ומנצח, ואט אט עם הזמן זה הפך להיות אותו מראה ואותם רגשות מכל מגזר ועדה כלפינו, כל אחד והופעותיו, והסגנון אליו הוא מחובר.
"וכאן נקודת היתרון, אך כמובן שזה משפיע על ההגדרה וההיכרות שלנו עם הרחוב הישראלי, עדיין לא הגענו לשלב שמבינים אותנו כפי מה שאנחנו עושים, משלבים בין כל הסגנונות ונעזרים בסוג פלוני בשביל לשבח את אלמוני, הדרך למרכז עוד ארוכה, אבל הדרך שעשינו מהתחלה, ארוכה עוד יותר".ההבדל בין נגן מערבי לנגן מזרחי
- לנגן על מנדולינה, לנצח, להיות נגן מזרחי, מערבי, מה המחיצה בין כל אלו, וכיצד משלבים ביניהם בעבודתכם כצוות?
"אני אכן מנגן על מנדולינה, וכשם שהשקעתי בצעירותי בנגינה עליה, כך גם היום. אבל היום עיקר כוחי ומרצי מושקעים בעבודת הניצוח, אני לא יכול לומר שאני אוהב לעשות את זה יותר או את זה פחות, אך משבצת הניצוח מתחברת לי יותר עם השאיפות התרבותיות שלי, אם זה בהובלת התזמורת אל מרכז הקונצנזוס המוסיקלי בישראל, ואם זה בהקמת והדרכת תזמורות ברחבי העולם, מה גם שבאיזשהו מקום קל יותר לנווט את הספינה מאשר להיות במקום בו אני צריך להיות חלק מדבר מסוים, העבודה של נגן מבחינת זה דורשת יותר הוכחה עצמית, כי הוא תלוי בעצמו, אני לא טוען שאני נח, אבל בהחלט העבודה שלי תלויה בי ובכל מי שמסביב.
"התפקיד של המנצח הוא לחבר בין כל האמנים, לנגן ממש על כולם, ולחבר את כל זה לקהל שעומד מאחוריי, לציפיותיו המוסיקליות מההופעה, מהנגנים ומהזמר. השילוב הייחודי אצלנו בתזמורת בין נגנים מזרחיים ומערביים גרם למצב בו כולם פשוט למדו מכולם.
"אמני הרעיון למדו את היתרון בלעבוד על פי הספר ולהיות מתואמים, ואמני התווים למדו את ערכה של היצירתיות שלא יכולה להיות כתובה, וכולם למדו מכולם, כולם מעריכים את כולם, אין אחד נכווה מחופתו של חבירו, כולם תחת אותה החופה מקדשים זה את זה.
"נגן מערבי רואה את הבמה כמקום בו הוא אמור להוכיח את עצמו ולהציע את יכולותיו, ואת התוכן המוסיקלי שהוא רכש, נגן מזרחי מתייחס לבמה יותר כאל מקום עבודה בו הוא אמור לתת מענה לדרישה והציפייה של הקהל, בין אם הן מתוכננות מראש ובין אם הן ספונטניות. ברור שמבחינת שניהן זו עבודה, אבל ההבנה בין האמן לקהל שונה, כאן הוא בא להציג משהו, והקהל מקשיב לו, לעומתו הנגן המזרחי מרגיש יותר "כלי שרת" של הקהל, אותו הוא אמור לספק לפי מה שהוא תכנן ובעיקר לפי מה שהאווירה והאנרגיות בזמן אמת ידרשו ממנו, וכך בין חלקי המוסיקה המתואמים עד לאחרון התווים ישנם חלקים בהם הסולנים מבטאים את יכולותיהם, עם זה אמן הקאנון אלי אביכזר, או אמן הכינור פאדל מאנע, או שאר הסולנים המוכשרים שמנגנים אצלנו, יש את החלק המסודר והקבוע, ויש את החלק הספונטני והיצירתי".
כהן מבהיר - "למרות שבמחשבה ראשונה זה אולי נראה כ-כלאיים שעשויות להוביל לחיכוכים ולאי הסכמות, עם הזמן למדו כולם להעריך את אלו את יתרונותיהם של אלו, וכך המקסימום של כל סגנון משתלב יחד לכדי תוצאה מושלמת על הבמה.
- איפה מצאת את עצמך בתוך כל זה מבחינת החיבור שלך לתוכן הרוחני של הפיוטים והעבודה עם נגנים ומוסיקאים יהודיים?
"עם הזמן כשאתה מוקף בפייטנים משכמם ומעלה, ונגנים דתיים מלאי תוכן יהודי, ובמהלך העבודה אתה נפגש עם טקסטים עמוקים שנכתבו בחכמה רבה, עם המון תוכן מוסרי ותורני ולעיתים הלכתי, זה באופן בלתי נמנע זורק אותך למחוזות של לימוד, חקירה, בדיקה, רצון לדעת ולהבין, והבנה חדה וברורה שיש סיבה ויש מסובב, אני לא יכול להרגיש שכל הטוב הזה קורה לי ולתזמורת, בלי שנדאג כל הזמן להיות ראויים לכל הטוב הזה.
"בספריו של הרמב"ם אני אוהב לדפדף ללמוד ולהחכים, ובאופן כללי כל דבר שיש מה ללמוד ממנו, כל ספר שאפשר להחכים ממנו, שניתן לצאת ממנו ובעזרתו אדם טוב יותר, אני הראשון שיקנה ויקרא אותו בחפץ לב".
שיתופי הפעולה היצירתיים שלה עם זמרים ואמנים מכל גווני הקשת המוסיקלית, בארץ ובעולם, מאות הופעות ברחבי הארץ והעולם ואלפי מנויים שרק הולכים וגדלים, כבר עשו להם שם דבר. מעל כל ההצלחה הזו מנצח בחור צעיר ומנוסה, שהפך ברבות השנים להיות המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת, הלא הוא תום כהן.
אמנם הוא לא גר בארץ, והוא מנווט בין עיסוקיו הרבים בארץ ובחו"ל, אבל כשרוצים לשבת וללמוד את סוד הצלחתה של התזמורת לשמוע עליו ולנסות לסכם במספר שורות את התופעה הזו, הוא מתפנה בשמחה.
וכך התיישבנו לראיון מעמיק, אודותיו, התפתחותו המוסיקלית והמקצועית, אודות התזמורת עליה הוא מנצח מקרוב ומרחוק, וגם על התקרבותו למקורותיה של הדת היהודית דווקא בזכות עבודתו עם גדולי הפייטנים והחזנים, עולם הפיוטים והתוכן שמספקת המוסיקה המרוקאית-אנדלוסית.
תום כהן (32), מנהל מוסיקלי ומנצח ראשי בתזמורת האנדלוסית ירושלים, מתגורר בבריסל, ניצח בעבר גם בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, הפיק אלבומים לשלל זמרים מהארץ ומהעולם, היה המנהל האמנותי של הפסטיבל למוסיקת עולם בג'יברלטר, הדריך וקבע אבני יסוד לתזמורות בבלגיה בצרפת ובמרוקו.
בדרכו הייחודית יש לומר, הוא רואה את עתידה של התזמורת אותה הוא מנהל (מוסיקלית) כעת כתזמורת לאומית למדינת ישראל, בה כל הסגנונות של כל העדות והמגזרים מוצאים ביטוי מוסיקלי עשיר ומשובח.
בראיון הוא מספר על המסלול הארוך אותו עשתה ועושה התזמורת, על שאיפותיו ממנה, על צמיחתו האישית והמוסיקלית בתוכה, על זה שמספיקה לו כמות הנגנים הנוכחית, ומדוע הוא מעדיף את המתנ"ס העירוני בדורה (נתניה) על פני המשכן לאמנויות הבמה, ויותר מכל על השילוב בין מזרח ומערב, הן בסגנונות המוסיקליים השונים, והן בתפקידו של הנגן והרקע הלימודי השונה.
החוט השזור בין יוני רועה, ר' חיים לוק, בנימין בוזגלו, אנריקו מסיאס, מייק קרוצ'י, זיו יחזקאל, שלמה בר ודייויד ברוזה, ועוד - לילד שנולד בבאר שבע והחל לנגן על חלילית ומנדולינה, והפך עם השנים לאחד המוסיקאים המבוקשים ביותר ברחבי העולם.כשנכנסתי, הרגשתי בור לעומתם
- היכן נולדת וגדלת, מה היו שלבי התפתחותך המוסיקלית, ומהו המנוע שהניע אותך מעת היותכם קבוצת נגנים מצומצמת עד הלום תזמורת מכובדת שהצליחה להציב רף חדש וגבוה לתרבות הכלל-ישראלית?
"נולדתי בבאר שבע לאבא ממוצא עיראקי ואמא ממוצא פולני ואנגלי, ובגיל מאוד צעיר עברתי לירושלים. כשהייתי בגיל 4 אמי זיהתה את החיבור שלי למוסיקה, ושלחה אותי ללמוד חלילית כי זה כלי זול, ואני יכול להתנייד איתו מהשיעור ולבית בכוחות עצמי. למדתי וניגנתי כמה שנים, ולאחר מכן מסיבות משפחתיות עברנו שוב לבאר שבע, שם כבר הבשיל בי רצון חדש, ללמוד לנגן על כלי מיתר, ומה הלך אז הכי חזק ? גיטרה חשמלית.
"אני מגיע ומביע את רצוני ללמוד לנגן על גיטרה חשמלית, אך אומרים לי 'יש לך ידיים קטנות מדי' תבוא עוד 6-7 שנים, וזה במילים אחרות תבוא בגיל 100, אז בלי לבזבז הרבה זמן ובעצתם התחלתי ללמוד לנגן על מנדולינה, והתקדמתי מאוד, עד כדי כך שבשירותי בצבא הוכרתי כמוסיקאי מצטיין, מתוך 20 שצה"ל מגבה את לימודיהם והתפתחותם, סיימתי לימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים, וכבר אז הבנתי דבר חשוב על עצמי.
"כשהגעתי, הרגשתי בור לעומתם, הם היו מלאי- ידיעות, ובקיאים בכל ההיסטוריה המוסיקלית של כל דבר, מהמונחים הפשוטים עד ההגדרות החריפות, והבורות הזו הפריעה לי, הפריעה לי לא בגלל שהרגשתי שחסר לי משהו, להיפך, הרגשתי שזה לא המקום בשבילי, אני לא מחפש להיות ספר, אני לא מחפש ידע יבש, אני מחפש צלילים, אני מחפש את הרגש והנשמה של המוסיקה, הם היו שכלתניים מדי, אני תרתי אחרי הלב.
"עבר זמן, ואני שעוד בילדותי הופעתי כסוג של ילד פלא עם תזמורות מערביות, סולן על המנדולינה, הכרתי את שמואל אלבז שהיה נגן מנדולינה ומנצח בתזמורת האנדלוסית אשדוד, עבדתי לצדו כנגן ועם הזמן כמנצח משנה, ואני אמנם חצי מזרחי וחצי אשכנזי, אבל ההווי שלי, הלב המוסיקלי שלי, עשוי ממיתרים מובהקים של החלק החמים והמלטף שבמוסיקה, מוצא את עצמי במקום שכל הזמן חיפשתי אותו.
"במשך שנים כתבתי עיבודים לתזמורת, ואף ניצחתי על הופעות רבות שהתקיימו ברחבי הארץ, ואז קרה מה שקרה, פערי הבנה עם ההנהלה, ואני עם הרכב הנגנים הוותיק והמכובד נכנסנו לתקופה של מאבק על עצמאותנו התרבותית והכלכלית, הן מבחינת השקפה מוסיקלית והן מבחינת תנאי העבודה, ובסופו של דבר ניצחנו במאבק, משרד המשפטים היה הראשון לחתום בשולי המאבק, ואחריו משרד התרבות, ומעל כולם פסק הדין שניתן בבג"ץ בו נקבע, כי הנגנים הם הם ממשיכי הרעיון שלשמו הוקמה התזמורת, ובזכותו מגיעה התמיכה הממשלתית.
"המהלך נמשך כשנתיים, שנתיים בהם נגנים עבדו ממש בחינם מתוך אמונה ברעיון, בלי שאף אחד יבטיח להם שהם יצליחו, והבסיס הזה הוא האיתן והחזק עליו קמה התזמורת שלנו, אנשים שמסרו את כל מה שהם יכלו לטובת הרעיון הזה, לא אכחד לפעמים זה גם בעוכרינו, אנשים מרגישים כבתוך ביתם רק בגלל ההקרבה הזו, אך ככלל התוצאות מבורכות כפי שאפשר לראות היום.
"זה הרקע האישי שלי בתוך משעוליה של התזמורת הזו, ודווקא לכן זה גם משפיע עלי, כי אם את המוסיקה המערבית למדתי, הרי שאת המוסיקה הזו חייתי, זו מפי ספרים וזו מפי הסביבה בה למדתי, אני גדלתי מוסיקלית בתוך התזמורת, עבודת הניצוח יכולה להיעשות רק בזמן אמת, אין אופציה לעשות חזרות בבית, וזה היה המקום בו קפצתי ראש אינספור פעמים והשתפשפתי והתחספסתי, ובעצם גם הגעתי להבנה חדה וברורה אודות מה רצוני מהתזמורת, מה שאיפותיי ממנה, ומהו המקום שממנו באנו, ולאן פנינו מועדות".
צילום: חלק מנגני התזמורת עם זמר בעל שם עולמי"התחלנו ממקום שנתן ליוצאי מרוקו את המוזיקה שלהם"
- האם באמת יש משהו שמייחד את המוסיקה המרוקאית-אנדלוסית שהתזמורות המזרחיות הגדולות כולן מבוססות בעיקר עליה?
"אינני חושב שהמציאות הזו תלויה בסגנון כלשהו, אני חושב שפה באמת הייתה הקרבה, וזה נזקף לזכותם של מקימי התזמורת האנדלוסית באשדוד. באו אנשים שהיה חשוב להם לכונן את התרבות והקריבו מעצמם, לקחו סיכונים, ובסופו של דבר אף קצרו פירות.
"אנחנו המשכנו על אותו קו, וכפי שסיפרתי בתקופה הראשונה שהייתה דיי ארוכה, עבדנו ממש ללא תמורה, כך שאני חושב שהמצב שקורה היום הוא בבחינת "יגעת ומצאת תאמין".
כהן מספר על הרעיון שמאחורי היצירה המוזיקלית של התזמורת - "באופן כללי רמת העיקרון היא כזו: אנחנו לא עסוקים ב-לשחזר את העבר, או בלהחזיר את הגלגל אחור, אנחנו יודעים שמה שהיה ואיננו כבודו במקומו מונח, צריכים לקחת את המקוריות, את היופי שבה, ולשלב אותה עם ההווה, ולנסות להתאים אותה הכי הרבה למה שהולך היום, לגוון הסגנונות שמשולב בכל מוסיקה, להעשיר את העיסה, תוך שמירה על טהרתה".
- שינוי השמות של התזמורות, מה עומד מאחוריו?
"בתחילה התזמורת הזו שויכה לעיריית אשקלון, כמו כל תזמורת שרוצה להיות מוכרת על ידי משרד התרבות היינו צריכים להוכיח רצינות, ולהראות פעילות שוטפת, ולשם כך היינו חייבים איזשהו בסיס פיננסי להיתמך על ידו, ועיריית אשקלון מילאה את המשבצת הזו, כעבור זמן מה ובעקבות הצעות נדיבות מעיריות שהציעו את חסותם עלינו, קפצנו על הצעת עיריית ירושלים, וכמו שאני מאמין זה לא סתם.
"זהו בדיוק המסלול שלנו אל לב לבה של ישראל, אין כמו ירושלים עיר קדושה לכל הדתות, אין כמו ירושלים רבת הפנים והסגנונות הצבעים והקהלים המגוונים, ואין כמו להיות התזמורת הרשמית של ירושלים כנציגת תרבות ברחבי העולם".
- יחסי התזמורת עם משרד התרבות וגופים ממלכתיים אחרים, טובים? טעונים שיפור חד צדדי?
"דבר ראשון אני חייב לציין שיחסי התזמורת עם כל הגופים הם מצוינים, אך תמיד השאיפה היא קדימה, זה נכון שאנחנו ממוקמים במקום דיי גבוה מבחינת התקצוב של התזמורות בישראל, אבל בסופו של דבר כשהתזמורת הפילהרמונית מקבלת פי 10 מאיתנו בתקציב, וזה כמובן בגלל מספר הנגנים הגבוה (100) והגדרתה כ-התזמורת הלאומית של מדינת ישראל. אך כל אלו לא מניחים את דעתי, לא ייתכן שהתזמורת הלאומית מיועדת לתרבות של חצי מהלאום, ואף פחות ממנו. אני בעד הצלחתם של כולם, אך בד בבד אני יותר בעד רב-תרבותיות, ושהמצב יהיה כזה שיחייב תזמורות להיות רב-לאומיות, כאלו העונות על כל צורכי התרבות, ולשם אנו צועדים.
- לפני ואחרי כל הסגנונות אתם בראש ובראשונה תזמורת אנדלוסית, מהו קהל היעד שלכם, ומדוע שילוב סגנונות כה רבים הפך להיות הדבר הבולט בטורי ההופעות שלכם ? איך הקהל מקבל זאת?
"בהחלט, קהל היעד הראשוני שלנו היו בני העדה המרוקאית, אותם אלו שגדלו על המוסיקה הזו, והלחנים וסגנון השירה הזה מככב אצלם בשמחות ובתפילות בבית הכנסת, אך עם הזמן ראינו שהמקום שאפשר לקחת אליו את התזמורת הוא גדול הרבה יותר, לתזמורת הזו יש בשורה תרבותית של ממש, שילוב בין סוגים שונים של נגנים, סוגים שונים של צלילים, ועל כל אלה המשמעת האחידה למנצח.
"הגעתי להבנה חדה וברורה, לשחזר את העבר זה לא ילך, לעשות סתם דברים חדשים זה לא ממש קשור לזכות קיומנו. לקחת את המקור ולחקות אותו? ספק אם נצליח, וחבל להציב רף שכבר מוצה ובוצע בעבר. לשנות? להחליף סגנון? זה ההיפך ממה שאנחנו מייצגים. אבל לקחת את אותם חומרים ולרענן אותם, לשבח ולפתח, לעבד ולגוון את התוכן בעזרת מחשבה מעט שונה, לתבלן בעזרת סגנונות אחרים במוסיקה, ולשלב את כל העולמות שבאתי מהם ושהנגנים באו מהם, זה בהחלט דבר חדש, לתת לאוהבי המוסיקה המקורית להרגיש שהם מקבלים את מה שהם אוהבים אך בגרסה מחודשת ומרתקת, וכך גם לפתוח צוהר לעוד אוזניים ישראליות.
"יש לנו המון הופעות, כל אחת וסגנונה, כל אחת והקהל הייחודי שלה, מי שאהב את המופע הזה לא בהכרח אהב את הקודם, ומי שלא אהב את הקודם אולי יאהב את הבא, הגוון הזה מעשיר ומחייב כאחת. כשאני עושה פלמנקו אני לא אדחף בכוח אנדלוסית, וקל וחומר להיפך. וכשאני עושה קונצרט לשיריו של סלים הללי, ברור לך שאני לא אעשה את זה בצורה שתשמע כמו פעם, כי אם כבר עדיף לשמוע אותו. שומר על הרעיון, ומפתח בדיוק במקומות שטרם נגעו בהם.
"אנחנו התחלנו ממקום שבו יוצאי מרוקו קבלו הצגה, הם פתאום מצאו את המוסיקה שלהם לובשת פנים וצורה תיאטרליים, עם במה מכובדת, עשרות נגנים ומנצח, ואט אט עם הזמן זה הפך להיות אותו מראה ואותם רגשות מכל מגזר ועדה כלפינו, כל אחד והופעותיו, והסגנון אליו הוא מחובר.
"וכאן נקודת היתרון, אך כמובן שזה משפיע על ההגדרה וההיכרות שלנו עם הרחוב הישראלי, עדיין לא הגענו לשלב שמבינים אותנו כפי מה שאנחנו עושים, משלבים בין כל הסגנונות ונעזרים בסוג פלוני בשביל לשבח את אלמוני, הדרך למרכז עוד ארוכה, אבל הדרך שעשינו מהתחלה, ארוכה עוד יותר".ההבדל בין נגן מערבי לנגן מזרחי
- לנגן על מנדולינה, לנצח, להיות נגן מזרחי, מערבי, מה המחיצה בין כל אלו, וכיצד משלבים ביניהם בעבודתכם כצוות?
"אני אכן מנגן על מנדולינה, וכשם שהשקעתי בצעירותי בנגינה עליה, כך גם היום. אבל היום עיקר כוחי ומרצי מושקעים בעבודת הניצוח, אני לא יכול לומר שאני אוהב לעשות את זה יותר או את זה פחות, אך משבצת הניצוח מתחברת לי יותר עם השאיפות התרבותיות שלי, אם זה בהובלת התזמורת אל מרכז הקונצנזוס המוסיקלי בישראל, ואם זה בהקמת והדרכת תזמורות ברחבי העולם, מה גם שבאיזשהו מקום קל יותר לנווט את הספינה מאשר להיות במקום בו אני צריך להיות חלק מדבר מסוים, העבודה של נגן מבחינת זה דורשת יותר הוכחה עצמית, כי הוא תלוי בעצמו, אני לא טוען שאני נח, אבל בהחלט העבודה שלי תלויה בי ובכל מי שמסביב.
"התפקיד של המנצח הוא לחבר בין כל האמנים, לנגן ממש על כולם, ולחבר את כל זה לקהל שעומד מאחוריי, לציפיותיו המוסיקליות מההופעה, מהנגנים ומהזמר. השילוב הייחודי אצלנו בתזמורת בין נגנים מזרחיים ומערביים גרם למצב בו כולם פשוט למדו מכולם.
"אמני הרעיון למדו את היתרון בלעבוד על פי הספר ולהיות מתואמים, ואמני התווים למדו את ערכה של היצירתיות שלא יכולה להיות כתובה, וכולם למדו מכולם, כולם מעריכים את כולם, אין אחד נכווה מחופתו של חבירו, כולם תחת אותה החופה מקדשים זה את זה.
"נגן מערבי רואה את הבמה כמקום בו הוא אמור להוכיח את עצמו ולהציע את יכולותיו, ואת התוכן המוסיקלי שהוא רכש, נגן מזרחי מתייחס לבמה יותר כאל מקום עבודה בו הוא אמור לתת מענה לדרישה והציפייה של הקהל, בין אם הן מתוכננות מראש ובין אם הן ספונטניות. ברור שמבחינת שניהן זו עבודה, אבל ההבנה בין האמן לקהל שונה, כאן הוא בא להציג משהו, והקהל מקשיב לו, לעומתו הנגן המזרחי מרגיש יותר "כלי שרת" של הקהל, אותו הוא אמור לספק לפי מה שהוא תכנן ובעיקר לפי מה שהאווירה והאנרגיות בזמן אמת ידרשו ממנו, וכך בין חלקי המוסיקה המתואמים עד לאחרון התווים ישנם חלקים בהם הסולנים מבטאים את יכולותיהם, עם זה אמן הקאנון אלי אביכזר, או אמן הכינור פאדל מאנע, או שאר הסולנים המוכשרים שמנגנים אצלנו, יש את החלק המסודר והקבוע, ויש את החלק הספונטני והיצירתי".
כהן מבהיר - "למרות שבמחשבה ראשונה זה אולי נראה כ-כלאיים שעשויות להוביל לחיכוכים ולאי הסכמות, עם הזמן למדו כולם להעריך את אלו את יתרונותיהם של אלו, וכך המקסימום של כל סגנון משתלב יחד לכדי תוצאה מושלמת על הבמה.
- איפה מצאת את עצמך בתוך כל זה מבחינת החיבור שלך לתוכן הרוחני של הפיוטים והעבודה עם נגנים ומוסיקאים יהודיים?
"עם הזמן כשאתה מוקף בפייטנים משכמם ומעלה, ונגנים דתיים מלאי תוכן יהודי, ובמהלך העבודה אתה נפגש עם טקסטים עמוקים שנכתבו בחכמה רבה, עם המון תוכן מוסרי ותורני ולעיתים הלכתי, זה באופן בלתי נמנע זורק אותך למחוזות של לימוד, חקירה, בדיקה, רצון לדעת ולהבין, והבנה חדה וברורה שיש סיבה ויש מסובב, אני לא יכול להרגיש שכל הטוב הזה קורה לי ולתזמורת, בלי שנדאג כל הזמן להיות ראויים לכל הטוב הזה.
"בספריו של הרמב"ם אני אוהב לדפדף ללמוד ולהחכים, ובאופן כללי כל דבר שיש מה ללמוד ממנו, כל ספר שאפשר להחכים ממנו, שניתן לצאת ממנו ובעזרתו אדם טוב יותר, אני הראשון שיקנה ויקרא אותו בחפץ לב".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 27 תגובות