1. עמוד הבית
  2. לובי נשי
  3. העצמה נשית

נשות מתנדבי זק"א על רגע האסון: "אמרתי לו לך"

מרגלית יעקובוביץ' וחיה פוקסמן בראיון ל'לובי נשי': על שינויים בתוכניות, לילות ללא שינה, והרבה דאגה, עידוד ותמיכה • "כשהוא יוצא לזירה - זה כאילו שכולנו איתו שם"
Print שיפי חריטן , ו' אדר תשע"ו 15/02/2016 23:04

אוטובוס תאונה (3)

לאחר יממה קשה וכואבת, שש לוויות בפחות מ-24 שעות. הלב מסרב להאמין. קשה להתעלם מהעובדה שבזירת הדמים נראו המלאכים בדמויות אדם, מתנדבים שעשו מלאכת קודש בניקוי הזירה, באיסוף כל פיסה של דבר הזקוק לקבורה, פינוי פצועים, מתים, סיוע בזיהוי ועוד מכל הטרגדיה הזו. אבל מה קרה באותן שעות עם הנשים שלהן? כאשר נתקלנו באחת הקבוצות ברשת החברתית, בתגובה מעוררת כעס, בה נכתב כי "הם יוצאים רק בשביל להצטלם", החלטנו, ב'לובי נשי' – לצאת לשוחח עם שתי נשות מתנדבים, או למעשה מתנדבות ממש, שכן זו התחושה וזו התמונה העולה מהדברים, ולשמוע מה עבר עליהן בזמן שהמלאכים שלהן יצאו לעשות עבודת קודש.

"אם הייתי יכולה לצאת לסייע לו בזירה – הייתי עושה זאת"
השעה היתה חמש וחצי אחר הצהריים. זמן קצר קודם לכן, חזר בערלה יעקובוביץ', איש זק"א ותיק, מיום עבודה, וישב לשיחה עם מרגלית, רעייתו, לאחר יום שלם בו לא התראו. בדיוק אז הגיע צפצוף המירס המבשר רעות.

בערלה יצא, ומרגלית נשארה בבית, ניגשת להרגיע את התינוקת שהתחילה לבכות.
"רגע לפני שהמירס והביפר רטטו וצפצפו, עוד ישבנו לשיחה כל כך רגועה", משחזרת מרגלית. "אבל מיד כשהבנו שמדובר באירוע רב נפגעים, לא חשבתי שניה ואמרתי לו 'לך'. והוא הלך".

הפעם הבאה שהיא ראתה אותו, היתה בחצות הלילה. "עד אז התעדכנתי ועקבתי כמו כולם וכאב הלב היה בלתי נתפס. וידעתי שבשעות האלו, בהן טיפלתי לבד בילדונת, קילחתי, השכבתי לישון והלכתי לסדר את הבית אחרי יום של חיים – בעלי עושה עבודת קודש אמיתית, שלא כל אחד יכול לעשות".

בשעה 12 בלילה הוא חזר "ואיתו רעש הצלצולים שלא פסק", היא אומרת. "ביקשתי ממנו שילך לישון קצת, כי היה נראה מותש, ואכן הוא עלה למיטה, אך זמן קצר לאחר מכן הגיע הטלפון שקרא לו. היו צריכים עזרה בזיהוי הגופה האחרונה באבו כביר. ברור שהוא קם מיד, ויצא שוב מהבית. הפעם הבאה שראיתי אותו היתה בשעה ארבע לפנות בוקר".

"למעשה, גם אני לא ישנתי כל הלילה. היציאות שלו, הרעשים, הדיווחים, ההמתנה שיחזור, הדאגה– אנחנו ממש יחד בעניין הזה", היא אומרת. יותר מכך, היא מעידה על עצמה, "לו יכולתי לצאת איתו לזירה ולסייע – הייתי עושה זאת. אלא שאין לי את האפשרות לכך, ולכן אני נשארת בבית, שולחת עידוד מרחוק ותומכת בכל שניה שהוא עסוק בחסד הבלתי מובן הזה".

"כשהוא יוצא לאירוע – כולנו איתו שם, זה מובן מאליו"
גם את חיים וחיה פוקסמן, האירוע תפס בשעה זהה, אחרי יום עבודה מפרך. "בשבוע שעבר לא היה לנו רגע פנוי לערב שקט ואיכותי", מספרת חיה פוקסמן. "אז קבענו שיום ראשון בערב מוקדש לבית – לשקט שלנו. וכך זה התחיל. חיים חזר הביתה, והילדים היו מאושרים לשבת לשתף אותו במה שעבר עליהם במשך היום. ואז ברגע אחד הגיעו הצפצופים המוכרים"...

בשבריר שניה הביתה הפך כמרקחה. חיים עזב לזירה, וחיה נותרה עם הילדים, כהרגלה. "רק זמן קצר לאחר מכן הבנו שמדובר באירוע חמור ממש", היא משחזרת. "את חיים בלתי אפשרי היה להשיג. אין קשר אישי –הכל מדיווחים שהגיעו לכלי התקשורת. הילדים איתי בבית חרדים מכל בדל מידע, וכרגיל מתפללים שאבא יחזור בשלום".

כשיש פיגוע, חלילה, חיה מספרת גם על הלחץ מפני סכנה שעלולה להתרחש, אך כשיש תאונה, הפחד הוא בעיקר מהנזק הנפשי. "כשהבנתי שהאירוע חריג, ידעתי איך הוא יחזור הביתה. ידעתי גם שאני חייבת להישאר שם בשבילו, כדי שיהיה לו מקום לפרוק קצת את החוויות שחווה שם, שלא ישאיר הכל בתוכו".

בשעת לילה מאוחרת הוא שב מזירת התאונה, מותש ועייף נפשית. "מצד אחד את רוצה להימנע מכמה שיותר תיאורים, מצד שני את רוצה לסייע לבעלך ולהיות שם איתו ולמענו. אז במקום ערב שקט ורגוע בבית, קיבלנו לילה של תשישות הנפש, אבל מלא עוצמה וסיפוק מהחסד והנתינה שיש באפשרותנו לתת".

כשמתנדב יוצא לזירה, הוא לא אדם יחיד לעצמו. הוא משאיר אחריו אישה וילדים – משפחה תומכת ודואגת, שחרדה לשלומו הגופני והנפשי, ומלווה אותו ללא עוררין, מה שמעניק לו את הכוח לשליחות הזו שהוא מקיים.

"כשחיים נמצא באירוע, זה כאילו כולנו בזירה", מסבירה חיה. "הילדים שותפים, כל אחד ברמת הגיל והאפשרות שלו להכיל מידע, ואני שם, כמובן, עם הדאגה, ועם ההמתנה לו בבית, וכמובן עם התמיכה המלאה לדבר הבלתי מובן מאליו שהוא עושה".


אולי יעניין אותך גם

אולי יעניין אותך גם



הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. יש שבטים בישראל שיוצאים לשבוועות מהבית למילואים... ויש שבהפתעה/התראה קצרה.......  (ל”ת)


    • התוכי הגיע!!!! (ל”ת)

      יוסלה חריף

  2. כבוד המת חשוב יותר מהצלת חיים.  

    שריר

    • וכל המתנדבים של הצלה הם מה??????? 


    • חיחיחיחיחי בדיחות הקרש הקבועות של שריר גורמות לי נמנמום פתאומי (ל”ת)

      יוסלה