מרן הגר"ע יוסף מדבר: על דרעי, הבן דוד, ו'התקרית' • בקודש פנימה

זה שבועות אחדים שאני עוקבת, כמו יתר הכתבים הפוליטיים (ובאמצעותם כל אזרחי המדינה), אחר מצבה העצוב של תנועת ש"ס. לי ברור כי התנועה נבחרה בידי שונאנו, כדי לשמש כקיר החבטות עבור כולנו, כל הציבור החרדי.

אלא שכשהגוף חלש בשל מכה עזה שטלטלה אותו, נוח למחלות להיתפס עליו ולנצל את המומנטום. פתאום החליטו כל מי שהמתינו בסיבוב, 'לתפוס טרמפ' על גל ההסתה, אולי כך יצליחו להתקדם איתו עוד מספר קילומטרים, בדרך קדימה. תחילה היה זה אחד הח"כים של התנועה, בהמשך צף ועלה שמו של היו"ר לשעבר. זה הזמן לנסות ולשבור, חשבו, להיות גיבורים על חלשים.

אבל בחדרו של מרן הגר"ע יוסף, מול דמותו ההדורה, כשמסביב מקיפים אותנו עשרות אלפי ספרים מהם עשויים קורות ביתו של הרב, אני מבינה שבעצם עדיין מדובר בתנועה שפלדה יצוקה סביב לה. תנועה שיש לה מנהיג - מנהיג כזה שאפילו מורדים מצויים אינם מעיזים לפתוח פה כנגדו. היו לה, לתנועה, תקופות קשות, יותר או פחות, אבל תמיד, בקודקודה, ניצב האחד והיחיד: הגר"ע יוסף. רק הוא הביא את הקולות אל הקלפי. כל השאר היו רק הבובות, התמונות.

כל שביקשתי היה להיכנס ולקבל את ברכתו. ומי כעיתונאי זקוק נואשות לברכת הדרך. שלא ידבק בו הרפש, שלא תזדהם נשמתו בים השקרים, התככים והמניפולציות. שיכתוב בהגינות, שלא יפגע.

אבל הרב, משאך שמע כי מדובר בעיתונאית, החל לשפוך את דבריו, מתוך כאב גדול ועצום. ראיתי את הכאב ניבט מעיניו, ידעתי כי מי שאחראי לכאב הגדול הזה יתן על כך את הדין.

עם כניסתי, הקדים אותי הרב. בטרם פתחתי פה ואמרתי מילה, שפך את אשר על ליבו. דיבורו היה צלול וברור, מלא חכמה והכרת המציאות. ניכרת הייתה בקיאותו בחומר הכתוב, בכל מילה שהופיעה בכל כתבה.

"אומרים שלא הכניסו לכאן את בני דוד. זה לא נכון! הוא נכנס לכאן מתי שרוצה. בשבוע שעבר פשוט הייתי באמצע להניח את תפילין רבינו תם, אז היה צריך לחכות. אבל מה פתאום להגיד שלא מכניסים אותו. אני מכניס אותו לפה כל יום, הוא מביא לי אנשים שאברך אותם, אנשים שתומכים בכולל 'יחווה דעת', ואני עושה את זה בשבילו בשמחה. איך אומרים שלא נכנס לפה?!"

הכאב היה שזור במילותיו. חשתי כאילו מתכוון לומר: למה מציקים לנו? למה מחפשים מחלוקת?

ואז עבר אל הנושא הבא. גם כאן, מבלי ששאלתי דבר. "אומרים שאני ברוגז עם אריה. מה פתאום. כשהוא בא לפה למנחה, אני נותן לו עליות. למה סתם אומרים?"

רק אז עבר אל הברכות האישיות.

כמו אל שאר עמיתי למקצוע גם אל תיבת המייל שלי הגיע הסיפור ה'מזעזע', לפיו, כביכול, לא איפשר משמשו של הגר"ע, צבי חקק, לבנו, רבי דוד יוסף, להיכנס פנימה אל החדר. אבל, בניגוד לרבים אחרים, לא אביתי להעלות את הדברים מיד על הכתב ולפרסמם. תחילה צריך לברר את העובדות, יודע כל עיתונאי מתחיל. וכך גמלה ההחלטה בליבי לחקור את העניין לעומקו. כששמעתי שבביתו של הרב ישנה הקלטה של האירוע, הבנתי כי חובה עלי קודם להביט בתוכנה, ורק אחר-כך, אם יש צורך, כותבים על כך.

ביקשתי לראות את שהתרחש - ולהפתעתי בקשתי נענתה לאלתר.

הצוואה האחרונה

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה ביקרתי בבית שברחוב הקבלן 45.

היה זה לפני כשבועיים כאשר הגעתי לפה, לראשונה. השריפה בכרמל עדיין לא פרצה, וגלי ההסתה עוד לא היו במלוא עצמתם. בקו התפר שבין פרשת אמסלם לפרשת הכיבוי, בין גל הסתה אחד למשנהו. הדיבורים על כך שדלתו של הרב אינה פתוחה לכל דורש הלכו וצברו תאוצה, ובקשתי לבדוק: 'האמנם, כצעקתה?!'

פגשתי שם את כל מי שזכו להקיף ביום-יום את מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. נהג, עוזר אישי, וגם את בני הבית, שלקחו על עצמם את התפקיד-זכות לנהל את הבית הזה.

הצלחתי להחליף מילים עם כלתו של הרב שליט"א, הרבנית יהודית, תוך שהיא מספרת לי כיצד החלה הדרך בביתו של הרב. היה זה מספר שבועות לפני פטירתה של מרגלית, רעייתו של הגר"ע, כאשר קראה ליהודית, כלתה הצעירה, והפתיעה אותה עם כמה וכמה הוראות ובקשות. רק לאחר שהלכה לבית עולמה הבינה יהודית כי הייתה זו למעשה הצוואה האחרונה של חמותה.

באותה עת התגוררו בני הזוג משה ויהודית יוסף בדירה קטנה ברחוב קצנלבוגן, בשכונת הר נוף. לאחר האסון שפקד אותם, היו בני הזוג מגיעים לעיתים קרובות מאוד אל בית הרב, משתדלים לדאוג לו כפי יכולתם. הם לא ידעו מהן תוכניותיו. באחד הימים, בשיחה גלויית לב בין הרב משה לאביו, הבין הבן כי האב היה מאוד רוצה שיבואו לגור איתו, רק שאינו רוצה להטריח או להכביד.

עבור יהודית זה הספיק. היא לא התלבטה ולו אף לשנייה. היא הבינה היטב את המשמעות של החלטתה, אבל כבת ונצר למשפחת אבוחצירה חונכה על ברכי הכבוד לתלמידי חכמים. מאז ועד היום היא שם, בשבילו, טורחת, מכינה, מארגנת. זה לא קל, ולא רק בגלל הצד הפיזי של העניין, אלא גם בשל העובדה שמטבע הדברים היא ובני ביתה הפכו לשכפ"ץ הסופג את כל החיצים והבליסטראות.

ואולי זוהי חלק מהזכות הגדולה.

מה באמת קרה בפתח החדר

איש לא דיבר עם הרב לפני בואי. דבריו יצאו מהלב ונאמרו כנשפכים מיורה רותחת. כשיצאתי מחדרו, וסיפרתי את אשר אמר, הוצג לי האירוע שהתרחש עם הרב דוד, שנייה אחר שנייה, שחזור אמיתי.

זה מה שקרה באותו בוקר מפורסם, לפי מה שראיתי:

בין בית הכנסת לחדרו של הרב מפרידה דלת פלדלת לבנה. בדרך כלל הדלת פתוחה, אבל כשהרב מניח תפילין - סוגרים אותה, שהרי לא נאה שכל הקהל יצפה ויראה. ידוע ומפורסם בין כל בני הבית, כולל בני ונכדי הרב, שכאשר הדלת הלבנה נעולה, ניגשים אל הדלת השניה, הממוקמת במרחק של מספר מטרים, ונכנסים דרכה.

משום מה סבור היה הרב דוד שהדלת נעולה מתוך כוונה שהוא לא יכנס פנימה - וכנראה נפגע. אבל לא הייתה כל כוונה כזו. הראיה היא שמיד עם סיום הנחת התפילין של רבינו תם, נפתחה הדלת והוא נכנס פנימה, מביא עמו את כל התורמים אותם חפץ להכניס להרב שליט"א לברכה, כהרגלו מידי יום.

איש אינו מאשים אותו בפרסום הדברים, כמובן. במקום היו נוכחים מתפללים רבים, לא כולם קבועים במקום, ואינם מכירים את הקודים של בני הבית, וכנראה הם שפרסמו את מה שחשבו שקרה. אבל זו לא הייתה האמת.

עם יהודית במטבח

הפעם הראשונה בה בקרתי בבית הייתה ביומו הראשון של חג החנוכה.

על השידה בסלון כבר עמדה החנוכייה, מוכנה להדלקה. השעה הייתה 10 בבוקר, והילדים היו כבר מחוץ לבית. יכולתי רק לתאר לעצמי כמה קשה היה לה להגיע לרגעי השקט האלו. ישבתי על הספה ועלעלתי בדפי אלבום התמונות מחתונת הבת הגדולה, שנישאה לפני מספר חודשים. המחשבה על כך שבמקום לפרגן לבני המשפחה את השמחה המושלמת, היו שחיפשו להכפיש וללכלך עלתה בראשי. למה בעצם?! במה חטאו?!

אבל נראה כי הזכות הגדולה שלהם, לשהות יום-יום במחיצת מנהיג הציבור הספרדי הפכה אותם לשק החבטות של השונאים והמקנאים. ואולי, זוהי חלק מהזכות. לעמוד בניסיון, ולא להשיב מלחמה שערה. מעולם לא שוחחה הרבנית יהודית עם עיתונאים, אף פעם לא הציגה את עמדתה. היא סופגת ומחרישה. כאשת רב, לא ראוי לה להתראיין, היא סבורה.

קראתי עליה בהרבה מאוד כלי תקשורת, שלמרות היותם רחוקים מדת אולי אפילו שונאי דת, נאלצו בעל כורחם לציין את העובדה שמדובר באשה מאוד מרשימה. אפשר להוסיף על כך עוד כהנה וכהנה, אגב. היא מבינה בביגוד, למדה איפור, ובהחלט משקיעה. אבל כל זה אינו הורס את צניעותה. מטפחתה הצבעונית קשורה בקפידה לראשה, מוכיחה כי מדובר בבת ישראל שחונכה במשפחה טובה.

קשה לשבת איתה לשיחה רצופה. הטלפון אינו מפסיק לצלצל. בשלב מסוים נשמע צלצולו של פעמון הדלת, והיא רצה לפתוח. אל החדר נכנסת אישה חרדית, עוגה של אנג'ל בידיה. בדקות הבאות היא יורה צרורות של מילות תודה ושבחים, יהודית מנענעת בראשה במבוכה. בסופו של דבר יוצאת הגברת מהחדר, ממשיכה למלמל עוד ועוד תודות וברכות. "להגיד לך את האמת?" - היא לוחשת לי. "אני לא מכירה אותה. לא זוכרת מה עשיתי לה. יכול להיות שכן ראיתי אותה, אבל אני לא זוכרת".

לקראת השעה 12 היא מתחילה לדבר איתי על ארוחת הצהרים המתוכננת, ארוחה מושקעת ומוקפדת היטב. אני מתעניינת בפרטים הקטנים, ומבקשת לדעת אם היא לא מרשה לעצמה, מפעם לפעם, גם 'לחפף'. אין נקניקיות וצ'יפס? - אני תוהה. בכל זאת, מדובר בתפריט מוקפד הקשה לביצוע יום יום.

אז זהו, שלא. כמי שנכנסה לנעליה הגדולות של החמות הרבנית מרגלית ע"ה, שהייתה "אלופה בבישול", היא חייבת להקפיד על ארוחות משובחות, מזינות וטעימות, אליהן הורגל הרב מאז ומעולם.

אנחנו עומדות יחד במטבח, ואני מביטה בה לשה את הבצק. היא יוצרת ממנו כדורים קטנים, וכמו אומנית דוחפת פנימה את המילוי הבשרי שמוכן לה בקערה הסמוכה. תוך שניות מתקבלים מול עיני סהרוני בצק ממולאים, אותם היא מלפפת בשמן זית. וזה רק חלק אחד מהתפריט. זה בהחלט לא הכול.

אני נזכרת ב'פשקווילים' שהופצו ברחבי השכונות החרדיות, לפני מספר שנים, ובהם השמצות פרועות עליה ועל בני הבית. אני מנסה לשאול אותה קצת שאלות בנושא, אבל היא מעדיפה לשתוק. היא מוכנה לתת לי מתכונים, ללמד אותי את סודות המטבח שלה, אבל רק לא לחשוף דברים שהשתיקה יפה להם. לא, היא לא תלבה את אש המחלוקת.

הבקיאות המפתיעה של הרב

אומרים עליהם, שהם לא מכניסים את כל מי שמבקש להיכנס. אילו לא ראיתי במו-עיני אולי היה נותר בי הספק. אבל הייתי. וראיתי.

בעמדי בפתח חדר ההמתנה יכולתי לראות שם שני זוגות מחו"ל. אצל אחד מהזוגות פקדה 'המחלה' את כל אחד מהם ושניהם יחד. הזוג האחר לא נפקד מעולם בילדים. היו שם עוד כמה וכמה בני אדם, לכל אחד 'שק הצרות הפרטי שלו'. שמעתי אותם מתנים את צרותיהם זה באזני זה, מתכוננים בהתרגשות לרגע בו יקבלו את ברכתו או את עצתו של הרב.

אכן, לא רק פשוטי-עם נכנסים בדלת זו. הרב דוד מביא כמעט מידי יום נכבדים ועשירים, אשר בזכות ברכותיו ועידודו של הרב הם אף תורמים לא מעט לישיבתו של הרב דוד. אבל העדפתם האישית, היא להכניס דווקא את פשוטי העם, את הנדכאים ואת החלכאים, הזקוקים לעצת הרב ולברכתו, כשעל המלאכה מנצח בסדר מופתי עוזרו של הרב, צבי חקק.

יש הגבלה, הם מודים. אנחנו לא יכולים להכניס אל הרב זרם בלתי מוגבל של פונים. יש גבול לכוחותיו. הוא גם לוקח ללב כל מקרה ומקרה, ולכן אנחנו משתדלים לחלק את המקרים 'הקשים' בין ימות השבוע. מלבד זה, זמנו אינו בלתי מוגבל והוא מקדיש שעות ארוכות ללימוד תורה, ולכתיבת ספריו המפורסמים. האם אפשר לקחת ממנו את הזמן היקר הזה?!

בתחילה נהג הרב להתפלל בבית הכנסת שבכולל 'יחווה דעת' של בנו, הרב דוד. עם הזמן ההליכה הפכה לו לטורח, והוא ביקש מבני ביתו להקים עבורו בית-כנסת בבית. עבור יהודית, אם צעירה, היה קשה לחשוב על כך, אבל הרב ביקש, ומבחינתה זה היה קדוש.

הבית היה קטן, יחסית, אבל רצון הרב הוא קודש. וכך, במשך שנים התקיימו התפילות בתוך ביתו של הרב. המתפללים, שחשו עצמם כבני משפחה, היו מגיעים לגלגל את התפילין בסלון, על השולחן. חלקם היו נכנסים למטבח לשתות משהו. וכך מצאה עצמה הכלה הצעירה מוקפת בקהל הקדוש, מנסה למצוא לעצמה פינה של פרטיות.

שנים חלפו.

בכל יום, לאחר התפילה וקבלת הקהל פותח הרב בלימודו, אותו יתקשה להפסיק גם בשעות הקטנות של הלילה. המקום בו יושב הרב על לימודו היה החדר ששימש כבית כנסת. היה זה באחד הלילות כאשר ישב עד מאוחר מאוד והעלה על הכתב תשובה בעניין פסק של עגונה. הוא השקיע בפסק הזה הרבה מאוד מאמץ מחשבתי ושעות של עבודה. כשהשכים בבוקר - לא מצא את הדפים על השולחן. זה היה נורא. מלבד אותה עגונה שחיכתה לפסק ההלכה שיתיר אותה בכבליה, חס הרב גם על הזמן שהשקיע בכתיבת הפסק.

התוצאה הייתה בקשתו מבנו הרב משה לבנות לו בית-כנסת שלא בתוך הבית. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו היא לרכוש את המגרש הריק העומד ממול לביתם. כשהוא אפילו מדמיין בעיני רוחו גשר שיחבר בין דירת המגורים לבין הבניין ממול. אבל בעיות טכניות גרמו לוותר על הרעיון ולעבור 'לתוכנית הבאה'.

משמים התפנתה הדירה הסמוכה לביתו של הרב, באותו בניין, והם מיהרו לרכוש אותה. וכך, עד היום, מתכנסים מידי בוקר בסביבות השעה 7, 'עמך' בית ישראל לצד נבחרי ציבור, ח"כים ושרים, לתפילת שחרית במחיצתו של מורם ורבם.

עבורנו, הכתבים הפוליטיים, 8 בבוקר היא השעה בה נכנסים שרי ש"ס להתייעצות עם הרב. כאן מתחילים רגעי המתח של 'מה יכריע מרן'. רק לאחרונה עשו זאת בנושא ההקפאה, ושבו עם תשובה ברורה: או הבטחות אמריקניות בכתב! - או כלום. בזכות אותה אמירה גילתה ממשלת ישראל כי מאחורי הבטחותיה היפות של הידידה שמעבר לים, לא היה דבר וחצי דבר. בזכותה ניצלנו מההקפאה.

הרב שומע את כולם, בזה אחר זה. לעיתים נכנסים גם חברי הכנסת של תנועת ש"ס, לפעמים רק השרים. לומר שהרב מחליט בלי שיהיה לו הידע? קצת מצחיק לחשוב כך. במו אוזניי שמעתי באותו בוקר את השר אלי ישי מעדכן את הרב בכמה וכמה עניינים. בפינת חדרו מונחים גם עיתונים, ויש את מקלט הרדיו הקטן והמפורסם, לו הוא מאזין מעת לעת.

ולא, לא הייתי צריכה לראות כל זאת. אין כמו עדות אישית. עוד בטרם פתחתי את פי לדבר, גילה הרב בקיאות מפתיעה בענייני האקטואליה של התככים העכשוויים בש"ס - והקדים רפואה לשאלותיי. הוא הסביר, דבר דבור על אופניו. לומר עליו שאינו 'בקי', שאינו 'מבין', שהוא 'זקן' - את כל זה אפשר לספר למי שלא שהה במחיצתו.

אבל אני - זכיתי.

שוחחתי עם הרב כ-10 דקות.

נפשו קשורה בנפש תלמידו

כשהרב מדבר על אריה, ניבט מקולו הרגש האוהב. קשה להתעלם מכך. למרות כל מה שעבר ביניהם, על אף המשברים והשנים הקשות, עדיין נפשו של הרב קשורה בנפש תלמידו. אלא שהוא אוהב גם את אלי ישי, יו"ר התנועה הנוכחי. בהיותי בחדרו של הרב, נכנס לשם לרגע גם ישי. ראיתי אותו מרכין את ראשו בפני רבו, והבנתי עד כמה עצומה ההתבטלות העצמית שלו בפני מורו.

אם אפשר לכמת זאת למשפט אחד, הרי שהרב קרוע בין אהבתו הקודמת לאהבתו העכשווית. לא כך הדבר כשהוא מדבר על חיים אמסלם, איש הסיעה לשעבר. מבחינת הרב, אמסלם הוא כמו אדם ש'חזר בשאלה'. וכמו שאת הרב אורי זוהר שחזר בתשובה מקיפים בהמון אהבה, כך, מן הצד ההפוך, עוטפים את אמסלם בהרבה מאוד רגשות של כעס.

אריה דרעי הגיע אל בית הגר"ע יוסף עוד בהיותו בחור, תלמיד בישיבת 'חברון'. היה זה הרב דוד יוסף, אף הוא תלמיד באותה ישיבה, שהמליץ לאביו על אריה כמתאים ללמוד עם אחיו הרב משה, שהיה ילד קטן באותה העת. אריה נעתר להצעת התפקיד, והחל ללמד את הבן הצעיר, משה, שיעורים פרטיים. לימים, הפך הקשר הזה עם הבית לקשר חם ואמיץ. אשת הרב, הרבנית מרגלית, נהגה להתייעץ איתו על כל דבר, קטן כגדול. כשנפטרה, התאבל עליה כאילו הייתה אמו.

בשלבים השונים של המשפט תמך בו הרב בכל ליבו.

"אני מבקש ממך, תבטיח לי שלא תישבר ותמשיך בעבודתך בלי לשים לב למה שהשופטים יאמרו", אמר לו הרב רגע לפני שנכנס לצנתור. היה זה היום בו הוקרא גזר דינו בבית המשפט. דרעי שהה ליד מיטת רבו כמעט עד לרגע האחרון, והגיע אל האולם במרוצה, כשהוא מתנצל על איחורו.

היה זה לאחר הקמת ממשלתו של אהוד ברק. רשת החינוך התורנית של התנועה, משאת נפשו של הרב, היתה שקועה בחובות של למעלה ממאה מיליון שקלים, אליהם היא התגלגלה מניהול לא נכון, וכל קיומה הועמד בשאלה. עזר ויצמן היה אז נשיא המדינה, והוא פנה אל הרב לפגישה דחופה וחשובה. כשנכנס, פתח הנשיא מיד במתקפה. הוא הציב דרישה חד-משמעית של אהוד ברק להזיז את אריה דרעי מראשות התנועה, ולא - לא יכניס את ש"ס לממשלתו, כשההשלכות על רשת החינוך ברורות. ובכלל, שאל, למה ההתעקשות הזו? והרי האיש מסובך בפלילים? חסר לכם מי שיוכלו להחליפו? בשבילו תהרסו את רשת החינוך שלכם?!

למחרת הזמין הרב את אריה אליו, לשעה 2 בצהרים. "אין ברירה" הודיע לו בצער גדול, "אתה חייב להתפטר", אמר לו, וסיפר לו על דרישתו של הנשיא ושל ראש הממשלה הנבחר, ברק. אין ספק שהייתה זו אחת המהלומות היותר קשות של דרעי במהלך חייו. אולי קשה יותר מגזר הדין הקשה שהוטל עליו. הייתה זו גם, אולי, ההחלטה הקשה ביותר של הרב בכל ימי חייו.

מספר שבועות לאחר מכן הזמין הרב לביתו את חברי הכנסת של ש"ס. דרעי היה אז בארצות-הברית. ואז הנחית את המהלומה. "כולכם פנינים יקרות", אמר להם, "אבל אלי ישי הוא החוט המקשר. מעתה, מהרגע הזה, הוא יהיה היו"ר של התנועה, ובכל דבר תפנו אליו. כמובן, הדבר יהיה בידיו כפיקדון עד שאריה דרעי חביבנו יסיים את ההליכים של משפטו ויחזור להנהיג את התנועה".

להבטחה הזו מייחל דרעי עד עצם היום הזה. האם תוחזר לו הנהגת התנועה? נכון להיום, איש אינו יודע את התשובה. חשוב להדגיש כי מאז ועד היום נרמזו כמה וכמה רמזים מפי הרב, ואשר על פיהם ניתן היה להבין כי הוא בהחלט מרוצה מישי. "דעו לכם שכל מה שאליהו ישי עושה, הרי זה על פי דעתי. הוא לא סר ימין ושמאל מדברי. אליהו בא להתפלל אצלנו כל בוקר ומעדכן אותי בפרט הקטן והגדול. אין נאמן כמוהו בכל ביתי", אמר עליו הרב לימים.

האם זה אומר משהו על החלטתו לקראת הבחירות הבאות? - מוקדם לדבר על זה. עד הבחירות יש, כפי הנראה, עוד הרבה זמן, וכאן בבית הזה מתורגם הזמן ל"עוד ועוד עשייה".

ועל העשייה הזו מנצח הרב ביד רמה.

כשיצאתי מחדרו, חלפה במוחי המחשבה כי כל הפוסל בש"ס, כאילו הטיל דופי במנהיגה האמיתי. באיש שעוסק שעות, יום ולילה, בהוויות אביי ורבא, אך מעניק בכל בוקר מחדש את רוח החיות לתנועה עצמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!