1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. אקטואליה

ואברהם הלך לדרכו • טור אישי

תמיד אהבתי אותו. הדיבור הרהוט, ההדר הסלבודקאי. כל אלה הפכו אותו לאישיות חריגה בפוליטיקה החרדית. הוא לא פחד להילחם על עקרונותיו. מה שלא מצא חן בעיניו, הוא אמר. ובקול ברור
Print שי אייזנברג, כתב בחדרי חרדים , א' שבט תשס"ט 26/01/2009 10:39

רביץ

הרמקולים בשכונת גאולה שבירושלים הכריזו הבוקר על פטירתו של הרב אברהם רביץ ז"ל. גם הרמקולים, שנועדו מעצם קיומם לחולל דרמה, ולהגדיל את שמו של הנפטר - לא עשו את מלאכתם. הכרוז הקריא נוסח ספרטני, שכל-כך התאים לח"כ רביץ, וקרא: "הלוויתו של הרב אברהם רביץ תצא מביתו ברחוב בית וגן להר המנוחות". זהו.


אברהם רביץ אף פעם לא אהב דרמות. לא אתפלא אם ביקש שלא יספידו אותו. בציניות הוא היה מוסיף: "אני כבר לא יכול להגיב".

בין המשימות הראשונות שמקבל עיתונאי חרדי, היה ראיון עם חבר הכנסת אברהם רביץ. מעין טירונות קטנה - ונכנסים לעבודה. תמיד, אבל תמיד, הוא שמח לענות. מעולם לא התחמק. והוא ענה לשאלות כמו שרק הוא ידע לענות.

רביץ, שהגיע לכנסת מהתחום התורני, והיה תלמיד-חכם מופלג, נהנה לתבל את דבריו בכל נושא בדברי תורה. כעיתונאי מתחיל, הטלפון הראשון שלי אליו לווה, מטבע הדברים, בהרבה חששות. לא הכרנו. האמת היא , שלא הכרתי אף אחד. לא הייתי בטוח שאני יודע כיצד לנהל כאלה שיחות.

רביץ, שהבחין בגמגומים שלי, נחלץ לעזרה, ונידב לי, מיוזמתו, כמה כותרות. שיהיה לי עם מה לחזור אל העורך. הוא היה מרואיין מחוזר. גם בגלל הכותרות שסיפק, אבל בעיקר בגלל הרהיטות, חדות הלשון, והמסרים הברורים.

וגם בגלל הנחמדות.

כל שיחה שקיימנו, הוא פתח במילות התעניינות: מה שלומך, מה שלום המשפחה. בדור שרחובותיו מלאים ביחצ"נים ובמלחכי פינכה, הוא היה דמות למופת ולדוגמה. פוליטקאי מזן אחר. נדמה שהיה מורם טפח אחד מעל רצפת הכנסת. שריד אמיתי לדור דעה, דור המכבד את שולחיו.

האמת, תמיד אהבתי אותו. הדיבור הרהוט, הציניות, ההדר הסלבודקאי, כל אלה הפכו אותו לאישיות חריגה בפוליטיקה החרדית. הוא לא פחד להילחם עד זוב דם על עקרונותיו. מה שלא מצא חן בעיניו, הוא אמר. ובקול ברור. לא פעם ולא פעמיים, אני הקטן עשיתי צינזור לדבריו, מחמת החשש שינזק. אבל הוא לא חשש. אף פעם.

שנים ארוכות אמרו שהפעם זו הקדנציה האחרונה של אברהם רביץ בכנסת. אבל הוא חייך והמשיך בצליעה אל עוד קדנציה. הרבה אמרו, שבגילו הוא כבר מתקשה בעשייה. אולי זה היה נכון. אבל תרומתו לציבור החרדי הייתה בעיקר בעצם נוכחותו במשכן הכנסת. כולם היו חבריו, מכיריו ומוקיריו. כוחו הגדול היה בנאומים. עסקנים, הוא היה אומר תמיד, יש הרבה. וצדק. הוא לא התמקד בעסקנות, אלא ראה את תפקידו כמי שבא לעזור לכלל הציבור, לא לפרט. באמצעות קשרים אישיים עם צמרת הממשל, תמיד השיג יותר מצעקות חבריו במשכן הכנסת. הוא לא עזר בארנונה לאברכים, אבל דאג למלגות ולקצבאות. ממרום גילו, הבין שפוליטקאי חרדי צריך להתעסק במהות.

הכל הוא עשה בדרכו שלו. על הפרישה מהכנסת החליט לבד, אחרי שמרט את קצוות עצביהם של חבריו לסיעה. את המודעה ששיגר ל'יתד נאמן' לקראת חצות, לא הראה לאף אחד מחבריו לתנועה. הוא החליט וביצע, כמו שרק הוא ידע.

גם תאריך פטירתו יש בו מן הסימבוליות. אין ספק שהטרגדיה תחייב את אנשי 'יהדות התורה' להתאחד, ולהפסיק לעסוק במריבות. ככה זה: גם לאחר מותו, ממשיך הרב אברהם רביץ להכתיב את סדר היום.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

יהי זכרו ברוך!




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. האשמה  

    nfhh

  2. אריה אלישיב אינך יכול לומר ידי לא שפכו את הדם הזה  (ל”ת)

    משה

  3. ל1 ול2 טעית בכתובת  

    יוסף

  4. קדושים אמור  

    אחרי מות

  5. ל-4- ה"שתקן"  

    מגחכת

  6. .  

    ריצ'י