1. עמוד הבית
  2. פוליטי
  3. ערוץ הכנסת

הם לא הולכים לשום מקום

הפרשן הפוליטי, יוסי אליטוב, מנסה להסביר מה משמעות נסיעתו של ישי לארצות הברית בדיוק בשעה שזקני קטוביץ חושפים שינים תותבות ומנסים לנשכו. וגם קצת על ליברמן. ואולמרט. וליצמן. ורביץ. ומרגי. ואל תשאלו איזה גיבור היה אלי בפגישה עם קונדוליסה
Print יוסי אליטוב , ח' חשון תשס"ח 20/10/2007 20:45

להפציץ את הכור באיראן. יוסי אליטוב




הוא לא הולך לשום מקום. מטען הצד השלישי במספר שנקשר השבוע לנעליו המצוחצחות של אולמרט, מטריד אותו פחות מזמזום של יתוש מת. 'מה עוד חדש במדינה?', שאל האיש ברחוב ופיהק. מגישי החדשות כמעט נרדמו בעמידה כשדווחו בקול תרועה מזויפת על החקירה השלישית: דיווחי מזג האוויר כבר מושכים יותר קהל.

אולמרט יושב על הכיסא וממשיך לחייך. לא חושב ללכת לשום מקום. כל היקום כולו, החל מסוריה הגדולה וכלה בגופה אבודה בחופי לבנון, יגויסו לטובת מסע ההישרדות המרשים בציניותו של הלוליין הבלתי נלאה. איש שהצליח לקרוא את כל ההספדים שנכתבו עליו ולגחך מול כל מודעות האבל וברכות התנחומים שנכתבו לזכרו. ראש ממשלה שצבר מאות 'ימים אחרונים' בתפקיד.

היום ברור לכולם: אלף וינוגרדים ועוד מאה נאומי בלהות של דן מרגלית לא יצליחו להפריד בין החליפה שלו למשענת של כורסת ראשות הממשלה. שר בכיר מסיעת קדימה, שיודע דבר או שניים מחדרי חדרים, הסכים להישבע בפניי כי בעוד כשבועיים תחליט המשטרה על הגשת כתב אישום בפרשת בנק לאומי, ותוך שבעים יום לכל היותר יורה היועץ המשפטי לראש הממשלה כי עליו להשעות את עצמו.

יכול להיות שבנסיבות רגילות, היו אמורות אמות הסיפים לנוע מעוצמת הסקופ. אבל, לא יודע. משום מה נראה שאולמרט חזק יותר מכל משאלת לב של שר קדימאי מצוי, עד שאינך יודע כמה מהתחזית היא מדע בדוק וכמה היא תערובת של משאלות לב וחרדות קיומיות.

הוא לא הולך לשום מקום - הוא נסע לתשעה ימים למסע בתפוצות, אבל הוא חוזר והוא כאן.
אם מנהלי אגפי החשבונות של העיתונים המפלגתיים לא מנפיקים חשבוניות מנופחות לאלי ישי על השירות המעולה שהוא קיבל מהם בשבוע האחרון - עליהם לפנות את משרתם. אם יש בישי הגינות בסיסית, היה צריך לשלם ליומונים החרדיים עשרה גרמים של זהב מזוקק על כל אינטש שנכתב נגדו. זה רק עוזר לו 'בקודש פנימה'.

בגלל החיוכים שהוא מפזר בנדיבות, יש שחושבים לראות בו 'פרייאר'. הם אלו שמבלבלים בין עודף נחמדות לבין חדותם של חושים נדירים של הישרדות, בכל מצב.

המסע הכמעט אלים שמתנהל בעיתונות המפלגתית נגד ש"ס עושה לו טוב. איזה עוד עסקן אתם מכירים, אם לא נחשיב את מנחם פרוש ושלמה לורנץ, שידע כל כך טוב לאחוז את החבלים בשני ראשיהם? גם ליהנות ממעדני השרד הטעימים לחיך וגם להפוך לנעבעך נרדפים. גם סגן ראש הממשלה, גם שר בכיר וגם דמו נשפך בראש חוצות, נעבעך, רק על ששמע למרן.

מופע האימים


הוא לא הולך לשום מקום. לאט לאט מתברר שמעולם לא היה באף מקום. השר לעניינים אסטרטגיים, אביגדור ליברמן, מתגלה כפוליטיקאי שיש לו הכל חוץ מסדר יום. בקפלי המגן הטבעיים שלו, מקופלת הטרגדיה של הימין החילוני לדורותיו. החל מז'בוטינסקי לתורותיו, וכלה ברוני מילוא, דן מרידור, אריק שרון, משה שמיר וצחי הנגבי.

ימניות חילונית מתמוססת בסתם של בוקר שגרתי, כמו ג'לי על אספלט ביום שרב. אין לפוליטיקאי חילוני שום בעיה ללכת לישון עם קריאת שמע שעל המיטה של מאיר כהנא ולהתעורר עם מודה אני של אורי אבנרי. אפילו מצמוץ אחד קטן לא מגייס ליברמן כשהוא מתעתע במי ששומע אותו, ולא יודע אם זה הוא או עזמי בשארה שהתחפש לליברמן.

הלאומנים שבתוכנו מתבקשים לעקוב אחרי הזיגזגיות של ליברמן. נהג ישראלי מצוי של ליל שבת שבדמו מצוי אלכוהול פי ששים ושבעה מהמותר, נוסע בקו ישר יותר מהאיש שרבים בקרב הלאומנים שבקרבנו ראו בו מלאך מושיע. דקה לפני שהפתאים מתחילים בריצת ההתלהבות אחרי הדמגוג התורן נטול הכיפה, יעלו בזכרונם את ה'מיי ליפס' של איווט.

אם עשרים וחמשה הצבועים האחרים לא הצליחו ללמדם לקח, אזי אולי האיש שהבטיח להטביע את מצרים בהפצצת סכר אסואן, ומוכן היום לבתר את ירושלים כאילו היתה קציצת סושי - יאלפם בינה.

האיש שמתגאה בקשר שלו לדת, אומר בכנס אשדוד לעליה ולקליטה שהיהדות הפסיקה להיות אטרקטיבית (עפ"ל). למה? ככה בא לו היום. התכונה הבולטת ביותר שהתגלתה אצל ליברמן, היא חוסר היציבות. הוא מגיח מהמאורה, ולפי מצב הרוח תוקף ונוגח. פעם חותך שמאלה, פעם שובר ימינה, יום אחד מדבר עם ביבי נופת צופים וחיוכים, למחרתו שורר ביניהם ברוגז. יום אחד מציע לטפל בערביי ישראל בדרכים חריגות, למחרתו מוכן לתת להם את ירושלים. הרבה תנודות של שינויים במצבי רוח ועוד אליל אחד מנופץ בצדי הדרכים.

הוא לא הולך לשום מקום. ביבי נתניהו לא רוצה ללכת לשום מקום. כך טוען סילבן שלום, יריבו המר בביתו פנימה. "אם יש אדם בארץ שמפחד מבחירות יותר מאולמרט זה ביבי", אומר סילבן השבוע בשיחה סגורה בכנסת. "אתה לא רואה שהוא לא עושה כלום להקדמת הבחירות?! למה הוא לא תוקף את ש"ס על ירושלים?! למה הוא לא תוקף את איווט ליברמן?! איפה הוא?! הוא לא רוצה בחירות כי הוא מפחד. ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם".
אז מה אם בסקרים הוא גבוה. מי שראה אותו במופע האימים שלו בישיבת הסיעה המשותפת לליכוד ולאגודת ישראל, מי ששמע את גילויי הדאגה הכנה והנוגעת ללב על שיפולי אבו דיס ובית צפפא, מבין שנתניהו נשאר אותו ביבי. שר האוצר של גזירות תשס"ג, אינו מתבייש לבוא ולזעום על הקיצוץ שאולמרט עושה בתקציב הישיבות. הסיבה היחידה שלא חלקו שם כדורים נגד בחילה היא כי הם לא היו עוזרים.

הוא לא הולך לשום מקום - קולות הניצחון על העמדת דה-הרטוך לדין היו, כנהוג במחוזותינו, רמים מדי ומוקדמים אף יותר. כל הצרות הארורות שעשה עורך הדין הסרוג עד היום לעולם התורה, תתבררנה כקדימון עלוב להצגה האמיתית והגדולה.

מופע האימים שירביץ דה-הרטוך בבית המשפט, בגיבוי יחצני של התקשורת, יגרום כאב ראש שיגבר על כאב הסטירה. גם הכאב של אלו שלא קבלו. לתשומת לבם של אלו שהחליטו לגרור את הפרשייה לזירה המשפטית אוהבת החרדים לתיאבון, בעיקר כשהם צלויים על האש, מכל הצדדים.

סינדרום ירושלים


ראשון בלילה. מחלקת עסקים במטוס אל על. בדרך לניו יורק. שני סגני ראש ממשלה בטיסה אחת. חקירת אולמרט מאחוריהם. הפגישות עם קונדוליסה - גם. ארץ ישראל - גם. כל אחד כביכול במסע פרטי משלו.

ישי, בנה בחודשים האחרונים חוג ידידים באמריקה. מפעם לפעם יוצא לחזק, לתחזק ולהתחזק. את סוף השבוע יבלה במכסיקו בחתונת בן המיליארדר משה סאבא. ואילו ברק, שר הביטחון בהווה ואיש עסקים בעבר ובעתיד, יוצא לניו-יורק, בפעם הראשונה מאז כישלונו הגדול בקמפ דייויד.

ברק אינו מדען גדול. גם לא איש היי טק דגול. אבל השם שלו שווה הרבה בארה"ב. איש שהוא מותג שמביא משקיעים. בעבר התפרנס מהמותגיות שלו, מכר את שמו תמורת הון. לא יזיק לו להנציח את עצמו שוב כשר ביטחון. בעסקי העתיד זה לא יזיק. איש עוד לא פשט רגל מלהתחכך כשר ביטחון עם הקהילות העסקיות של אמריקה.

הנצים הגדולים של שנות התשעים, שלא יכלו לשבת תחת קורת ממשלה אחת, חלקו במטוס את אותה הבנה. בעבר הם שילמו מחיר יקר על העיסוק של ברק בחלוקת ירושלים. ברק גלה לאופוזיציה לתקופה ארוכה. ישי איבד את תיק הפנים. הטראומה צרובה להם בתודעה הפוליטית. ישי לא מתכוון לתת למישהו לחסל את הממשלה.

בעשרת הימים האחרונים ניתנו מסרים תקיפים מאוד מהגר"ע יוסף. ש"ס לא תחזור על איוולת הימין שפרש מהממשלה רק אחרי התחלת ביצוע ההתנתקות. ברגע שהממשלה תפזול ברצינות לכיוון פשרה בירושלים, ש"ס לא תהיה בסביבה. גם אם מרגי יסכים לחזור ללובי הדתי, ישי לממשלה לא יחזור.

גם בברק הכה סינדרום ירושלים בממשלתו הקודמת. ירושלים יודעת לתבוע את עלבונה. הוא לא מבין למה, אבל מבין שככה. ההבדלים הם בניסוח. ישי שומר על ירושלים מנקודת מוצא של אמונה ושותפות עם הימין. ברק חייב ליישר קו עם הממשלה. הוא מכשיר עקרונית את תוכניתו של רמון, אך באותה נשימה צרודה מוסיף שאין עם מי לדבר. לכן נסע בינתיים לפטפט קלות עם דיק צ'ייני.

ישי לא סמך על אולמרט. בפגישה ממוקדת היטב עם קונדוליסה, נעל ישי את כל הדלתות שאולמרט יכול היה לפתוח לה. אולמרט לא יוכל ללחוש לה בחיוך קורץ סוד שש"ס תתנגד אבל תישאר בפנים. הפגישה נראתה כמפגש של שני ראשי מדינות. רייס בצד האחד עם כל הצוות המעונב והמכובד. בצד השני, אלי ישי עם עוזרו הבכיר דוד שטרית ומתורגמן, חנוטים בעניבותיהם. המפגש היה נראה כמו מפגש של ראשי שתי הקוריאות רגע לפני חתימת הסכם השלום.

ישי לא דיבר דיפלומטית, לא ניסה להחניף לראשי הממשל האמריקני. 'אם אתם רוצים לפרק את הממשלה בישראל, תעלו את נושא ירושלים בועידה באנאפוליס', אמר.

'אז על מה נדבר שם'? שאלה המזכירה התמימה.

'על הבעיות הכלכליות של האזור', השיב ישי בקול קפוא של סטנלי פישר, 'האם פתרנו כבר את כל הבעיות הכלכליות של האזור'? שאל בטון של שמעון פרס. המתורגמן העביר במדויק לא רק את התוכן אלא גם את הטון.

אם קובי הבר היה מצטרף לפגישה היה לוחש לקונדוליסה שישי מתכוון להביא את נושא הקיצוץ בתקציב ישיבות לדיון בועידת אנפוליס.

רייס התרשמה מהדוגריות. ישי מעולם לא היה הכוס קפה של גורג' דבליו. גם לא בן זוגו לג'וגינג של ביל קלינטון. בהתחשב בפוליטיקאי ישראלי טיפוסי שמתמלא חיל ורעדה ביושבו מול בכירי הממשל, ישי לא נטה לכל התחלחלות. המסר שלו נקלט היטב.

"חוצפה וגסות רוח"


כשאלי ישי הריח ש'מתקפת האשכנזים' יוצאת לדרכה, דאג לבצר את העמדות. ראשית, דאג ששר האוצר יתקשר אישית לגר"ע יוסף ויבטיח לו אישית שתקציב הישיבות יעבור. שנית, הוא הכריח את קובי הבר, האיש והתקציב, להבטיח שהכול ייסגר במסגרת מו"מ קואליציוני, ושלישית הוא טס לחו"ל.

במסדרונות הכנסת ניסו הש"סניקים לפענח מה משמעות נסיעתו של ישי ונטישתו בדיוק בה בעת שזקני קטוביץ חושפים שינים תותבות ומנסים לנשכו. אחרים יאמרו שיש כאן מסר חד-משמעי לחברים-יריבים מדגל התורה ומאגודת ישראל שעם כל הכבוד להתרגשות שלהם מההתקפות ומניסיונותיהם ליצור אוירה עכורה, הוא מוגן מספיק בבית ובטוח במעמדו. יכול לפנק את עצמו בהמראה בשבוע בוער שיש בו אישור תקציב בקריאה ראשונה. די היה לראות את זעמו המתפרץ של ליצמן על היעדרותו כדי להבין שגם אם ישי לא חשב על כך בנסיעתו, הוא די נהנה לראות מה קורה.

את העבודה השחורה על כבוד הספרדים, הוא השאיר למי שנשאר. אחד מהם הוא ח"כ יעקב מרגי ששינה את פני ההיסטוריה בהחלטה דרמטית על פירוק הלובי הדתי בכנסת. נו, באמת.

יעקב מרגי, אחד מחברי הכנסת היותר מוערכים בש"ס. אם עמיתיו, שיהיו בריאים, פותחים את קורות החיים שלהם ביום בחירתם לכנסת, הוא בא אחרת. בצעירותו עבד בכור הגרעיני כחשב. איש רב מרץ. הוא מייצג את הפנים של המצביע המקורי של ש"ס. בעלי בתים בני תורה. יושבי אוהל ומפליגים לחוף ימים. הספרדי האותנטי של פעם שלא למד בכולל כל הזמן אלא שילב תורה ופרנסה. בלי יהירות אך עם כבוד ספרדי אצילי.

אם ורידיו נמתחו בעצבנות והוא הפך לקולט האדים של קריאות הגנאי האשכנזיות, אפשר לומר שגם הרחוב הש"סניקי מאבד את הסבלנות. אותו ציבור מוכן לקבל ביקורת הוגנת, אבל כשהוא רואה התקפה מרוכזת של זאבים פנסיונרים מלהקות יריבות שהתאחדו לכוח מתוגבר רק כדי להתקיף אותו - נשרפים לו כל הפיוזים.

"זו חוצפה וגסות רוח", סינן מרגי ורוקן את כל מחסניות המילים שלו. מלחמת עולם בגלל עט פזיז מדי של צייר מוכשר יותר מדי. לא להאמין שעימות כה קשה התעורר בזכות ...קריקטורה ביתד נאמן. קריקטורה מעט סרת טעם שדחסה לתוך עשרה סנטימטרים רבועים, את כל הנגטיבים השליליים האפשריים. באיור נראה יו"ר ש"ס עם חוטם יהודי, לבוש במכנסיים קצרים אדומים, יושב על כורסת המציל, לא על כיסא. נעול בנעלי קרוקס. בלי גרביים כמובן. עם קוביות של שרירים בזרועו. חולצה צהובה שעליה כתוב ש"ס. מעל כל היצירה המפוארת יש מגבעת ישיבתית.

צמוד אליו מימין, אהוד אולמרט, מעליו מטריית המציל שעליה כתוב 'קדימה'. השניים מנסים להטביע בחור ישיבה, סתם בשביל הכיף. מה שצף מעל המים זה זוג עיניים, קווצות פאות. ומגבעת שחורה. השניים מטילים עליו סלעים שמאימים להטביעו בבריכה הגדולה.

הש"סניקים ראו זאת והתלקחו. המוזיקה החלה לפעול שבועיים קודם לכן. ממשלת קדימה הפכה לקדימה-ש"ס, לא קדימה-עבודה, לא קדימה-גימלאים. אחר כך התנבאו היומונים בכותרות זעם זהות וליצמן - ימות המשיח - מוזכר בעמוד הראשון של יתד נאמן כמי שנדהם. לא פחות.

שניים אוחזין


כשמאמצים את דבריהם של כולם, נשאלת השאלה, על מה באמת ניטש הויכוח. מדוע הוכרזה כאן מלחמת עולם שלישית? מסתבר שבניגוד למה שנראה, הויכוח שם למעלה אינו על גודל העוגה בתקציב הישיבתי. כולי עלמא מודים שעוגת תקציב הישיבות גדלה בשנים האחרונות. הויכוח הוא על המרכיבים שמרכיבים את העוגה. בעבר, רוב עוגת התקציב היו סעיפים מוסדרים בספר התקציב. עם השנים, קטן חלקם של סעיפי התקציב וגדלו הנתחים המגיעים אל הישיבות בערוץ של 'העברות קואליציוניות'.

על כך ניטשת המלחמה. לא על כמות המיליונים, אלא על איכותם. בש"ס מסתכלים על כל העוגה כולה ורואים שהיא תפחה. האגודאים מסתכלים על שלד סעיפי התקציב שמצטמק בהדרגה ומכורסם, והם זועמים עד כדי כך שהם בועטים בדלי עם החלב.

בואו נשווה בין הנתונים של תקציב הישיבות לאורך השנים האחרונות. בשנת 2004 - הסכום שנרשם בספר התקציב עבור הישיבות עמד 563 מיליון ש"ח. תוספת של העברות קואליציוניות: 109 מיליון ש"ח. ס"ה תקציב הישיבות: 672 מיליון ש"ח. בשנת 2007 סעיפי תקציב לישיבות: 428 מיליון ש"ח. תוספת של העברות קואליציוניות: 374 מיליון ש"ח. ס"ה תקציב הישיבות: 802 מיליון ש"ח.

העובדות גלויות לעין כל. השלד הבסיסי והיציב של הזרמות דרך ספר התקציב, הצטמק קשות. שכבות השומן של העברות הקשורות בגחמות קואליציוניות ומחזיקות את חברות הקואליציה כבנות ערובה, תפחו ושמנו ובעטו.

מעל העוגה הזאת התפתח קרב חרשים. שניים אוחזין באותה טלית, אחד בצבעה הלבן. האחר בפסים השחורים. ש"ס מצווחת ואומרת קבלנו 802 מיליון ש"ח לישיבות, הישג שלא היה מימות רבנו יהודה הנשיא. ליצמן מתרתח, פותח את ספר התקציב, ומראה את האפסים. דא עקא, את משחק ההתגוששות בין השלד המצטמק לשכבות התופחות לא המציאה ש"ס. כמו בעוד הרבה דברים טובים, לא נעים לומר, הם בסך הכל חקיינים מוצלחים של אחיהם העתיקים.

בשנת 2005 התבשלה ש"ס באופוזיציה ויהדות התורה התרווחה בקואליציה. מה קרה אז לתקציב? ובכן; שנת 2005 - סעיפי תקציב לישיבות: 512 מיליון ש"ח. תוספת של העברות קואליציוניות: 138 מיליון ש"ח. ס"ה תקציב הישיבות: 650 מיליון ש"ח. הוי אומר: הזועקים האומללים של היום, בוכים על כך שש"ס מעזה להרחיב ולשכלל את השיטה שהם יסדו במו ידיהם.

מצד אחד זה מרגיז את ש"ס. למה לאשכנזים מותר ולספרדים אסור. איך אפשר לצעוק עליהם שהם הורסים את עולם הישיבות ומשליכים סלעים על גולגולות של בחורי ישיבה טובעים בים, בעוד שהם הצליחו להגדיל את התקציב ל-802 מיליון ש"ח?! מצד שני, זה מרגיז את יהדות התורה. את מה שהם עשו ב-2005 בקטן ובדיעבד, 'ברגישות ובעדינות', באה ש"ס והופכת לשיטה של לכתחילה. "בתקופתנו זה הצטמק בכמה עשרות מיליונים", מסבירים ביהדות התורה. "כיום ש"ס מחקה את סעיף הישיבות לגמרי. היא הותירה רק את תקציב הבקרה של הישיבות. היתר מכירה, כבר אמרנו?

הכמות והאיכות


מי שהפתיע השבוע בביקורתו היה זה ליצמן, שדוגל בדרך כלל בדיאלוג מכובד מול ש"ס. ליצמן העיף את הכפפות ושחרר את חרצובות לשונו אחרי ישי במליאה.

פגשתי את ליצמן יוצא מהמליאה, צרוד וזועף.

"ליצמן, לא מתאים לך ככה להתנפל ולשלוף ציפורניים", הערתי לו, "אתה הרי יודע שהוא צודק. זה משחק העיזים הקבוע של פקידי האוצר, שמרוקנים בקריאה הראשונה את כל סעיפי התקציב לקראת החזרתם בקריאה השלישית".

"סליחה", משיב ליצמן ושרידים של כעס על שפתיו, " יש גבול להתעללות. אנחנו לא בן חורג ולא שבויים של הממשלה. תתאר לך שיבואו אנשי האוצר ויגידו לחברי סיעת מרצ שרוקנו את סל התרופות בתקציב ורק אם הסיעה תצביע בעד התקציב יסכימו להחזיר את זה בקריאה שלישית. האם נראה לך לרגע שמישהו במרצ היה מסכים? הם היו הורגים את אולמרט. אז אני לא מצליח להבין למה הישיבות הן כל שנה מחדש בני ערובה?!" שאל ליצמן. הוא שוכח שאותו משחק בדיוק, כמעט עם אותם שחקנים, התנהל גם כשאגודה ישבה בממשלה. רק שאז היושבים ביציע לא השליכו קליפות ולא שרקו בוז.

לטענה זאת מתייחס גפני. "אתה צודק שגם בתקופתנו, תקציב הישיבות בבסיסו הצטמק, אבל יש הבדל אם הוא מצטמק בכמה עשרות מיליונים, לבין מחיקתו של סעיף שלם. בסופו של דבר, הכמות היא זו שעושה את האיכות. תמיד התנהל בינינו לבין האוצר ויכוח על גובה הסכום, אבל אף פעם לא הייתה אמירה של הממשלה כי אין צורך עוד בישיבות".

"הם בסך הכל רוצים את האצבעות שלך", הערתי לליצמן, "שתמנעו בתקציב ואז בהימנעות שלך יחזירו הכל".

ליצמן התכעס. "מה? אני בן ערובה של התקציב?! ש"ס לוקחת כסף באצבעותיה ליעדים אחרים, אבל באצבעות שלי ושל חברי היא סוחרת כדי להשיג את הישיבות?!".

ניסיתי להבין בהזדמנות זאת מה פשר 'הברית החדשה' שנכרתה בינו לבין ביבי. "נו, ר' ינקל, זה לא קצת ציני? וגרו כבשים עם זאב? את ישי אתה תוקף בחמת זעם כאילו והוא אנטיוכוס מודרני, אבל עם ביבי, אבי אבות הקיצוצים, אתה מתחבק", תמהתי נוכח ישיבת החירום שכינס עם נתניהו. הוא משך בכתפיו. "מה אתה רוצה, הבן אדם הגיע, רצה לשבת, היה תקשורת בחוץ, קצת לעשות עניין, מה, אי אפשר לתת לו".

ארבע אבות נזיקין


המעניין הוא שאלי ישי הצליח לאחד לשופר אחד את רביץ ואת ליצמן. את זה ניסיתי להבין דרך ח"כ רביץ מה הוא חטאה של סיעת ש"ס.

רביץ, בוגר עשרים תקציבי מדינה, ומי שכיהן כיו"ר ועדת כספים, לא נזקק לטלפן לליצמן כדי לשאול מה לומר, בחזית נגד ש"ס הוא מיומן מקדמת דנא. "כל השנים נלחמנו", הוא אומר בקול שקט, "להגדיל את הבסיס התקציבי הקבוע על חשבון התוספות הארעיות והמשפילות. מה שקרה, שיושבת מפלגה חרדית בממשלה, ואנחנו קמים בבוקר ומגלים שמחקו את כל תקציב הישיבות הגבוהות והותירו רק 4 מיליון ש"ח.

"למה הותירו ארבעה אבות נזיקין אלו בתקציב, הבה ואגלה לך סוד. זה התקציב שנועד לבקרה ולפיקוח על תקציב הישיבות. אותו השאירו. באפם הרגו ועקרו את כל הסעיף על קרבו וכרעיו, אבל את הבקרה הותירו. זה כה אופייני וכל כך מתאים לש"ס לא להבין איך עשו לה תעלול", מתפייט רביץ בסוג של נחמה עצמית מסוג, 'להם השלטון וההון אבל לנו השכל הנבון'.

"אבל בסוף הרי יחזירו?" שאלתי את ח"כ רביץ.

"נכון שיחזירו. השאלה הבסיסית היא אם נציגי הציבור שלוחמים על מחייתן ועל קיומן של הישיבות יצטרכו להילחם כל שנה ושנה מהאפס הראשון או מהמיליון השמונה מאות ומעלה. בזכות ש"ס נמשיך להיאבק כל שנה ולכלות את זמננו במלחמה על הבית. על המינימום של המינימום".

יש משהו בטיעונים הללו. זהו בעצם הסיפור העתיק שנלעס בין חומותיה של ירושלים מדורי דורות ועובר מאב לבנו. הכרוניקה הידועה מראש על המשולח שמגיע אל הגביר בניו יורק ביארצייט של אבא שלו ומבקש שגם השנה ירים את תרומתו לישיבה או לכולל, או לשניהם ביחד.

הגביר מתחיל להתווכח ולומר שמה פתאום, הוא לא הולך לתרום כל שנה מחדש, והוא כבר תרם מספיק בשביל שבעים השנים הבאות. המשולח צורח אל תוך האינטרקום שעניי ארץ ישראל בסכנת רעב. הגביר טורק. המשולח דופק על הדלת. המשרת גוער בו. המשולח מחכה בחוץ. הגביר מתרצה להכניס אותו אחרי שעתיים של המתנה. המשולח מתחיל לבכות. הגביר מגדף את כל העניים שלא הולכים לעבוד.

אחרי עשר דקות של ויכוחים, מתרצה הגביר ואומר, 'טוב, אתן לך את אותה תרומה של שנה שעברה אבל פליז, תעוף לי מהעיניים'. נהרת אושר נשפכת על פני המשולח שמסלסל מי שבירך. ההמחאה נכתבת בעט זהב. חתימה מסולסלת. נפרדים כידידים.

הגביר שב אל כורסתו, מגחך בהנאה, 'לא הוציא ממני האוירח הזה, סנט אחד יותר, אותה תרומה כבר ארבעים שנה'. המשולח שב אל הדרייווער מתנשף. 'הטיפוס הזה, לא נתן לי להוציא מילה מהפה, לא יכולתי לספר שהישיבה גדלה מארבעים בחורים למאה, לא יכולתי לתאר את ההפסדים של ירידת הדולר, בנסי נסים הצלחתי לשמור על הקיים, בנסי נסים ממש, גם את זה ברחמי שמיים מרובים'.

כל שנה ההצגה חוזרת על עצמה. הגביר יודע מהרגע הראשון את גובה התרומה. הוא חייב לשחק את המשחק כדי שהמשולח לא יחטוף תיאבון מוגבר. המשולח גם יודע שאת התרומה הקבועה שלו הוא יקבל. אבל את המחיר הוא צריך לשלם, כדי להרגיע את הגביר.

החודשים היקרים והקריטיים של הצבעות התקציב מתבזבזים מדי שנה על השוטף הבסיסי שנלקח כל שנה מחדש. במצב הזה נמנעת היכולת לקיים דיון אחד רציני וענייני על הצרכים המקיפים של עולם הישיבות. אין זמן אפילו לבנות מערך תקציבי נקי יותר ובר פיקוח, לתועלת כל הצדדים.

כל הזמן רבים על החמצן, וכשהממשלה מואילה בטובה לגלגל לעברנו בלון חמצן טופחים כל נציגינו על שכמם באהדה עצמית נרגשת: שוב הצילו את עולם התורה. והגביר ממשיך ללעוג ולקטוף דיבידנדים של שנאת חרדים הנאפית בתנורי התקציב כל השנה.

השירות הרע


ויש בעיה הנוספת המטרידה לא פחות.

מלחמות היהודים על התקציב עושה לנו שירות רע. אבל אין ברירה, כי כל שנה אנחנו מתחילים מניוטרל. החילוני ברחוב שלא מעלה על דעתו כלל כי המאבק הוא על השקל הראשון, חוטף סלידה מול החרדים שמנצלים כל תקציב חדש כדי לבקש "עוד" מאות מיליוני שקלים. למה רק החרדים צריכים 'עוד'? הוא חושב ושונא. זה הרווח הנוסף של פקידי האוצר המדושנים.

נניח שש"ס צודקת שהיא השיגה יותר. אבל היא השיגה גם יותר שונאים. אזרחים תמימים שמשוכנעים כי הלפרט גנב להם כסף מהכיס כדי לנסוע בקו 402 או מרגי לקח מהם כמה שקלים בשביל קניית מלאווח לשבת. בל נשכח, כי 'העברות קואליציוניות' נעשות במהלך השנה בלווי מצלצלים. כל שקל נספר ארבע וחמש פעמים ומששה כיוונים. ההעברות הללו מפרנסות בכבוד גדול ח"כים, מפלגות, עיתונאים. זה רע ליהודים.

עוד אלף אנשים שלא מוכנים לשמוע מילה על אידישקייט. הפסטיבל של התקציבים זה חומר הבעירה החזק ללהבות שנאת החרדים. כשהחרדים יחליטו כאיש אחד בלב אחד שיותר אין את המושג תוספות קואליציוניות ולא משנה אם היושב בממשלה הוא מרוקני או רומני, פולני או תוניסאי, תיפתר הבעיה.

אבל צודק גם ישי שתהליך צימוק השלד על חשבון התפחת התוספות, נולד בהסכמת יהדות התורה ולא ש"ס המציאה את הגלגל. כמו תמיד, ש"ס רק משחקת על קרוסלה שהמציאו האשכנזים. לכן לקחה ש"ס ללב את ההתקפה.

"אבל, אתה חייב להסכים לטענה שאם מסכימים להפחתת התקציב, חוזרים כל שנה לנקודת ההתחלה?" הקשיתי השבוע על נהרי.

"הבט, אישית אני רואה בחומרה את כוונת האוצר להפחית את התקציב בתואנת מעבר לתוספות קואליציוניות. אבל את המגמה הובילה יהדות התורה. למה להתכחש לזה? אני מבקש ומתחנן, צריך לעצור את הפלגנות ואת הרדיפה אחרי כותרות. האינטרס של עולם הישיבות יוצא וידו על התחתונה".

אז נכון שחיוכיו של ישי פחות מפחידים את פקידי האוצר ממצחו המאיים של ליצמן בשעתו כיו"ר ועדת הכספים. חברי סיעת ש"ס אולי לא נחושים כמו מאיר פרוש ואין להם את התקיפות המתפרצת של גפני, אבל יש להם מספרים ונתונים ותוספות. וגם ההיסטוריה והקרדיט למי שבאמת הגה את הרעיון ביושבו אצל מנעמי השלטון, מטיבה עמם.

הכבוד המטשטש



במליאת הכנסת, ביום שני, היתה מקהלת שיסוי. בעוד ישי מתקבל בקהילות בארה"ב, הוא שומע מבעד לאפרכסת את הצרחות הליצמניות 'ישי ברח'. אפילו את אולמרט הציני הפתיעו הצעקות.

'מה אתה דואג, ליצמן, נחזיר את כל הכסף לישיבות', ניסה ראש הממשלה להרגיע אותו. אבל ליצמן היה אחוז אקסטזה. דווקא ליצמן שקבע כללי כבוד בדיאלוג של ש"ס-אשכנזים, הוא שאמר שניתן להתווכח אבל אין לנו זכות לקבוע עמדה. אחרים ולא ליצמן הם אלו שראו בפרחי ישי את התאילנדים שלהם. פתאום נסחף ליצמן לתוך הצונאמי העכור.

ישי שמע ולא הצליח לכלוא את זעמו. "זה כל כך לא הוגן, הרי הם היו שם בממשלה והם קצצו ופגעו ואנחנו היינו באופוזיציה בהתנתקות ולא תקפנו ולא ירדנו לפסים קשים ולא אמרנו ממשלת שרון-אגודה, ולא גזירות ליצמן-סילבן וכדומה. היו מספיק הזדמנויות". ישי הרים כמה טלפונים ארצה וקרא את חייליו אל הדגל.

מרגי החל להפעיל את התותחים. "שיתוף הפעולה שאחרי פרסום הקריקטורה, לא יהיה כבר מה שהיה קודם", אומר מרגי ומחלק את ש"ס לשתי תקופות. זו שלפני הקריקטורה, וזו שאחריה. עד כדי כך. הטראומה שש"ס תפסה קצת מוגזם. מי מדבר על האיום הגדול מכולם שלא לשתף פעולה עם הלובי הדתי 'כי קשה לו לשבת בשולחן אחד עם חברי כנסת שונאי ספרדים'.

הלובי הדתי הוא חיית המחמד של המפלגות החרדיות. לא מזיקה ולא מועילה. סוג של שולחן מלבני ומיושן שסביבו יושבים אנשים ומנסחים את ההודעה לעיתונות שתצא בעוד שעתיים. אמנם יש לו ללובי יו"ר רציני, עסקן כריזמטי ותיק שהוביל את היהדות החרדית להישגים רבים מספור, אבל זה הראש הדגול, הגוף פחות חשוב מהראש. גם איש מעורר השראה ודמות סוחפת כהלפרט, מתקשה להחיות את הגוף. פרישת ש"ס אינה חוויה שתיצרב בלבו של כל ילד חרדי. יהדות התורה תתאושש במהרה מהמכה הקשה של המרגי.

גם אם תצא הודעה על פטירת הלובי הדתי, עיני זקני הכנסת יישארו יבשות. רק עורכי היומונים ייאנחו אנחת רווחה שתישמע מקצה העולם ועד קצה הדפוס. משפטנים סבורים כי ניתן להעמיד לדין את מרגי על עבירת 'התעללות בקשיש חסר ישע'. למען האמת, זה לא מזיז מאומה לאיש מלבד שעתיים שהתפנו בלוח הזמנים של חברי הכנסת הדתיים ברבעון הקרוב.

מי שצופים בהנאה מרובה בהתכתשות המהבילה, הם פקידי האוצר.

למה? כי הם תמיד המנצחים. כשיהדות התורה היתה בקואליציה, הם היו החברים הכי טובים של ליצמן. קרצו לו, לחשו לו, טפחו לו, רקחו איתו, סגרו איתו. היום הם עושים את כל הטריקים עם אלי ישי. אז אולי במקום אמרה פולנית שנונה באידיש צריך להשחיל צ'פחה חמה. לא נורא. מה לא עושים בשביל כסף של מדינה.

עזבו את המספרים. תשכחו מהדיאגראמות. זוזו מהטבלאות. המומחיות האמיתית שנדרשת מפקידי האוצר היא הרדמת היריב בזרים של ידידות ובשושנים של מחמאות. פקידי האוצר, חלקלקי לשון המה ושפתם נופת צופים. הם מטביעים את בר שיחם בבריכה של פרגונים שאפילו בשבע-ברכות שלו הוא לא שמע. כורתים בריתות של הערכה, 'יענו', אישית, ביני ובינך מה הוא. נבחר הציבור שעומד מולם מסתחרר משיכרון כוח. הם יודעים לשחק אותה כאילו הם תלויים בחסדיו.

לא אחד ולא שניים מהנציגים החרדיים נרתעים ארבע אמות אחורנית כשעובד יחזקאל - זרועותיו הארוכות של אולמרט הציני - מתחיל לחבק אותם בידידות אישית. "כשהוא מחבק אני פוחד", אומר לנו אחד השרים, "אל תחבק ואל תנשק. סעודות עושים אחרי חתימת העסקה בשעה טובה ומוצלחת". באוצר עושים את זה קודם.

וחוץ מהחיבוקים יש להם כמובן גם את הילת המספרים הצפופים שהם ממטירים על נבחר הציבור כמו יורה שהקדים את זמנו. הוא די מתבייש לשאול לפשר הטורים הארוכים. החברים שלו גם מתביישים להראות שהם לא יודעים. ופקידי האוצר שיודעים את הסוד הגדול שאיש אינו מבין באמת מה הם מוכרים, חוגגים בשפה מקצועית גבוהה שבה אחד זה לא אחד ועשר זה לא עשר.

יש להם נוסחאות מתמטיות מבית אבא וסבא איך לבלבל את המוח, והם מצליחים ללכוד הרבה דגים מפרפרים ברשת המתוחכמת שלהם. בהתחלה באה ההרדמה המתוקה עם הצפת המחמאות, אחר כך הטשטוש עם המספרים. בסוף הם עושים מה בא להם.

הקפות שניות


מזכירת המדינה האמריקנית, גב' קונדוליסה רייס, רצתה להקדים את ביקורה המשעמם בארצנו לחול המועד סוכות.

הנהלת מלון מצודת דוד לא התרגשה, והסבירה לאורחת רמת המעלה כי בחג הסוכות חולשים יהודים על חדרי המלון ואין רבע חדר פנוי ובטח לא קומה שלמה. תתכבד הגברת ותכבד אותנו בביקורה אחרי חג הסוכות.

זה אחד מהצימוקים שסיפר מתיו פולר, גוי כשר שמשמש כיועץ המדיני של השגרירות האמריקנית בארץ, לראש עיריית מודיעין-עלית, ר' יענקל גוטרמן. פולר שעבד לפני כן בעיראק באותו תפקיד, הוא מרגל חרש בלתי רשמי של משרד החוץ האמריקני, הסטייט דיפרמנט. כשהמעונבים מחליפים חיוכים וניירת, הוא יוצא לשטח ובולש אחרי כל פיסת אינפורמציה.

לפני שבוע הוא עשה זאת במודיעין עלית. שבע שעות בילו יחדיו ראש העיר החינני של מודיעין עלית עם הגוי האמריקני. פולר הקיף את מודיעין עלית יותר פעמים מאשר יהושע בן נון את חומות יריחו. גוטרמן רצה שהדברים ייתקעו לו עמוק עמוק במוח. בהקפות הממושכות הוא קבל תדרוך צמוד מהמארח. 'למה מודיעין-עלית היא אחרת ואינה עוד התנחלות?' 'מדוע אין להעלותה על ראש שמחתה של שום ועידה?' "זו קרקע פרטית, השטח נמצא בקונצנזוס, המגורים אינם בתוך אוכלוסייה פלסטינית, המקום קרוב לנתב"ג, הבניינים מלחכים את הקו הירוק, יש כאן רצף יישובים יהודיים". גוטרמן טחן לו את המוח חזור וטחון הדק היטב.

פולר הקשיב ורשם.

קונדוליסה שמעה ממנו הכל. "זה לא כמו שאומרים לנו בעיתונים", אמרה אחר כך בפגישה עם אלי ישי, "לא הכל שחור לבן, יש ישובים שאולי צריך להשאיר אותם".


המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון משפחה





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. תודה על הטור  (ל”ת)

    אחד

  2. מלא וגדוש  

    זאביק

  3. איזה טור מלוקק - ח. לס לטיפולך !  (ל”ת)

    נגעל

  4. תגיד, לא ליצמן הבטיח שתקציב הישיבות יוכנס לבסיס התקציב?  

    ביתרניק

  5. מה יש לו מהלפרט??  

    קריצה

  6. יפה מאוד! תענוג לקרוא!  

    נחמן

  7. אליטוב, ההתלקקות שלך לש"ס מגעילה אותי  

    מתי

  8. ה'שף' חוזר למטבח...  

    לוד-ניק

  9. יחי הפרט הקטן  

    בירוש