ט"ו ניסן התשפ"ד
23.04.2024

רוב בחורי הישיבות לא בנויים ללמוד כל היום

בטור חריף במיוחד מותח הרב מענדל ראטה ביקורת על מבנה החינוך הנהוג כיום בישיבות, ומשוכנע: "רובם של בחורי הישיבות חייב להתעסק בדברים נוספים מעבר ללימוד הגמרא" • הבלוג של המשפיע נוגע בסוגיה הכאובה

רוב בחורי הישיבות לא בנויים ללמוד כל היום



מנסה לעכל את מה שעבר עלינו באומן. לא מצליח בינתיים. עוד לא ירד לי האור הזה. האמת שכרגע אני עדיין בכלל באומן. איכשהו הספקתי לפספס את הטיסה של מוצאי שבת. או איך אמר לי היום אחד פה באומן: "רבינו הזמין אותך לשבוע שלם, יש לו עניין איתך". יש מצב. מה שבטוח זה שאם השם השאיר אותי פה בינתיים, יש לכך סיבה. אני מנסה לשחזר לי בראש מה שהיה פה בימים האחרונים. רק לחשוב מה שהיה לי עם עצמי. התחיל עם הקומזיץ של ארגון 'נעשה ונשמע', שזה היה מיד בהגעתי מקייב לאומן, ככה, כאילו ירדתי מהעננים ישר אל הקומזיץ. למחרת המעמד הענק של 'זכור ברית'. ערב חג, 'התיקון הכללי העולמי' בחצות היום, ואחרי זה, אני כבר לא רוצה לדבר. הייתי גבוה כל החג. לא הייתי גבוה בגלל שעשיתי עליית נשמה לפני כל תפילה, פשוט לקחתי לפני כל תפילה שלוק אחד של וודקה מעורב בקולה. גם לפני כל סעודה. או אולי בכלל כל שעתיים וחצי. לך תזכור.

אם רק הייתי זוכר כמה אנשים שזכיתי לחבק. כשאני באור, אני נותן חיבוקים. אפילו נשיקות. לא כולם מסתכלים על זה באהבה גדולה, אבל זה מה שאני עושה. או איך אומר רבי נחמן: "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי". זו הדרך שלי לבטא אהבה לאדם. ובינינו, כל אדם רוצה חיבוק, וגם נשיקה. רק שהרבה מאיתנו חסומים לזה. אתם יודעים כמה אמרו לי על כך, שבחיים לא קיבלו את זה מאבא שלהם... אני עכשיו נזכר באיזה בחור מתוק שאמר לי את זה אחרי התפילה הראשונה של ראש השנה. אולי רק בשבילו היה שווה שאגיע לאומן, כי החיוך הגדול שלו היה כל כך עמוק, וזה נגע לי עמוק בפנים. אולי חבל שאינני יכול כל השנה לקחת שלוקים כאלו של וודקה. הייתי צריך כל יום להיות ככה. אבל בלי זה אני עדיין חסום קצת. או איך אמר לי פעם בחור חרדלני״ק, כשביקרתי באיזו ישיבה שלהם לשבת, ולא הייתי משוחרר מספיק לכל החיבוקים שם: "רבי מענדל'ע, אתה חייב להיפתח לעניין של ׳חיבוקים בקדושה׳." איך אהבתי את המשפט הזה. אולי, אולי עם הזמן.

את הסעודות גמרתי בכל לילה קרוב לשבע בבוקר, כי ביקרתי בכמה תחנות. וכל פעם שלוק חדש. ועוד חיבוק, ועוד שיר, ועוד רגע יפה. בסוף זה היה קצת על חשבון התפילה. אבל מי יודע מה יותר חשוב. כלומר, לא בדיוק הספקתי את כל הפיוטים. אבל אם להיות כנה, אני אף פעם לא באמת אומר את הכל, לא באמת יכול. היום אם אני ממלמל את הכל, לא בטוח שאני נשאר שפוי בסוף התפילה. לא יכול. משתדלים להגיד את ההתחלה הסוף והאמצע. מישהו אמר לי ביום טוב שזה הורס אותו, כל התפילה הארוכה. אמרתי לו: "בוא תקשיב. תדמיין שאני הופך לאדמו״ר, לאלף חסידים, ואני מתחיל לפני התקיעות מחרוזת שירים. מתחיל עם ניגון ברדיטשוב, וממשיך, למשל, עם ׳לבקש רחמים׳. עוד 150 שנה, כשהחסידות כבר תתפלג לששה פלגים, הם יריבו ביניהם אם המנהג היה לשיר את 'לבקש רחמים' שיר שני או שלישי.

אז מה אני רוצה להגיד. פעם, לא היה כמעט דבר כזה, להלחין שיר. המשוררים והאמנים בעלי הרוח היו מבטאים את המיית נפשם ב׳פיוטים׳. כל מי שהייתה לו רוח ונפש אמנית גדולה, נתן את ידו בפיוטים. אני מאמין שחלקם או רובם היו בעלי נשמה ממש גדולה עם מדרגות של רוח הקודש, אבל גם אם פיוט נתחבר בהשראה של קדושה וברוח הקודש, זה לא אומר שאני חייב לשיר אותו. זה לא יתכן. אני יודע שיהיו שיכעסו על דיבור כזה, אבל הוספת מלל מרובה מדי, זה לפעמים מרחיק מהשם יתברך. כמובן שאין לנו כוח לשנות חס ושלום ממנהגי ישראל, ואין כוונתי חלילה לבטל אפילו מנהג אמירת פיוט אחד, אבל כשאדם רואה שמשהו מסוים מרחיק אותו מהתפילה, וזה לא חיוב דאורייתא או דרבנן, הוא צריך לבד לעשות את החשבון. אולי בגלל זה באמת בחסידות גור לא היו אומרים פיוטים, כי החסידים הפולניים היו חריפים וקצרים כאלו, פחות בעניין של להגיד הרבה. מה שרק חשוב זה שנדע שזה מגיע מחסרון של הדור שלנו, שאין לנו את הכוח להגיד כל כך הרבה ולהישאר מחובר. אבל, מצד שני, לדור שלנו יש כל כך הרבה לב, אולי יותר מכמה דורות.

טוב, לא זה באמת הנושא שרציתי לפתוח, אלא בכלל נושא אחר. במוצאי צום גדליה הלכתי לציון להגיד כמה פרקי תהלים. ניגש אלי בחור שמתכתב איתי לפעמים, אומר לי "שלום עליכם", ונכנס לשיחה. הוא בחור מתוק מדבש, למד באיזו ישיבה, הספיק 'לעוף' משם, בגלל שהוא גם אוהב לעבוד, אז היום הוא עובד, אבל געוואלד, הוא רוצה ללמוד לחצי יום, או לפחות רבע יום. הוא רוצה מסגרת נורמלית, והוא לא יודע איפה. הוא שואל אותי אם אני יודע מקום שיכול להתאים לו. בהתחלה הוא התבייש, כי שאלתי אותו באיזו ישיבה הוא לומד, והוא היה צריך לענות לי שהוא עובד, אבל אז אמרתי לו שהוא עושה מה שסבא וסבא רבה שלו עשו, עד לפני תקופת השואה. כלומר, כך זה היה במשך כל הדורות. לא היה דבר כזה שכל בחור חייב ללמוד כל היום עד שיתחתן. עד אולי גיל 14 היו להם מלמדים, אחרי זה הלכו לעבוד, על פי רוב בשביל לעזור למשפחה שלהם להתקיים, ובין מנחה לערבית היו להם שיעורים ועתים קבועים לתורה. כך היה בכל הדורות של הגלות. לא רק בגלות, גם בזמן שבית המקדש היה קיים, וגם אחרי שמשה רבינו נתן את התורה לישראל. רק העילויים הלכו לישיבות ללמוד כל היום. בתקופת משה רבינו זה היה למשל שבט לוי. לפני השואה הלכו העילויים לישיבות וולוז׳ין או לובלין. היו עוד ישיבות, כמובן, אבל מי שרצה - עבד, זה היה הכי לגיטימי ונורמלי, וגם הכרחי.

אני, למשל, נולדתי למשפחה אדמורי״ת, נין לרבי אהרל׳ע ראטה זצוק״ל. אבא שלו היה יהודי הונגרי, ירא שמים ונהנה מיגיע כפיו. אני כמעט בטוח שהוא לא למד בישיבות בהיותו בחור, למרות שהוא היה יהודי צדיק שבכה בכל לילה בתיקון חצות. ואתם יודעים מה אני חושב? היום, מי שנהנה מיגיע כפיו, כבר לא כל כך בוכה בתיקון חצות בלילה. כי הוא כבר גדל בתודעתו כבחור מובטל ואפילו 'שייגעץ', אז הוא ממילא כבר יהודי חלש ואין לו כבר שייכות כל כך כבייכול ליראת שמים ויידישקייט. אני לא מאמין למה שאני אומר עכשיו, אבל אני נזכר שזו היא המציאות המזעזעת. בחור שרוצה היום לעבוד, ולעשות את מה שסבא של סבא שלו עשה, ובחצי מליצה הייתי אומר שהוא רוצה להמשיך את ה׳מסורת׳ של דרך ישראל סבא, הרי הוא הופך ל'שייגעץ', ובגלל דבר אחד: שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואתם יודעים מה? הוא עושה מה שהוא צריך לעשות יותר מהחברים שלו, שיושבים בטלים, מקנאים בחבר הזה שהעז לעשות מה שהם חולמים על כך בלילה, ונשארים לשבת 9 וחצי שעות על ספסל אחד כל יום, בלי לצאת עם דף גמרא שלם בעל פה בחודש שלם. בלי להגזים.

אז אני יודע כבר את התשובה של ראשי הישיבות והמשגיחים. 'תיבת נח'. היום אנחנו בדור אחר. העולם הוא לא אותו עולם. אי אפשר להוציא את הבחור היום אל העולם הגדול. כי אם לעבוד, אז זה אייפון, ומאייפון לפייסבוק, ומפייסבוק למסנג'ר. ולא כל אחד יכול להחזיק שם מעמד. ולכן היום הישיבות הן סוג של 'תיבת נח'. אוקיי. בינינו, יש אמת בתשובה הזו. זה באמת לא העולם התמים של פעם. אז מה הפתרון? לקחת את אותו הבחור, שהיה אמור לעבוד עשר שעות ביום וללמוד שעתיים - דף היומי, חומש, רש״י ועוד משהו על יהדות, ולהכניס אותו בכוח למסגרת של עשר או תשע שעות לימוד? ולא לחצי שנה, אלא לפחות לשש או שבע שנים, עד שייגזר משמים שישלחו לו שידוך? ואז, בגלל שהוא בחור לא ׳עפעס׳, כי הוא לא באמת ישב ולמד כל יום יותר משעה שעתיים, אז הוא בחור סוג שלישי, ואז בכלל מתעכב לו השידוך עד גיל 24, ואז הוא כבר מתפוצץ (עשר שנים הוא התבטל ככה, ודווקא נשאר להיות יהודי, אפילו נשאר שפוי), ואז כבר יוצא לעבוד בקיוסק, ואז כולם מצביעים - "הנה, השייגעץ של השכונה". ויודעי דבר יודעים להוסיף, מתוך מידע - "תמיד היה ׳רקוב׳ בפנים". רקוב. ה' ירחם. ולא רק זה, רחמנא ליצלן הוא נוגע בזקן. שוטים בעולם. חוץ מזה שסבא שלו שחי בהונגריה או ברומניה גם לא גידל זקן כי לא באמת צריך לגדל זקן על פי ההלכה וזה עניין קבלי, והוא גם לא אשם שהוא לא נולד לבית מודרני יותר ששם מלכתחילה גוזרים את הזקן, אבל געוואלד, הסיבה שהוא גזר את הזקן זה בגלל ששמו אותו במילא כסוג שלישי, הציבו אותו בשורה תחתונה, אז למה שיתאים את עצמו למערכת הזאת שכמעט לא סופרת אותו?

אז מה אני אומר? שאם פעם רוב הבחורים לא למדו בישיבות אלא עבדו רוב היום, אזי יוצא שרוב רובם של הבחורים לומדים בכלל במסגרת שלא מתאימה להם, תוך כדי סבל עמוק ומייסר. ואז, או שהם נשארים בפנים ושונאים את דף הגמרא לנצח, או שהם יוצאים אל החוץ ומוחקים אותם מהמפה. מי לוקח על עצמו את שפיכות הדמים הלזו? תשאלו - מה הפתרון? הפתרון הוא שרוב הישיבות צריכות לתת אופציה של לעבוד או ללמוד לימודים נוספים שיעזרו לבחורים להתפרנס בבוא היום. וכי יותר טוב שיתבטלו, וישנאו את הלימוד, את היהדות, את הוריהם ומחנכיהם? אז אני מבין למה לא לימודי ליב״ה, בגלל שמפחדים מהשפעה חילונית ומתכנים שאינם מתאימים, וגם בשביל להשאיר את המושג ״ישיבה״ קדוש ללימודי קודש. אוקיי, אז בשביל כך אנו יכולים וצריכים ליצור בעצמינו סדרי לימוד מתאימים ולעשות מקום נפרד ללימודים אחרים או דברים כאלו. אנחנו מפחדים מהיציאה לרחוב? לחנוק אותם בתוך בניין, נגד הטבע שלהם, לא יכול להיות הפתרון. זה לא יתכן. הפתרון חייב להיות שנארגן להם עבודות מסודרות ומתאימות, במסגרות טובות וכשרות.

ואתם יודעים מה? אולי תחלקו עלי שהרוב הגדול של הבחורים צריכים גם לשלב עבודה או לימודים נוספים. אני כן סבור שזה רוב כי אם תבדקו אחורה בהיסטוריה תראו שתמיד היה כך, ולא נראה שהיום יש לנו מוחות יותר גדולים. אבל גם אם זה רק 50 או 30 אחוז, זה מאוד הרבה. מדובר בנשמות יקרות ומתוקות מדבש, ואנחנו גורמים להם סבל ומרחיקים אותם. לא, ממש לא יעזור שנקים כמה ישיבות לנושרים, כשאנחנו בכלל גורמים להם לנשור. בלי להגזים עכשיו, עשרות אלפי בחורים שיושבים כיום בישיבות, צריכים לצאת לעבוד ולשלב תורה ויגיע כפיים. אין שום סיבה מוצדקת שנרשה להם את זה רק אחרי שיתחתנו, בגיל 20 או 24. אין שום הגיון בכך. הגיע הזמן שנקום ונעשה מעשה.
הבלוג של המשפיע הרב מענדל ראטה ישיבות חינוך נושרים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 39 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד