1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. הרב מנחם ברוד

לעורר מחדש את אהבת הארץ

אילו היה הכאב משותף לכולנו, וגם מי שתומכים במסירת חבלי ארץ לנכרים היו מדברים על כך במונחים של גדיעת איבר חי – הייתה לכולנו תחושה שאנחנו מבינים איש את רעהו, על-אף חילוקי הדעות
Print הרב מנחם ברוד , ט' שבט תשס"ו 07/02/2006 00:00

מנחם ברוד



ההרס רווי הדם והאלימות של היישוב עמונה העלה עוד יותר את מפלס המתח בין חלקי העם. ציבור אוהבי ארץ-ישראל, שהוכה קשה כל-כך בחורבן גוש קטיף, ואשר כעשרת-אלפים מבניו עדיין מתגלגלים בין בתי-מלון וקרוונים, בתחושה נוראה שפשוט זרקו אותם לכלבים – חש שוב כי רומסים אותו ואת ערכיו, בלי מידה מזערית של הבנה ורגישות.

מנגד באים וטוענים, שהציבור הזה הוא כיום מיעוט בעם, וכי עליו לקבל את הכרעת הרוב. הטענה הזאת יכולה להיות לגיטימית בעניינים שגרתיים של ניהול מדינה. היא אינה לגיטימית בדברים הנוגעים בעצם נפשם של רבים ובערכי-יסוד שטופחו בעם-ישראל דורות רבים.

הכרעה לא-לגיטימית


לו הייתה השאלה העומדת על הפרק טכנית במהותה – איך ליישב את הסכסוך עם מדינות ערב, ואיך לנהל את מערכת היחסים מול העולם – היה לגיטימי לטעון שעל המיעוט לכבד את הכרעת הרוב.

אולם כאן מדובר בשאלה ערכית, הנוגעת ליחסנו לארץ-ישראל – האם הארץ היא 'שטחים' נדל"ניים, בלא ערך רגשי, שאפשר לסחור בהם, לוותר עליהם ולמסרם לאחרים, או שהיא ארץ-ישראל על כל המשתמע מכך.

למרבה הצער, ציבור גדול איבד את הזיקה לארץ-ישראל. הארץ אינה מפעימה את ליבו. קדושת הארץ היא ממנו והלאה. כשיהודים מתבטאים על חלקי ארץ-ישראל במונחים כמו "אין לנו מה לחפש שם", יש כאן תחושת ניכור וניתוק מערכי-יסוד בסיסיים של קשר לארץ-ישראל.

אילו היו הערכים הללו משותפים לכל חלקי הציבור, וכל יהודי החי בארץ היה חש את הכאב הנורא שבקריעת חלק מארץ-ישראל ומסירתו לזרים – היה הדיון מתנהל בדרך שונה לגמרי. אילו היה הכאב משותף לכולנו, וגם מי שתומכים במסירת חבלי ארץ לנכרים היו מדברים על כך במונחים של גדיעת איבר חי מגוף האדם – הייתה לכולנו תחושה שאנחנו מבינים איש את רעהו, אף שיש בינינו חילוקי דעות. אולם אופיו של הוויכוח אצלנו דומה יותר לדו-שיח בין חירשים, כאשר אין בכלל בסיס משותף לדיון.

מכאן נובעת התחושה שגם אם הרוב מחליט לקרוע חלקים מארץ-ישראל ולמסרם לאויבינו, זו הכרעה בלתי-לגיטימית. משל למה הדבר דומה, לעיוורים שיכריעו ברוב שאלות הנוגעות לצבעים, ואנשים נטולי חוש מוזיקלי יחליטו בענייני שירה ונגינה. מי שאינו חש את קדושת הארץ ואת האהבה אליה, מה הפלא שהוא מסכים בקלות רבה כל-כך למסור את ליבה לידי מרצחים?

יום לאהבת הארץ


כדי שהוויכוח יהיה לגיטימי, חובה על כולנו לחזור לבסיס הערכים שבשמו ערגנו לארץ-ישראל והגענו לכאן מכל קצווי תבל. אין יום מתאים לזה מט"ו בשבט. לאורך ההיסטוריה היהודית ריכז יום זה מגוון פעילויות לביטויה של אהבת ארץ-ישראל. אכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, דיון במצוות התלויות בארץ, סיפורים וגעגועים לארץ-ישראל ולאתריה. פרי מארץ-ישראל עורר התרגשות עצומה ואכלו אותו בחרדת-קודש. זה היה תמיד התוכן האמיתי של ט"ו בשבט.

ט"ו בשבט הוא זמן ראוי לעורר מחדש את אהבת ארץ-ישראל. זה הזמן להתעמק בקדושתה ובסגולותיה המיוחדות. להבין שארץ-ישראל אינה ככל הארצות. אפילו אומות-העולם מכנות אותה 'ארץ-הקודש'. היא נחשבת 'פלטרין של מלך' – היכל ארמונו של הקב"ה. לא לשווא נקרא המעבר לארץ-ישראל – עלייה; כי זו אכן עלייה רוחנית. יהודי שעולה לארץ מתעלה לדרגה גבוהה יותר של קדושה, ונדרשת ממנו התעלות רוחנית נוספת.

נהרהר אפוא בזכות המיוחדת שזכינו לה בדורנו – לחיות בארץ-ישראל – ובגודל האחריות המוטלת עלינו. ונקווה שבקרוב ממש נזכה לקבל את הארץ בשלמותה, בגאולה האמיתית והשלמה.

המאמר מתפרסם בגיליון 997 של 'שיחת השבוע'






הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.