1. עמוד הבית
  2. עושים עסקים
  3. צרכנות

בלוף המיחזור נחשף: חברות המשקאות ניפחו נתונים על איסוף בקבוקים כדי להימנע מקנסות ענק

דו"ח פנימי של המשרד להגנת הסביבה שהגיע לידי TheMarker מאשר כי פחות מ-11% מבקבוקי המשקה הגדולים ממוחזרים, בעוד חברת אל"ה, שאחראית למיחזור מטעם היצרניות, מדווחת על מיחזור של יותר ממחצית הבקבוקים
Print מירב מורן, TheMarker , י"ט חשון תשע"ח 08/11/2017 08:11

מיחזור, בקבוקים, ילדים חרדים (4) יחצ



הדיווח על הטיפול הסביבתי (איסוף ומיחזור) בבקבוקי פלסטיק בישראל לוקה באי־סדרים — כך עולה מדו"ח שהוגש בספטמבר למשרד להגנת הסביבה. הדו"ח מציג פערים של מאות אחוזים בין מספר בקבוקי המשקה הגדולים (1.5 ליטר או יותר) שדווח כי נאספו, מוחזרו בישראל או יוצאו ממנה למפעלי מיחזור בחו"ל, לבין מספר הבקבוקים שניתן להוכיח שאכן קיבלו את הטיפול שדווח.

הדיווחים הוגשו על ידי אל"ה, חברה בבעלות יצרניות המשקאות הגדולות בישראל, המחזיקות יחד ב–95% לפחות משוק המכירות של בקבוקי המשקה הגדולים, ומחויבות בחוק לאסוף אותם למיחזור.

הדו"ח מצביע על אי־סדרים — ובהם דיווחים כפולים, הבדלים בשיטות חישוב שניפחו את המספרים, דיווחים מוטעים על מקורות איסוף הבקבוקים, ליקויים בהערכות פחת ייצור, היעדר אסמכתאות ליצוא וכן מחסור במסמכים המוכיחים שהבקבוקים אמנם הועברו למפעלים בעלי תקן מתאים למיחזור.

דיווחי חברת המיחזור אל"ה לעומת ממצאי הדו"ח שהוגש למשרד להגנת הסביבה, במיליוני בקבוקים
בשורה התחתונה, דו"ח הביקורת מכיר במיחזור של 10.4% מבקבוקי המשקה הגדולים שנמכרו בישראל, בעוד אל"ה דיווחה למשרד להגנת הסביבה על מיחזור של 60% מהבקבוקים. מתוך כל המיחזור שבו הדו"ח מכיר, עיקר הבקבוקים נשלחים כפסולת פלסטיק לחו"ל, בעיקר לטורקיה ולסין, כפי שמופיע במסמכים אחרים שמקורם במשרד הכלכלה. רק לכ–6% מהבקבוקים הגדולים יש הוכחות למיחזור בתחומי ישראל. ניתן להסיק זאת גם מהנתונים של מפעל אביב, שהוא היחידי בישראל שממחזר פלסטיק שמקורו בבקבוקי משקה. רוב הפלסטיק הממוחזר בישראל משמש את תעשיית האריזות לתוצרת חקלאית.

ב–2001 נכנס לתוקפו חוק פיקדון על בקבוקי משקה עד נפח 1.499 מ"ל (עד 1.5 ליטר, לא כולל), והבקבוקים הגדולים יותר קיבלו פטור מפיקדון. ברקע לפטור עמד לחץ של יצרניות המשקאות, שביקשו למנוע את הפיקדון בשל העלויות הכרוכות בתפעולו וחשש לפגיעה ברווחיהן.

למרות הפטור, ובשאיפה לטפל בפסולת הבקבוקים שגדלה והלכה, בשלב מסוים קבע המחוקק כי היצרניות מחויבות לאסוף לפחות 55% מהבקבוקים שהן מוכרות ולמחזר לפחות 90% מאלה שנאספו. עוד קובע החוק כי אם היצרניות אינן מצליחות להגיע ליעדים אלה, יקרו שני דברים: ראשית, אם נאספו פחות מ–47% מהבקבוקים, יוחל אוטומטית חוק הפיקדון על הבקבוקים הגדולים. שנית, יצרניות המשקאות יחויבו בתשלום קנס של 60 אגורות לכל בקבוק חסר ביעד.

הפער שנרשם ליצרניות ב–2016, לפי הדו"ח, אמור להשית על היצרניות לכאורה קנס משותף בסך 80 מיליון שקל. חברת אל"ה מוחזקת על ידי החברה לייצור משקאות קלים (35%), יפאורה תבורי (24%), טמפו (20.5%) ומי עדן (20.5%).

שינוי החישוב קירב את הנתונים ליעדים

הדו"ח, שאותו הזמין המשרד להגנת הסביבה והכין משרד רואי החשבון ימין ג'ורג'י ושות' מנתניה, ניתח את נתוני הייצור, האיסוף, השינוע והיצוא של בקבוקי המשקאות הקלים הגדולים ב–2016 בישראל, והשווה אותם עם דיווחי אל"ה. לפי הדו"ח, באותה שנה מכרו היצרניות הגדולות בישראל 738 מיליון בקבוקי משקה גדולים. אל"ה דיווחה כי אספה 445 מיליון בקבוקים (60%) ושכל הבקבוקים שנאספו — מוחזרו.

לעומת זאת, בבדיקה נמצאו אסמכתאות להכרה באיסוף של 277 מיליון בקבוקים בלבד (37% מהמכירות) ולמיחזור של 77 מיליון בקבוקים בלבד (10.4%).

לפי הדו"ח, עם תחילת העבודה של הבודקים לא העבירה אל"ה נתוני שקילה התומכים בדיווחיה למשרד להגנת הסביבה. למרות זאת, המשרד הסתמך על הצהרות אל"ה, ועדיין לא הרחיב את חוק הפיקדון כפי שעל השר לעשות בתנאים כאלה לפי החוק — כלומר, לא הכריז כי מעתה הפיקדון חל גם על בקבוקים של 1.5 ליטר.

עוד מצוין בדו"ח כי רק לאחר פגישה עם נציגי אל"ה ועם התקדמות הבדיקות, התחילה החברה להגיש אסמכתאות לבודקים, אך גם אלה היו חלקיות. הספקות לגבי מהימנות הדיווחים מתעוררות מכך שאל"ה הגישה מסמכים שבהם שונו מדי פעם שיטות החישוב של אומדן הכמויות הנאספות. השינויים נעשו באופן שיכול להסיט בעשרות אחוזים את מספר הבקבוקים.

דוגמה לכך היא השינוי בחישובו של שיעור החומר שאינו בקבוקים שנאסף באמצעים שונים ועל ידי קבלנים שונים, ואותו יש להפחית ממספר הבקבוקים שדווחו כאילו נאספו. אל"ה דיווחה פעם אחת כי 25% מהחומרים הנאספים בכלובי המיחזור (מיחזוריות) אינם בקבוקים, ופעם אחרת דיווחה על 15%. ככל שיורד שיעור החומר המוצהר שאינו בקבוקים, כך גדל מספר הבקבוקים הנספרים כנאספים — מה שעוזר לעמוד ביעדים.

מכיוון שהדיווחים מבוססים על שקילה ולא על ספירה, והחישוב נעשה לפי אומדני משקל בטונות, ניתן להגדיל את מספר הבקבוקים שנספרו באמצעות שינוי משקלו המוצהר של בקבוק ממוצע. ואמנם, בדיווחי אל"ה פעם חושב מספר הבקבוקים שנאספו לפי משקל בקבוק של 41 גרם, ופעם אחרת לפי 38 גרם. ככל שהערכת המשקל של בקבוק ממוצע נמוכה יותר, ספירת הבקבוקים גדלה, וכך קל יותר להגיע ליעדי המיחזור.

בעיה נוספת שעולה מהדו"ח היא חשש לספירה כפולה של בקבוקים, העוברים בשרשרת הטיפול כמה תחנות: איסוף מכלובים, מפעלי מיון, תחנות מעבר, מרכזי שילוח ועוד. כך למשל, בקבוקים שנשקלים ביציאה מאתר איסוף פסולת יכולים להיספר שוב בכניסה לאתר שממנו הם נשלחים לחו"ל, וכך להתקרב באופן מלאכותי ליעד המיחזור.

עוד נמצאו אלפי טונות של בקבוקים שדווח כי יוצאו לחו"ל, אך לא נמסרו אסמכתאות המוכיחות כי היצוא בוצע. בנוסף, מספר הבקבוקים הנדחסים ונשלחים לחו"ל מתחנות שילוח הגיע לתוספת של 30% על ידי דיווח על פחת. התהייה עולה מכך שבתהליך דחיסה, בניגוד לתהליכי ייצור, הפחת שולי עד אפסי. היעדרם של רישומי יצוא מעלה תהייה לאן הגיעו הבקבוקים, ומעורר ספק בשאלה אם מוחזרו.

הבודקים גם דורשים כי המשרד להגנת הסביבה ישיג מהחברות אסמכתאות שהבקבוקים מועברים למיחזור במפעלים המצייתים לתקן ירוק. התקן בודק בין היתר אם הליך המיחזור אינו מזהם את האוויר, הקרקע או מקורות מים, וכך יוצא שכרו הסביבתי בהפסדו.

המיחזור בהתנדבות אינו מוכיח את עצמו

אל"ה טוענת להצלחה של עשרות אלפי הכלובים שפיזרה ברחובות הערים, ומאמינה כי ביכולתם לשמש מנגנון המשיב למיחזור יותר ממחצית הבקבוקים הנמכרים. אלא שהדו"ח מוכיח כי פחות מרבע מהבקבוקים נאספו בדרך זו, באופן התנדבותי. אל"ה מעסיקה עשרות עובדים, והיא משקיעה כסף רב בפרסום כדי לעודד את הציבור לאסוף את הבקבוקים — והכישלון הצורב צריך להטריד בעיקר את חברות המשקאות, שהדבר יהיה בעוכריהן, והן יצטרכו לחשב מסלול מחדש.

לפי החוק, כישלון המיחזור בהתנדבות של בקבוקים גדולים אמור להביא לכך שיוחל עליהם מנגנון הפיקדון. זאת מאחר שבתיקון לחוק, שנעשה ב–2010, הוכרז על מנגנון המפקיע מהשר להגנת הסביבה את שיקול הדעת אם להרחיב את כללי חובת תשלום התמורה לצרכנים בעבור בקבוקים גדולים, כשהאיסוף והמיחזור אינם מגיעים ליעדים בחוק, ונופלים מתחת לרף ה–47%.

בשנים הראשונות שאחרי התיקון לא הוחל הפיקדון, שכן הרגולטור הבין כי היצרניות צריכות להתארגן לביצוע האיסוף ההתנדבותי. ב–2014 הגיע השר דאז גלעד ארדן להסכם עם יצרניות משקאות שלפיו מועד החלת הפיקדון יידחה בשנתיים, והיצרניות התחייבו שיעמדו ביעד איסוף של 55%. כך, לפי התנאים המתוארים בדו"ח, על השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, להחיל בקרוב על הבקבוקים הגדולים את חובת ההחזר הכספי.

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "המשרד יזם את בדיקת העמידה ביעדי האיסוף והמיחזור, שבה הסתייע במשרדי רואי חשבון חיצוניים ובזרועות האכיפה של המדינה, ולא הסתפק בהודעות של חברות המשקאות. בשלב זה נבחנת תגובת המבוקרים, ועד לסיום הליך הבדיקה אין המשרד יכול להגיע לכלל מסקנה באשר לעמידה או אי־עמידה ביעדים, או כל מסקנה אחרת. בחינת יישום החוק תיעשה רק לאחר הצגת התוצאות באופן רשמי, ועמדת השר תיקבע לאחר בחינת הנתונים".

מאל"ה נמסר כי החברה עומדת מאחורי דיווח נתוני האיסוף והמיחזור של מכלי הבקבוקים המשפחתיים ל–2016 — 60% — וציינה כי נתון זה עולה על היעד. כמו כן מסרה אל"ה כי את התשובות וההשגות שלה כלפי דו"ח הביקורת היא מנהלת בימים אלה מול המשרד להגנת הסביבה.

ב-50 מדינות כבר הבינו - בישראל עדיין מתקשים

כישלון המיחזור בהתנדבות עומד בניגוד להצלחה של מיחזור בקבוקים הנתמך בתמריץ כלכלי — תשלום למחזיר. מנגנון זה קיים בישראל בבקבוקי משקה קטנים, ובהם המיחזור מגיע ל-80%.

חובת פיקדון למכלי שתייה קיימת כיום ביותר מ-50 מדינות בעולם, ובכולן הפיקדון וההחזר הכספי ניתן בעבור בקבוקים גדולים וקטנים. יוצאת הדופן היא הולנד, שבה חוק הפיקדון חל דווקא על הבקבוקים הגדולים ולא על הקטנים. יש מדינות שבהן החוק אינו כולל בקבוקי משקה של מים, משום שנחקק לפני שמים מבוקבקים נהפכו למוצר צריכה נפוץ. לשון החוק לא כללה אותם כ"משקה" מכיוון שאינם מגודרים "מיץ", ויצרני המים המבוקבקים זכו מן ההפקר. במקרים כאלה מבקבקות המים יוצאות למאבקים בנסיבות שמזכירות את הלחצים המופעלים בישראל נגד הרחבת החוק למכלים גדולים מצד היצרניות.

הרחבה חובת פיקדון למכלים מסוגים שונים מקבלת רוח גבית בשיעור ההחזר הגבוה למכלים שמשלמים תמורת החזרתם. ככל שהתשלום יותר גבוה — שיעור ההחזר עולה עמו. כך למשל, בקבוקי זכוכית של בירה בנפח חצי ליטר שאפשר לקבל תמורתם 1.2 שקל כשמביאים אותם ריקים לחנויות. הם מוחזרים מהחנות למפעלי הייצור, מתמלאים מחדש במשקה ונשלחים למכירה בחנויות. שיעור ההחזרה שלהם מתקרב ל–95% מהכמות שיוצאת מהמפעלים ומחזור השימוש בהם הוא שבע־שמונה פעמים. זה אינו מיחזור, אלא "שימוש חוזר" ועדיף ממיחזור, מכיוון שהוא חוסך משאבים הנדרשים לייצור מוצר חדש.

עוד יתרון של מודל זה הוא שאותה משאית המסיעה את המשקאות בדרך הלוך מהמפעל, מביאה אליו בקבוקים ריקים בדרך חזרה מהחנות, וכך מנוצל ביעילות גם מסעה שלה. בקבוקי המשקה מזכוכית יקרים יותר בהיבטים תפעוליים משום שיותר משאיות צריכות להסיע אותם (כל משאית מעבירה פחות בקבוקים).

סוג הפסולת השני שהטיפול בו רושם הצלחה במודל דומה הוא מכלי משקה בנפח של פחות מ–1.5 ליטר, העשויים מפלסטיק, מפח ומזכוכית, שכשמשיבים אותם מקבלים בחזרה 30 אגורות לכל יחידה. הם אינם עוברים למילוי חוזר במפעל הייצור, אלא נגרסים לחומר גלם הנסחר בשוק החופשי. שיעור האיסוף של בקבוקי פלסטיק קטנים שיש עליהם פיקדון מגיע ל–80% ויותר מכל המכלים היוצאים מהמפעלים בכל העולם. בישראל נמכרו בשנה שעברה 840 מיליון בקבוקי פלסטיק קטנים שיש עליהן פיקדון, ומיוני 2016 כל בקבוקי הפיקדון מפלסטיק שנאספו בישראל נשלחים לחו"ל. ההצלחה אינה מפתיעה. כסף הוא תמריץ מצוין, גם לצרכני משקאות קלים, שמשתכנעים להשיבם.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.